ג'וקבוקס (Jukebox). באמריקה של שנות ה-50 לא יכולת שלא למצוא אחד כזה בכל בר או דיינר אמריקאי שכיבד את עצמו. הוא היה האמצעי שבו שמעת הכי הרבה מהרוקנ'רול שלך באותם ימים.

הג'וקבוקס, ששימש לבידור במקומות ציבוריים של אותם ימים, היה מכשיר מואר, צבעוני, אטרקטיבי ומעוצב, שמוקם בדרך כלל ליד קיר המקום או במרכזו של דיינר.

אורחי המקום נהגו לגשת אליו, לשלשל רבע דולר (a dime), לבחור להיט או שיר מהמאגר שבתוכו ולהאזין לו ביחד עם שאר הנוכחים.


#איך פעל הג'וקבוקס?
בתוך המכשיר אוחסנו כמה עשרות תקליטים או תקליטונים, שיוחלפו עם השנים בדיסקים, תקליטורים ובהמשך גם בקבצים דיגיטליים.

המכשיר היה חצי אוטומטי. לאחר התשלום והבחירה של השיר בידי המשתמש, הניח מנגנון אוטומטי את התקליט על הפטיפון הפנימי שבתוכו וניגן אותו.


#תולדות הג'וקבוקס
הראשונות לנגן מוסיקה באמצעות מטבעות
היו פסנתרים ממוכנים ותיבות נגינה במאה ה-19. הפלא אז היה גדול, כשכמה מטבעות אפשרו לשמוע מוסיקה, כאילו יש נגן במקום.

המצאת הגרמופון נתנה את האות למעבר לתקליטים. בשנת 1890 המציא לואיס ארנולד את הפטיפון הראשון שעבד באמצעות מטבעות.

כ-30 שנה אחר כך ממציא הוברט ניבלאק פטנט להחלפת תקליטים אוטומטית ובשנת 1927 הושק הג'וקבוקס הראשון לציבור.

המכשיר, שאפשר לבחור תקליטים בתשלום, מוקם בבתי עסק וזוכה להצלחה מסוימת. אבל "השפל הגדול" ובהמשך גם מלחמת העולם השנייה, לא הופכים אותו לחלק מהתרבות האמריקאית. כסף, באותם ימים, הלך לדברים אחרים.

בשנות ה-50 הופך הג'וקבוקס לדבר האמיתי. לפתע יכול היה כל אחד לשמוע, תמורת תשלום זעום, את השירים שהוא אוהב. כל להיטי הרוק אנד רול שיצאו בתקליטונים אוחסנו במכונה והושמעו ללא הפסק.

מיקמו אותם אז בדיירים של אמריקה, במסעדות מזון מהיר ובברים קטנים. בעידן של רדיו מפוצץ בפרסומות יכולת לשמוע בלי הפרעה את הלהיט החדש, להשמיעו לחברים ואפילו לרקוד אותו.

אז גם יכולים היו בעלי המכונות לקבל מידע על הפופולריות של השירים במכונות והם נהגו להחליף את השירים והתקליטים הפחות פופולריים בחדשים ופופולריים הרבה יותר.

בשנות ה-70, עם מערכות הסטריאו הביתיות והמצאת הווקמן (Walkman), חלה ירידה מסוימת בנכונות של אנשים לשלם עבור השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים. אבל דיינרים עדיין החזיקו במסורת הישנה והמכניסה

לקראת סוף המילניום, כשהאינטרנט תופס וההורדות מתרבות עודכן הג'וקבוקס והפך דיגיטלי גם הוא. אלפי קבצי שירים באיכות גבוהה אוחסנו בו עתה בקלות והתעדכנו בלהיטים החדשים כמעט בזמן אמת.

אבל נגני המוסיקה הדיגיטליים ואיתם שירותי הסטרימינג הם שסיימו סופית את עידן הג'וקבוקס.


הנה הג'וקבוקס של פעם שולף תקליטון שבחרת ומנגן:

https://youtu.be/RHuGWiTQ6Fg


מכשיר מ-1957:

https://youtu.be/V-Cc8wjI134


מתחילת שנות ה-60, כלומר 1961:

https://youtu.be/OtzS-6GtfGg


כך פעל הג'וקבוקס של הדיסקים מהניינטיז:

https://youtu.be/0TjGWsFEVQI


דיסקים, AUX ומה לא - ג'וקבוקס רטרו של ימינו:

https://youtu.be/TMrQPQQi0LE


האב הקדמון של הג'וקבוקס היה ודאי המקלדת עם הנייר המנוקב:

https://youtu.be/ADDcetK6-nY


וג'וקבוקס מ-1947 ששופץ והוחזר לחיים:

https://youtu.be/mVfbzWoQPLM?long=yes

אוזניות (Headphones) הן אחד הפלאים הקטנים של העידן המודרני. היכולת להאזין למוסיקה, תכנית רדיו או לצפות בטלוויזיה, מבלי שמפריעים לך ובלא שתפריע בעצמך לסביבה, היא מהקסמים שמציעה הטכנולוגיה. דומה שהתרגלנו אליהם כבר מזמן, אבל מעניין לדעת כיצד פועלות האוזניות.

באוזניות יש מעין רמקולים קטנים, שנקראים דיאפרגמות. הם מוצמדים באמצעות קשת האוזניות אל האוזניים. כך מובטח שהמאזין יקבל את מרבית הצלילים. ההצמדה לאוזן מאפשרת להשמיע את הקולות בעוצמה נמוכה, שכבר היא לכשעצמה לא מפריעה לסביבה. אפשר לראות את זה היטב באוזניות כפתור, הנכנסות לאוזן וכמעט ולא מפריעות לנוכחים מסביב. באוזניות גדולות ואיכותיות יותר נוסף עוד רובד של אטימה, באמצעות כריות המקיפות את האוזן ומונעות מעבר של צלילים פנימה לאוזן והחוצה לסביבה. יש אוזניות הדורשות הגברה כדי להגיע לאיכות ועוצמת צליל משובחות יותר.

כמובן שהאוזניות לא משמשות רק תחליף איכותי וזול יחסית לרמקולים איכותיים, אלא גם אמצעי להאזנה פרטית, ללא הפרעות בשני הכיוונים, לא לסביבה ולא מהסביבה, לחובבי מוסיקה שרוצים ליהנות מחוויית שמע איכותית, מבלי להפריע לסביבתם.

איך אנו שומעים דברים שונים באוזן ימין ובאוזן שמאל? - זהו הסטריאו ולמי שלא שם לב, גם הרמקולים מנגנים תוכן שונה לכל צד. באוזניות עובר המידע דרך התקע שבקצה הכבל. התקע של האוזניות מפוצל לשלושה אזורים, המופרדים ביניהם בפסים שחורים. שני אזורים מעבירים את המידע לכל אחד מהצדדים של הסטריאו, ימין ושמאל, בעוד השלישי הוא המינוס המשותף לשני הצדדים. כך אנו נהנים מחווייה עשירה של האזנה בסטריאו, שמרגישה הרבה יותר רחבה ומציאותית מאשר האזנה במונו, שבה המוסיקה נדמה שמגיעה מקדימה וממקום אחד.


כך פועלות האוזניות:

http://youtu.be/1eCLzwlc_wM


הסבר מקיף על פעולת האוזניות והחלקים שלהן:

http://youtu.be/_W2z-ikIgM0


אוזניות איכות מודרניות מצוידות היום לא פעם במערכת סינון רעשים בשיטות שונות ומתוחכמות:

https://youtu.be/vuoxprrEwbg


והאופן שבו השפיעו הרגלי ההאזנה באוזניות על הפקת המוסיקה ועל המוסיקה עצמה (עברית):

https://youtu.be/k3O4BuflCBo?long=yes

השנה היא 1979 וחברת האלקטרוניקה Sony פורצת לשוק עם מכשיר חדשני ומדהים, שחולל סערה מיידית. זה היה הווקמן (TPS-L2 Walkman) - מכשיר להאזנה אישית לקלטות מוסיקה, שאפשר לאנשים להאזין למוסיקה באוזניות אישיות. החברה הדגישה את הפרטיות והניידות, ביחד עם איכות צליל ומחיר זול.

מתכנן המכשיר היה נובוטושי קיהרה, המהנדס של חטיבת האודיו של החברה. אבל הוגה הרעיון והממציא של הווקמן היה דווקא מנכ"ל החברה אקיו מוריטה, מי שהיה "הסטיב ג'ובס" הראשון, ממציא ויזם מוכשר וממייסדי חברת "סוני", שרצה לשמוע אופרות במהלך טיסותיו הארוכות והתכופות.

שתי חטיבות שונות בחברת סוני עבדו על שני פיתוחים במקביל, מבלי לדעת זו על הפרויקט של זו. אחת פיתחה את הווקמן, בעוד שהשנייה פיתחה אוזניות קומפקטיות וקלות במיוחד. כשהושלמו הפיתוחים, איחדו בחברה את שניהם והתקבל המכשיר שעתיד לחולל סערה ומהפכה בהרגלי האזנה למוסיקה.

הדגם הראשון של הווקמן היה TPS-L2. הוא צוייד בשני חיבורי אוזניות ופעל על שתי סוללות קטנות וזולות. גם המכשיר לא היה יקר כל כך, לפחות לא כמו שצפוי מדגם ראשון וחדשני של מערכת להאזנה איכותית למוסיקה ועוד אחד שניתן לקחת לכל מקום.

מכשיר הווקמן חולל סערה של ממש. הוא הפך את הקלטות למוצר המוסיקה החם ביותר ולראשונה בהיסטוריה ירדו מכירות התקליטים, שבמשך 100 שנה עד אז, עלו כל הזמן. בהמשך, הוא עתיד להפוך ל"דיסקמן" שיפתח מוריטה בסוני ולנגני ה-mp3 העתידיים.

ואגב, המהפכה הייתה לא פחות בגלל מה שלא היה בווקמן - הוא היה מכשיר המוסיקה הראשון שיוצר להאזנה, אך לא צוייד ברמקולים. למבוגרים, אגב, הייתה לא מעט ביקורת על כך שהמכשיר מבודד את הצעירים זה מזה ואנשים מסתגרים עם המוסיקה שלהם ומתנתקים בעזרתו מהעולם. מצד שני, סוף סוף הם זכו לקצת שקט מהרוק הכבד שהמתבגרים שלהם כל כך אוהבים...


הנה הסיפור המופלא של הווקמן:

http://youtu.be/XBRmq3sYePM


כתבת טלוויזיה מאותם ימים:

https://youtu.be/GL5k9oTWqBw


מוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=23s&end=3m58s


הווקמן המקורי:

http://youtu.be/Q2D8cqOslwk


פרסומת לדור השני של הווקמן:

https://youtu.be/7lipckhgG5g


כך ניתן היה להפוך אותו למערכת סטריאו - מחברים למגבר עם רמקולים ומאזינים:

http://youtu.be/E3CEFpI_0G4


עם האוזניות שלו:

http://youtu.be/1PND7G_JBQU


הקנאה במי שהחזיק במכשיר הקסם הזה אז:

http://youtu.be/hhVNqeo3LeE


כך עושים היכרות לילדים של היום עם הווקמן והקסטות, הקלטות שלו:

http://youtu.be/Q_nBd8GbrtY


ושיר של קט סטיבנס "אבא ובן":

https://youtu.be/XS3sOS2tl64

הקומפקט דיסק שהומצא על ידי החברות סוני ופיליפס הוא טכנולוגיה אופטית שמשמשת לאיחסון של נתונים באופן דיגיטלי. גודלו הקטן של התקליטור ביחס לתקליט היווה את הסוד של הקומפקטיות שלו.

השלב הבא באימוץ הדיסקים המוסיקליים הללו היה מתבקש. חברת סוני, שפיתחה בעבר את הווקמן, יצרה סביב הדיסק מכשיר נייד בשם דיסקמן (Discman). זה היה נגן מוסיקה נייד שניגן תקליטורים מוסיקליים בדרכים. באוטובוס וברכבת, בטיולים, בכיתה ובעבודה - אנשים האזינו לדיסקים שלהם בעזרתו גם מחוץ לבית.

הדיסקמן הותאם כמובן למידות הדיסק ועל אף שהוא היה גדול משמעותית מהווקמן, שהתבסס על הקלטות הקומפקטיות, איכות הצליל הגבוהה של הדיסקים פיצתה על הסירבול המסוים שבנשיאתו.


הנה ההיסטוריה של הדיסקמן, כחלק ממוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=2m37s&end=3m12s


דיסקמן שהוא קטן יותר מהדיסק...

http://youtu.be/AowJGns66_4


ופרסומת משנות ה-90 לדיסקמן:

http://youtu.be/Fu30o36lZxo

מערכת סטריאו (Stereo system) היא מכשיר משולב, או צירוף של כמה מכשירים להשמעת מוזיקה, כמו פטיפון, טייפ קלטות, טיונר רדיו, נגן תקליטורים וכדומה). כל אלה מוגברים על ידי מגבר סטריאופוני, שמגביר את עוצמת הקול שלהם ומעביר את הצליל לשני רמקולים או יותר, המשמיעים צליל סטריאופוני, כשהמוסיקה מושמעת בהם משני ערוצים, ערוץ ימין (R) וערוץ שמאל (L), כלומר בסטריאו.

מערכות הסטריאו היו בשיאן בשנות ה-70 וה-80. החידוש בהן היה שהצלילים נשמעו לראשונה מכיוונים שונים והמאזינים יכולים היו לפתע לחוש כאילו הם נמצאים אל מול הנגנים עצמם. כלומר מערכות הסטריאו התהדרו אז ביכולת להאזין בבית למוסיקה סטראופונית (Stereophonic), באמצעות השמעת צליל בשני ערוצים נפרדים. אפשרות זו מחקה את השמיעה הפנורמית של האדם, כשהוא מאזין למוסיקה חיה. ראו בתגית "סטריאו".

בסוף שנות ה-70 יגיע הווקמן ויכניס את החידוש המסעיר הזה למכשיר קטן ונייד, שישנה את תרבות ההאזנה למוסיקה. אבל מערכות הסטריאו ישרדו עוד עשור שלם ולאיטן יתחילו להיעלם בשנות ה-90.

מאוחר יותר הן ישובו, מצוידות בחידושים שונים. שכן מערכות הסטריאו של ימינו יכולות להכיל גם כניסת AUX לערוצי שמע נוספים, כניסת מיקרופון, כניסת USB להשמעת מוסיקה בפורמט MP3 ופורמטים אחרים מדיסק און קי, אפשרות להתחברות ב-Bluetooth ועוד.


הנה פרסומת אמריקאית משנות ה-70:

https://youtu.be/oNk4IHdiGgA


מערכת סטריאו מודרנית בסגנון שנות ה-70:

https://youtu.be/Le3MJhNmvJg


מערכת סטריאו מודרנית עם טאבלט כמקור המוסיקה:

https://youtu.be/QhKybxM9ZSs


ומערכות משנות ה-70 שהתהדרו גם ב"נאמנות גבוהה" לסאונד המקורי - הנה פרסומת ל-High Fidelity:

https://youtu.be/7Y8j2TiIwag

אילו רמקולים מעוצבים כקונכיית נאוטילוס?


קונכיית הנאוטילוס היא אחד היצורים המיוחדים בעולם. מדובר באחד מבעלי החיים הקדומים על פני כדור הארץ. היצור המופלא הזה זכה למקום מכובד בתרבות המערבית, מסיפורי ז'ול ורן ועד לשמות של צוללות אמיתיות בעבר ובהווה.

גם בעולם המוסיקה משתמשים בעיצוב הטבעי של הנאוטילוס. רמקולי הנאוטילוס (Nautilus speakers) המעולים והיקרים להחריד, הם רמקולים מעוצבים ומודרניים, ששאבו את העיצוב שלהם מהיצור הקדום ולא זו בלבד שהם איכותיים ובעלי צליל שניתן להגדיר בפשטות כחלומי, הם גם נראים שונים מכל רמקול אחר בעולם.

הנאוטילוס הם רמקולים למי שיודעים להעריך מוצרי יוקרה איכותיים. הם עולים "רק" 200,000 ש"ח.. הרמקולים היוקרתיים הללו נבנים בעבודת יד מוקפדת ומשלבים עיצוב נועז ששואב מהטבע, טכנולוגיה מובילה וסאונד עילאי.


הנה רמקולי הנאוטילוס:

https://youtu.be/9cYFCpEPqnc


כך הם נשמעים:

https://youtu.be/6eY8BMH0mvA


גם כך:

https://youtu.be/j9vKkpzCPNE


והסבר עליהם בגרמנית:

https://youtu.be/1gPL38hA448

מאז ומתמיד שאפה האוזן האנושית לשמוע מוסיקה מוקלטת מכיוונים שונים בצורה המזכירה את השמיעה הטבעית שבה אנו מקבלים "תמונת צליל מרחבית".

המצאת ההקלטה המקורית יצרה את הקלטת ה"מונו", שפירושה הקלטה בערוץ אחד. זה היה הישג אדיר, אך חוויית ההאזנה להקלטות מונו הייתה פשוטה למדי ונשמעה לא-טבעית מספיק.

טכנולוגיית הסטריאו (Stereo) אפשרה להקליט ולהשמיע צלילים בשני ערוצים נפרדים. בניגוד להקלטת מונו בערוץ אחד, נעשתה הקלטת הסטריאו בעזרת שני מיקרופונים המרוחקים זה מזה ומקליטים ממש כמו ששומעות אוזניו של אדם.

בכך מאפשרת הקלטת סטריאו להשמיע את המוסיקה בשני רמקולים ולאפשר חווייה מציאותית יותר, שמאפשרת למאזין לחוש כאילו הוא נמצא במקום שבו המוסיקה מנוגנת. בכך שהמוסיקה מוקלטת ומושמעת בשני ערוצים, ערוץ ימין (R) וערוץ שמאל (L), מצליחה טכנולוגיית הסטריאו לחקות את חוש השמיעה אצל האדם, כאילו הוא שומע את הדבר עצמו ולא הקלטה שלו.

הקלטת סטריאו הייתה שלב חשוב בהתאמת טכנולוגיית ההקלטה כך שתתאים למנגנון השמיעה האנושי, שבמרכזו שתי אוזניים. כל אוזן מקבלת "תמונת צליל" שונה מהשנייה והמוח משלב ביניהן ויוצר עומק. כך הפכה הקלטת הסטריאו את המוסיקה המושמעת לעשירה ומציאותית מאי-פעם. כך למשל הושמעו כלי הנגינה של תזמורת או להקה בדיוק כפי שהאוזן רגילה לשמוע בקונצרט או הופעה חיה - על פי מקומו של כל נגן וכלי על הבמה.

היסטורית, הטכנולוגיה של ההקלטה הסטריאופונית פותחה כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אבל רק בשנות ה-50 היא הוכנסה לשימוש בתעשיית המוסיקה. המפתחים, אלן דוואר בלומליין מחברת התקליטים EMI וארתור קלר מחברת מעבדות בל, שיפרו אותה לטכנולוגיה בשלה למכשירים מסחריים.

לפיכך, כשפותחה טכנולוגיית ההקלטה וההשמעה הסטראופונית (Stereophonic) המתקדמת יותר, בשנת 1957, היא הפכה לטכנולוגיה השלטת.

עם השנים פותחו גם ההקלטה הקוודרופונית, שהיא הקלטה ב-4 כיוונים והקלטה היקפית הנקראת 'סראונד', המזוהה בסימון 5.1 או 7.1, לפי מספר הערוצים - 6 או 8 בהתאמה.


הנה שיר של הביטלס שבו הגיטרה מתחילה באוזן אחת והבאס מוקלט לאוזן השניה:

https://youtu.be/usNsCeOV4GM


הסבר של הסטריאו משנות ה-50:

https://youtu.be/JBAArsCJGx0


הדגמה של הסטריאו בסרטון לבדיקת רמקולים:

https://youtu.be/6TWJaFD6R2s


האזינו למטוס שפותח את השיר "Back In The USSR" של הביטלס:

https://youtu.be/nS5_EQgbuLc


הדגמה של הסטריאו "החדשני" לציבור:

https://youtu.be/rqaMiDqE6QQ


חוויית הסטריאו הייתה מהממת. הקשיבו לה:

https://youtu.be/ZZYpPlpD3ow

הכנת התקליט לוותה בחריטה על תקליט המאסטר, של גלי הקול שהוקלטו בו. השירים, הצלילים והקולות. נשמרו בצורת בליטות ושקעים בחריצים שבתקליט והם מייצגים את תנודות האוויר של גלי הקול המקוריים שנוצרו בהקלטה. רק המחט של הפטיפון (ולפניו הגרמופון) דרושה כדי לחלץ משם את גלי הקול בחזרה אל הרמקולים ולאוזנינו.

חריץ ארוך ולולייני, שנמשך מדפנות התקליט ועד למדבקה שבמרכזו, הכיל את ההרים והגאיות הזעירים, שמשקפים את רעידות האוויר מגלי הקול שעברו בו.

אם בתקליטי ה"מונו" היו בחריץ חריצים שתורגמו לצלילים, בתקליטי הסטריאו יש בכל חריץ שני צדדים, מעין שיפולים אלכסוניים שבין שניהם עוברת המחט. המחט הסטריאופונית קולטת את המידע משני הצדדים, כשבין שני צידיה יש הפרדה. וכך כל צד כזה מעביר להגברה את המידע הקולי של הצד שלו, מתוך שני ערוצי הסטריאו שהוקלטו.

מחט הפטיפון העוברת בחריץ, רוטטת בהתאם לשינויי הגבהים שבחריץ ויוצרת צלילי רעידות, גלי קול חלשים במיוחד. כשהללו מוגברים בעזרת המגבר, הם מרטיטים את האוויר חזק ומשמיעים לנו מוסיקה, היישר לעור התוף הרגיש שבאוזנינו.

בגלל הטכניקה הזו היה התקליט כה רגיש לשריטות. כל שריטה זעירה גרמה לו לרעש, שכן היא גרמה למחט לקפוץ, כאילו היה מוקלט בו רעש חזק..


הנה האופן שבו עובדים התקליטים:

https://youtu.be/5OWEEFg6fTY


הגדלה מדהימה של המחט כשהיא נוסעת על חריצי התקליט:

http://youtu.be/GuCdsyCWmt8


ואם מחט זה כל הסיפור, אז אפשר לחבר למחט נייר מגולגל ולקבל פטיפון ביתי פשוט:

http://youtu.be/iQikPNOPSUc


הרצאת וידאו על פעולת התקליט:

https://youtu.be/eJFuRnolwWk


וכך מייצרים אותם:

https://youtu.be/Eq5EDXNe-HQ

טייפ סלילים (Reel-to-reel tape recorder) הוא רשמקול שהתבסס על סרט מגנטי המגולגל על שני סלילים ועובר בהקלטה וההשמעה מצד לצד. מדובר במכשיר המשמש להקלטת מוסיקה, קולות ודיבורים.

ההקלטות בו הוקלטו על גבי הסרט המגנטי וממנו גם הושמעו ההקלטות. רמקול או אוזניות שימשו להשמעת צלילי הרשמקול, או שאלה הועברו למגבר סטריאו ורמקולים מקצועיים.

ההקלטה הייתה בעזרת מיקרופון או בחיבור ישיר אל מכשיר חיצוני שממנו מופק הצליל, כמו פטיפון או רדיו.

שיא הפופולריות של טייפ הסלילים הייתה משנות ה-50 ואילך. הוא שימש אז להקלטות מקצועיות באולפנים, בעוד הקלטות ביתיות הוקלטו משנות ה-70 ואילך על גבי רשמקול עם קלטות שמע.

עד סוף שנות ה-80 השתמשו גם בעולם המחשוב ברשמקול סלילים, כדי לשמור ולאחזר דאטה, כלומר לשמור ולקרוא נתונים שנשמרו באופן מגנטי. רק עם פיתוח הכונן הקשיח הם הפסיקו לשמש למטרה זו. באותה תקופה הפכו רשמי-קול מבוססי סלילים לאחד מסימני ההיכר של חדרי המחשב הגדולים של העסקים והארגונים השונים.


הנה טייפ הסלילים:

https://youtu.be/_TARpAdIjRM


טייפ סלילים מנגן בימינו ג'אז מפעם:

https://youtu.be/5tQsO15o9gs


כך הקליטו בעבר על סרטי הקלטה באולפן - הנה 24 ערוצים:

https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q


הטייפ הראשון בהיסטוריה:

https://youtu.be/Xo9d-kUsuS0


והיום יש הרחבות לתוכנות הקלטה שמדמות טייפ סלילים:

https://youtu.be/u-6pD5qIWjc

פעם, כשעוד לא הייתה הטלוויזיה, הרדיו היה מכשיר הפלא וסמל הבורגנות. הוא היה ניצב במרכז הסלון ואנשים האזינו לו, בדיוק כמו שהבדור הבא החלו בוהים כולם במסך הטלוויזיה.

הרדיו הישן, שכיום מכנים אותו "רדיו סבתא" או "רדיו מנורות", היה מכשיר ענקי ובנוי מעץ, מלא בשפופרות-ריק, שכונו אז "מנורות". שפופרות אלה האירו באור כתום-צהוב ולקח להן זמן להתחמם. הן היו הסיבה שהיה פרק זמן מההדלקה שלו ועד שהחלו לשמוע צלילים.

בהמשך הוחלפו שפופרות הריק בטרנזיסטורים, אותם רכיבי אלקטרוניקה קטנים, שיאפשרו לכווץ את הרדיו לממדים של טלפון סלולארי של היום, מה שנקרא "רדיו טרנזיסטור".

אבל בחזרה לרדיו של סבתא - הוא קלט תחנות קרובות ורחוקות. הרדיו הגדול היה מצויד ביכולת לקלוט גלים קצרים, מה שאפשר לאנשים לשמוע שידורי רדיו מארצות רחוקות מאד. על הרדיו עצמו היו מסומנות תחנות מפורסמות כמו הביביסי מאנגליה, רדיו ברלין ועוד. הפלא שלו היה נעוץ ביכולת לסובב את החוגה ולהגיע בשניה לשידורי רדיו מארצות רחוקות.


הנה רדיו של פעם וסיפורו:

http://youtu.be/7087hbv6aFA


וכך מתקנים רדיו סבתא ישן:

http://youtu.be/46QAdRvBGg0

שפופרת ריק, או שפופרת ואקום (Vacuum tube), היא רכיב אלקטרוני שמבוסס על שפופרת קתודית ומטרתו לשמש ליישור זרם חשמלי. שפופרת הריק הומצאה בתחילת המאה ה-20 על ידי הממציא לי דה פורסט.

על שפופרת הוואקום התבססו מכשירים אלקטרוניים בעידן שלפני המצאת הטרנזיסטור. אם תביטו לתוך "רדיו סבתא", אותו "רדיו מנורות" ישן, היה מכשיר שהתבסס על שפופרות-ריק, שכונו אז "מנורות".

שפופרות הוואקום נדלקו לאט ולקח להן זמן להתחמם, עד שפעלו. לכן גם לקח זמן מה מרגע ההדלקה של מכשירים שהתבססו עליהן ועד שהחלו לפעול.

שפופרות הוואקום ריק הוחלפו במשך הזמן בטרנזיסטורים, שהיו רכיבי אלקטרוניקה קטנים ומהירים. תודות להחלפתן בטרנזיסטורים הלכו וקטנו מכשירים אלקטרוניים ונולדו מכשירי הכיס. הראשון שבהם היה "רדיו הטרנזיסטור".


כך פעלה שפופרת ואקום:

https://youtu.be/nA_tgIygvNo


רדיו סבתא ישן עם שפופרות ואקום בתוכו:

https://youtu.be/WLFif73CYLw


בעולם הרוק מתגעגעים עד היום לסאונד החם של "מגברי המנורות":

https://youtu.be/cKgIsOA-G-Q


ומי שממש מתגעגעים יכולים לקנות היום רדיו חדיש עם מנורות לד מדומות:

https://youtu.be/Nsh8hYwVkrw

אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.

ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.

עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.

היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.

כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.

זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.

כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.

היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.

כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.

אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...


הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:

https://youtu.be/duC1PUVuN1Y


באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:

https://youtu.be/EDZg5kLcvzE


בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:

https://youtu.be/mCUg114fvLc


המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:

https://youtu.be/tFDqBe87JmQ


מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:

https://youtu.be/-4-1eUjgG60


יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:

https://youtu.be/nMyst56BgSM


בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:

https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY


וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:

https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes

רדיו הטרנזיסטור (Transistor Radio) נולד בשנות ה-60 של המאה הקודמת והיה לא פחות ממהפכה. מדובר במקלט רדיו זעיר ונייד, שהכיל רכיבים קטנטנים, שנקראו "טרנזיסטורים".

הטרנזיסטורים היו הרכיבים האלקטרוניים המרכזיים במכשירים הללו ושמשו במקום שפופרות-הריק, ה"מנורות" שבמכשירי הרדיו הישנים. הטרנזיסטורים הקטינו דרמטית את מקלטי הרדיו הגדולים והנייחים של אותם ימים, אלו שכיום מכונים בחיבה "רדיו סבתא" או "רדיו מנורות".

כשהטרנזיסטור נולד החלה מגמת המזעור בעולם האלקטרוניקה. הטרנזיסטור סימן את הדרך למכשירים קטנים וניידים רבים. אחד אחרי השני פותחו טרנזיסטור ה-MOS בשנת 1960, טרנזיסטור ה-CMOS ב-1967 וטכנולוגיית המעגלים המשולבים, שבה שימש כל מעגל משולב כזה לחיבור מיליוני טרנזיסטורים זעירים ביותר על גבי לוח פשוט להרכבה.

לעומת שפופרת הריק הגדולות והרגישות שקדמו לו, הטרנזיסטור שעמד בלב אותם מכשירי רדיו טרנזיסטור היה קל, עמיד והוא אפשר את המזעור של המכשירים. יתרונותיו היו גודלו הזעיר, אמינותו, צריכת ההספק הנמוכה שלו והייצור הזול שהוליד כמויות מכשירים אדירות במחיר נמוך.

הטרנזיסטורים הקטנים הללו חוללו במהלך השנים מהפכה בשימוש במכשירי אלקטרוניקה. רדיו הטרנזיסטור הנייד והקטן אפשר לאנשים לשאת עימם את הרדיו לכל מקום. מקלטי הרדיו הפכו קטנים והוכנסו במהירות מהסלון של הבית אל המטבח, לרכב, למילואים, לחופשה ולספורט. הם הפכו זולים, ניידים, מהירים, פשוטים להפעלה והכי חשוב - הם עבדו ללא דופי וכמעט ולא התקלקלו. אחריהם הגיעו רשמקולים, נגנים ניידים ומחשבים אישיים - כולם מבוססי טרנזיסטורים.

כיום ניתן למצוא טרנזיסטורים כמעט בכל מכשיר אלקטרוני, ממוחשב או מכני שמיוצר בעולם המתקדם. כל מטלה שאינה מכנית הוחלפה בידי הטרנזיסטורים ואפשרה ירידת מחירים של המכשירים, מזעורם ושיפור איכותם באופן משמעותי ביותר.


הנה מהפכת הרדיו טרנזיסטור:

https://youtu.be/_qxt3RUb5O0


מכשיר רדיו הטרנזיסטור המסחרי הראשון שנמכר להמונים:

https://youtu.be/ipYU8puFCD8


חברת Sony תרמה את העיצוב הפופולרי ביותר שזכה לאינספור חיקויים:

https://youtu.be/2HTumGQdJ_U


אוסף שמראה את אינספור העיצובים של רדיו הטרנזיסטורים, המגוונים ויצירתיים להפליא:

https://youtu.be/sfXfgnubJbA


וכבר אז עשו הכל בכדי להקטין את המכשירים והתגאו בכך:

https://youtu.be/sviCwaRGDgM

טייפ 4 ערוצים (Compact Cassette) היה פעם המכשיר הכי לוהט אצל מוסיקאים, בעיקר כמובן אצל מי שיצרו מוסיקה קלה, בז'אנרים כמו פופ, רוק וג'אז. זה היה טייפ קלטות אודיו, שייצרו אז חברות כמו Fostex ו-Tascam שניתן היה להקליט על הקלטת שהוכנסה אליו, 4 ערוצים של מוסיקה.

ה-"4 טראק", כמו שהוא כונה אז באנגלית, היה גרסה פשוטה של טייפ הסלילים האולפני, שבו נהגו אז להקליט ערוצים באולפן. יכולת להקליט לתוכו תפקידים שונים אל ערוצי הקלטה. ערוץ השירה, לצד ערוץ הגיטרה, ערוץ הבאס, התופים וכדומה. תמיד בזמן שהקלטת ערוץ חדש, שמעת באוזניות המחוברות אליו, את הערוצים שכבר הוקלטו קודם. ממש כמו באולפן, אבל באיכות בינונית. הסיבה ברורה - קלטות לא אפשרו איכות הקלטה שהתאפשרה אז בסלילים.

מוסיקאים השתמשו אז בטייפ עם 4 ערוצים להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית. הקלטה ב-4 ערוצים לא הייתה כל כך מפתיעה ונחותה, כי צריך לזכור שעשור לפני כן, בשנות ה-60, זו הייתה ההקלטה האולפנית המקובלת. למעשה, את מרבית תקליטיהם יצרו "הביטלס" ב-4 ערוצים בלבד. כבר אז, באמצעות טכניקה שנקראת "באונסינג" (Bounce), נהגו להקליט הרבה יותר תפקידים מאשר ה-4 שבקלטת. עשו זאת על ידי הקלטת 3 ערוצים ושילובם לרביעי, דריסתם והקלטה בהם שוב ואז שילובם עם המוקלט לערוץ ריק מהם וכך הלאה.


הנה טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:

https://youtu.be/Lt8YpOG1e54


כך פעלה שיטת הבאונסינג בה הקליטו על 4 הערוצים יותר תפקידים:

https://youtu.be/cZanByojSCI


ממשיכי דרכו בימינו - 8 ערוצים עם שלל אפשרויות נוספות באותו כסף:

https://youtu.be/p_NZKPGClSo?end=3m51s


חלקם ממש זולים ונגישים היום:

https://youtu.be/qi9mZgZ3IiA


אפליקציות אייפד שנכנסו לעולם הזה:

https://youtu.be/D8jifGT4BCE


או זו שבכלל מדמה אולפן:

https://youtu.be/tws8bnVwv2o


וסרטון ארוך יותר על השימוש בו:

https://youtu.be/6d_MgPm8yYQ?long=yes

חברת "בראון", שנוסדה בשנת 1921 על ידי המהנדס מקס בראון, החלה לייצר בשנת 1929 מכשירי רדיו. בשנת 1932 החלה "בראון" לייצר רדיו ופטיפון, משולבים במכשיר אחד.

בשנת 1951, לאחר שמייסד החברה מקס בראון מת, החלו שני בניו, ארתור וארווין, לנהל את חברת בראון. הם החלו ליישם תכנית עיצוב שיטתית, עם עיצוב מוצר מינימליסטי ושבמרכזה פשטות גאומטרית והדגשה ברורה של הפונקציונליות, התפקוד של המכשיר.

לרדיו-פטיפון SK4 משנת 1959 היה עיצוב חדשני ומצוין. מערכת הסטריאו הזו של חברת בראון (Braun SK4 Phonosuper) כונתה "הארון של שלגיה". זהו עיצוב משותף של המעצב הדגול דיטר ראמס והנס גוגלו.

כשמונה דיטר ראמס, בשנת 1961, כמנהל מחלקת העיצוב של "בראון", הוא עיצב ברוח האקדמיה לעיצוב באוהאוס. מראשית שנות ה-50 הוא וצוותו שמו לעצמם מטרה להמשיך עם העיצוב המודרני שהושפע כל כך מהבאוהאוס.

ה-SK4, למשל, היה מכשיר בהיר ולבן, צבעים אהודים על המודרניסטים הגרמנים. העיצוב הנקי והבהיר של מוצרי בראון נבעו מחשיבה הגיונית ושאיפה להרמוניה עיצובית. במכשיר הזה היא הושגה לחלוטין והקו הזה ימשיך גם בדגמים הבאים, דוגמת ה-SK5 המרהיבה.


המערכת של בראון במוזיאון ה-MOMA בניו-יורק:

https://youtu.be/Ln-oBY1sIlg


מערכת BRAUN SK55 שהמשיכה את הקו העיצובי המיוחד הזה:

https://youtu.be/7guH-BxMkss


נערת פוסטר - הנה היא בפרסומת של מוזיאון העיצוב בלונדון:

https://youtu.be/flSB1wZuXwA


וגם הצליל של ה-SK5 היה נפלא:

https://youtu.be/kQ5dyx1ZE04

המיקרופון הוא אביזר שימושי בתעשיית הקול החדשה. זהו מוצר אלקטרוני חשוב ומשמעותי שהשפיע באופן עצום על תקשורת ההמונים, תעשיית המוסיקה, התרבות הפוליטית ועוד.

קולות שונים גורמים לתנודות שונות באוויר. התנודות הללו פוגעות בדיאפרגמה, שהוא מצע פלסטיק הנמצא מתחת לרשת המיקרופון. הדיאפרגמה הזו מניעה את הסליל הנע שמחובר אליה. הסליל הנע הזה מפעיל את המגנט שבמיקרופון.

כך, כשנשמע הקול של המדבר או מי ששר לתוכו, מופעל השדה המגנטי שלו ומרטיט את הסליל שמשפיע על המגנט. מהמגנט והסליל יוצאים כבלים שמעבירים את האותות החשמליים אל מגבר שיגביר את הקול, או אל מכשיר הקלטה כמו רשמקול או מחשב המצויד בתוכנת הקלטה דיגיטלית - כדי להקליט את הקול.


כך פועל המקרופון:

http://youtu.be/Mxp3eCCQyas?t=1m33s

טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.

לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.

הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.

אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.

עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.

לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.

התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.

מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.

שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.

באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.


הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:

https://youtu.be/BikfrS3hwgM


טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:

https://youtu.be/NRgtz2sS4iM


וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:

https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM

הפָּטֵיפוֹן (Phonograph) הוא מכשיר שמנגן תקליטים, מעין דיסקים של פעם. בתקליטים היו חריצים שהמחט שהייתה מותקנת על ראש הפטיפון ניגנה מהם את המוסיקה שהוקלטה על התקליטים במפעל התקליטים. בכל פעם שהתקליט היה נשרט או ניזוק הוא היה מרעיש או ממש קופץ ואז היו שומעים שוב ושוב את אותו קטע..

הרבה אנשים שאהבו תקליטים מתגעגעים לרעש המיוחד שלהם ולצליל של המוסיקה מהתקליט. הם אומרים שהמוסיקה נשמעת הרבה פחות טוב בהקלטות הדיגיטליות של היום.

בשנים האחרונות יש עדנה לפטיפונים. במיוחד באירופה התקליטים חוזרים ונמכרים והרבה אנשים קונים שוב פטיפון, עם היצע של לא מעט מכשירי רטרו חדישים במראה ישן, בהם ניתן להאזין לתקליטים חדשים וישנים גם יחד.


הנה תולדות הפטיפון:

https://youtu.be/3edSllehm78


כך שמו תקליט לנגינה בפטיפון:

http://youtu.be/IL4tWBj1JLk


פטיפון של ימינו:

http://youtu.be/nC8EdW88xFE


RokBlok הוא המצאה של פטיפון ש"נוסע כל התקליט":

https://youtu.be/5Tfhs-pujQk


והאם פטפונים זולים שגם נראים טוב הם אכן טובים?

https://youtu.be/06wBwVkw9xU

כשצריכים לתרגל או להתרגל לנגן במהירות מסוימת, עושים זאת לא פעם בעזרת מכשיר הנקרא "מטרונום" (Metronome). הוא נותן את הפעימות, את הביט, לפי המהירות הרצויה וכך ניתן להתבסס עליו בנגינה.

נהוג לומר שהמטרונום הוא מכשיר שנותן קצב. אבל אם לדייק יותר, המטרונום מכתיב את הביט (Beat) בעצם מדובר בהכתבת מהירות הנגינה. המהירות נקראת בשפת המוסיקה, איטלקית,"טמפו" ובעברית מִפְעָם.

בהפעלת המטרונום יכולים המוסיקאים לכוון את הנקישות שלו ולנגן כשהם יודעים מתקתוקו את מהירות הנגינה הנכונה לקטע מוסיקלי, לפי הנקישות הללו.

השימוש במטרונום יהיה בדרך כלל בשלב תרגול הנגינה, או בזמן הקלטה, שבה חשוב בדרך כלל לשמור על ביט קבוע, כך שניתן יהיה להקליט ערוצים נוספים ושכולם ינוגנו היטב ביחד, בסינכרון ודיוק מלא.


כך פועל המטרונום:

https://youtu.be/LvBEyyuVu60


מטרונום במהירות של 100 פעימות בדקה:

https://youtu.be/iwYhgHscEtg


על ממציא המטרונום דיטריך ואלה שפיתחו אותו אחריו:

https://youtu.be/nz3K82bhv4A


אפליקציית מטרונום לדוגמה (עברית):

https://youtu.be/W1_90RpZOL4


והסבר קצר של הקצב והמקצב:

https://youtu.be/9DjoipqbkC8

המוטו של המעצב האגדי דיטר ראמס (Dieter Rams) הוא "אתה לא יכול להבין עיצוב טוב, אם אתה לא מבין אנשים”.

המעצב הגרמני הנודע הוא מהדמויות הבולטות בעולם העיצוב התעשייתי. הוא גורס שמרכיבי עיצוב טוב הם צורה, צבע, חומר ומבנה.

דיטר ראמס נולד בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת בגרמניה. את ילדותו הוא העביר בצל מלחמת העולם השנייה ובנעוריו הוא חווה את תבוסת גרמניה ובהמשך את פלישת הצבא האמריקאי לארצו.

ראמס הצעיר הושפע מסבו הנגר והרבה לבלות באותה תקופה בנגרייה שלו. הוא אהד את תנועת הבאוהאוס ובהמשך את בית הספר לעיצוב בעיר אולם (Ulm).

משסיים את לימודי האדריכלות ב-1953 הוא החל לעבוד במשרד אדריכלים בפרנקפורט. שנתיים אח"כ גייסה אותו חברת בראון (Braun) ובשנת 1961 מינו אותו לראש מחלקת העיצוב בחברה. בתפקיד הזה הוא החזיק ב-34 השנים הבאות והחשובות בקריירה שלו.

"לא תוכל להבין עיצוב טוב, אם אינך מבין אנשים” הוא אמר פעם.

מערכות סטריאו, מוצרי קול, מכונות גילוח, מחשבונים ועוד ועוד - במשך 40 שנה הוא עיצב או ניהל צוותי עיצוב שיצרו מעל 500 מוצרים של Braun, יצרנית מוצרי החשמל הגרמנית, ושל רהיטי חברת Vitsoe, בה השתלב החל משנת 1995.

אם האדריכל והמעצב הנודע לודוויג מיז ון דר רוהה נהג לומר ש-"less is more", כלומר "פחות הוא יותר", ראמס טבע את הביטוי שלו "less, but better", כלומר "פחות, אבל יותר טוב". ואכן, האיש שעולם העיצוב מביט עליו בהערצה, היה הגאון של ה"פחות" (Less) ואביר המינימליזם העיצובי החכם.

שנים אחר כך, אגב, ובהתייחסו לטלפונים הסלולריים שהתפשטו בכל העולם, הוא ישנה את המוטו שלו ל“פחות יהיה טוב בכל מקום”.

בשנות השבעים, הוא פרסם מניפסט שבו הציג את" עשרת הדברות" המפורסמות שלו לעיצוב טוב (good design). האחרונה הייתה פורצת דרך: "עיצוב טוב", נכתב בה, "...הוא כמה שפחות עיצוב."

ראמס גם השפיע מאוד על ג'ונתן אייב, המעצב הראשי של חברת אפל, מהמקינטוש ועד לאייפוד והאייפון ומי שלימים יהפוך לאחד המעצבים הידועים בעולם.

בסוף המאה ה-20 היה ראמס המעצב התעשייתי המשפיע והחשוב ביותר. רבים מעיצוביו מוצגים במוזיאוני עיצוב ואמנות ברחבי העולם ונכללים באוספים הקבועים של המוזיאונים החשובים שבהם.


הנה דיטר ראמס וסיפורו:

https://youtu.be/epEWrycjNXc


עשרת העקרונות של ראמס לעיצוב נכון:

https://youtu.be/-mlAdcQZZAM


העיצוב שיצר לחברת בראון היה זה שהשפיע יותר מכל על העיצוב של Apple:

https://youtu.be/yLbItWERwqQ


מערכת הסטריאו האייקונית שעיצב ראמס ל"בראון" מככבת במוזיאון העיצוב בלונדון:

https://youtu.be/flSB1wZuXwA


ומוצגת בימינו במוזיאון לאמנות מודרנית ה-MOMA בניו-יורק:

https://youtu.be/Ln-oBY1sIlg