שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהן זכויות יוצרים?
בעולם של פעם לא היו זכויות יוצרים (Copyrights). אמן שחיבר שיר, למשל, גילה שאנשים שאוהבים אותו, לא חוששים לזמר או להקריא אותו לאחרים וכמובן שלא חשב לגבות על כך תשלום. גם מי שהמציא את הגלגל, סביר להניח שלא רץ ל"מערת הפטנטים" הקרובה כדי לרשום פטנט על ההמצאה. להיפך, הוא שיתף את כל מי שמסביבו ביעילות של הגלגל ודי מהר החלו להתגלגל מסביבו כל מיני גלגלים, שהפכו הרבה פעולות ליעילות וקלות מבעבר...
אבל עם התפתחות התרבות האנושית, הספרות, העיתונות, התקשורת וגם המדע והטכנולוגיה, החלו אמנים וממציאים להפוך לאנשי מקצוע. גם הם רצו חלק בשפע שיצרו המצאותיהם למשתמשים, או במילים אחרות, שישלמו להם על השימוש בדבר שלהם, גם אינו פיזי כמו חרב או סוס.
מכאן שבימינו מבטיחים חוקים את זכויותיהם של היוצרים בכל מה שנקרא "קניין רוחני". בעולם המודרני מוקנות זכויות היוצרים לקניין הרוחני, מכיוון שאם לא נאפשר ליוצר להתפרנס מהקניין הרוחני שיצר, תקטן באופן משמעותי היצירה האנושית והתרבות שלנו תלך ותדרדר. יוצרים, בין אם הם אמנים ובין אם ממציאים, מקבלים את זכויות היוצרים שלהם לפי החוק וכל מי שמעוניין להשתמש ביצירות האמן או בהמצאת הממציא, צריך לקבל את רשותם ובחלק גדול מהמקרים גם לשלם.
בדרך כלל פגות זכויות היוצרים בתוך 50 עד 100 שנה מיום מות היוצר. זה משתנה בהתאם למדינה ולחוקיה. בישראל, למשל, פגות זכויות היוצרים של יצירה אמנותית לאחר 70 שנה ממות היוצר. כשפגות זכויות היוצרים של היוצר, הופכת היצירה לנחלת הכלל, או באנגלית Public domain. מותר לכולם להשתמש בה כרצונם.
יש כאלה שמראש אינם דורשים תשלום על יצירותיהם. רבים מהם מתירים שימוש חופשי לחלוטין, בכך שהם משחררים את יצירתם כ"נחלת הכלל". אחרים מתירים שימוש הוגן ביצירה, במה שנקרא "Creative commons". בקריאייטיב קומונס הם מציינים שהם מבקשים קרדיט, סימון של שמם בתור היוצרים המקוריים של היצירה, או מבקשים שאיש לא ישנה את היצירה, או יציג אותה כשלו וכדומה.
הנה זכויות היוצרים:
https://youtu.be/ho8QEJSF3YA
על מה ניתן להגן בזכויות יוצרים ועל מה לא?
https://youtu.be/GksQzsxGxYk
והסבר איטי ורשמי יותר של הקופירייטס:
https://youtu.be/iNKz00eqzVI
איך התפתחו זכויות היוצרים?
בעולם של פעם לא היו זכויות יוצרים (Copyrights). אמן שחיבר שיר, למשל, גילה שאנשים שאוהבים אותו, לא חוששים לזמר או להקריא אותו לאחרים וכמובן שלא חשב לגבות על כך תשלום. גם מי שהמציא את הגלגל, סביר להניח שלא רץ ל"מערת הפטנטים" הקרובה כדי לרשום פטנט על ההמצאה. להיפך, הוא שיתף את כל מי שמסביבו ביעילות של הגלגל ודי מהר החלו להתגלגל מסביבו כל מיני גלגלים, שהפכו הרבה פעולות ליעילות וקלות מבעבר...
אבל עם התפתחות התרבות האנושית, הספרות, העיתונות, התקשורת וגם המדע והטכנולוגיה, החלו אמנים וממציאים להפוך לאנשי מקצוע. גם הם רצו חלק בשפע שיצרו המצאותיהם למשתמשים, או במילים אחרות, שישלמו להם על השימוש בהמצאה שלהם, גם אינה פיזית, כמו חרב או סוס.
מכאן שבימינו מבטיחים חוקים את זכויותיהם של היוצרים בכל מה שנקרא "קניין רוחני". בעולם המודרני מוקנות זכויות היוצרים לקניין הרוחני, מכיוון שאם לא נאפשר ליוצר להתפרנס מהיצירה שיצר או מההמצאה שהמציא, תקטן באופן משמעותי היצירה האנושית, ההתפתחות הטכנולוגית תיבלם והתרבות כולה תלך ותדרדר. יוצרים, בין אם הם אמנים ובין אם ממציאים, מקבלים את זכויות היוצרים שלהם לפי החוק וכל מי שמעוניין להשתמש ביצירה של האמן או בהמצאה שיצר ופיתח הממציא, צריך לקבל את רשותם ובחלק גדול מהמקרים גם לשלם.
בדרך כלל פגות זכויות היוצרים בתוך 50 עד 100 שנה מיום מות היוצר. זה משתנה בהתאם למדינה ולחוקיה. בישראל, למשל, פגות זכויות היוצרים של יצירה אמנותית לאחר 70 שנה ממות היוצר. כשפגות זכויות היוצרים של היוצר, הופכת היצירה לנחלת הכלל, או באנגלית Public domain. מותר לכולם להשתמש בה כרצונם.
יש כאלה שמראש אינם דורשים תשלום על יצירותיהם. רבים מהם מתירים שימוש חופשי לחלוטין, בכך שהם משחררים את יצירתם כ"נחלת הכלל". אחרים מתירים שימוש הוגן ביצירה, במה שנקרא "Creative commons". בקריאייטיב קומונס הם מציינים שהם מבקשים קרדיט, סימון של שמם בתור היוצרים המקוריים של היצירה, או מבקשים שאיש לא ישנה את היצירה, או יציג אותה כשלו וכדומה.
הנה תולדות זכויות היוצרים:
https://youtu.be/6W89qFG0soU
וסרטון ארוך יותר על תולדות זכויות היוצרים:
https://youtu.be/H_aOHpn_vqQ?long=yes
מהן ערים של נייר?
איך התפרסמה עפרה חזה תודות לגניבה ממנה?
הכל התחיל כשעפרה חזה הקליטה גרסה מודרנית לשיר התימני המסורתי "אִם נִנְעֲלוּ". זהו פיוט עברי, בעגה יהודית-תימנית, שכתב המשורר התימני רבי שלום שבזי, במאה ה-17.
הסינגל נכלל ב-1984, באלבומה "שירי תימן" (Yemenite Songs). זה היה קאבר שהציע עיבוד פופ לשיר מסורתי תימני. האלבום היה ישראלי, אבל ההצלחה שלו לזמרת הפופולארית לא הייתה יוצאת דופן. חזה זכתה להצלחה גדולה גם בלעדיו. בשלב מסוים נחתם חוזה עם חברת תקליטים בינלאומית, אבל החלום על קריירה בינלאומית לא ממש התגשם.
השינוי חל 3 שנים אחר כך, כשיצא הסרט "colors" עם שון פן ורוברט דובל. בפסקול הסרט נכלל שיר בשם Paid in Full, של צמד הראפרים אריק בי וראקים (Eric B. & Rakim). בשיר שלהם נכלל סימפול קצר של קולה של עפרה, מהשיר "אם ננעלו". הסימפול הזה הוא הקלטה זעירה ששולבה בשיר, אבל הפכה אותו ללהיט. הצלחת הלהיט מהסרט יצרה עניין עצום בעופרה, שסלסלה בו, ללא ידיעתה.
משגלתה זאת, הגישה חזה ב-1987 תביעה על הפרת זכויות יוצרים נגד צמד הראפרים, שמצידם טענו שלא ידעו מי היא. הם הודו שסימפלו את קולה כי אהבו אותו. מי לא אהב אותו? - הצדדים הגיעו להסדר כספי והנושא המשפטי נסגר.
לא נוצרה שם מרירות מהצד הישראלי, כי למרבה הפרדוקס, דווקא הפרת זכויות היוצרים שלה, הביאה את עופרה לחשיפה עצומה. לא רק פסקול הסרט חשף אותה להמונים באירופה, אלא גם המשפט התקדימי, מהראשונים שעסקו בהפרת זכויות יוצרים, בסימפולים אלקטרוניים לחלקי שירים ושילובם ברמיקסים מודרניים. מי לעזאזל הירשה לכם?
האיש המבריק בסיפור היה עכשיו מנהלה של חזה, בצלאל אלוני. האיש שגילה את עופרה בצעירותה והפך אותה להצלחה ישראלית גדולה, הבין עכשיו כיצד סימפול קטן הופך שיר להצלחה וקלט את הסקרנות סביב המוסיקה התימנית. הוא יזם הקלטה של רמיקסים חדשים לשירים התימניים, בביצועה של עפרה. המילים היו מהשיר של שבזי, בשילוב עם משפטים שכתב אלוני באנגלית.
לאלבום הזה, שנקרא "Shaday", הקליטה עפרה, בין השאר, גירסא מחודשת של "אם ננעלו" מ-1984, שיועדה לריקודים. האלבום, בהפקתו בעיקר של יזהר אשדות, הפך ללהיט עצום בכל העולם. גם הרמיקס ל"Im Nin'Alu" מתוכו הפך להצלחה מסחררת. לפתע הפך שיר בן 300 שנה, לאחת ההצלחות הגדולות ברחבת הריקודים וגם בז'אנר של מוזיקת עולם.
העובדה שגם המבקרים היללו אותם, הפכה את האלבום ואת השיר למקפצה של עפרה חזה לקריירה בינלאומית. את סיכום אותו עשור עשו היטב באחד העיתונים בארץ, כשכתבו שם משהו כמו "שנות השמונים היו מאבק פסגה בין שתי מעצמות. ירדנה ארזי ניצחה ולקחה את ישראל ועפרה חזה הסתפקה בשאר העולם..."
הנה השיר "אם ננעלו" של עופרה חזה (עברית):
https://youtu.be/nQvU9X_BAyA
הרמיקס:
https://youtu.be/E7t8eoA_1jQ
עפרה מספרת סיפור השיר:
https://youtu.be/1QB-Qg00fhU
עוד שילוב שלו:
https://youtu.be/YyZBmBtdrYU
ודיווח מה-CNN על לווייתה של עפרה בישראל:
https://youtu.be/pKQjt80TxWA
מהי נַחֲלַת הַכְּלָל?
נַחֲלַת הַכְּלָל (Public domain), פאבליק דומיין, היא הגדרה של קניין רוחני, שמתייחסת ליצירות שאינן מוגנות בזכויות יוצרים, או להמצאות שאינן מוגנות בפטנטים. כינוי נוסף להגדרה זו היא "רשות הציבור".
בדרך כלל פגות זכויות היוצרים בתוך 50 עד 100 שנה מיום מות היוצר. זה משתנה בהתאם למדינה ולחוקיה. בישראל, למשל, פגות זכויות היוצרים של יצירה אמנותית לאחר 70 שנה ממותו של היוצר.
כשפגות זכויות היוצרים של היוצר, הופכת היצירה ל"נחלת הכלל", או באנגלית Public domain ומותר לכולם להשתמש בה כרצונם.
יש גם כאלה שמראש אינם דורשים תשלום על יצירותיהם. רבים מהם מתירים שימוש חופשי לחלוטין, בכך שהם משחררים את יצירתם כ"נחלת הכלל".
הנה הסבר של נחלת הכלל:
https://youtu.be/SABNa2r8Ydg
למשל נחלת הכלל בתחום המוסיקה:
https://youtu.be/jPQ20qiczaA
ומנגינת "צ'ופסטיקס" שהיא נחלת הכלל וכאן הפסנתרן ליברצ'ה מאלתר ומפתח אותה בפסנתר:
https://youtu.be/jruN-ZTIdak
איזה שיר מוכיח שכדאי לשמור על זכויות יוצרים?
הלהיט היחיד והענק של להקת The Verve היה "סימפוניה מרירה-מתוקה" (Bitter Sweet Symphony). בשיר השתמשה הלהקה בסימפול, קטע מתוך שיר של הרולינג סטונס מ-1965 בשם "הפעם האחרונה" (The Last Time). אבל הטעות הגדולה שלהם הייתה שהם השתמשו בדגימה לפני שביקשו את רשות הרולינג סטונז... הדבר גרם לכך שלהקת ה-Verve נאלצה לחתום על הסכם עם בעלי הזכויות, לפיו היא שילמה להם את מרבית התמלוגים מלהיטה הגדול ביותר!
מה שעוד יותר מזעזע בטעות הזו הוא שאת הכסף שה-Verve שילמו ברבות השנים לא ראו חברי הסטונז מעולם. מי שזכה בתמלוגי הענק הללו הוא אלן קליין, מנהל הסטונז הקודם, שכדי להיפטר ממנו נאלצו הסטונז לחתום על חוזה שבין השאר נתן לו את כל התמלוגים על השירים שהקליטו עד שנת 1969.
אגב, ל-Verve יש כנראה בעיה עם מקוריות בכלל, כי הקליפ שהם עשו לשיר הזה גם הוא, איך לומר זאת בעדינות, גנוב על כל הראש... הסולן שלהם הולך ברחוב בלונדון ונתקל שוב ושוב באנשים, מה שנראה לרבים מוכר ממקום כלשהו.. מסתבר שהקליפ של להקת מאסיב אטק לשירם "הסימפטיה הבלתי גמורה" (Unfinished Sympathy), שצולם 6 שנים לפני כן, ב-1991, דומה להפליא לקליפ של הוורב..
הנה הקליפ המפורסם של השיר "Bittersweet Symphony" של להקת "The Verve":
https://youtu.be/1lyu1KKwC74
המקור של הדגימה שלקחו הוורב מהרולינג סטונס:
https://youtu.be/Zazdh03qxjE
הסטונס בגירסה המקורית, ללא המיתרים:
https://youtu.be/UhRjvYO-WsI
קליפ הוואן שוט של "מאסיב אטאק", שהיה המקור לרעיון של הקליפ:
http://youtu.be/ZWmrfgj0MZI
והסיפור המלא של הסימפול היקר בהיסטוריה:
https://youtu.be/I_s90-Hi2ZY?long=yes
מהו משפט זכויות היוצרים המוזר בהיסטוריה?
האם אפשר לגנוב שקט, כמו שגונבים מנגינה או מילים ומפרים זכויות יוצרים? - מסתבר שלדעת בית המשפט זה בהחלט אפשרי. בשנת 2002 נתבע המפיק והמוסיקאי האנגלי מייק באט באחד המשפטים המטומטמים בהיסטוריה של האמנות ובכלל.
מדובר היה בתביעה שהוגשה על ידי בית ההוצאה לאור וחברת התקליטים של המלחין הנודע והאוונגארדיסט, פורץ הדרך, המלחין המודרני ג'ון קייג'. אותו קייג', דמות חשובה מאד במוסיקה המודרנית, נפטר 10 שנים לפני כן, בשנת 1992. אבל בעלי הזכויות על הקלטותיו ויצירותיו תבעו את באט, מכיוון שהוא "כתב" קטע שקט בן דקה, שנשמע כמו חלק מ-4:33, יצירתו המפורסמת ומעוררת המחלוקת של ג'ון קייג (תוכלו להכיר אותה בתגית "4:33").
את הקטע הוא סיפק ללהקה שלה הפיק אלבום שנתיים לפני כן, להקת "The Planets". בשיר "A One Minute Silence", שהם "ביצעו" באלבום. הם בעצם לא ניגנו או שרו דבר. רק שתקו במשך דקה...
היצירה המקורית כללה בעצם 3 דקות ו-33 שניות של דממה מוחלטת. המוסיקאי או ההרכב המבצע את היצירה פשוט לא עושים דבר במשך 4 וחצי דקות ועוד 3 שניות. הרעיון של קייג', אגב, אינו טיפשי. הוא טען שהשקט מאפשר למאזין לשמוע את רעשי הסביבה וזו בעצם המוסיקה הייחודית, בביצוע חד-פעמי, שחווים המאזינים.
נחזור לבית המשפט. ראשית, את השופט לא הטרידה העובדה ששקט היה קיים תמיד בעולם, לפחות באותם רגעים שהילדים של השכנים הולכים לישון... הוא אכן ראה היגיון בתביעה שמפקיעה את השקט מהציבור, לטובת המלחין הראשון שהגה את הרעיון הגאוני מכולם - לרשום יצירה שלמה שהדממה בה מככבת באופן בלעדי בתור יצירתו שלו. מצד שני, היה היגיון גם בטענת התובעים, שקייג' היה הראשון לחשוב על יצירה שכולה שקט ושבשמה הוגדר משך זמן השקט.
באט לא טיפש. ענייני זכויות יוצרים מצליחים לא פעם לצאת משליטה ואף לרושש את הנתבעים, אם בית המשפט יחליט להרשיעם (ראו בתגית "זכויות יוצרים"). הוא החליט להגיע לפשרה עם התובעים והסכים לשלם להם פיצוי כספי נאות, בכדי להביא לסיום הפרשה. לא ברור בכמה כסף התבטא הפיצוי, אבל ברור הוא שהתובעים מצידם, יותר משמחו להגדיר בחסות בית משפט את זכות היוצרים שלהם, על זמן השקט המוקלט ועל היות הקונספט שלהם.
קונספט? - כן, שהרי היצירה 4:33 עצמה היא יצירה קונספטואלית, כלומר שהרעיון בה הוא העניין ולאו דווקא התווים הלא-קיימים שאין או יש בה.
ובאט שמח לסכם אז ש"זה היה אחד העימותים המשפטיים הכי משעשעים שבהם השתתפתי. בטוחני שג'ון קייג' היה מאשר (אם היה חי...) שהשקט שלנו הוא מקורי לגמרי ואינו גנוב מהשקט שלו".
הנה 4:33 של קייג' בביצוע של תזמורת:
https://youtu.be/Oh-o3udImy8
הנה להקת "The Planets" בשירם "A One Minute Silence". שימו לב מי חתום בתור המחברים וכמה נגנים דרושים כדי לבצע את השקט הזה:
https://youtu.be/1Xc2LM8hutU
הפלאנטס עשו עיבודים גם לאחרים - כמו רודריגו:
https://youtu.be/J4qUEw9KOf8
והנה שיר אחר של מייק באט, בביצוע של קייטי מלואה הנפלאה, כדי שתהיו משוכנעים שהוא גם מוזיקאי מדהים בפני עצמו:
https://youtu.be/8wCiQnKi1q4
איך שוחרר "יום הולדת שמח" מזכויות יוצרים?
הוא מבלה איתנו ברגעים השמחים ביותר והחמימים לאורך כל חיינו. אין איש שלא שר אותו במסיבת יום הולדת לבן משפחה, לחבר או לעצמו. "יום הולדת שמח", בגרסתו האנגלית Happy Birthday To You, הוא אחד השירים המוכרים בעולם ומהפופולריים בכל הזמנים.
את השיר כתבו במקור שתי אחיות אמריקאיות, פאטי ומילדרד היל, בשנת 1893. האחיות, שעבדו כפדגוגיות במדינת קנטקי, חיברו שירים פדגוגיים רבים. פאטי, הגננת במקצועה, נהגה לכתוב את המילים ומילדרד, מוסיקאית ומוסיקולוגית, הלחינה אותם. גם את השיר הזה לימדה פאטי את ילדי הגן לשיר. אז הוא היה שיר שנקרא "בוקר טוב לכולם" ("Good Morning to All").
רק שנים אחר-כך יותאמו המילים ליום ההולדת, אבל להדפסה הראשונה שלהן לא נוספה הערת זכויות יוצרים, מה שהפך אותן למעשה לנחלת הכלל.
בשנות ה-30 מכרה אחת היורשות של מילדרד את זכויות עיבוד לפסנתר של השיר המקורי "בוקר טוב לכולם" לחברת קלייטון פ' סאמי, בעלת החוברת משנת 1893 "שירים וסיפורים לגני ילדים". חברת סאמי ניסתה לרשום זכויות יוצרים, אבל אלה לא היו על הצירוף של הלחן ומילות יום ההולדת.
כשנקנתה קלייטון סאמי על ידי חברת וורנר/ צ'אפל בשנות ה-80, החלה זו לגבות תשלום על השימוש בשיר. היא הרוויחה מעל 2 מיליון דולר בכל שנה - רק מהשיר הזה, כשאיש לא מתווכח עם זכותה לעשות זאת...
אבל בשנת 2013 הוגשה תביעה יצוגית נגד חברת "חברת וורנר/צ'אפל מיוזיק". התובעים היו קבוצה של אמנים שהתאחדו לתבוע את החברה, לאחר שבמשך שנים רבות נאלצו לשלם לה תמורת השימוש בשיר "Happy Birthday To You", בפרויקטים שונים שלהם. כל שימוש או ביצוע של השיר חייב בתשלום - מסרטים, תקליטים והשמעה במסעדות ועד לנגינה מכנית בכרטיסי ברכה אלקטרוניים שנפתחים ביום הולדת.
אגב, מובילת המהלך של התביעה הייצוגית היא קולנוענית שיצרה סרט על תולדות השיר הזה בדיוק. ג'ניפר נלסון, מפיקת סרטי התעודה, שילמה את 1,500 הדולרים שדרשה וורנר/ צ'אפל, ולאחר מכן היא מיהרה להגיש את התביעה הייצוגית. הסרט, למותר לציין, צולם תוך כדי המשפט...
במשך שנים רבות גרסה וורנר/ צ'אפל שזכויות היוצרים על השיר יפוגו רק בשנת 2030. זאת על אף שהחוק קבע בעבר שהשימוש בו הוא חופשי לגמרי באירועים פרטיים. החברה הרוויחה סכומי עתק על השימושים המסחריים שנעשו בו. אבל במשפט נחשפו שירונים משנות ה-20 שקעקעו את זכויות היוצרים שלה והיא הבינה שהיא עלולה להפסיד במשפט. לכן הגיעו הצדדים לפשרה.
השופט הפדרלי בבית המשפט בלוס אנג'לס קיבל את הפשרה בין הצדדים והשיר הפך, לאחר 122 שנים, לנחלת הכלל. בהסכם הפשרה התחייבה חברת המוסיקה, לשלם 14 מיליון דולר. בכך הגיעה אל סיומה תביעתה לזכויות יוצרים והופסקו בצו בית המשפט כל ניסיונותיה לגבות תמלוגים על השימוש בו.
אגב, הביצוע הכי מפורסם של השיר הוותיק, היה זה שבו שרה השחקנית מרילין מונרו לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ב-1962, משהו כמו "Happy Birthday, Mr. President"... מעניין אם מישהו שילם עליו?
הנה סיפור השיר שמכניס הון:
https://youtu.be/fzbSt0QG7mY
מרילין מונרו שרה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי:
https://youtu.be/EqolSvoWNck
ופסנתרנית קלאסית שמבצעת את השיר בסגנונות של ענקי המוסיקה כולל בטהובן, שופן, ברהמס, באך ומוצרט:
https://youtu.be/OaZveHbxAYs
איפה נולדה 'ירושלים של זהב'?
לא רבים יודעים שהשיר הישראלי המפורסם ביותר בעולם הוא סוג של גניבה מוסיקלית, אם כי לא רשמית. נעמי שמר, מגדולות היוצרות בזמר הישראלי, הודתה בסוף חייה שאכן השיר כנראה "הושאל" על ידה באופן לא מודע משיר באסקי שאולי שמעה.
"ירושלים של זהב" שודר לראשונה, בביצוע בכורה, במסגרת פסטיבל הזמר שהתקיים מעט לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה, שבה נכבשה העיר העתיקה וירושלים אוחדה, הסתבר שהשיר הכין את הלבבות לקרבות הגבורה ולאיחודה של העיר הקרועה והוא היה לשיר כמעט נבואי. הניצחון הישראלי המדהים, שזכה לתהילה בכל העולם, הביא פרסום וכבוד גם לנעמי שמר והשיר הפך לשיר הישראלי המוכר בעולם ואחד השירים החשובים בתרבות הישראלית. היו אפילו מי שהציעו שהוא יהפוך להימנון המדינה, כולל חברי כנסת..
דבר הגניבה המוסיקלית מהשיר הבאסקי "פיו חוספה" (Pello Joxepe) הועלה לראשונה שנים ספורות אחר כך. הזמר הנודע, פאקו איבנז, ממבצעי שיר העם, לא ראה בזה בעיה אלא סוג של מחמאה. כשהופך שיר שטות על גבר רע לב שמכחיש שהוא אבא של תינוק שנולד לחברתו, לאחד מהשירים הלאומיים של מדינה נערצת, זו לדעתו לא בעיה.
אך היוצרת הכחישה לחלוטין את העניין והתנערה מהטענה. השמועות והטענות המשיכו ללוות את השיר זמן רב, אבל דבר לא השתנה. שנים רבות אחר-כך סיפר המוסיקאי גיל אלדמע, שמעט לפני מותה הודתה נעמי שמר בפניו כי יתכן שאכן הושפעה מהשיר הבסקי ושגם אם הדבר לא נעשה במתכוון עליה להתוודות על כך. היא טענה שלא הפרה את חוק זכויות היוצרים גם בכך שבספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדימיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונה התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר, הופכים לחן לגניבה מוסיקלית.
הנה השיר הבאסקי שהיווה לו השראה:
http://youtu.be/ttuRcl1dK1M
והנה השיר "ירושלים של זהב”:
http://youtu.be/mjmMllp8hJg
בעולם של פעם לא היו זכויות יוצרים (Copyrights). אמן שחיבר שיר, למשל, גילה שאנשים שאוהבים אותו, לא חוששים לזמר או להקריא אותו לאחרים וכמובן שלא חשב לגבות על כך תשלום. גם מי שהמציא את הגלגל, סביר להניח שלא רץ ל"מערת הפטנטים" הקרובה כדי לרשום פטנט על ההמצאה. להיפך, הוא שיתף את כל מי שמסביבו ביעילות של הגלגל ודי מהר החלו להתגלגל מסביבו כל מיני גלגלים, שהפכו הרבה פעולות ליעילות וקלות מבעבר...
אבל עם התפתחות התרבות האנושית, הספרות, העיתונות, התקשורת וגם המדע והטכנולוגיה, החלו אמנים וממציאים להפוך לאנשי מקצוע. גם הם רצו חלק בשפע שיצרו המצאותיהם למשתמשים, או במילים אחרות, שישלמו להם על השימוש בדבר שלהם, גם אינו פיזי כמו חרב או סוס.
מכאן שבימינו מבטיחים חוקים את זכויותיהם של היוצרים בכל מה שנקרא "קניין רוחני". בעולם המודרני מוקנות זכויות היוצרים לקניין הרוחני, מכיוון שאם לא נאפשר ליוצר להתפרנס מהקניין הרוחני שיצר, תקטן באופן משמעותי היצירה האנושית והתרבות שלנו תלך ותדרדר. יוצרים, בין אם הם אמנים ובין אם ממציאים, מקבלים את זכויות היוצרים שלהם לפי החוק וכל מי שמעוניין להשתמש ביצירות האמן או בהמצאת הממציא, צריך לקבל את רשותם ובחלק גדול מהמקרים גם לשלם.
בדרך כלל פגות זכויות היוצרים בתוך 50 עד 100 שנה מיום מות היוצר. זה משתנה בהתאם למדינה ולחוקיה. בישראל, למשל, פגות זכויות היוצרים של יצירה אמנותית לאחר 70 שנה ממות היוצר. כשפגות זכויות היוצרים של היוצר, הופכת היצירה לנחלת הכלל, או באנגלית Public domain. מותר לכולם להשתמש בה כרצונם.
יש כאלה שמראש אינם דורשים תשלום על יצירותיהם. רבים מהם מתירים שימוש חופשי לחלוטין, בכך שהם משחררים את יצירתם כ"נחלת הכלל". אחרים מתירים שימוש הוגן ביצירה, במה שנקרא "Creative commons". בקריאייטיב קומונס הם מציינים שהם מבקשים קרדיט, סימון של שמם בתור היוצרים המקוריים של היצירה, או מבקשים שאיש לא ישנה את היצירה, או יציג אותה כשלו וכדומה.
הנה זכויות היוצרים:
https://youtu.be/ho8QEJSF3YA
על מה ניתן להגן בזכויות יוצרים ועל מה לא?
https://youtu.be/GksQzsxGxYk
והסבר איטי ורשמי יותר של הקופירייטס:
https://youtu.be/iNKz00eqzVI
בעולם של פעם לא היו זכויות יוצרים (Copyrights). אמן שחיבר שיר, למשל, גילה שאנשים שאוהבים אותו, לא חוששים לזמר או להקריא אותו לאחרים וכמובן שלא חשב לגבות על כך תשלום. גם מי שהמציא את הגלגל, סביר להניח שלא רץ ל"מערת הפטנטים" הקרובה כדי לרשום פטנט על ההמצאה. להיפך, הוא שיתף את כל מי שמסביבו ביעילות של הגלגל ודי מהר החלו להתגלגל מסביבו כל מיני גלגלים, שהפכו הרבה פעולות ליעילות וקלות מבעבר...
אבל עם התפתחות התרבות האנושית, הספרות, העיתונות, התקשורת וגם המדע והטכנולוגיה, החלו אמנים וממציאים להפוך לאנשי מקצוע. גם הם רצו חלק בשפע שיצרו המצאותיהם למשתמשים, או במילים אחרות, שישלמו להם על השימוש בהמצאה שלהם, גם אינה פיזית, כמו חרב או סוס.
מכאן שבימינו מבטיחים חוקים את זכויותיהם של היוצרים בכל מה שנקרא "קניין רוחני". בעולם המודרני מוקנות זכויות היוצרים לקניין הרוחני, מכיוון שאם לא נאפשר ליוצר להתפרנס מהיצירה שיצר או מההמצאה שהמציא, תקטן באופן משמעותי היצירה האנושית, ההתפתחות הטכנולוגית תיבלם והתרבות כולה תלך ותדרדר. יוצרים, בין אם הם אמנים ובין אם ממציאים, מקבלים את זכויות היוצרים שלהם לפי החוק וכל מי שמעוניין להשתמש ביצירה של האמן או בהמצאה שיצר ופיתח הממציא, צריך לקבל את רשותם ובחלק גדול מהמקרים גם לשלם.
בדרך כלל פגות זכויות היוצרים בתוך 50 עד 100 שנה מיום מות היוצר. זה משתנה בהתאם למדינה ולחוקיה. בישראל, למשל, פגות זכויות היוצרים של יצירה אמנותית לאחר 70 שנה ממות היוצר. כשפגות זכויות היוצרים של היוצר, הופכת היצירה לנחלת הכלל, או באנגלית Public domain. מותר לכולם להשתמש בה כרצונם.
יש כאלה שמראש אינם דורשים תשלום על יצירותיהם. רבים מהם מתירים שימוש חופשי לחלוטין, בכך שהם משחררים את יצירתם כ"נחלת הכלל". אחרים מתירים שימוש הוגן ביצירה, במה שנקרא "Creative commons". בקריאייטיב קומונס הם מציינים שהם מבקשים קרדיט, סימון של שמם בתור היוצרים המקוריים של היצירה, או מבקשים שאיש לא ישנה את היצירה, או יציג אותה כשלו וכדומה.
הנה תולדות זכויות היוצרים:
https://youtu.be/6W89qFG0soU
וסרטון ארוך יותר על תולדות זכויות היוצרים:
https://youtu.be/H_aOHpn_vqQ?long=yes
האם יש באמת ערים של נייר?
בסוף המאה ה-18 התרבו בעולם ההוצאה לאור מקרים של העתקות פרטים ומידע, שעלה כסף רב לאספו. כדי להתמודד עם התופעה ולמנוע גניבות והעתקות החלו מוציאים לאור להכניס מלכודות זכויות יוצרים (Copyright Traps) בתוך מפות, אנציקלופדיות, מילונים, ספרי עיון ועוד. לא פעם הוכנסו ערכים בדויים לאנציקלופדיות, מילים שלא קיימות למילונים, דיווחים על מחקרים שמעולם לא התקיימו לספרים מדעיים ומקומות שלא קיימים למפות ואטלסים.
אותם מקומות בדויים היו מלכודת. מרחובות שהומצאו, דרך גשרים לא-קיימים ועד עיירות דמיוניות שהוכנסו למפות - אם היו מוצאים את הפרטים הללו במפה של חברה מתחרה, זו הייתה ההוכחה החותכת לגניבת מידע והעתקה של המפה המקורית. אלה היו מעין 'טביעות אצבע קרטוגרפיות' שנועדו להיות הוכחות משפטיות להפרה של זכויות יוצרים.
במפות שהדפיסו אז הוכנסו הרבה פרטים 'מפוברקים' מסוג זה. אפילו איים בדויים בלב האוקיינוס הוכנסו למפות והמנהג היעיל הזה נמשך עד היום. אחד מהמקרים המוכרים כיום הוא של האי סנדי, שלא נמצא על ידי ספנים והוצג אפילו בצילומי לוויין ובמציאות אינו קיים כלל.
את רחובות הנייר הכניסו אפילו למפות בישראל. אחד המקרים המשעשעים הוא של רחוב שאינו קיים ונקרא ענבר לדרמן, על שמה של עובדת חברת מפות, שכלל לא ידעה שהוכנסה למפה בתור רחוב וגילתה זאת שנים אחר-כך...
העיירות שאינן קיימות במציאות זכו לשם 'עיירות של נייר'. רב המכר "ערים של נייר", שהפך לסרט מצליח, מזכיר את התופעה המרתקת ואף מזכיר את עיירת הנייר הצפון-אמריקאית אגלו (Agloe). אגלו, אגב, היא מקרה ייחודי שבו הפכה עיירת נייר למקום אמיתי. זה קרה לאחר שהוקמה עיירה זעירה בשם הבדוי, בדיוק במקום שבו הוצגה העיירה הבדויה על גבי המפה.
הנה הערים של הנייר:
https://youtu.be/0SOKQgQSakk
גם לנו בארץ יש, אך אלה רחובות של נייר (עברית):
https://youtu.be/sTF4GAMW62Q
מחבר הספר מספר על מקומות נייר:
https://youtu.be/UUNAKChww2A?t=54s
הקדימון לסרט "ערים של נייר" (מתורגם):
https://youtu.be/t5rHX4J2l9w
והרצאת טד של הסופר ג'ון גרין על אגלו, עיר של נייר, שיצאה מהמפה אל המציאות (מתורגם):
https://youtu.be/NgDGlcxYrhQ?long=yes
בסוף המאה ה-18 התרבו בעולם ההוצאה לאור מקרים של העתקות פרטים ומידע, שעלה כסף רב לאספו. כדי להתמודד עם התופעה ולמנוע גניבות והעתקות החלו מוציאים לאור להכניס מלכודות זכויות יוצרים (Copyright Traps) בתוך מפות, אנציקלופדיות, מילונים, ספרי עיון ועוד. לא פעם הוכנסו ערכים בדויים לאנציקלופדיות, מילים שלא קיימות למילונים, דיווחים על מחקרים שמעולם לא התקיימו לספרים מדעיים ומקומות שלא קיימים למפות ואטלסים.
אותם מקומות בדויים היו מלכודת. מרחובות שהומצאו, דרך גשרים לא-קיימים ועד עיירות דמיוניות שהוכנסו למפות - אם היו מוצאים את הפרטים הללו במפה של חברה מתחרה, זו הייתה ההוכחה החותכת לגניבת מידע והעתקה של המפה המקורית. אלה היו מעין 'טביעות אצבע קרטוגרפיות' שנועדו להיות הוכחות משפטיות להפרה של זכויות יוצרים.
במפות שהדפיסו אז הוכנסו הרבה פרטים 'מפוברקים' מסוג זה. אפילו איים בדויים בלב האוקיינוס הוכנסו למפות והמנהג היעיל הזה נמשך עד היום. אחד מהמקרים המוכרים כיום הוא של האי סנדי, שלא נמצא על ידי ספנים והוצג אפילו בצילומי לוויין ובמציאות אינו קיים כלל.
את רחובות הנייר הכניסו אפילו למפות בישראל. אחד המקרים המשעשעים הוא של רחוב שאינו קיים ונקרא ענבר לדרמן, על שמה של עובדת חברת מפות, שכלל לא ידעה שהוכנסה למפה בתור רחוב וגילתה זאת שנים אחר-כך...
העיירות שאינן קיימות במציאות זכו לשם 'עיירות של נייר'. רב המכר "ערים של נייר", שהפך לסרט מצליח, מזכיר את התופעה המרתקת ואף מזכיר את עיירת הנייר הצפון-אמריקאית אגלו (Agloe). אגלו, אגב, היא מקרה ייחודי שבו הפכה עיירת נייר למקום אמיתי. זה קרה לאחר שהוקמה עיירה זעירה בשם הבדוי, בדיוק במקום שבו הוצגה העיירה הבדויה על גבי המפה.
הנה הערים של הנייר:
https://youtu.be/0SOKQgQSakk
גם לנו בארץ יש, אך אלה רחובות של נייר (עברית):
https://youtu.be/sTF4GAMW62Q
מחבר הספר מספר על מקומות נייר:
https://youtu.be/UUNAKChww2A?t=54s
הקדימון לסרט "ערים של נייר" (מתורגם):
https://youtu.be/t5rHX4J2l9w
והרצאת טד של הסופר ג'ון גרין על אגלו, עיר של נייר, שיצאה מהמפה אל המציאות (מתורגם):
https://youtu.be/NgDGlcxYrhQ?long=yes
הכל התחיל כשעפרה חזה הקליטה גרסה מודרנית לשיר התימני המסורתי "אִם נִנְעֲלוּ". זהו פיוט עברי, בעגה יהודית-תימנית, שכתב המשורר התימני רבי שלום שבזי, במאה ה-17.
הסינגל נכלל ב-1984, באלבומה "שירי תימן" (Yemenite Songs). זה היה קאבר שהציע עיבוד פופ לשיר מסורתי תימני. האלבום היה ישראלי, אבל ההצלחה שלו לזמרת הפופולארית לא הייתה יוצאת דופן. חזה זכתה להצלחה גדולה גם בלעדיו. בשלב מסוים נחתם חוזה עם חברת תקליטים בינלאומית, אבל החלום על קריירה בינלאומית לא ממש התגשם.
השינוי חל 3 שנים אחר כך, כשיצא הסרט "colors" עם שון פן ורוברט דובל. בפסקול הסרט נכלל שיר בשם Paid in Full, של צמד הראפרים אריק בי וראקים (Eric B. & Rakim). בשיר שלהם נכלל סימפול קצר של קולה של עפרה, מהשיר "אם ננעלו". הסימפול הזה הוא הקלטה זעירה ששולבה בשיר, אבל הפכה אותו ללהיט. הצלחת הלהיט מהסרט יצרה עניין עצום בעופרה, שסלסלה בו, ללא ידיעתה.
משגלתה זאת, הגישה חזה ב-1987 תביעה על הפרת זכויות יוצרים נגד צמד הראפרים, שמצידם טענו שלא ידעו מי היא. הם הודו שסימפלו את קולה כי אהבו אותו. מי לא אהב אותו? - הצדדים הגיעו להסדר כספי והנושא המשפטי נסגר.
לא נוצרה שם מרירות מהצד הישראלי, כי למרבה הפרדוקס, דווקא הפרת זכויות היוצרים שלה, הביאה את עופרה לחשיפה עצומה. לא רק פסקול הסרט חשף אותה להמונים באירופה, אלא גם המשפט התקדימי, מהראשונים שעסקו בהפרת זכויות יוצרים, בסימפולים אלקטרוניים לחלקי שירים ושילובם ברמיקסים מודרניים. מי לעזאזל הירשה לכם?
האיש המבריק בסיפור היה עכשיו מנהלה של חזה, בצלאל אלוני. האיש שגילה את עופרה בצעירותה והפך אותה להצלחה ישראלית גדולה, הבין עכשיו כיצד סימפול קטן הופך שיר להצלחה וקלט את הסקרנות סביב המוסיקה התימנית. הוא יזם הקלטה של רמיקסים חדשים לשירים התימניים, בביצועה של עפרה. המילים היו מהשיר של שבזי, בשילוב עם משפטים שכתב אלוני באנגלית.
לאלבום הזה, שנקרא "Shaday", הקליטה עפרה, בין השאר, גירסא מחודשת של "אם ננעלו" מ-1984, שיועדה לריקודים. האלבום, בהפקתו בעיקר של יזהר אשדות, הפך ללהיט עצום בכל העולם. גם הרמיקס ל"Im Nin'Alu" מתוכו הפך להצלחה מסחררת. לפתע הפך שיר בן 300 שנה, לאחת ההצלחות הגדולות ברחבת הריקודים וגם בז'אנר של מוזיקת עולם.
העובדה שגם המבקרים היללו אותם, הפכה את האלבום ואת השיר למקפצה של עפרה חזה לקריירה בינלאומית. את סיכום אותו עשור עשו היטב באחד העיתונים בארץ, כשכתבו שם משהו כמו "שנות השמונים היו מאבק פסגה בין שתי מעצמות. ירדנה ארזי ניצחה ולקחה את ישראל ועפרה חזה הסתפקה בשאר העולם..."
הנה השיר "אם ננעלו" של עופרה חזה (עברית):
https://youtu.be/nQvU9X_BAyA
הרמיקס:
https://youtu.be/E7t8eoA_1jQ
עפרה מספרת סיפור השיר:
https://youtu.be/1QB-Qg00fhU
עוד שילוב שלו:
https://youtu.be/YyZBmBtdrYU
ודיווח מה-CNN על לווייתה של עפרה בישראל:
https://youtu.be/pKQjt80TxWA
זכויות יוצרים
נַחֲלַת הַכְּלָל (Public domain), פאבליק דומיין, היא הגדרה של קניין רוחני, שמתייחסת ליצירות שאינן מוגנות בזכויות יוצרים, או להמצאות שאינן מוגנות בפטנטים. כינוי נוסף להגדרה זו היא "רשות הציבור".
בדרך כלל פגות זכויות היוצרים בתוך 50 עד 100 שנה מיום מות היוצר. זה משתנה בהתאם למדינה ולחוקיה. בישראל, למשל, פגות זכויות היוצרים של יצירה אמנותית לאחר 70 שנה ממותו של היוצר.
כשפגות זכויות היוצרים של היוצר, הופכת היצירה ל"נחלת הכלל", או באנגלית Public domain ומותר לכולם להשתמש בה כרצונם.
יש גם כאלה שמראש אינם דורשים תשלום על יצירותיהם. רבים מהם מתירים שימוש חופשי לחלוטין, בכך שהם משחררים את יצירתם כ"נחלת הכלל".
הנה הסבר של נחלת הכלל:
https://youtu.be/SABNa2r8Ydg
למשל נחלת הכלל בתחום המוסיקה:
https://youtu.be/jPQ20qiczaA
ומנגינת "צ'ופסטיקס" שהיא נחלת הכלל וכאן הפסנתרן ליברצ'ה מאלתר ומפתח אותה בפסנתר:
https://youtu.be/jruN-ZTIdak
הלהיט היחיד והענק של להקת The Verve היה "סימפוניה מרירה-מתוקה" (Bitter Sweet Symphony). בשיר השתמשה הלהקה בסימפול, קטע מתוך שיר של הרולינג סטונס מ-1965 בשם "הפעם האחרונה" (The Last Time). אבל הטעות הגדולה שלהם הייתה שהם השתמשו בדגימה לפני שביקשו את רשות הרולינג סטונז... הדבר גרם לכך שלהקת ה-Verve נאלצה לחתום על הסכם עם בעלי הזכויות, לפיו היא שילמה להם את מרבית התמלוגים מלהיטה הגדול ביותר!
מה שעוד יותר מזעזע בטעות הזו הוא שאת הכסף שה-Verve שילמו ברבות השנים לא ראו חברי הסטונז מעולם. מי שזכה בתמלוגי הענק הללו הוא אלן קליין, מנהל הסטונז הקודם, שכדי להיפטר ממנו נאלצו הסטונז לחתום על חוזה שבין השאר נתן לו את כל התמלוגים על השירים שהקליטו עד שנת 1969.
אגב, ל-Verve יש כנראה בעיה עם מקוריות בכלל, כי הקליפ שהם עשו לשיר הזה גם הוא, איך לומר זאת בעדינות, גנוב על כל הראש... הסולן שלהם הולך ברחוב בלונדון ונתקל שוב ושוב באנשים, מה שנראה לרבים מוכר ממקום כלשהו.. מסתבר שהקליפ של להקת מאסיב אטק לשירם "הסימפטיה הבלתי גמורה" (Unfinished Sympathy), שצולם 6 שנים לפני כן, ב-1991, דומה להפליא לקליפ של הוורב..
הנה הקליפ המפורסם של השיר "Bittersweet Symphony" של להקת "The Verve":
https://youtu.be/1lyu1KKwC74
המקור של הדגימה שלקחו הוורב מהרולינג סטונס:
https://youtu.be/Zazdh03qxjE
הסטונס בגירסה המקורית, ללא המיתרים:
https://youtu.be/UhRjvYO-WsI
קליפ הוואן שוט של "מאסיב אטאק", שהיה המקור לרעיון של הקליפ:
http://youtu.be/ZWmrfgj0MZI
והסיפור המלא של הסימפול היקר בהיסטוריה:
https://youtu.be/I_s90-Hi2ZY?long=yes
האם אפשר לגנוב שקט, כמו שגונבים מנגינה או מילים ומפרים זכויות יוצרים? - מסתבר שלדעת בית המשפט זה בהחלט אפשרי. בשנת 2002 נתבע המפיק והמוסיקאי האנגלי מייק באט באחד המשפטים המטומטמים בהיסטוריה של האמנות ובכלל.
מדובר היה בתביעה שהוגשה על ידי בית ההוצאה לאור וחברת התקליטים של המלחין הנודע והאוונגארדיסט, פורץ הדרך, המלחין המודרני ג'ון קייג'. אותו קייג', דמות חשובה מאד במוסיקה המודרנית, נפטר 10 שנים לפני כן, בשנת 1992. אבל בעלי הזכויות על הקלטותיו ויצירותיו תבעו את באט, מכיוון שהוא "כתב" קטע שקט בן דקה, שנשמע כמו חלק מ-4:33, יצירתו המפורסמת ומעוררת המחלוקת של ג'ון קייג (תוכלו להכיר אותה בתגית "4:33").
את הקטע הוא סיפק ללהקה שלה הפיק אלבום שנתיים לפני כן, להקת "The Planets". בשיר "A One Minute Silence", שהם "ביצעו" באלבום. הם בעצם לא ניגנו או שרו דבר. רק שתקו במשך דקה...
היצירה המקורית כללה בעצם 3 דקות ו-33 שניות של דממה מוחלטת. המוסיקאי או ההרכב המבצע את היצירה פשוט לא עושים דבר במשך 4 וחצי דקות ועוד 3 שניות. הרעיון של קייג', אגב, אינו טיפשי. הוא טען שהשקט מאפשר למאזין לשמוע את רעשי הסביבה וזו בעצם המוסיקה הייחודית, בביצוע חד-פעמי, שחווים המאזינים.
נחזור לבית המשפט. ראשית, את השופט לא הטרידה העובדה ששקט היה קיים תמיד בעולם, לפחות באותם רגעים שהילדים של השכנים הולכים לישון... הוא אכן ראה היגיון בתביעה שמפקיעה את השקט מהציבור, לטובת המלחין הראשון שהגה את הרעיון הגאוני מכולם - לרשום יצירה שלמה שהדממה בה מככבת באופן בלעדי בתור יצירתו שלו. מצד שני, היה היגיון גם בטענת התובעים, שקייג' היה הראשון לחשוב על יצירה שכולה שקט ושבשמה הוגדר משך זמן השקט.
באט לא טיפש. ענייני זכויות יוצרים מצליחים לא פעם לצאת משליטה ואף לרושש את הנתבעים, אם בית המשפט יחליט להרשיעם (ראו בתגית "זכויות יוצרים"). הוא החליט להגיע לפשרה עם התובעים והסכים לשלם להם פיצוי כספי נאות, בכדי להביא לסיום הפרשה. לא ברור בכמה כסף התבטא הפיצוי, אבל ברור הוא שהתובעים מצידם, יותר משמחו להגדיר בחסות בית משפט את זכות היוצרים שלהם, על זמן השקט המוקלט ועל היות הקונספט שלהם.
קונספט? - כן, שהרי היצירה 4:33 עצמה היא יצירה קונספטואלית, כלומר שהרעיון בה הוא העניין ולאו דווקא התווים הלא-קיימים שאין או יש בה.
ובאט שמח לסכם אז ש"זה היה אחד העימותים המשפטיים הכי משעשעים שבהם השתתפתי. בטוחני שג'ון קייג' היה מאשר (אם היה חי...) שהשקט שלנו הוא מקורי לגמרי ואינו גנוב מהשקט שלו".
הנה 4:33 של קייג' בביצוע של תזמורת:
https://youtu.be/Oh-o3udImy8
הנה להקת "The Planets" בשירם "A One Minute Silence". שימו לב מי חתום בתור המחברים וכמה נגנים דרושים כדי לבצע את השקט הזה:
https://youtu.be/1Xc2LM8hutU
הפלאנטס עשו עיבודים גם לאחרים - כמו רודריגו:
https://youtu.be/J4qUEw9KOf8
והנה שיר אחר של מייק באט, בביצוע של קייטי מלואה הנפלאה, כדי שתהיו משוכנעים שהוא גם מוזיקאי מדהים בפני עצמו:
https://youtu.be/8wCiQnKi1q4
הוא מבלה איתנו ברגעים השמחים ביותר והחמימים לאורך כל חיינו. אין איש שלא שר אותו במסיבת יום הולדת לבן משפחה, לחבר או לעצמו. "יום הולדת שמח", בגרסתו האנגלית Happy Birthday To You, הוא אחד השירים המוכרים בעולם ומהפופולריים בכל הזמנים.
את השיר כתבו במקור שתי אחיות אמריקאיות, פאטי ומילדרד היל, בשנת 1893. האחיות, שעבדו כפדגוגיות במדינת קנטקי, חיברו שירים פדגוגיים רבים. פאטי, הגננת במקצועה, נהגה לכתוב את המילים ומילדרד, מוסיקאית ומוסיקולוגית, הלחינה אותם. גם את השיר הזה לימדה פאטי את ילדי הגן לשיר. אז הוא היה שיר שנקרא "בוקר טוב לכולם" ("Good Morning to All").
רק שנים אחר-כך יותאמו המילים ליום ההולדת, אבל להדפסה הראשונה שלהן לא נוספה הערת זכויות יוצרים, מה שהפך אותן למעשה לנחלת הכלל.
בשנות ה-30 מכרה אחת היורשות של מילדרד את זכויות עיבוד לפסנתר של השיר המקורי "בוקר טוב לכולם" לחברת קלייטון פ' סאמי, בעלת החוברת משנת 1893 "שירים וסיפורים לגני ילדים". חברת סאמי ניסתה לרשום זכויות יוצרים, אבל אלה לא היו על הצירוף של הלחן ומילות יום ההולדת.
כשנקנתה קלייטון סאמי על ידי חברת וורנר/ צ'אפל בשנות ה-80, החלה זו לגבות תשלום על השימוש בשיר. היא הרוויחה מעל 2 מיליון דולר בכל שנה - רק מהשיר הזה, כשאיש לא מתווכח עם זכותה לעשות זאת...
אבל בשנת 2013 הוגשה תביעה יצוגית נגד חברת "חברת וורנר/צ'אפל מיוזיק". התובעים היו קבוצה של אמנים שהתאחדו לתבוע את החברה, לאחר שבמשך שנים רבות נאלצו לשלם לה תמורת השימוש בשיר "Happy Birthday To You", בפרויקטים שונים שלהם. כל שימוש או ביצוע של השיר חייב בתשלום - מסרטים, תקליטים והשמעה במסעדות ועד לנגינה מכנית בכרטיסי ברכה אלקטרוניים שנפתחים ביום הולדת.
אגב, מובילת המהלך של התביעה הייצוגית היא קולנוענית שיצרה סרט על תולדות השיר הזה בדיוק. ג'ניפר נלסון, מפיקת סרטי התעודה, שילמה את 1,500 הדולרים שדרשה וורנר/ צ'אפל, ולאחר מכן היא מיהרה להגיש את התביעה הייצוגית. הסרט, למותר לציין, צולם תוך כדי המשפט...
במשך שנים רבות גרסה וורנר/ צ'אפל שזכויות היוצרים על השיר יפוגו רק בשנת 2030. זאת על אף שהחוק קבע בעבר שהשימוש בו הוא חופשי לגמרי באירועים פרטיים. החברה הרוויחה סכומי עתק על השימושים המסחריים שנעשו בו. אבל במשפט נחשפו שירונים משנות ה-20 שקעקעו את זכויות היוצרים שלה והיא הבינה שהיא עלולה להפסיד במשפט. לכן הגיעו הצדדים לפשרה.
השופט הפדרלי בבית המשפט בלוס אנג'לס קיבל את הפשרה בין הצדדים והשיר הפך, לאחר 122 שנים, לנחלת הכלל. בהסכם הפשרה התחייבה חברת המוסיקה, לשלם 14 מיליון דולר. בכך הגיעה אל סיומה תביעתה לזכויות יוצרים והופסקו בצו בית המשפט כל ניסיונותיה לגבות תמלוגים על השימוש בו.
אגב, הביצוע הכי מפורסם של השיר הוותיק, היה זה שבו שרה השחקנית מרילין מונרו לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ב-1962, משהו כמו "Happy Birthday, Mr. President"... מעניין אם מישהו שילם עליו?
הנה סיפור השיר שמכניס הון:
https://youtu.be/fzbSt0QG7mY
מרילין מונרו שרה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי:
https://youtu.be/EqolSvoWNck
ופסנתרנית קלאסית שמבצעת את השיר בסגנונות של ענקי המוסיקה כולל בטהובן, שופן, ברהמס, באך ומוצרט:
https://youtu.be/OaZveHbxAYs
לא רבים יודעים שהשיר הישראלי המפורסם ביותר בעולם הוא סוג של גניבה מוסיקלית, אם כי לא רשמית. נעמי שמר, מגדולות היוצרות בזמר הישראלי, הודתה בסוף חייה שאכן השיר כנראה "הושאל" על ידה באופן לא מודע משיר באסקי שאולי שמעה.
"ירושלים של זהב" שודר לראשונה, בביצוע בכורה, במסגרת פסטיבל הזמר שהתקיים מעט לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה, שבה נכבשה העיר העתיקה וירושלים אוחדה, הסתבר שהשיר הכין את הלבבות לקרבות הגבורה ולאיחודה של העיר הקרועה והוא היה לשיר כמעט נבואי. הניצחון הישראלי המדהים, שזכה לתהילה בכל העולם, הביא פרסום וכבוד גם לנעמי שמר והשיר הפך לשיר הישראלי המוכר בעולם ואחד השירים החשובים בתרבות הישראלית. היו אפילו מי שהציעו שהוא יהפוך להימנון המדינה, כולל חברי כנסת..
דבר הגניבה המוסיקלית מהשיר הבאסקי "פיו חוספה" (Pello Joxepe) הועלה לראשונה שנים ספורות אחר כך. הזמר הנודע, פאקו איבנז, ממבצעי שיר העם, לא ראה בזה בעיה אלא סוג של מחמאה. כשהופך שיר שטות על גבר רע לב שמכחיש שהוא אבא של תינוק שנולד לחברתו, לאחד מהשירים הלאומיים של מדינה נערצת, זו לדעתו לא בעיה.
אך היוצרת הכחישה לחלוטין את העניין והתנערה מהטענה. השמועות והטענות המשיכו ללוות את השיר זמן רב, אבל דבר לא השתנה. שנים רבות אחר-כך סיפר המוסיקאי גיל אלדמע, שמעט לפני מותה הודתה נעמי שמר בפניו כי יתכן שאכן הושפעה מהשיר הבסקי ושגם אם הדבר לא נעשה במתכוון עליה להתוודות על כך. היא טענה שלא הפרה את חוק זכויות היוצרים גם בכך שבספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדימיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונה התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר, הופכים לחן לגניבה מוסיקלית.
הנה השיר הבאסקי שהיווה לו השראה:
http://youtu.be/ttuRcl1dK1M
והנה השיר "ירושלים של זהב”:
http://youtu.be/mjmMllp8hJg
מהו סימן רשום?
סימן רשום, או "סמל סימן מסחרי רשום", הוא סימן מסחרי שנרשם. סימנים רשומים יכולים לכלול מילים, שמות, צלילים, סמלים, צבעים ואפילו ריחות.. מצורתו של בקבוק הקוקה קולה ועד הצבעים של אריזות הגלידות המפורסמות, צירוף המילים והשם של חברות ענק כמו IBM או AIG - כל אלה הם סימנים רשומים. יש הבדל בין סימן רשום לפטנט ולזכויות יוצרים על יצירות אמנות. אבל כולם מפצים את היוצרים על עבודתם הקשה ועל הכסף שהושקע בנכסים החומריים - היצירותיהם והפיתוחים הטכנולוגיים שיצרו.
סימן מסחרי עם הסמל ™ פירושו שהוגשה לרשויות בקשה לרישום הסימן המסחרי ואחרים לא יכולים להשתמש בו כרצונם, מבלי לקבל אישור מבעל הסימן המסחרי. תהליך הרישום אורך כשנתיים עד שהסימן מאושר. אז הוא מקבל את סימן הרישום ®.
הנה הסימן רשום:
https://youtu.be/kPCfNC8ak0w
האם כדאי לרשום סימן מסחרי:
https://youtu.be/Gjf7rT5UCD0
ומה ההבדלים בין סימן רשום, זכויות יוצרים ופטנט:
https://youtu.be/gXV21NqsoLI
סימן רשום, או "סמל סימן מסחרי רשום", הוא סימן מסחרי שנרשם. סימנים רשומים יכולים לכלול מילים, שמות, צלילים, סמלים, צבעים ואפילו ריחות.. מצורתו של בקבוק הקוקה קולה ועד הצבעים של אריזות הגלידות המפורסמות, צירוף המילים והשם של חברות ענק כמו IBM או AIG - כל אלה הם סימנים רשומים. יש הבדל בין סימן רשום לפטנט ולזכויות יוצרים על יצירות אמנות. אבל כולם מפצים את היוצרים על עבודתם הקשה ועל הכסף שהושקע בנכסים החומריים - היצירותיהם והפיתוחים הטכנולוגיים שיצרו.
סימן מסחרי עם הסמל ™ פירושו שהוגשה לרשויות בקשה לרישום הסימן המסחרי ואחרים לא יכולים להשתמש בו כרצונם, מבלי לקבל אישור מבעל הסימן המסחרי. תהליך הרישום אורך כשנתיים עד שהסימן מאושר. אז הוא מקבל את סימן הרישום ®.
הנה הסימן רשום:
https://youtu.be/kPCfNC8ak0w
האם כדאי לרשום סימן מסחרי:
https://youtu.be/Gjf7rT5UCD0
ומה ההבדלים בין סימן רשום, זכויות יוצרים ופטנט:
https://youtu.be/gXV21NqsoLI
מהי תוכנה חופשית?
תוכנה חופשית (Free software או בקיצור Freeware) היא תוכנה שמאפשרת למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות. למשל, לכל מי שמשתמש בתוכנה חופשית מותר להשתמש בה כרצונו, לשכפל ולהפיץ אותה, להתאים, לשנות ולשפר אותה כראות עיניו - כל זאת באופן חופשי, כל עוד הוא או היא עומדים בתנאים שמבטיחים את זכויות שאר המשתמשים.
על אף שתוכנה חופשית כמעט תמיד זמינה להתקנה בחינם,בעיקר בזכות עלות הפצה זניחה, יש מקרים נדירים שבהם תוכנה חופשית נמכרת, על אף שבמקומות אחרים ניתן להשיגה בחינם.
המושג "תוכנה חופשית" נטבע על ידי ריצ'ארד סטולמן, איש טכנולוגיה שייסד בשנת 1984 את המוסד לתוכנה חופשית. סטולמן הוא מתנגד באופן אידאולוגי לשימוש בתוכנה קניינית, תוכנה שאינה חופשית. זאת מכיוון שלדעתו "תוכנה צריכה להיות חופשית". רבים אחרים מהדוגלים בשימוש בתוכנה כזו מעדיפים אותה מסיבות אחרות ומעשיות יותר. מפריעה להם למשל, העובדה שבתוכנה קניינית, תוכנה שהיא קניינו של המפתח שלה או של בעליה, בעל התוכנה נמצא בעמדת כוח מול המשתמשים. הסיבה היא שרק הבעלים יכול לספק תיקונים ותמיכה לתוכנה, מה שהופך את השימוש בה לסיכון מבחינת המשתמש.
תוכנה חופשית, שאין לה בעלים, היא עדיפה עבור המשתמש. זאת מכיוון שאין מי שימנע או יוכל למנוע ממתכנת מוכשר, לבצע תיקונים והרחבות בה.
הנה רעיון התוכנה החופשית:
https://youtu.be/_yCbcRH-Blo
סטולמן מציג את הנושא בראיון:
https://youtu.be/Rkk9jFl_KZI
שיר התוכנה החופשית:
https://youtu.be/SyOvMDYD4PE
תוכנה חופשית (Free software או בקיצור Freeware) היא תוכנה שמאפשרת למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות. למשל, לכל מי שמשתמש בתוכנה חופשית מותר להשתמש בה כרצונו, לשכפל ולהפיץ אותה, להתאים, לשנות ולשפר אותה כראות עיניו - כל זאת באופן חופשי, כל עוד הוא או היא עומדים בתנאים שמבטיחים את זכויות שאר המשתמשים.
על אף שתוכנה חופשית כמעט תמיד זמינה להתקנה בחינם,בעיקר בזכות עלות הפצה זניחה, יש מקרים נדירים שבהם תוכנה חופשית נמכרת, על אף שבמקומות אחרים ניתן להשיגה בחינם.
המושג "תוכנה חופשית" נטבע על ידי ריצ'ארד סטולמן, איש טכנולוגיה שייסד בשנת 1984 את המוסד לתוכנה חופשית. סטולמן הוא מתנגד באופן אידאולוגי לשימוש בתוכנה קניינית, תוכנה שאינה חופשית. זאת מכיוון שלדעתו "תוכנה צריכה להיות חופשית". רבים אחרים מהדוגלים בשימוש בתוכנה כזו מעדיפים אותה מסיבות אחרות ומעשיות יותר. מפריעה להם למשל, העובדה שבתוכנה קניינית, תוכנה שהיא קניינו של המפתח שלה או של בעליה, בעל התוכנה נמצא בעמדת כוח מול המשתמשים. הסיבה היא שרק הבעלים יכול לספק תיקונים ותמיכה לתוכנה, מה שהופך את השימוש בה לסיכון מבחינת המשתמש.
תוכנה חופשית, שאין לה בעלים, היא עדיפה עבור המשתמש. זאת מכיוון שאין מי שימנע או יוכל למנוע ממתכנת מוכשר, לבצע תיקונים והרחבות בה.
הנה רעיון התוכנה החופשית:
https://youtu.be/_yCbcRH-Blo
סטולמן מציג את הנושא בראיון:
https://youtu.be/Rkk9jFl_KZI
שיר התוכנה החופשית:
https://youtu.be/SyOvMDYD4PE
מה זה פטנט?
נניח שעבדתם המון על המצאה שהמצאתם וייצרתם מוצר, שעלה המון כסף לייצר, אבל מפעל אחר העתיק אותה ומוצא מוצר מתחרה וזול יותר ומשקיע בפרסום והמוצר שלכם פשוט לא נמכר.. נכון שזה לא כיף?
הפטנט נועד למנוע את זה ולהגן על המצאה. פטנטים ניתנים על ידי המדינה. הפטנט הוא הליך משפטי שנועד למנוע מאחרים, למשך 20 שנה ובחלק מהמדינות לטווח קצר יותר. את השימוש בהמצאה שתוארה בפטנט. אחרי שפג התוקף שלו, בתום 20 שנה, מותר לכולם להשתמש בו כרצונם ולייצר מוצרים שמתבססים על הפטנט.
למעשה, פטנט הוא סוג של מונופול לזמן מוגבל. את הפטנט יש חובה לפרסם, כך שאחרים יוכלו ללמוד לגבי הפיתוח ולא להפר אותו או לרכוש זכויות רישוי לשימוש בו ובכך לפתח את התחום למוצרים חדשניים.
האם בית משפט יכול לאשר לחברה להשתמש בפטנט של מתחרה, או לכפות על מי שרשם את הפטנט להפוך אותו לציבורי? - התשובה חיובית, אבל זה קורה כמעט רק בתעשיית התרופות.
כל פטנט צריך לכלול חדשנות. הוא צריך להיות משהו שאיש לא חשב עליו קודם. צריכה להיות בו גם "קפיצה המצאתית", שפירושה שאכן הפטנט מקדם את התחום באופן ממשי.
לא רבים יודעים שכמעט כל דבר שאנו פוגשים במוצרים שאנו קונים נרשם בפטנט. ישנם אף מוצרים שעליהם או על העטיפה שלהם ניתן לראות סימון של הפטנט. ישנם מוצרים, כמו טלפונים סלולאריים או מחשבים חדשניים, שכוללים אלפי פטנטים שונים. חברות הייטק מחזיקות פטנטנים רבים ואף תובעות חברות שהפרו אותם.
אגב, מסתבר שלחברת הטכנולוגיה Apple היה פעם פטנט על מלבן עם פינות מעוגלות..
כך רושמים פטנט:
https://youtu.be/U6SjpTDaXBw
מה זה פטנט?
https://youtu.be/ISNIgJUa9po
הסבר להורים:
http://youtu.be/2JTaTWtyJEs
פטנט חייב להיות חדשני:
http://youtu.be/CH4ubCmhwWU
והוא צריך גם לחדש בתחום שבו הוא עוסק:
http://youtu.be/DijbJdqOy0w
נניח שעבדתם המון על המצאה שהמצאתם וייצרתם מוצר, שעלה המון כסף לייצר, אבל מפעל אחר העתיק אותה ומוצא מוצר מתחרה וזול יותר ומשקיע בפרסום והמוצר שלכם פשוט לא נמכר.. נכון שזה לא כיף?
הפטנט נועד למנוע את זה ולהגן על המצאה. פטנטים ניתנים על ידי המדינה. הפטנט הוא הליך משפטי שנועד למנוע מאחרים, למשך 20 שנה ובחלק מהמדינות לטווח קצר יותר. את השימוש בהמצאה שתוארה בפטנט. אחרי שפג התוקף שלו, בתום 20 שנה, מותר לכולם להשתמש בו כרצונם ולייצר מוצרים שמתבססים על הפטנט.
למעשה, פטנט הוא סוג של מונופול לזמן מוגבל. את הפטנט יש חובה לפרסם, כך שאחרים יוכלו ללמוד לגבי הפיתוח ולא להפר אותו או לרכוש זכויות רישוי לשימוש בו ובכך לפתח את התחום למוצרים חדשניים.
האם בית משפט יכול לאשר לחברה להשתמש בפטנט של מתחרה, או לכפות על מי שרשם את הפטנט להפוך אותו לציבורי? - התשובה חיובית, אבל זה קורה כמעט רק בתעשיית התרופות.
כל פטנט צריך לכלול חדשנות. הוא צריך להיות משהו שאיש לא חשב עליו קודם. צריכה להיות בו גם "קפיצה המצאתית", שפירושה שאכן הפטנט מקדם את התחום באופן ממשי.
לא רבים יודעים שכמעט כל דבר שאנו פוגשים במוצרים שאנו קונים נרשם בפטנט. ישנם אף מוצרים שעליהם או על העטיפה שלהם ניתן לראות סימון של הפטנט. ישנם מוצרים, כמו טלפונים סלולאריים או מחשבים חדשניים, שכוללים אלפי פטנטים שונים. חברות הייטק מחזיקות פטנטנים רבים ואף תובעות חברות שהפרו אותם.
אגב, מסתבר שלחברת הטכנולוגיה Apple היה פעם פטנט על מלבן עם פינות מעוגלות..
כך רושמים פטנט:
https://youtu.be/U6SjpTDaXBw
מה זה פטנט?
https://youtu.be/ISNIgJUa9po
הסבר להורים:
http://youtu.be/2JTaTWtyJEs
פטנט חייב להיות חדשני:
http://youtu.be/CH4ubCmhwWU
והוא צריך גם לחדש בתחום שבו הוא עוסק:
http://youtu.be/DijbJdqOy0w
מה היו מלחמות הפטנטים ומהן אלה של ימינו?
מלחמות הפטנטים (Patent wars) הוא הכינוי לשורת מאבקים משפטיים וסכסוכים בין חברות טכנולוגיה על זכויות פטנטים וקניין רוחני, שהתקיימו בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 ותחילת השני.
עיקר המלחמות היו בתעשיית הסמארטפונים והמכשירים הניידים בכלל. הנלחמות במאבקים משפטיים שונים היו חברות הטכנולוגיה הגדולות, כולל חברת אפל, סמסונג, גוגל ומיקרוסופט.
במילים פשוטות, המעורבות העיקריות היו יצרניות הסמארטפונים שהשתדלו להגן על החידושים שלהן על ידי רישום פטנטים. בכך הן הצליחו להקשות על היריבות או לפחות לאלץ אותן לשלם ביוקר עבור השימוש בטכנולוגיות שהן עצמן פיתחו.
צריך להבין שחברות כאלה משקיעות סכומים עצומים במחקר ובפיתוח, גם לפיתוחים שלהן, אך גם בידיעה שבזכות הסכמי הרישוי הן יקבלו סכומים גבוהים, שיתכן ויחזירו את ההשקעה ובמקרים מסוימים אף יניבו להן רווח.
הלחמות הפטנטים החלו כש"אפל" תבעה את חברת "נוקיה" על העתקה של פטנטים ממכשיר האייפון שפיתחה. נוקיה עצמה ממהרת להגיב בתביעה נגדית כנגד אפל ודי מהר מצאו את עצמן גם "גוגל" ו"מיקרוסופט" מצטרפות ונגררות למלחמות הפטנטים.
#איך זה עבד?
במסגרת המלחמות המשפטיות החלו חברות הטכנולוגיה הגדולות גם לצבור "מטמוני פטנטים". אלה שימשו אותן, לא כדי לפתח מוצרים חדשים, אלא כדי להגן על עצמן מתביעה.
מטמון פטנטים גדול בידי חברה כלשהי מסייע לחברה לומר ליריבתה: "אם תעזי לתבוע אותי על הפרת הפטנטים שלך, אני אתבע אותך על הפטנטים שלי".
המלחמות החלו עת החברות הללו החלו להגיש תביעות רבות זו כנגד זו, כשהן עושות זאת בתחומי שיפוט רבים, בכל העולם.
מרבית המחלוקות התרכזו בתביעות של הפרת פטנטים. כל חברה האשימה חלק מהאחרות בשימוש בטכנולוגיה שלה בפטנט רשום עת שמה וללא הרשאה ממנה.
הרבה כסף וזמן הושקעו בקרבות הללו, והם השפיעו מאוד באותו שנים על ההתפתחות של תעשיית הטכנולוגיה.
עם הזמן ובשנים שלאחר מכן שככו מלחמות הפטנטים במעט, לאחר שרבים מהמתעמתים הגדולים הללו הגיעו להסדרים ביניהם וחתמו על הסכמי רישוי צולבים. ההסכמים הביאו לכך שכל חברה התירה ליריבתה להשתמש בפטנטים שלה וקיבלה את זכויות השימוש בפטנטים של היריבה.
ועדיין, סכסוכי קניין רוחני ממשיכים להיות אתגר משמעותי לתעשיית הטכנולוגיה. גם האיום של מלחמות פטנטים דומות בעתיד לא נעלם ומהווה מקור לדאגה וכאב ראש לא קטנים עבור חברות רבות.
הנה מלחמת הפטנטים:
https://youtu.be/8cr9payw7uM
הקרב הגדול של אפל וסמסונג:
https://youtu.be/3h_9AZXe2cg
הדגמת הדמיון החיצוני שמאפשרת קצת להבין את מה שבדרך כלל חבוי בהסתר:
https://youtu.be/qsz5JsDqAYs
וסרטון תיעודי על החשיבות של ההגנה על ההמצאות והפטנטים:
https://youtu.be/Tu4U_XAkkvM?long=yes
מלחמות הפטנטים (Patent wars) הוא הכינוי לשורת מאבקים משפטיים וסכסוכים בין חברות טכנולוגיה על זכויות פטנטים וקניין רוחני, שהתקיימו בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 ותחילת השני.
עיקר המלחמות היו בתעשיית הסמארטפונים והמכשירים הניידים בכלל. הנלחמות במאבקים משפטיים שונים היו חברות הטכנולוגיה הגדולות, כולל חברת אפל, סמסונג, גוגל ומיקרוסופט.
במילים פשוטות, המעורבות העיקריות היו יצרניות הסמארטפונים שהשתדלו להגן על החידושים שלהן על ידי רישום פטנטים. בכך הן הצליחו להקשות על היריבות או לפחות לאלץ אותן לשלם ביוקר עבור השימוש בטכנולוגיות שהן עצמן פיתחו.
צריך להבין שחברות כאלה משקיעות סכומים עצומים במחקר ובפיתוח, גם לפיתוחים שלהן, אך גם בידיעה שבזכות הסכמי הרישוי הן יקבלו סכומים גבוהים, שיתכן ויחזירו את ההשקעה ובמקרים מסוימים אף יניבו להן רווח.
הלחמות הפטנטים החלו כש"אפל" תבעה את חברת "נוקיה" על העתקה של פטנטים ממכשיר האייפון שפיתחה. נוקיה עצמה ממהרת להגיב בתביעה נגדית כנגד אפל ודי מהר מצאו את עצמן גם "גוגל" ו"מיקרוסופט" מצטרפות ונגררות למלחמות הפטנטים.
#איך זה עבד?
במסגרת המלחמות המשפטיות החלו חברות הטכנולוגיה הגדולות גם לצבור "מטמוני פטנטים". אלה שימשו אותן, לא כדי לפתח מוצרים חדשים, אלא כדי להגן על עצמן מתביעה.
מטמון פטנטים גדול בידי חברה כלשהי מסייע לחברה לומר ליריבתה: "אם תעזי לתבוע אותי על הפרת הפטנטים שלך, אני אתבע אותך על הפטנטים שלי".
המלחמות החלו עת החברות הללו החלו להגיש תביעות רבות זו כנגד זו, כשהן עושות זאת בתחומי שיפוט רבים, בכל העולם.
מרבית המחלוקות התרכזו בתביעות של הפרת פטנטים. כל חברה האשימה חלק מהאחרות בשימוש בטכנולוגיה שלה בפטנט רשום עת שמה וללא הרשאה ממנה.
הרבה כסף וזמן הושקעו בקרבות הללו, והם השפיעו מאוד באותו שנים על ההתפתחות של תעשיית הטכנולוגיה.
עם הזמן ובשנים שלאחר מכן שככו מלחמות הפטנטים במעט, לאחר שרבים מהמתעמתים הגדולים הללו הגיעו להסדרים ביניהם וחתמו על הסכמי רישוי צולבים. ההסכמים הביאו לכך שכל חברה התירה ליריבתה להשתמש בפטנטים שלה וקיבלה את זכויות השימוש בפטנטים של היריבה.
ועדיין, סכסוכי קניין רוחני ממשיכים להיות אתגר משמעותי לתעשיית הטכנולוגיה. גם האיום של מלחמות פטנטים דומות בעתיד לא נעלם ומהווה מקור לדאגה וכאב ראש לא קטנים עבור חברות רבות.
הנה מלחמת הפטנטים:
https://youtu.be/8cr9payw7uM
הקרב הגדול של אפל וסמסונג:
https://youtu.be/3h_9AZXe2cg
הדגמת הדמיון החיצוני שמאפשרת קצת להבין את מה שבדרך כלל חבוי בהסתר:
https://youtu.be/qsz5JsDqAYs
וסרטון תיעודי על החשיבות של ההגנה על ההמצאות והפטנטים:
https://youtu.be/Tu4U_XAkkvM?long=yes
מהם טרולי פטנטים?
"טרולי פטנטים" (Patent trolls) הוא הכינוי לגופים מסחריים, שלא ממציאים, מפתחים או מייצרים דבר, אלא מנסים לאכוף את הפטנטים שברשותם על אחרים.
האחרים הללו הם מפתחים, ממציאים, סטארטאפים, חברות או גופים עסקיים שפעילים בשוק ובדרך יקרה להחריד, הם עלולים לגלות שהפרו את זכויות היוצרים ושטרול הפטנטים "חוגג עליהם".
כי הטרולים של הפטנטים הם בדרך כלל חברות רשומות, התובעות חברות אחרות שמייצרות ומפתחות מוצרים והפרו פטנט שבו הטרוליות מחזיקות.
בימינו חברות כאלה כה נפוצות בעמק הסיליקון עד שהן זכו לכינוי "טרול פטנטים". רק להמחשה - מעל 80% מתביעות הפרת הפטנט בארה"ב הוגשו בשנים האחרונות על ידי טרולי פטנטים.
הכינוי לאותם גופים עסקיים בא משמם של הטרולים. נזכיר שמדובר ביצורים מהמיתולוגיה הנורדית והסקנדינבית, שמתגוררים מתחת לגשר שנבנה על ידי אחרים ודורשים תשלום ממי שרוצים לעבור עליו...
את המונח הזה, טרול פטנטים, המציא אחד מעורכי הדין של חברת אינטל, פיטר דטקין. זה קרה כשדטקין התרעם על סכומי העתק שהחברה נאלצה לשלם לבעלי פטנטים, כדי לפתח את המעבדים המהפכניים שלה. אז הוא כינה תובע שכזה בכינוי "סחטן פטנטים" ונתבע בתביעת דיבה. דטקין שינה את הכינוי ל"טרול" והיום אותו עו"ד שאיים לתבוע הוא בכיר בטרולית הפטנטים הגדולה בעולם.
מעבר לכינוי הציורי לו זכתה, תעשיית תביעות הפטנטים היא תעשיית ענק ועשירה מאוד. כיום היא מהווה איום של ממש על היצירתיות הטכנולוגית בעולם ולדעת רבים גם מצליחה לחולל בה נזקים. בענף ההייטק האמריקאי, למשל, מתחוללת ממש מגיפה של תביעות פטנטים שכאלה. הן משביתות הרבה מיזמים טובים ורעיונות שיכולים היו להבשיל למוצרים מעולים, שהיו תורמים להמון היבטים חיוביים של החיים בעולם המודרני.
רוצים להכיר את טרול הפטנטים הגדול בעולם? - בעשורים האחרונים מייחסים רבים את הכינוי לחברת אינטלקטואל ונצ'רס האמריקאית. החברה הזו מכניסה מיליארדי דולרים מפטנטים, מבלי שהשיקה מוצר כלשהו.
את כל הונה העצום עושה אינטלקטואל ונצ'רס מתביעות פטנטים שכאלה. היא קונה פטנטים רבים, משקיעה את כל זמנה וממונה באיתור של הפרות כאלה ואז תובעת.
החברה אוחזת באחד ממאגרי הפטנטים הגדולים בעולם. יש לה עשרות אלפי פטנטים. היא לא רק מאיימת בתביעות, לאחר שהיא זוכה בכסף, לרוב בפשרות סודיות עם הנתבעים בבית המשפט, היא פונה לחברות נוספות ודורשת תשלום תמורות רישיונות השימוש בפטנטים הללו. לאחר שהן מגלות שהיא כבר "זכתה" בתביעה שהגישה על הפטנטים הללו, מרבית החברות שנתבעות נאלצות להסכים לשלם. חלק מהן אף מפסיקות לפעול.
מייסד החברה, אגב, הוא מולטי מיליונר. מי שבגיל 23 השלים דוקטורט בפיזיקה תיאורטית, היה סמנכ"ל טכנולוגיות במיקרוסופט ושם עשה את הונו. הוא גורס שאינטלקטואל ונצ'רס היא חברה שמשקיעה בהמצאות ומסייעת לממציאים. הוא, מבחינתו, הקים חברה שרוכשת מהממציאים את הפטנטים שלהם, כאלה ששוכבים בחוסר מעש. החברה שלו אוספת אותם למאגר עצום ומאפשרת לחברות להשתמש בהם בהמצאות שלהם - בתשלום כמובן.
כמובן שהבעיה העיקרית היא שמדובר בפטנטים ולא בהמצאות. לפחות במה שנוגע לעולם המחשבים והאינטרנט, אין זהות בין פטנט והמצאה. מרבית הפטנטים הם לא דברים שמישהו יחשיב כהמצאה. גם אם זה חוקי, יש בנפנוף בפטנטים שלא אתה רשמת משהו כזלני לכשעצמו ונצלני. דווקא הפטנטים הללו עצמם, במיוחד בידיהם של טרולי פטנטים שכאלו, הם שיהיו כלי ועילה לתביעות נגד אחרים.
קבלו מבט מהיר אל טרולי הפטנטים:
https://youtu.be/azIUGQuMfJY
כך תביסו טרול פטנטים (מתורגם):
https://youtu.be/E_lb3D7Ay-M
כך הם פוגעים בחדשנות:
https://youtu.be/sDg-Wh0XA-w
בחיוך - האם כך נראים או מתנהגים טרולי פטנטים?
https://youtu.be/3U9ybx3IfFA
וסרטון תיעודי על טרולי הפטנטים ומה שיתכן שיעצור אותם:
https://youtu.be/gf8Et6tD48Y?long=yes
"טרולי פטנטים" (Patent trolls) הוא הכינוי לגופים מסחריים, שלא ממציאים, מפתחים או מייצרים דבר, אלא מנסים לאכוף את הפטנטים שברשותם על אחרים.
האחרים הללו הם מפתחים, ממציאים, סטארטאפים, חברות או גופים עסקיים שפעילים בשוק ובדרך יקרה להחריד, הם עלולים לגלות שהפרו את זכויות היוצרים ושטרול הפטנטים "חוגג עליהם".
כי הטרולים של הפטנטים הם בדרך כלל חברות רשומות, התובעות חברות אחרות שמייצרות ומפתחות מוצרים והפרו פטנט שבו הטרוליות מחזיקות.
בימינו חברות כאלה כה נפוצות בעמק הסיליקון עד שהן זכו לכינוי "טרול פטנטים". רק להמחשה - מעל 80% מתביעות הפרת הפטנט בארה"ב הוגשו בשנים האחרונות על ידי טרולי פטנטים.
הכינוי לאותם גופים עסקיים בא משמם של הטרולים. נזכיר שמדובר ביצורים מהמיתולוגיה הנורדית והסקנדינבית, שמתגוררים מתחת לגשר שנבנה על ידי אחרים ודורשים תשלום ממי שרוצים לעבור עליו...
את המונח הזה, טרול פטנטים, המציא אחד מעורכי הדין של חברת אינטל, פיטר דטקין. זה קרה כשדטקין התרעם על סכומי העתק שהחברה נאלצה לשלם לבעלי פטנטים, כדי לפתח את המעבדים המהפכניים שלה. אז הוא כינה תובע שכזה בכינוי "סחטן פטנטים" ונתבע בתביעת דיבה. דטקין שינה את הכינוי ל"טרול" והיום אותו עו"ד שאיים לתבוע הוא בכיר בטרולית הפטנטים הגדולה בעולם.
מעבר לכינוי הציורי לו זכתה, תעשיית תביעות הפטנטים היא תעשיית ענק ועשירה מאוד. כיום היא מהווה איום של ממש על היצירתיות הטכנולוגית בעולם ולדעת רבים גם מצליחה לחולל בה נזקים. בענף ההייטק האמריקאי, למשל, מתחוללת ממש מגיפה של תביעות פטנטים שכאלה. הן משביתות הרבה מיזמים טובים ורעיונות שיכולים היו להבשיל למוצרים מעולים, שהיו תורמים להמון היבטים חיוביים של החיים בעולם המודרני.
רוצים להכיר את טרול הפטנטים הגדול בעולם? - בעשורים האחרונים מייחסים רבים את הכינוי לחברת אינטלקטואל ונצ'רס האמריקאית. החברה הזו מכניסה מיליארדי דולרים מפטנטים, מבלי שהשיקה מוצר כלשהו.
את כל הונה העצום עושה אינטלקטואל ונצ'רס מתביעות פטנטים שכאלה. היא קונה פטנטים רבים, משקיעה את כל זמנה וממונה באיתור של הפרות כאלה ואז תובעת.
החברה אוחזת באחד ממאגרי הפטנטים הגדולים בעולם. יש לה עשרות אלפי פטנטים. היא לא רק מאיימת בתביעות, לאחר שהיא זוכה בכסף, לרוב בפשרות סודיות עם הנתבעים בבית המשפט, היא פונה לחברות נוספות ודורשת תשלום תמורות רישיונות השימוש בפטנטים הללו. לאחר שהן מגלות שהיא כבר "זכתה" בתביעה שהגישה על הפטנטים הללו, מרבית החברות שנתבעות נאלצות להסכים לשלם. חלק מהן אף מפסיקות לפעול.
מייסד החברה, אגב, הוא מולטי מיליונר. מי שבגיל 23 השלים דוקטורט בפיזיקה תיאורטית, היה סמנכ"ל טכנולוגיות במיקרוסופט ושם עשה את הונו. הוא גורס שאינטלקטואל ונצ'רס היא חברה שמשקיעה בהמצאות ומסייעת לממציאים. הוא, מבחינתו, הקים חברה שרוכשת מהממציאים את הפטנטים שלהם, כאלה ששוכבים בחוסר מעש. החברה שלו אוספת אותם למאגר עצום ומאפשרת לחברות להשתמש בהם בהמצאות שלהם - בתשלום כמובן.
כמובן שהבעיה העיקרית היא שמדובר בפטנטים ולא בהמצאות. לפחות במה שנוגע לעולם המחשבים והאינטרנט, אין זהות בין פטנט והמצאה. מרבית הפטנטים הם לא דברים שמישהו יחשיב כהמצאה. גם אם זה חוקי, יש בנפנוף בפטנטים שלא אתה רשמת משהו כזלני לכשעצמו ונצלני. דווקא הפטנטים הללו עצמם, במיוחד בידיהם של טרולי פטנטים שכאלו, הם שיהיו כלי ועילה לתביעות נגד אחרים.
קבלו מבט מהיר אל טרולי הפטנטים:
https://youtu.be/azIUGQuMfJY
כך תביסו טרול פטנטים (מתורגם):
https://youtu.be/E_lb3D7Ay-M
כך הם פוגעים בחדשנות:
https://youtu.be/sDg-Wh0XA-w
בחיוך - האם כך נראים או מתנהגים טרולי פטנטים?
https://youtu.be/3U9ybx3IfFA
וסרטון תיעודי על טרולי הפטנטים ומה שיתכן שיעצור אותם:
https://youtu.be/gf8Et6tD48Y?long=yes
כמה מנגינות אפשר להמציא בכלל?
מספר המנגינות האפשריות הוא עצום, אבל ראשית כדאי שנקבע מה האורך שאנו רוצים לבדוק. אם מנגינה היא בת 8 צלילים, הרי שניתן לחבר כמעט 80 מיליארד מנגינות כאלה, מבלי לחזור על עצמן. אם תרצו לדעת את המספר המדויק של המנגינות האפשריות באורך כזה, במרווחים של 12 חצאי טונים בסולם, מדובר ב-78,364,164,096 אפשרויות בדיוק.
אז האם אין כמעט סיכוי שמנגינות יהיו כל כך דומות לאחרות? - אז זהו, שלא פעם זה קורה ואנחנו שמים לב ששירים מזכירים שירים אחרים שאנו מכירים.
התשובה היא תבניות. על אף שלכאורה יש לנו ביליוני אפשרויות של מנגינות שניתן לחבר, אנחנו נוטים לחבר מנגינות דומות ומוסיקה דומה לזו שכבר יש ושממנה אנו נהנים. אנחנו נוטים להשתמש בתבניות מוכרות לנו, כי אלה תבניות שאנו מתחברים אליהן תרבותית, מוסיקלית, מראש. הרי אם נכתוב שיר רוק, הרי שככל הנראה אנו חובבי רוק ומכירים שירי רוק, כך שמראש השיר יהיה בסגנון ועם מאגר ההשפעות "הרוקיות" ששמענו בעבר. לפעמים עלולות להיות בדמיון הזה אפילו היבטים משפטיים, של הפרת זכויות יוצרים.
כמובן שיש אנשים שנוטים יותר אל המוכר, גם אם לא במודע, ויש מקוריים יותר, פורצי דרך, אנשים שגם כשהם פועלים בסגנון מסוגלים להמציא לחנים מעניינים ומקוריים יותר. אבל זה כבר הבדל בין אנשים, יכולתם הקוגניטיבית והיצירתית ולא מתמטיקה. כי כמו "חוק העדר" שמושך את מרבית האנשים, מבלי שהם שמים לב לכך, להיצמד לאנשים, למשל על חוף ים ענקי וריק, ולא ללכת לשבת רחוק מכולם, כך גם כאן - מרבית המלחינים לא באמת יתרחקו מ"המוכר והטוב", מבחינתם.
הנה סרטון ארוך שמסביר את העניין בצורה מעניינת ורחבה אף יותר:
https://youtu.be/DAcjV60RnRw?long=yes
שימו לב לתבנית הרמונית בת 4 אקורדים, שמשמשת שוב ושוב לכתיבה של אינספור להיטי ענק:
https://youtu.be/oOlDewpCfZQ
מספר המנגינות האפשריות הוא עצום, אבל ראשית כדאי שנקבע מה האורך שאנו רוצים לבדוק. אם מנגינה היא בת 8 צלילים, הרי שניתן לחבר כמעט 80 מיליארד מנגינות כאלה, מבלי לחזור על עצמן. אם תרצו לדעת את המספר המדויק של המנגינות האפשריות באורך כזה, במרווחים של 12 חצאי טונים בסולם, מדובר ב-78,364,164,096 אפשרויות בדיוק.
אז האם אין כמעט סיכוי שמנגינות יהיו כל כך דומות לאחרות? - אז זהו, שלא פעם זה קורה ואנחנו שמים לב ששירים מזכירים שירים אחרים שאנו מכירים.
התשובה היא תבניות. על אף שלכאורה יש לנו ביליוני אפשרויות של מנגינות שניתן לחבר, אנחנו נוטים לחבר מנגינות דומות ומוסיקה דומה לזו שכבר יש ושממנה אנו נהנים. אנחנו נוטים להשתמש בתבניות מוכרות לנו, כי אלה תבניות שאנו מתחברים אליהן תרבותית, מוסיקלית, מראש. הרי אם נכתוב שיר רוק, הרי שככל הנראה אנו חובבי רוק ומכירים שירי רוק, כך שמראש השיר יהיה בסגנון ועם מאגר ההשפעות "הרוקיות" ששמענו בעבר. לפעמים עלולות להיות בדמיון הזה אפילו היבטים משפטיים, של הפרת זכויות יוצרים.
כמובן שיש אנשים שנוטים יותר אל המוכר, גם אם לא במודע, ויש מקוריים יותר, פורצי דרך, אנשים שגם כשהם פועלים בסגנון מסוגלים להמציא לחנים מעניינים ומקוריים יותר. אבל זה כבר הבדל בין אנשים, יכולתם הקוגניטיבית והיצירתית ולא מתמטיקה. כי כמו "חוק העדר" שמושך את מרבית האנשים, מבלי שהם שמים לב לכך, להיצמד לאנשים, למשל על חוף ים ענקי וריק, ולא ללכת לשבת רחוק מכולם, כך גם כאן - מרבית המלחינים לא באמת יתרחקו מ"המוכר והטוב", מבחינתם.
הנה סרטון ארוך שמסביר את העניין בצורה מעניינת ורחבה אף יותר:
https://youtu.be/DAcjV60RnRw?long=yes
שימו לב לתבנית הרמונית בת 4 אקורדים, שמשמשת שוב ושוב לכתיבה של אינספור להיטי ענק:
https://youtu.be/oOlDewpCfZQ
מהו מבחן כתמי הדיו של רורשאך?
מבחני רורשך, או רורשאך (Rorschach inkblot tests) הם מבחנים לבדיקת אישיות. הפסיכיאטר השוויצי הרמן רורשך פרסם את עשרת הכתמים המקוריים בשנת 1921 והם זכו להצלחה רבה. ברבות השנים הם היו לאחד ממבחני ההערכה הפסיכולוגית הוותיקים ומהסמלים המזוהים ביותר עם תחום הפסיכולוגיה. מי שזוכר את סדרת הטלוויזיה "בטיפול" ודאי זוכר שהפתיח של הסדרה התבסס על מעין 'אנימציית רורשאך"...
מבחן כתמי הדיו שפיתח אותו הרמן רורשאך נועד לסייע לפסיכולוגים להעריך מאפייני אישיות ותפקודי חשיבה ורגש אצל אדם. זהו אחד המבחנים הנפוצים שבהם משתמשים פסיכולוגים באבחון מטופלים ובהערכת אנשים במיון לתפקידים בארגונים שונים, קבלה לעבודה וכדומה.
עם זאת, על אף שיפורים שונים שהוכנסו במבחן רורשאך, רבים מבקרים את השימוש בו ויש אף הרואים בו כלי שאינו מדעי. הסיבה היא שמבחינה מדעית יש בו בעיות רציניות, במיוחד במהימנות ובתוקף הנמוכים שלו. מסתבר שהוא סובל גם מבעיות בכך שאינו אובייקטיבי והפירוש של המבחן משתנה על פי הבודק.
יתר על כן, בשנים האחרונות הועלו כתמי רורשאך לאנציקלופדיה ויקיפדיה, לאחר שפגו זכויות היוצרים עליהם. בנוסף אף צורפו התשובות הנפוצות ביותר לכל אחד מהם, עולם הפסיכולוגיה ביקר זאת קשות וראה בכך פגיעה של ממש במחקר המדעי. גם אם ניתן יהיה ליצור כתמים חדשים, טוענים הפסיכולוגים, לא יהיה להם התוקף המדעי של הכתמים שקיימים כבר כמעט 100 ואלפי מחקרים נעשו עליהם.
הנה הסיפור של מבחני רורשך (מתורגם):
https://youtu.be/LYi19-Vx6go
עוד על המבחנים הללו באנגלית:
https://youtu.be/mUELAiHbCxc
כך נראים הכתמים של רורשאך:
https://youtu.be/31Fe2OIpJMI
מבחני רורשך, או רורשאך (Rorschach inkblot tests) הם מבחנים לבדיקת אישיות. הפסיכיאטר השוויצי הרמן רורשך פרסם את עשרת הכתמים המקוריים בשנת 1921 והם זכו להצלחה רבה. ברבות השנים הם היו לאחד ממבחני ההערכה הפסיכולוגית הוותיקים ומהסמלים המזוהים ביותר עם תחום הפסיכולוגיה. מי שזוכר את סדרת הטלוויזיה "בטיפול" ודאי זוכר שהפתיח של הסדרה התבסס על מעין 'אנימציית רורשאך"...
מבחן כתמי הדיו שפיתח אותו הרמן רורשאך נועד לסייע לפסיכולוגים להעריך מאפייני אישיות ותפקודי חשיבה ורגש אצל אדם. זהו אחד המבחנים הנפוצים שבהם משתמשים פסיכולוגים באבחון מטופלים ובהערכת אנשים במיון לתפקידים בארגונים שונים, קבלה לעבודה וכדומה.
עם זאת, על אף שיפורים שונים שהוכנסו במבחן רורשאך, רבים מבקרים את השימוש בו ויש אף הרואים בו כלי שאינו מדעי. הסיבה היא שמבחינה מדעית יש בו בעיות רציניות, במיוחד במהימנות ובתוקף הנמוכים שלו. מסתבר שהוא סובל גם מבעיות בכך שאינו אובייקטיבי והפירוש של המבחן משתנה על פי הבודק.
יתר על כן, בשנים האחרונות הועלו כתמי רורשאך לאנציקלופדיה ויקיפדיה, לאחר שפגו זכויות היוצרים עליהם. בנוסף אף צורפו התשובות הנפוצות ביותר לכל אחד מהם, עולם הפסיכולוגיה ביקר זאת קשות וראה בכך פגיעה של ממש במחקר המדעי. גם אם ניתן יהיה ליצור כתמים חדשים, טוענים הפסיכולוגים, לא יהיה להם התוקף המדעי של הכתמים שקיימים כבר כמעט 100 ואלפי מחקרים נעשו עליהם.
הנה הסיפור של מבחני רורשך (מתורגם):
https://youtu.be/LYi19-Vx6go
עוד על המבחנים הללו באנגלית:
https://youtu.be/mUELAiHbCxc
כך נראים הכתמים של רורשאך:
https://youtu.be/31Fe2OIpJMI
איך הפך קותימן את יוטיוב לחומר מוסיקלי?
כמו רבים מאיתנו, ראה קותימן (Kutiman) המון סרטוני יוטיוב בחייו. אבל עליו השפיע המגוון האינסופי של האנשים, חלקם נראים לנו הזויים, שמעלים סרטונים שבהם הם מנגנים בבית, באופן שונה מאשר על אחרים. קותימן, בחור ישראלי ששמו אופיר קותיאל, חשב שאם ישלב בין דגימות, סימפולים קצרים מתוך הסרטונים הללו, הוא יוכל ליצור קליפים מוסיקליים חדשים. התוצאה הפכה להפקות מוסיקליות מעניינות וחדשניות בהיבטים שונים.
החשיבה היצירתית שלו השתלמה לו ולנו. כשהוא למד הפקה מוסיקלית, כמו רבים אחרים גם קותימן התרגל לעשות הפקות כאלה בצורה הרגילה. אבל כשהחליט לנסות ולשלב קטעי מוסיקה מיוטיוב לכדי יצירה אחת, קליפ משותף של כולם, הוא הצליח ליצור מוסיקה מעולה, שלם שגדול בהרבה מסכום חלקיו. היצירות שלו הן כל כך מעניינות שלעיתים קשה להאמין שהנגנים ש"משתתפים" ללא ידיעתם בהפקות שלו, לא ידעו שהם מוקלטים לפרויקט הבא של קותימן. המסך המפוצל הוא ההוכחה היחידה שהאנשים הללו אינם מכירים זה את זה ואינם חלק מהרכב מתואם העובד אונליין ביחד. יש שם ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בנגינה, נשים הפורטות על נבל או גיטרה, נגני רוק מסוקסים עם גיטרות ודיסטורשן וחלילני ג'אז שחשבו שאף אחד לא ישים לב שהם פשוט טובים...
ב-2009 הוציא קותימן את "ThruYOU", הפרויקט הראשון שלו. הסרטון הראשון התברר מהר מאד כסדרת סרטונים, שהוקדשה למיקסים מרתקים של נגנים מהעולם לכדי שירים חדשים. הסרטונים שלו מופצים באופן ויראלי באינטרנט וההפקות הללו זוכות למיליוני צפיות וקהל מעריצים ומנויים לערוץ היוטיוב שלו, שהולך וגדל כל הזמן.
בשל העובדה שחומרי העבודה של קותימן הם סרטוני יוטיוב, נראה שאפשר לומר שקותימן הוא סוג חדש של די ג'יי, או מפיק מוסיקה. אמן הניו-מדיה הזה הוא אולי מעין יו ג'יי, מי שממקסס סימפולי יוטיוב למוסיקה.
הטיים מגזין בחר ברעיון של קותימן בשנת 2009 כאחד מ-"50 ההמצאות של השנה". מעבר ליצירתיות שלו, הקליפים של קותימן פרצו דרך גם בתחום זכויות היוצרים. זאת משום שקותימן לוקח ביצועים מוסיקליים של אנשים, ללא רשותם, ומפרסם אותם ביצירות חדשות משלו. השימוש שהוא עושה בתוכן אינטרנטי, שהוא מגדיר כתוכן חופשי, לצורך יצירה והפצה המשכית, מגדירה מחדש את חוקי זכויות היוצרים בעידן המודרני, שכן קותימן יוצר סוג של קוד פתוח כפוי, בכך שהוא מצהיר שאין ממד כלכלי בשימוש בחומרים הללו.
מצד שני, נראה שה"שותפים" בהפקות הפופולאריות שלו, מאושרים להיות שם ומודים לו מכל הלב. דוגמה יפה שהפכה לסרט תיעודי קסום היא "פרינסס שואו", בחורה אמריקנית שלא הצליחה מעולם בקריירת השירה שחלמה לבנות וקליפ אחד של קותימן הפך לסנסציית רשת.
כך קותימן התחיל בפרויקט Thru you:
http://youtu.be/EsBfj6khrG4
"הצבעים החביבים עלי" שבו המשיך את האקלקטיקה המוסיקלית המופלאה שלו:
https://youtu.be/nIl4LkHYRkg
ועוד מיקס אופייני שלו:
http://youtu.be/v1V5Oc3hMbc
כך הופך קותימן אנשים למאושרים - מתוך סרט על זמרת חובבת שהוא גילה ברשת (מתורגם):
http://youtu.be/gaYhYlnxA3A
פרויקט שיצר למוזיאון תל אביב, שבו הקהל מרכיב את המיקס של תל אביב:
http://youtu.be/izSRjdYln8E
וזה מה שיש לחוקרים לומר על קותימן והתופעה שהוא מייצג (עברית):
http://youtu.be/XBQ_e9WLnjw?t=17s
כמו רבים מאיתנו, ראה קותימן (Kutiman) המון סרטוני יוטיוב בחייו. אבל עליו השפיע המגוון האינסופי של האנשים, חלקם נראים לנו הזויים, שמעלים סרטונים שבהם הם מנגנים בבית, באופן שונה מאשר על אחרים. קותימן, בחור ישראלי ששמו אופיר קותיאל, חשב שאם ישלב בין דגימות, סימפולים קצרים מתוך הסרטונים הללו, הוא יוכל ליצור קליפים מוסיקליים חדשים. התוצאה הפכה להפקות מוסיקליות מעניינות וחדשניות בהיבטים שונים.
החשיבה היצירתית שלו השתלמה לו ולנו. כשהוא למד הפקה מוסיקלית, כמו רבים אחרים גם קותימן התרגל לעשות הפקות כאלה בצורה הרגילה. אבל כשהחליט לנסות ולשלב קטעי מוסיקה מיוטיוב לכדי יצירה אחת, קליפ משותף של כולם, הוא הצליח ליצור מוסיקה מעולה, שלם שגדול בהרבה מסכום חלקיו. היצירות שלו הן כל כך מעניינות שלעיתים קשה להאמין שהנגנים ש"משתתפים" ללא ידיעתם בהפקות שלו, לא ידעו שהם מוקלטים לפרויקט הבא של קותימן. המסך המפוצל הוא ההוכחה היחידה שהאנשים הללו אינם מכירים זה את זה ואינם חלק מהרכב מתואם העובד אונליין ביחד. יש שם ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בנגינה, נשים הפורטות על נבל או גיטרה, נגני רוק מסוקסים עם גיטרות ודיסטורשן וחלילני ג'אז שחשבו שאף אחד לא ישים לב שהם פשוט טובים...
ב-2009 הוציא קותימן את "ThruYOU", הפרויקט הראשון שלו. הסרטון הראשון התברר מהר מאד כסדרת סרטונים, שהוקדשה למיקסים מרתקים של נגנים מהעולם לכדי שירים חדשים. הסרטונים שלו מופצים באופן ויראלי באינטרנט וההפקות הללו זוכות למיליוני צפיות וקהל מעריצים ומנויים לערוץ היוטיוב שלו, שהולך וגדל כל הזמן.
בשל העובדה שחומרי העבודה של קותימן הם סרטוני יוטיוב, נראה שאפשר לומר שקותימן הוא סוג חדש של די ג'יי, או מפיק מוסיקה. אמן הניו-מדיה הזה הוא אולי מעין יו ג'יי, מי שממקסס סימפולי יוטיוב למוסיקה.
הטיים מגזין בחר ברעיון של קותימן בשנת 2009 כאחד מ-"50 ההמצאות של השנה". מעבר ליצירתיות שלו, הקליפים של קותימן פרצו דרך גם בתחום זכויות היוצרים. זאת משום שקותימן לוקח ביצועים מוסיקליים של אנשים, ללא רשותם, ומפרסם אותם ביצירות חדשות משלו. השימוש שהוא עושה בתוכן אינטרנטי, שהוא מגדיר כתוכן חופשי, לצורך יצירה והפצה המשכית, מגדירה מחדש את חוקי זכויות היוצרים בעידן המודרני, שכן קותימן יוצר סוג של קוד פתוח כפוי, בכך שהוא מצהיר שאין ממד כלכלי בשימוש בחומרים הללו.
מצד שני, נראה שה"שותפים" בהפקות הפופולאריות שלו, מאושרים להיות שם ומודים לו מכל הלב. דוגמה יפה שהפכה לסרט תיעודי קסום היא "פרינסס שואו", בחורה אמריקנית שלא הצליחה מעולם בקריירת השירה שחלמה לבנות וקליפ אחד של קותימן הפך לסנסציית רשת.
כך קותימן התחיל בפרויקט Thru you:
http://youtu.be/EsBfj6khrG4
"הצבעים החביבים עלי" שבו המשיך את האקלקטיקה המוסיקלית המופלאה שלו:
https://youtu.be/nIl4LkHYRkg
ועוד מיקס אופייני שלו:
http://youtu.be/v1V5Oc3hMbc
כך הופך קותימן אנשים למאושרים - מתוך סרט על זמרת חובבת שהוא גילה ברשת (מתורגם):
http://youtu.be/gaYhYlnxA3A
פרויקט שיצר למוזיאון תל אביב, שבו הקהל מרכיב את המיקס של תל אביב:
http://youtu.be/izSRjdYln8E
וזה מה שיש לחוקרים לומר על קותימן והתופעה שהוא מייצג (עברית):
http://youtu.be/XBQ_e9WLnjw?t=17s
