האמוג'י (emoji) פותחו כשפת אייקונים (בעברית: סמלילים), בעקבות הרגשונים שהפכו לפופולאריים מאד בסלולאר ובאינטרנט, במיוחד בפורומים, מסרונים, צ'אטים ודואר אלקטרוני, מיילים. על הרגשונים תוכלו לקרוא באאוריקה, בתגית "רגשונים".

האמוג'י נולדו ביפאן, כמערכת סמלים שכללה מאות דמויות גרפיות. ביפאן ניתן היה לצרפם להודעות ומסרונים ברשתות הסלולאר. לכל אחת מהדמויות היה קוד ייחודי בתווים, שהציג אותה במסר. כשהסמארטפונים מיפאן ושאר מדינות המזרח הרחוק החלו לעבור למערב, הפכו האמוג'ים לאהודים. מי שבמיוחד אימצו אותם והשתמשו בהם היו בני נוער. עם הזמן פותחו כלים שמאפשרים להוסיף את האמוג'י מתפריטים ידידותיים למשתמש, כך שלא חייבים היו עוד לזכור את הקודים המיועדים לכל אמוג'י.

בשנת 2015 אף הוסיפה חברת "אפל" למכשיריה את האפשרות לשנות לאמוג'י את גוון העור, כדי שלא להציג אך ורק דמויות לבנות.


הנה מקומו של האמוג'י בעולם המודרני של המאה ה-21:

https://youtu.be/cgE_2XylOCk


סיפורם של האמוג'ים באמצעות.. אמוג'י:

https://youtu.be/tf0PLOexjc0


ההיסטוריה של האמוג'י:

https://youtu.be/SoZlB9pFV2M


הסיפור "לשבור את הקרח" של דיסני, שמסופר כולו באמוג'י:

https://youtu.be/qjycf7h4KZM


ואפילו את תורת האבולוציה אפשר להסביר עם האמוג'י:

https://youtu.be/PGRRXKek8G0

מנגה (Manga) היא אמנות הקומיקס היפני. המילה "מנגה" פירושה ביפנית "תמונות משעשעות" והיא התייחסה לקומיקס באופן כללי, אך בעולם התקבע עם השנים הפירוש של מנגה, כמתייחס לקומיקס היפני בלבד.

לצד האנימה, האנימציה הפופולרית של יפן, המנגה הייתה למרכיב מרכזי בתרבות הפופולרית היפאנית.

מקור הקומיקס היפני הוא באמנות הסיפורים המאויירים של יפן. אלו החלו כמגילות שכללו סיפורים בטקסט עם איורים ועם השנים הפכו לספרי ציורים נטולי טקסט. במהלך המאה ה-20 נספגו במנהגה השפעות מערביות ועם השנים המנגה היפנית עצמה זכתה לשם ולהערצה בעולם כולו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, עת נשלטה יפן על ידי הצבא האמריקאי, הושפעו גם הקולנוע היפני, האנימציה של יפן והמנגה היפנית מהתרבות האמריקאית. באותה תקופה החלה להתפתח ביפן המנגה המודרנית, כשיקוף יפני של הקומיקס.

כך יצא שהאנימה והמנגה הפכו למרכיבים בולטים בייצוא של תרבות פופולרית יפנית אל חלקיו השונים של העולם ובמיוחד אל התרבות המערבית, שנפתחת ונחשפת היום יותר ויותר להשפעות מסקרנות שכאלה מיפן. באופן זה, הפכה למעשה המנגה בעשורים האחרונים, לפופולרית בכל העולם.

אם בטלוויזיה מצליחה האנימה כיום לחבר צעירים רבים בעולם אל התרבות היפאנית, המנגה עושה דבר דומה לחובבי הקומיקס.

המנגה מתפרסמת ביפן, בגליונות וחוברות חודשיות שנמכרות בהצלחה רבה. כל גיליון כזה מכיל פרקים חדשים בסדרות של סיפורים שונים. את הפופולריים מבין הסיפורים כורכים עם הסיום באוגדן, ההופך לספר בכריכה דקה. הספרים הללו מתורגמים לשפות שונות והופכים לגרסאות המוכרות של המנגה בעולם.

יוצרים בולטים בז'אנר המנגה הם אוסאמו טזוקה, שהמציא מילות צליל חדשניות וצייר כמו מעדשת מצלמה דינמית בתנועה. הוא הושפע, בין השאר, מיוצרי אנימציה מערבים כמו וולט דיסני.


#מאפייני המנגה
המנגה המודרנית מתאפיינת בציורי שחור לבן, הבולטים בסגנון הדינמי ורב ההבעה (יש שיאמרו אקספרסיבי) שלהם. ההבעתיות הרבה של דמויות המנגה באה לידי ביטוי בולט במה שהפך למאפיין הברור ביותר של המנגה - העיניים הגדולות של הדמויות והרגש הרב שהן מעבירות לקורא.

ניתן לסכם את מאפייני הז'אנר הבולטים במרכיב ההגזמה. הוא בא לידי ביטוי בהבעות הפנים, בעיניים ובגודלן ועוד.

במאנגה נהוגים המון סימנים מוסכמים שמטרתם להעביר לקורא את המצב הנפשי והרגשות של הדמויות. אמנם בסימנים אלו לא ישתמשו כל היוצרים של מאנגות ובטח לא תמיד, אך כללית ניתן לומר שהם נפוצים במיוחד בסוגה הזו.

אייקונים וסמלים ויזואליים המשובצים מסביב ועל הדמויות - כמו לבבות מסביב לדמות, וריד שעומד להתפקע במצח או טיפת זיעה גדולה ומייצגת - בעזרת סימנים כאלו ואחרים ניתן לא פעם להבין מתי הנער מאוהב, הבחורה כעוסה, או מתי דמות אחרת נבוכה או במצוקה.


#נושאי המנגה
כמו מגוון סוגות ספרותיות, דרמטיות או קולנועיות, המנגה עוסקת במנעד די רחב של נושאים ועניינים.

ביו השאר ניתן למצוא ביניהן מנגות המספרות סיפורים על אהבה ועל תחושות, יחסים ורגשות, כמו גם סיפורי פנטזיה, קומדיה ומדע בדיוני, לצד סיפורים היסטוריים ותקופתיים - על אצילים, נסיכים, סמוראים ועוד.

המנגות מכוונות לא פעם לקהל יעד ספציפי ומובחן, אגב לא רק לפי תחומי עניין או נושאים ותכנים, אלא גם לפי חלוקה מגדרית, כמו מאנגות לנשים או לגברים, ומנגות לבעלי נטייה מינית מסוימת, שאינה דווקא סטרייטית.


הנה סקירה קצרה על עולם המאנגה ביפן (עברית):

https://youtu.be/LTFOjVynFdk?t=2m55s&end=5m02s


זוהי המנגה:

https://youtu.be/XgyPPXzXzW8


תולדות המנגה וההיסטוריה של התחום:

https://youtu.be/cwlV1qInRi8


סיפור מנגה ספציפי - על תהלוכת העשן:

https://youtu.be/6uA4p2DzWNk


מוזיאון המנגה והאנימה בטוקיו:

https://youtu.be/QY5_g529x0c


ומדובר בתעשייה ששווה מיליארדים ברחבי העולם:

https://youtu.be/30nfka8J8Y0

אוֹרִיגאמִי (Origami) היא אמנות קיפול נייר לצורות שונות, שנולדה ביפן. כמו המצאות יפניות אחרות, התפשטה גם היא לעולם כולו. זה קרה בסוף המאה ה-19, עם פתיחת גבולותיה של יפן למערב.

קיפולי נייר בסגנון האוריגמי משלבים גאומטריה ומתמטיקה. זוהי אמנות מדויקת מאד, המחייבת ריכוז ודיוק. במהלך הדורות היא הפכה משעשוע לאמנות של ממש ולטכניקה של פיסול מורכב וחכם ביותר מנייר.

השם "אוריגמי" מקורו בצירוף של המילים היפניות קיפול ("אוֹרִי") ופיסת נייר ("קַאמִי"). שם זה נולד ב-1880, זמן בו התגבשה האמנות הזו בצורתה הנוכחית, אם כי האמנות הזו התפתחה זמן רב לפני כן.

בעבר שימש האוריגמי מרכיב מרכזי בדת השינטו היפנית. היפנים השתמשו בו אפילו לבנייה של קירות פנימיים בתוך בתיהם עשויי הנייר. רבים יופתעו לגלות שהאמנות הזו היא בעלת משמעות תרבותית עמוקה גם בתרבות הסינית.

כיום האוריגמי פופולרי במקומות רבים בעולם ונחשב חלק מתרבות הפנאי במקומות רבים. זה הביא לגדילה עצומה במספר העוסקים באמנות הזו ותרם להתפתחותה ולשכלול רב בשיטות הקיפול של האוריגמי.

בזכות השילוב הייחודי של יצירתיות, דיוק וטכניקה, משמש כיום האוריגמי, בלא מעט מוסדות חינוכיים וטיפוליים, גם ככלי עזר להוראה ולריפוי בעיסוק.

חוקרים מתעניינים כיום גם בצדדים המדעיים, הטכנולוגיים והמתמטיים של האוריגמי. לימוד והבנה מעמיקים של המורכבות הרבה שמאפשרים קיפולי הנייר, תורמים כיום לניצולם בהמצאות, חידושים ופיתוחים טכנולוגיים וננו-טכנולוגיים שונים.


הנה אמנות האוריגמי:

https://youtu.be/UK3-Mi9JYC0


בלימוד של צורות קיפול ויתרונותיהן תרמה אמנות האוריגמי ליישומים טכנולוגיים מדהימים:

https://youtu.be/DJ4hDppP_SQ


כך תקפלו את צורת העגור (Crane) הפופולרית והנפוצה ביותר:

https://youtu.be/-elhDbZ6sds


מצגת וידאו קצרה על תולדות האוריגמי:

https://youtu.be/w0IcsQnGk6c


עבודות שנעשו באוריגמי:

https://youtu.be/G46_xGWiJ_A


והרצאת טד על הקסם והמתמטיקה שבו (מתורגם):

https://youtu.be/NYKcOFQCeno?long=yes

הקריוקי, או קראוקה, הומצא ביפן של שנות ה-60 על ידי דאיסוקה אינואואה, ממציא מכונת הקריוקי.

הרעיון של דאיסוקה היה ליצור מכונה שתאפשר רקע מוסיקלי לשירה לפני חברים ובהשתתפותם. הנוכחים בבר או במועדון קריוקי עלו, כל אחד בתורו ושרו עם הפלייבק, המוסיקה של השיר ללא הזמר, ברקע.

היופי הוא שאנשים מהשורה, ביחידים או בקבוצות, שרים וממלאים את מקום הזמר, הלהקה או הזמרת המקוריים.

הקריוקי הפך תוך שנים אחדות לאחד מבילויי הפנאי הפופולאריים בעולם. בטוקיו בירת יפן היו אז מאות, יש אומרים אלפי אולמות קריוקי.

ותרבות הקריוקי רק הלכה ונעשתה משעשעת כשנוסף לה הווידאו. שם נולדה השפה הקולנועית המוזרה שלו, שכללה ברוב המקרים קטעי וידאו אקראיים ולא קשורים לשיר או לתוכן שלו, אבל מוצגים בזמן שהוא רץ, כרקע למילים וכאילו היו קליפ של ממש. איך הם הגיעו לשם? - חברות הקריוקי קנו קטעי וידאו בזול מ"בנקים של וידאו", חברות שמכרו קטעים כאלו לעורכי סרטים בכמויות ובזול.

כך או כך, הקריוקי המושר בזיופים ושגיאות הפך עם השנים מבילוי יפני כמעט אנתרופולוגי, לחלק מתרבות הבילוי העולמית. די מהר השתלט על העולם הקסם העממי שלו, כצורת בילוי שכוללת הרבה הומור וצחוק, אווירה כיפית וחוויה חברתית, שמחברת גם בין אנשים זרים.

והיה בו עוד דבר - בתקופה שבה כולם רוצים את 15 דקות התהילה שלהם, גם 3 דקות של זיופים ומחיאות כפיים שאדם מקבל - גם זו התחלה.

אגב, פירוש המילה קריוקי (או בהגייה הנכונה שלה "קראוקה") הוא ביפאנית "תזמורת ריקה".


כך שרים קריוקי בבר ביפאן, מולדת הקריוקי:

https://youtu.be/LJ2PiMkAdM4


ממציא הקריוקי, היפאני דאיסוקה אינואואה:

https://youtu.be/qrmBCirGN2I


קריוקי מהסרט "אבודים בטוקיו":

https://youtu.be/Fks66sPZkoQ


וברנש מוזר שהמציא קריוקי מקלחת:

https://youtu.be/Y6wOcXQ1ALQ

סוּמוֹ (Sumo) הוא ספורט שבו מנהלים שני מתאבקים גדולי גוף קרב מגע בתוך זירה עגולה. מטרתם להצמיד איבר אחר לרצפה, שאינו הרגליים, או להוציא את היריב מהזירה. לשם כך משתמשים המתאבקים בַּזרוֹעוֹתיהם בכדי לנסות ולדחוף את היריב אֶל מִחוּץ לְזירה הקטנה, שבה מתקיימות התחרויות שלהם.

להיאבקות הסומו לבושים המתאבקים בלבוש האבקות סומו מסורתי, שקצת מזכיר חיתולים של תינוקות. ואגב, כשהם מופיעים בציבור ולא בתחרות סומו, לובשים מתאבקי הסומו המקצועיים את הקימונו היפני, הבגד היפני המסורתי שהם מחויבים ללבוש באירועים רשמיים ושכיום לובשים בעיקר מבוגרים מאוד ביפן ונשים.

אבל נשוב להיאבקות הסומו ולשורשיה.

מקור הסומו יפאני והוא נקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים. מסורת הסומו היא רבת שנים. סביב התחרויות הבידוריות שנערכות כיום ביפן ובעולם נערכים טקסים רבים שמקורם בדת השינטו מהתקופה שבה היה הסומו חלק ממנה.

גם בנים שלומדים היאבקות סומו וגם מתאבקי הסומו המקצועיים זוכים לתזונה מיוחדת ועתירת אוכל. הכל כדי לטפח את גופם עצום המידות.

חשוב לומר שבאופן מסוים הם משלמים מחיר בריאותי כבד, על ההשמנה הגדולה, הדרושה לאורח החיים שמנהל מתאבק סומו מקצועי.

במקור היפאני לא היתה חלוקה לקבוצות משקל ומתמודדים מצאו עצמם נאבקים ביריבים הכפולים מהם במשקלם, אך בהפיכת הסומו לספורט נפוץ ואולי אף אולימפי, חולקו התחרויות ל-4 קבוצות משקל: עד 85 ק"ג, עד 115 ק"ג, מעל 115 ק"ג, ומשקל חופשי.


הנה הסומו היפני:

http://youtu.be/UxhKb-zZoWE


אליפות העולם בסומו, לגברים ולנשים:

http://youtu.be/76gdqjraMoE


זה מה שקורה כשאנשים רגילים מתאבקים עם מקצוען:

https://youtu.be/VugtWhufJhI


קרב סומו שלם ודי קצר:

http://youtu.be/DXhVbxfmrYM


יום בחיים של מתאבקי הסומו (עברית):

https://youtu.be/OGC7AqTBoQg?long=yes


ותכנית חינוכית על סומו (עברית):

https://youtu.be/qyoIhB6u1_s?long=yes

קָרָאטֶה, או קרטה (Karate), היא אמנות לחימה מודרנית ששורשיה באמנויות הלחימה העתיקות של היפאנים. פירוש המילה הקרטה הוא ביפאנית "יד ריקה". ואכן, היא משלבת מכות ולוחמת ידיים פתוחות, ללא נשק ותוך שימוש בבעיטות, בברכיים ובמרפקי הידיים.

הקראטה נולד בסביבות המאה ה-13 אבל את התנופה העיקרית קיבל התחום במאה ה-15, כשהשליט שוֹהאשי אסר על היפאנים את השימוש בנשק. בחפשם שיטה להגנה עצמית ללא כלי נשק התאימה הקראטה בדיוק. זו הייתה אמנות הלחימה היחידה אז, שעשתה שימוש בגוף בלבד. כך הפכה הקראטה למיומנויות לחימה מרכזית ביפאן.

כמו באמנויות לחימה אחרות, גם בלימוד הקראטה יש דרגות לימוד. שבע הדרגות בקרטה מסומנות בצבעי חגורה שונים, שמקבל המתאבק. החגורה הלבנה היא לתלמידים מתחילים בקראטה, בעוד המתקדמים ביותר זוכים לחגורה שחורה. גם אחרי החגורה השחורה זוכים המתקדמים בדרגות נוספות, הנקראות דָּאן 1 עד דאן 10. נוהגים לסמן את סימון הדאן על גבי החגורה השחורה.


הנה ההיסטוריה של אמנות הקראטה:

http://youtu.be/Y0bjnt_lmv0


מונטאז', רצף של קטעים בסרט שבו לומד הילד גיבור הסרט "קראטה קיד" את התורה כולה:

http://youtu.be/DnDyvn4dzh0


אימוני קרטה:

http://youtu.be/Uj98j1MLYV0


ילדה בת שמונה וחצי מישראל היא אלופת העולם (עברית):

https://youtu.be/N7MR_Vmjlqk


וכך נראה הקראטה כשהוא מגיע לעולם הריאליטי:

http://youtu.be/aEjGQB9BKWA

סושי (Sushi) הוא המאכל היפאני הפופולרי ביותר בעולם. השפים היפאניים והטבחים מכינים סושי מצוין כבר מאות שנים, אך בעשרים השנים האחרונות המאכל הזה שטף את העולם המערבי.

יש כמה סיבות לפופולאריות של הסושי וביניהן היותו אוכל בריא ולא שומני, מרוכז ולכן משביע יחסית לגודלו, קל יחסית להכנה, היותו מזון קל ולא מכביד על הגוף, הגשתו יפה מאד, הוא נמכר במחיר סביר ועוד.

הסושי הצליח כיוון שהוא המאכל המתאים ביותר לכל מה שאופנתי ונכון בעולם המערבי המודרני. הוא מינימליסטי משהו ויש לו גם את האקזוטיות של תרבות רחוקה ומרתקת, עם טעמים מיוחדים ולא מוכרים.

גם האורז של הסושי, על אף שבבסיסו הוא מוצר מוכר לכולנו, הוא מיוחד. זהו אורז עגלגל, קצר ודביק, שבלועזית מכנים אותו "סטיקי רייס". כי בזכות היותו דביק הוא שומר על צורתו ולא מתפרק אחרי הבישול, מה שמאפשר לסושי להיראות טוב גם באכילה במקלות אכילה סיניים - הצ'ופסטיקס.


כך מכינים סושי ולא סתם סושי אלא מלך היופי:

https://youtu.be/4wRBtGelDgg


הסושי בגלילאו ומדריך לילדים להכנתו (עברית):

https://youtu.be/m_Pc5_HK6xk?t=1m06s&end=10m35s


מצגת וידאו על המאכל המוצלח והאהוב הזה (עברית):

https://youtu.be/RpiTYwNxD2A


והכנת סושי מקצועי (עברית):

http://youtu.be/0p5bSi2Bjfo

מוסיקאי יפאני מרושש בשם דאיסוקה אינואואה הוא שהמציא את הקריוקי ואת מכונת הקריוקי בשנות ה-60, לאחר שחיפש דרך להתפרנס ממוסיקה.

איש עשיר, בעלים של חברה שהכיר, עמד לפגוש לקוחות עסקיים וידע שבערב הם יילכו לבר וישירו. הוא ביקש מדאיסוקה שיקליט את נגינת הקלידים שלו, בסולמות שרק בהם הוא הרגיש מסוגל לשיר. דאיסוקה אכן הקליט כמה מהשירים שאהב הלקוח על רשמקול.

הערב היה מוצלח ומספר ימים אחר-כך ביקש המנהל עוד כמה שירים מוקלטים. זה היה הרגע שבו הבין דאיסוקה שיש כאן אפשרות למיזם. הוא בנה מכשיר שהזכיר את הג'וק בוקס, אותן מכונות שהשמיעו שירים בתשלום למבקרים במסעדות ובבתי קפה.

אבל המכונה של אינואואה השמיעה תמורת כסף רק את הליווי לשירים. מיקרופון ומגבר שהיו צמודים אליה, אפשרו למשלמים לשיר בליווי המוסיקה המוקלטת שבחרו ממכונת הקריוקי.

ההצלחה הייתה מיידית. הקריוקי הפך לאופנה מטורפת ביפאן עצמה ומשם התפשט בהדרגה לעולם כולו. דאיסוקה הפסיד הזדמנות להיות מיליונר. הוא לא הוציא פטנט על מכונת הקריוקי או על משהו שקשור באופנה האדירה שיצר בעולם כולו. 40 שנה לאחר ההמצאה, הוא רק הצליח להשיג זכויות יוצרים על השם בארצות הברית.

דאיסוקה גם זכה בשנת 2004 בפרס "איג נובל" לשלום, פרס שמחולק למי שהמציאו המצאות שגורמות לאנשים לצחוק.


הנה ממציא הקריוקי, היפאני דאיסוקה אינואואה:

https://youtu.be/qrmBCirGN2I

טמאקי-סושי (Temaki sushi או handroll) הוא הסושי המוגש בצורת קונוס אורז, דגים או ירקות, המוגשים כשהם ארוזים בתוך אצת נורי שמגולגלת לצורת קונוס.

אמנם הקונוס הוא לא צורה יפנית מסורתית והסושי הזה פחות נפוץ, אבל הסושי המגולגל לצורת קונוס הוא טוויסט יפה על הצורות הקלאסיות של הסושי.

מבחינת הכנתו הטמאקי הוא סוג של סושי המורכב מגלגול ביד של חצי אצת נורי - לצורת קונוס. לאחר מכן ממלאים אותו באורז, ביחד עם מרכיבים כמו ירקות, דגים, פירות ים, טמאגו (החביתה היפנית) וכדומה.


כך מכינים סושי טמאקי:

https://youtu.be/20qj2fuoX-o


עוד יותר פשוט:

https://youtu.be/inlrqdedneI


טמאקי סלמון:

https://youtu.be/Q3-j9xadrH4

הריקשה (Rickshaw) היא תלת אופן שמשמש בהודו ובמדינות נוספות באסיה בתור מוניות, כלומר להוביל נוסעים ממקום למקום.

הריקשה נולדה ביפן, במחצית השנייה של המאה ה-19. משם היא עברה לארצות בסביבה, כולל אל סין והודו הענקיות.

בעבר לא היו הריקשות כלי מנועי. הריקשות של אותם ימים היו "ממונעות אדם". כלומר מי שהיה הכוח המניע בהן היה מסיע הריקשה, שהיה רץ ומושך את הריקשה עליה ישב הנוסע.

בהודו השתלטו בסוף האלף הקודם ריקשות האופניים (Rikshaw cycle), בהן הרוכב מדווש מאחורי הנוסע או המשא בריקשה המשמשת להעברת סחורות וחומרים ולמעשה "דוחף" אותם קדימה.

כיום רואים בהודו בדרך כלל טוק-טוקים, שהם ריקשות-אופניים או ריקשות-אופנוע. בשני הסוגים הללו מסיע נהג הריקשה או רוכב הריקשה את הנוסע על תלת-אופן, כשהנוסע יושב מאחוריו.

הריקשות הממונעות של המאה ה-21 כבר התפשטו לארצות אחרות בעולם, אם לארצות אפריקה דוגמת טנזניה וקניה ואם ככלי להסעת תיירים באירופה.


הנה תולדות הריקשה:

https://youtu.be/J2-aqFSpZ5Q?t=6s


יש גם ריקשות ממונעות בהודו:

http://youtu.be/vX0a_LyCM6c


שורת ריקשות ברחוב הודי אופייני:

http://youtu.be/xLsg4QEHPS0


האבולוציה של ריקשות האופניים:

https://youtu.be/lQTi8DSWSlI


ריקשה הידועה גם בתור "טוק טוק" הגיעו גם לאפריקה:

https://youtu.be/tfWxkwxHoaQ


וריקשה עם מזגן? - כן...

https://youtu.be/0YXChbqqEm0?t=8s

אנימה (Anime) היא אנימציה יפאנית שבשנים האחרונות ממש כובשת את העולם. לצד המנגה, הקומיקס היפאני הפופולארי של יפאן, האנימה היא מרכיב מרכזי בתרבות הפופולרית היפאנית ובפריצתה אל התרבות העולמית ובמיוחד לתרבות הפופולרית המערבית.

התכנים באנימה הם לא לילדים בלבד, אלא גם למבוגרים. לא פעם יש באנימה עיסוק בנושאים פילוסופיים ופסיכולוגיים שסדרות טלוויזיה לילדים לא מרבות להתעסק בהם.

גם העיצוב בסדרות האנימה הוא מיוחד ומרתק. הכי בולטות הן העיניים הגדולות של דמויות המאנגה, שמאפשרות לבטא את הרגשות של הדמויות בצורה מוחשית יותר. מעניין גם הריבוי של הדמויות בעלות המראה המערבי, כמו צבע שיער בהיר או אדום, או עיניים כחולות, גם כשהן אוריינטליות ויפאניות. גם המעברים החדים מהרציני אל המשעשע בולטים כאן מאד, שימוש בסמלים גרפיים לרגשות ותחושות ועוד.

המאנגה, ביפאנית "תמונה מגוחכת", התפתחה במקביל לקומיקס המערבי. אבל ביפאן יש לה מאפיינים שונים מאלו המערביים. אם זה במרכיבים הגרפיים, אם במבנה ואם באופן שבו טווים את העלילה בה.

אגב, מעניין לציין שבעוד היפנים משתמשים במילה "מאנגה" לציון כל סוג של קומיקס, מחוץ ליפאן משתמשים במילה לציון של הקומיקס היפאני בלבד.

גם תרבות הסובבת את תעשיית המאנגה היא שונה מזו המערבית.


למתחילי האנימה, סקירה יפה על אנימה לדורותיה (עברית):

https://youtu.be/tzrNZWyEEts


סקירה ויזואלית מהירה של תולדות התחום:

https://youtu.be/nrsIQBkWjUY


יש כבר סגנון חיים של אנימה ויש בני נוער רבים, כולל מחוץ ליפן, שחיים כך:

https://youtu.be/-5Hadn59o5Q


סקירה על תולדות ועולם האנימה (עברית):

https://youtu.be/LTFOjVynFdk?long=yes


וכך השתנה הסגנון והסטייל של האנימה במהלך השנים:

https://youtu.be/dwj2ahYnci4?long=yes

מאקי-סושי (Maki Sushi) הוא הסושי הכי מוכר בעולם. זהו סושי שגולגל ביד עם אצה קלויה, ששמה "נורי".

המאקי הוא למעשה הרול היפני הקלאסי - גליל אורז עטוף באצת נורי, עם מגוון של מילוי בתוכו.

מבחינת מרכיביו עשוי המאקיסושי, סוג הסושי הנפוץ ביותר, מאורז מתובל בחומץ אורז, אצת נורי ומילוי של דגים, ירקות או פירות.

המילוי יכול להיות מגוון מאוד, עם כמה מרכיבים. הוא יכול לכלול דגים טריים, כמו טונה, סלמון ודג סול או פירות ים, כמו התמנון, הקלמרי ועוד.

לאלה מוסיפים במאקי ירקות, כמו אבוקדו, מלפפון, גזר, פטריות ועוד. ביפן מוסיפים לעתים גם פירות, כמו אבטיח, מנגו, מלון ועוד.


#פוטומאקי - המאקי הגדול
זהו סושי כמו המאקי אך הוא גדול יותר וחתוך ל-4 או 8 חתיכות. האצה בפוטומאקי מקיפה את האורז ויש בו בדרך כלל מספר מרכיבים, גם ירק, גם דג וחביתה.

#אינסייד אאוט - המאקי הלבן
זהו "הסושי הלבן". דווקא האורז בו בחוץ, ומכאן הלבן, בעוד האצה היא בפנים. זה סוג של מאקי שזכה במערב לכינוי "Inside out", מה שבפנים הוא בחוץ (האורז כמובן).

#הוסו מאקי - המאקי הקטן
זהו מאקי סושי קטן יותר בקוטר שלו והוא כולל רק מרכיב מילוי אחד.


כך מכינים את הסושי:

https://youtu.be/jV1t6lYv5q8


והכנה ביתית:

https://youtu.be/Lwl7O8kavUw

האינסייד אאוט (Inside out) הוא "הסושי הלבן". זהו סוג של מאקי-סושי (Maki Sushi) שזכה במערב לכינוי "Inside out", כלומר - היפוך המרכיבים, כשמה שבדרך כלל בפנים יוצא החוצה.

באינסייד אאוט האצה היא שבפנים ודווקא האורז הוא זה שבחוץ. כלומר אפשר לכנות אותו "המאקי הלבן".

מהאורז שבחוץ מגיע הצבע הלבן של הסושי הזה. אך לעתים, הוא לא לבן לחלוטין כי מערבבים באורז שומשום או בקוויאר כתום.

אז האינסייד אאוט הוא למעשה סושי מאקי שהוסווה ושונה בצבעו למטרה טובה. כי זהו הפתרון היפני לאנשים שלא מתים או ממש נרתעים מהטעם או המראה של האצה השחורה בביס שלהם. הנגיסה באורז מסווה כאן מעט את האצה ומקלה על אנשים שאינם יפנים ולא גדלו על הסושי להתחבר אליו.


הפוך לגמרי - האורז בחוץ והאצה בפנים:

https://youtu.be/DOPTUkux1js


כך מכינים את הסושי אינסייד אאוט (עברית):

https://youtu.be/jwuMPhcsVqM


ולעתים הוא מצופה בטמפורה ומטוגן:

https://youtu.be/A0oNXc2CPEk

ניגירי-סושי (Nigiri) הוא סושי אצבע, אחד מסוגי הסושי הנפוצים יותר. מדובר בסושי אבל אחד שמרכיבה אותו מעין "אצבע" עבה של אורז, שעליה מניחים חתיכת דג נא, או לעתים דווקא ירק או פיסת טמאגו, החביתה היפנית.

אפשר להביט על הניגירי דווקא מהחלק הבולט בו יותר מלמעלה - הדג הנא. כשמכינים אותו מורחים מתחתיו וואסבי ומניחים אותו על פיסת אורז קטנה, על האצבע. כך ניתן לאכול אותו עם מקלות אכילה מבלי שיתפרק.

למרות שהניגירי הוא הסוג הפשוט והבסיסי של הסושי, הכנתו דורשת סבלנות ואימון רב. בשר הדג שמעל אצבע האורז יכול להיות מסוגים שונים. לרוב הוא יהיה פיסת דג או פירות ים טריים - כמו סלמון, טונה, סול, תמנון או קלמרי.

לעתים ובעיקר לצרכים אסתטיים, של יפי המנה, קושרים את הניגירי ברצועה של אצה, כמעין "חבילה" קטנה וציורית.


המומחים יודעים שיש לפחות 4 צורות לניגירי סושי.


הנה הניגירי סושי בסקירה יפה על הסושי:

https://youtu.be/MYquTY8mvnc


כך מכינים את הניגירי:

https://youtu.be/xLV1ZHEAaS0


כך אוכלים את הניגירי של הסושי:

https://youtu.be/No5cmnjtNag

הקומפקט דיסק שהומצא על ידי החברות סוני ופיליפס הוא טכנולוגיה אופטית שמשמשת לאיחסון של נתונים באופן דיגיטלי. גודלו הקטן של התקליטור ביחס לתקליט היווה את הסוד של הקומפקטיות שלו.

השלב הבא באימוץ הדיסקים המוסיקליים הללו היה מתבקש. חברת סוני, שפיתחה בעבר את הווקמן, יצרה סביב הדיסק מכשיר נייד בשם דיסקמן (Discman). זה היה נגן מוסיקה נייד שניגן תקליטורים מוסיקליים בדרכים. באוטובוס וברכבת, בטיולים, בכיתה ובעבודה - אנשים האזינו לדיסקים שלהם בעזרתו גם מחוץ לבית.

הדיסקמן הותאם כמובן למידות הדיסק ועל אף שהוא היה גדול משמעותית מהווקמן, שהתבסס על הקלטות הקומפקטיות, איכות הצליל הגבוהה של הדיסקים פיצתה על הסירבול המסוים שבנשיאתו.


הנה ההיסטוריה של הדיסקמן, כחלק ממוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=2m37s&end=3m12s


דיסקמן שהוא קטן יותר מהדיסק...

http://youtu.be/AowJGns66_4


ופרסומת משנות ה-90 לדיסקמן:

http://youtu.be/Fu30o36lZxo

חדר המילוט או חדר הבריחה (Escape room), אותו מתקן אופנתי וטרנדי בשנים האחרונות, הוא המצאה צעירה, שנולדה מעולם משחקי המחשב בסגנון הקווסט ויצאה אל העולם האמיתי.

משחקי מחשב כמו Planet Mephius שפיתח אייג'י יוקויאמה (Eiji Yokoyama) בשנת 1983 והמשחק Behind Closed Doors של ג'ון וילסון (John Wilson) מ-1988 היו הראשונים שחייבו את השחקן להימלט מחללים סגורים.

היה זה טאקאו קאטו (Takao Kato) מהעיר קיוטו ביפן שהמציא ב-2006 את חדרי הבריחה הפיזיים. מאז היה ילד חלם האיש לייצר הרפתקאות משחקיות על סיפורים נרטיביים ועתירי פרטים, כך שהם יגרו את המשחקים, יציתו את דמיונם ויניעו את מוחם להצליח ולברוח.

לאחר כמה משחקים חד-פעמיים שערכו קאטו וחבריו בפאבים ובאולמות שכורים, הם הבינו שהביקוש הולך ועולה ויש כאן פוטנציאל עסקי של ממש. כמה מהם החלו להקים מתקנים קבועים של חדרי בריחה וההצלחה לא איחרה לבוא.

הרעיון הוא פשוט אבל עובד נהדר - בחדר המילוט שממנו עליהם להיחלץ, מתמודדים המבקרים עם תעלומות. אם וכשימצאו את פתרונן הם יוכלו להמשיך את המסע. בסיום המסע ועם פתרון כל החידות, הם יצליחו להיחלץ מחדר הבריחה.

מבוכים, חידות, רמזים וסכנות - הכל כאן יצא מהמחשב אל העולם הפיזי והפך את החיים למשחק כזה. אבל מה שהפך אותו להיט הוא שאת חדר הבריחה עושים בקבוצה במקום לבד כבמחשב. מכאן שבחדרי הבריחה הממד החברתי מאוד משמעותי. זה משחק חברתי ומאוד מאתגר, המעודד עבודת צוות, כי מעט מאוד אנשים יוכלו לו לבדם.


הנה תופעת חדרי הבריחה:

https://youtu.be/I19R8y8wEEY


זו החוויה כיום:

https://youtu.be/tj65NH7qIBA


חדר בריחה או חדר מילוט לדוגמה (עברית):

https://youtu.be/bRqF27NM4Mo


ובאנגלית:

https://youtu.be/wXX2J_yDxFw

השנה היא 1979 וחברת האלקטרוניקה Sony פורצת לשוק עם מכשיר חדשני ומדהים, שחולל סערה מיידית. זה היה הווקמן (TPS-L2 Walkman) - מכשיר להאזנה אישית לקלטות מוסיקה, שאפשר לאנשים להאזין למוסיקה באוזניות אישיות. החברה הדגישה את הפרטיות והניידות, ביחד עם איכות צליל ומחיר זול.

מתכנן המכשיר היה נובוטושי קיהרה, המהנדס של חטיבת האודיו של החברה. אבל הוגה הרעיון והממציא של הווקמן היה דווקא מנכ"ל החברה אקיו מוריטה, מי שהיה "הסטיב ג'ובס" הראשון, ממציא ויזם מוכשר וממייסדי חברת "סוני", שרצה לשמוע אופרות במהלך טיסותיו הארוכות והתכופות.

שתי חטיבות שונות בחברת סוני עבדו על שני פיתוחים במקביל, מבלי לדעת זו על הפרויקט של זו. אחת פיתחה את הווקמן, בעוד שהשנייה פיתחה אוזניות קומפקטיות וקלות במיוחד. כשהושלמו הפיתוחים, איחדו בחברה את שניהם והתקבל המכשיר שעתיד לחולל סערה ומהפכה בהרגלי האזנה למוסיקה.

הדגם הראשון של הווקמן היה TPS-L2. הוא צוייד בשני חיבורי אוזניות ופעל על שתי סוללות קטנות וזולות. גם המכשיר לא היה יקר כל כך, לפחות לא כמו שצפוי מדגם ראשון וחדשני של מערכת להאזנה איכותית למוסיקה ועוד אחד שניתן לקחת לכל מקום.

מכשיר הווקמן חולל סערה של ממש. הוא הפך את הקלטות למוצר המוסיקה החם ביותר ולראשונה בהיסטוריה ירדו מכירות התקליטים, שבמשך 100 שנה עד אז, עלו כל הזמן. בהמשך, הוא עתיד להפוך ל"דיסקמן" שיפתח מוריטה בסוני ולנגני ה-mp3 העתידיים.

ואגב, המהפכה הייתה לא פחות בגלל מה שלא היה בווקמן - הוא היה מכשיר המוסיקה הראשון שיוצר להאזנה, אך לא צוייד ברמקולים. למבוגרים, אגב, הייתה לא מעט ביקורת על כך שהמכשיר מבודד את הצעירים זה מזה ואנשים מסתגרים עם המוסיקה שלהם ומתנתקים בעזרתו מהעולם. מצד שני, סוף סוף הם זכו לקצת שקט מהרוק הכבד שהמתבגרים שלהם כל כך אוהבים...


הנה הסיפור המופלא של הווקמן:

http://youtu.be/XBRmq3sYePM


כתבת טלוויזיה מאותם ימים:

https://youtu.be/GL5k9oTWqBw


מוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=23s&end=3m58s


הווקמן המקורי:

http://youtu.be/Q2D8cqOslwk


פרסומת לדור השני של הווקמן:

https://youtu.be/7lipckhgG5g


כך ניתן היה להפוך אותו למערכת סטריאו - מחברים למגבר עם רמקולים ומאזינים:

http://youtu.be/E3CEFpI_0G4


עם האוזניות שלו:

http://youtu.be/1PND7G_JBQU


הקנאה במי שהחזיק במכשיר הקסם הזה אז:

http://youtu.be/hhVNqeo3LeE


כך עושים היכרות לילדים של היום עם הווקמן והקסטות, הקלטות שלו:

http://youtu.be/Q_nBd8GbrtY


ושיר של קט סטיבנס "אבא ובן":

https://youtu.be/XS3sOS2tl64