שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הייתה הפלישה הבריטית בסיקסטיז?
בשנות ה-60. אחרי שכבשו הביטלס את אמריקה, זה היה רק עניין של זמן עד שהאמריקאים הנכנעים יתחילו לחפש עוד מהחומר המשובח הזה שיכול להגיע מהאיים הבריטיים.
הביטלס פרצו את הדרך ועשו את הלא-יאומן, כששברו את כל ההתנגדות האמריקאית לתרבות הבריטית, שעד אז נדמתה לאמריקאים כתרבות מוסיקלית מיושנת ולא מעניינת. אחרי הכל, בעשור הקודם צמחו דווקא באמריקה כל מלכי הרוקנ'רול - מאלביס פרסלי, מייסד הסגנון, דרך צ'אק ברי, שהראה כיצד מבצעים רוק גיטרות משובח ובאדי הולי, שאמנם מת מוקדם אבל הספיק ללמד את הרוקרים לכתוב את שיריהם בעצמם - כולם גדלו ופרצו באמריקה.
אבל עכשיו אלה הביטלס ואמריקה כבר נכבשה. בעקבות הכיבוש הבריטי החל מה שיזכה לשם "הפלישה הבריטית" (British Invasion). זו הייתה שורת להקות בריטיות מעולות, שרובן אימצו את הבלוז האמריקאי וכמובן את הרוק ועשו מוסיקה מצוינת.
כך זכו להצלחה בבריטניה להקות מערים שונות, כמו ה"הוליז" שהגיעו ממנצ'סטר, "החיות" מניוקאסל, ה"מי" ממערב לונדון וה"רולינג סטונז", שבארץ נקראו "האבנים המתגלגלות" ונולדו בפרברים של קמפיץ'. כולם הוזמנו די מהר להופיע בצפון אמריקה והפכו ברגע לפופולאריות ומשפיעות מאוד ברוק העולמי.
אבל בריטניה התחילה להפציץ את אמריקה בלהקות רוק משובחות - הבולטות הבאות היו "הקינקס" המצליחים מאד גם בבריטניה, שחייבים לומר שבגלל בעיות אישיות של אחד מהם קצת החמיצו את הפלישה, "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז", "ג'רי והפוסעים", "הזומבים" עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שביצעו הרמוניות קוליות מרהיבות בסגנון שנולד בעשור הקודם באמריקה של "האחים אוורלי".
אחריהם יגיעו התותחים הכבדים באמת - מלהקת "המי" המצויינת, עם חממת הכשרונות המתפרצת שלה, הסופר-גרופ "Cream" של אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" ויפגיזו את אמריקה במיניות המתפרצת שלהם ובכריזמה של מיק ג'אגר הסולן...
אבל בראש כל אלה ימשיכו, איך לא, הביטלס לככב ולהוביל את הפלישה לאמריקה ואת ההתמכרות העולמית ובמיוחד האמריקאית, לרוק הבריטי.
באופן אירוני ומשעשע משהו, הפלישה הבריטית תרמה להחזרת הבלוז, שנולד באמריקה, אל הזרם המרכזי והפופולרי של המוסיקה האמריקאית. כך יצא שמוסיקאים בריטים צעירים, מי שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, הם שבאופן פרדוקסלי לימדו והרגילו את המעריצים בארצות הברית לצרוך על בסיס יומיומי מוסיקה שחורה, את המוסיקה השחורה של אמריקה...
לא פלא שבעקבות הפלישה הזו יתחילו להיוולד גם באמריקה ענקי רוק וריתם אנד בלוז שחורים, כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של סוסי מוסטנג אמריקאים וכישרון של נגני קומנדו בריטים.
עוד תוצאה של החיבור בין הבריטים לאמריקה, אגב, הייתה המסחור האמריקאי המיומן של ההצלחה המוסיקלית. כמו תמיד, הביטלס הם שהחלו את המגמה הזו. אלפי מרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמותם, הופצו ברחבי צפון אמריקה ואחר כך לכל העולם כולו ולימדו אמני פופ ורוק אחריהם איך עושים כסף, הרבה כסף, מהצלחתם.
המוצרים האלה הכניסו סכומי עתק, רובם ליצרנים ויזמים אמריקאים, שקנו את הזכויות בזול ויצרו מיליוני יחידות למעריצים הנלהבים ובעלי הכיסים המלאים. מעכשיו הרוק והפופ הפכו למוצרי צריכה, מוצרי מדף, אביזרי פופ. יחי הכסף (גם)!
כך הכל החל:
https://youtu.be/w88VXGTrQ5c
זו הייתה רק תחילתה של הפלישה הבריטית:
https://youtu.be/yrlKKVsMnd8
הביטלס היו כמובן השחקנים המרכזיים בפלישה הבריטית לאמריקה:
https://youtu.be/RiQicdzrshQ
מצגת של תלמידה על הפלישה:
https://youtu.be/DewcER-iM6Q
היצוא הבריטי היה גם קלאסי והכניס גם את באך ואת הבתולות הווסטיליות מהמיתולוגיה היוונית לתמונה:
https://youtu.be/Mb3iPP-tHdA
והנה עשר הלהקות שמוכיחות שהפלישה הבריטית ממשיכה ויוצרת להקות מדהימות:
https://youtu.be/F4JuRqbyl6o?long=yes
מהי מוסיקת הנשמה?
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/rYriOuyJU5I
ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:
https://youtu.be/bunNRu4mBbY
מהו הסיפור של בית השמש העולה?
אחד השירים האהובים על "ילדי הפרחים" של שנות ה-60 היה "בית השמש העולה" (The House of the Rising Sun). אין חובב גיטרה שלא פורט אותו בהתלהבות ליד איזו מדורה, בליווי החבר'ה ולמול ההיא שהוא מנסה להרשים...
השיר נולד כשיר עם אמריקאי, מה שנקרא "שיר פולק". הוא זכה לפרסום גדול מבעבר לאחר שבוב דילן הקליט את השיר. אבל השיר קצת "נעלם" בין להיטי הברזל שלו. עד שלפתע הוא התפוצץ.
מי שהצליחה עם שיר העם האמריקאי היא באופן מוזר דווקא להקה בריטית בשם "האנימלס" (The Animals). היא הפכה את שיר-העם האמריקאי הזה ללהיט פולק-רוק בינלאומי. הלהקה בחרה בו לפתוח את הופעת החימום הקצרה שנבחרה לעשות, לפני ההופעה של אגדת הרוקנ'רול והחלוץ שלו, צ'אק ברי.
ההצלחה של השיר בביצוע "החיות" הייתה מסחררת. זה הפך להמנון של דורות.
"בית השמש העולה" הוא סיפור על מקום מפוקפק בשם זה, שנמצא בעיר ניו אורלינס. השיר הוא תמרור אזהרה מהסכנות שאורבות לצעירים וצעירות שמגיעים למקומות מסוג זה.
לעתים הוא בית בושת מסוכן לנשים צעירות, כמו ששר בוב דילן בביצוע שלו ולפעמים זו מסבאה עמוסת מהמרים ושתיינים, שעל הגברברים להיזהר מהם, כמו ששרו "החיות".
כי המילים אמנם השתנו בהתאם למי שהשיר מכוון אליו באותו ביצוע, אבל הרעיון תמיד דומה - מי שכבר נפלו מזהירים בשיר אחרים להימנע מהטעות שהם עשו ולהגיע למקומות המפתים הללו, כי מובטח להם להפוך שם לקרבנות האומללים של אנשים רעים.
הסברה המקובלת לגבי מקור השיר, שהפך להימנון נוסף של דור "ילדי הפרחים", היא ששורשיו הם מהמאה ה-19. מקור הלחן הוא ככל הנראה בבלדה אנגלית מסורתית. נראה שהוא הוקלט לראשונה ב-1928, אך ההקלטה הזו לא נמצאה. ההקלטה הישנה ביותר ששרדה שלו היא משנת 1934.
איש לא יודע בוודאות מהו מיקומו ואופיו האמיתי של "בית השמש העולה" המקורי. במהלך השנים הועלו השערות שונות לגבי המקום המיתולוגי הזה. למשל זו שמדברת על בית מלון בשם זה, שהתנהל תקופה קצרה בתחילת המאה ה-19 ברובע הצרפתי של ניו אורלינס.
השערה אחרת דיברה על אולם ריקודים ואירוח בעיר באותה תקופה. אחרים הרחיקו עד לסברה של כלא נשים בשם זה והוזכרה גם מכלאת עבדים שחורים שיתכן ונתנה השראה לסיפור העצוב.
במהלך שנות השישים והשנים שאחריהן, זכה "בית השמש העולה" לאינספור ביצועים נוספים, ביניהם של אמני הרוק הגדולים ביותר, כמו ג'וני קאש, נינה סימון, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, הסטונז ולהקת יו 2.
בזכותו הצליחה להקת "החיות" עצמה להפוך אחרי הביטלס ללהקה הבריטית השנייה שהגיעה לראש מצעד המכירות באמריקה. בכך היא ביססה את מה שלימים ייקרא "הפלישה הבריטית" - הצפת ארצות הברית בלהקות רוק מצליחות מבריטניה.
הנה להקת "החיות" מבצעת את The House of the Rising Sun (מתורגם):
https://youtu.be/4-43lLKaqBQ
"בית השמש העולה" בסגנון העממי של ימים שהיו:
https://youtu.be/yM4bYyC1HU0
בריאליטי שירה:
https://youtu.be/bYH_5Qxo77E
"רחוק רחוק מכאן" הגרסה העברית בביצוע אריק איינשטיין ובמילים של לאה נאור (עברית):
https://youtu.be/sPnh0uzw4UU
והסיפור המלא של השיר "בית השמש העולה":
https://youtu.be/ahnYw3KmX74?long=yes
מי הייתה להקת המי?
ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.
ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"
מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.
כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.
לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.
עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.
הנה סיפורה של להקת "המי":
https://youtu.be/s0iQRqS1nNE
השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):
https://youtu.be/qN5zw04WxCc
"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:
https://youtu.be/h6qb_voOxHw
"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:
https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE
בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":
https://youtu.be/MomyaekDrdA
"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":
https://youtu.be/H_r_dWenKhk
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes
איך כבשו הביטלס את אמריקה?
זה היה ב-1964, כשהביטלס הגיעו לסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה. 3000 מעריצים ובעיקר מעריצות, התגודדו בשדה התעופה וחיכו לארבעת המופלאים. עימם המתינו כמה עשרות כתבים. במסיבת העיתונאים שערכה הלהקה עם נחיתתה, התייחסו אליהם העיתונאים כדרכם של כל המבוגרים באמריקה. איש הרי לא הבין למה עושים עניין כזה מלהקת פופ... הם ראו אותם כסתם חבורה סתמית של צעירים ששרים שירים מתקתקים.
אבל במהלך מסיבת העיתונאים הזו, שבו ארבעת חברי הביטלס את ליבם, בהומור העוקצני והשנון שלהם, באי-ההתחנפות שלהם לעיתונות וב-coolיות שנטפה מהם בכמויות... התוצאה הייתה שכבר באותו היום הוכרז גם בתקשורת השגעון של הביטלס ושווק לאמריקה כולה.
73 מיליון אמריקנים צפו בהם באותו ערב, כשהם מופיעים בלייב, לא רק בתנועות שפתיים, בתכניתו הפופולארית כל כך של אד סאליבן. שידור הטלוויזיה הזה עשה את הלא-יאומן והסיר את כל שארית ההתנגדות האמריקאית לבריטים. כך הפכו הביטלס לדבר הכי חם בצפון אמריקה ומיד אחריהם החלה התופעה שתיקרא "הפלישה הבריטית". אחריהם יוזמנו להקות בריטיות רבות להופיע בארצות הברית ויהפכו פופולאריות ומשפיעות. מעתה הפציצה בריטניה את אמריקה בלהקות רוק משובחות - מ"הקינקס" המצליחים מאד ועד "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז" ו"ג'רי והפוסעים", להקת "הזומבים", עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שיביאו הרמוניות קוליות מרהיבות. אחריהם יגיעו התותחים הכבדים, מלהקת "המי" המצויינת, עם הכור האטומי של הכשרונות שבה, ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" עם בלוז קשוחי שמקורו, כמה מעניין באמריקה ועם מיניות מתפרצת והכריזמה המדהימה של מיק ג'אגר.
אבל בראש כל אלה תעמוד ותוביל במשך כל העשור של שנות ה-60, להקה אחת - היא, איך לא, הביטלס!
הנה הביטלס אצל אד סאליבן שממש התאהב בפשטות, הכישרון וההומור של הבחורים:
https://youtu.be/b-VAxGJdJeQ
הביטלמניה מגיעה לאמריקה:
https://youtu.be/aeswlOJEdQg
וההומור השנון של חברי הלהקה שצחק על עשירים, לעג למראיינים והדליק את הצעירים:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?t=415
איך הייתה "רולינג סטונז" ללהקה הוותיקה בעולם?
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
הנה סרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
וסרט תיעודי ולא ממש רשמי על חבריה וחייהם בצד הלהקה הגדולה שבה הם פועלים:
https://youtu.be/joejWu6bi1o?long=yes
מהי מוסיקת הבלוז?
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
וקצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
בשנות ה-60. אחרי שכבשו הביטלס את אמריקה, זה היה רק עניין של זמן עד שהאמריקאים הנכנעים יתחילו לחפש עוד מהחומר המשובח הזה שיכול להגיע מהאיים הבריטיים.
הביטלס פרצו את הדרך ועשו את הלא-יאומן, כששברו את כל ההתנגדות האמריקאית לתרבות הבריטית, שעד אז נדמתה לאמריקאים כתרבות מוסיקלית מיושנת ולא מעניינת. אחרי הכל, בעשור הקודם צמחו דווקא באמריקה כל מלכי הרוקנ'רול - מאלביס פרסלי, מייסד הסגנון, דרך צ'אק ברי, שהראה כיצד מבצעים רוק גיטרות משובח ובאדי הולי, שאמנם מת מוקדם אבל הספיק ללמד את הרוקרים לכתוב את שיריהם בעצמם - כולם גדלו ופרצו באמריקה.
אבל עכשיו אלה הביטלס ואמריקה כבר נכבשה. בעקבות הכיבוש הבריטי החל מה שיזכה לשם "הפלישה הבריטית" (British Invasion). זו הייתה שורת להקות בריטיות מעולות, שרובן אימצו את הבלוז האמריקאי וכמובן את הרוק ועשו מוסיקה מצוינת.
כך זכו להצלחה בבריטניה להקות מערים שונות, כמו ה"הוליז" שהגיעו ממנצ'סטר, "החיות" מניוקאסל, ה"מי" ממערב לונדון וה"רולינג סטונז", שבארץ נקראו "האבנים המתגלגלות" ונולדו בפרברים של קמפיץ'. כולם הוזמנו די מהר להופיע בצפון אמריקה והפכו ברגע לפופולאריות ומשפיעות מאוד ברוק העולמי.
אבל בריטניה התחילה להפציץ את אמריקה בלהקות רוק משובחות - הבולטות הבאות היו "הקינקס" המצליחים מאד גם בבריטניה, שחייבים לומר שבגלל בעיות אישיות של אחד מהם קצת החמיצו את הפלישה, "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז", "ג'רי והפוסעים", "הזומבים" עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שביצעו הרמוניות קוליות מרהיבות בסגנון שנולד בעשור הקודם באמריקה של "האחים אוורלי".
אחריהם יגיעו התותחים הכבדים באמת - מלהקת "המי" המצויינת, עם חממת הכשרונות המתפרצת שלה, הסופר-גרופ "Cream" של אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" ויפגיזו את אמריקה במיניות המתפרצת שלהם ובכריזמה של מיק ג'אגר הסולן...
אבל בראש כל אלה ימשיכו, איך לא, הביטלס לככב ולהוביל את הפלישה לאמריקה ואת ההתמכרות העולמית ובמיוחד האמריקאית, לרוק הבריטי.
באופן אירוני ומשעשע משהו, הפלישה הבריטית תרמה להחזרת הבלוז, שנולד באמריקה, אל הזרם המרכזי והפופולרי של המוסיקה האמריקאית. כך יצא שמוסיקאים בריטים צעירים, מי שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, הם שבאופן פרדוקסלי לימדו והרגילו את המעריצים בארצות הברית לצרוך על בסיס יומיומי מוסיקה שחורה, את המוסיקה השחורה של אמריקה...
לא פלא שבעקבות הפלישה הזו יתחילו להיוולד גם באמריקה ענקי רוק וריתם אנד בלוז שחורים, כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של סוסי מוסטנג אמריקאים וכישרון של נגני קומנדו בריטים.
עוד תוצאה של החיבור בין הבריטים לאמריקה, אגב, הייתה המסחור האמריקאי המיומן של ההצלחה המוסיקלית. כמו תמיד, הביטלס הם שהחלו את המגמה הזו. אלפי מרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמותם, הופצו ברחבי צפון אמריקה ואחר כך לכל העולם כולו ולימדו אמני פופ ורוק אחריהם איך עושים כסף, הרבה כסף, מהצלחתם.
המוצרים האלה הכניסו סכומי עתק, רובם ליצרנים ויזמים אמריקאים, שקנו את הזכויות בזול ויצרו מיליוני יחידות למעריצים הנלהבים ובעלי הכיסים המלאים. מעכשיו הרוק והפופ הפכו למוצרי צריכה, מוצרי מדף, אביזרי פופ. יחי הכסף (גם)!
כך הכל החל:
https://youtu.be/w88VXGTrQ5c
זו הייתה רק תחילתה של הפלישה הבריטית:
https://youtu.be/yrlKKVsMnd8
הביטלס היו כמובן השחקנים המרכזיים בפלישה הבריטית לאמריקה:
https://youtu.be/RiQicdzrshQ
מצגת של תלמידה על הפלישה:
https://youtu.be/DewcER-iM6Q
היצוא הבריטי היה גם קלאסי והכניס גם את באך ואת הבתולות הווסטיליות מהמיתולוגיה היוונית לתמונה:
https://youtu.be/Mb3iPP-tHdA
והנה עשר הלהקות שמוכיחות שהפלישה הבריטית ממשיכה ויוצרת להקות מדהימות:
https://youtu.be/F4JuRqbyl6o?long=yes
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/rYriOuyJU5I
ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:
https://youtu.be/bunNRu4mBbY
אחד השירים האהובים על "ילדי הפרחים" של שנות ה-60 היה "בית השמש העולה" (The House of the Rising Sun). אין חובב גיטרה שלא פורט אותו בהתלהבות ליד איזו מדורה, בליווי החבר'ה ולמול ההיא שהוא מנסה להרשים...
השיר נולד כשיר עם אמריקאי, מה שנקרא "שיר פולק". הוא זכה לפרסום גדול מבעבר לאחר שבוב דילן הקליט את השיר. אבל השיר קצת "נעלם" בין להיטי הברזל שלו. עד שלפתע הוא התפוצץ.
מי שהצליחה עם שיר העם האמריקאי היא באופן מוזר דווקא להקה בריטית בשם "האנימלס" (The Animals). היא הפכה את שיר-העם האמריקאי הזה ללהיט פולק-רוק בינלאומי. הלהקה בחרה בו לפתוח את הופעת החימום הקצרה שנבחרה לעשות, לפני ההופעה של אגדת הרוקנ'רול והחלוץ שלו, צ'אק ברי.
ההצלחה של השיר בביצוע "החיות" הייתה מסחררת. זה הפך להמנון של דורות.
"בית השמש העולה" הוא סיפור על מקום מפוקפק בשם זה, שנמצא בעיר ניו אורלינס. השיר הוא תמרור אזהרה מהסכנות שאורבות לצעירים וצעירות שמגיעים למקומות מסוג זה.
לעתים הוא בית בושת מסוכן לנשים צעירות, כמו ששר בוב דילן בביצוע שלו ולפעמים זו מסבאה עמוסת מהמרים ושתיינים, שעל הגברברים להיזהר מהם, כמו ששרו "החיות".
כי המילים אמנם השתנו בהתאם למי שהשיר מכוון אליו באותו ביצוע, אבל הרעיון תמיד דומה - מי שכבר נפלו מזהירים בשיר אחרים להימנע מהטעות שהם עשו ולהגיע למקומות המפתים הללו, כי מובטח להם להפוך שם לקרבנות האומללים של אנשים רעים.
הסברה המקובלת לגבי מקור השיר, שהפך להימנון נוסף של דור "ילדי הפרחים", היא ששורשיו הם מהמאה ה-19. מקור הלחן הוא ככל הנראה בבלדה אנגלית מסורתית. נראה שהוא הוקלט לראשונה ב-1928, אך ההקלטה הזו לא נמצאה. ההקלטה הישנה ביותר ששרדה שלו היא משנת 1934.
איש לא יודע בוודאות מהו מיקומו ואופיו האמיתי של "בית השמש העולה" המקורי. במהלך השנים הועלו השערות שונות לגבי המקום המיתולוגי הזה. למשל זו שמדברת על בית מלון בשם זה, שהתנהל תקופה קצרה בתחילת המאה ה-19 ברובע הצרפתי של ניו אורלינס.
השערה אחרת דיברה על אולם ריקודים ואירוח בעיר באותה תקופה. אחרים הרחיקו עד לסברה של כלא נשים בשם זה והוזכרה גם מכלאת עבדים שחורים שיתכן ונתנה השראה לסיפור העצוב.
במהלך שנות השישים והשנים שאחריהן, זכה "בית השמש העולה" לאינספור ביצועים נוספים, ביניהם של אמני הרוק הגדולים ביותר, כמו ג'וני קאש, נינה סימון, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, הסטונז ולהקת יו 2.
בזכותו הצליחה להקת "החיות" עצמה להפוך אחרי הביטלס ללהקה הבריטית השנייה שהגיעה לראש מצעד המכירות באמריקה. בכך היא ביססה את מה שלימים ייקרא "הפלישה הבריטית" - הצפת ארצות הברית בלהקות רוק מצליחות מבריטניה.
הנה להקת "החיות" מבצעת את The House of the Rising Sun (מתורגם):
https://youtu.be/4-43lLKaqBQ
"בית השמש העולה" בסגנון העממי של ימים שהיו:
https://youtu.be/yM4bYyC1HU0
בריאליטי שירה:
https://youtu.be/bYH_5Qxo77E
"רחוק רחוק מכאן" הגרסה העברית בביצוע אריק איינשטיין ובמילים של לאה נאור (עברית):
https://youtu.be/sPnh0uzw4UU
והסיפור המלא של השיר "בית השמש העולה":
https://youtu.be/ahnYw3KmX74?long=yes
ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.
ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"
מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.
כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.
לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.
עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.
הנה סיפורה של להקת "המי":
https://youtu.be/s0iQRqS1nNE
השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):
https://youtu.be/qN5zw04WxCc
"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:
https://youtu.be/h6qb_voOxHw
"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:
https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE
בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":
https://youtu.be/MomyaekDrdA
"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":
https://youtu.be/H_r_dWenKhk
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes
הפלישה הבריטית
זה היה ב-1964, כשהביטלס הגיעו לסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה. 3000 מעריצים ובעיקר מעריצות, התגודדו בשדה התעופה וחיכו לארבעת המופלאים. עימם המתינו כמה עשרות כתבים. במסיבת העיתונאים שערכה הלהקה עם נחיתתה, התייחסו אליהם העיתונאים כדרכם של כל המבוגרים באמריקה. איש הרי לא הבין למה עושים עניין כזה מלהקת פופ... הם ראו אותם כסתם חבורה סתמית של צעירים ששרים שירים מתקתקים.
אבל במהלך מסיבת העיתונאים הזו, שבו ארבעת חברי הביטלס את ליבם, בהומור העוקצני והשנון שלהם, באי-ההתחנפות שלהם לעיתונות וב-coolיות שנטפה מהם בכמויות... התוצאה הייתה שכבר באותו היום הוכרז גם בתקשורת השגעון של הביטלס ושווק לאמריקה כולה.
73 מיליון אמריקנים צפו בהם באותו ערב, כשהם מופיעים בלייב, לא רק בתנועות שפתיים, בתכניתו הפופולארית כל כך של אד סאליבן. שידור הטלוויזיה הזה עשה את הלא-יאומן והסיר את כל שארית ההתנגדות האמריקאית לבריטים. כך הפכו הביטלס לדבר הכי חם בצפון אמריקה ומיד אחריהם החלה התופעה שתיקרא "הפלישה הבריטית". אחריהם יוזמנו להקות בריטיות רבות להופיע בארצות הברית ויהפכו פופולאריות ומשפיעות. מעתה הפציצה בריטניה את אמריקה בלהקות רוק משובחות - מ"הקינקס" המצליחים מאד ועד "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז" ו"ג'רי והפוסעים", להקת "הזומבים", עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שיביאו הרמוניות קוליות מרהיבות. אחריהם יגיעו התותחים הכבדים, מלהקת "המי" המצויינת, עם הכור האטומי של הכשרונות שבה, ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" עם בלוז קשוחי שמקורו, כמה מעניין באמריקה ועם מיניות מתפרצת והכריזמה המדהימה של מיק ג'אגר.
אבל בראש כל אלה תעמוד ותוביל במשך כל העשור של שנות ה-60, להקה אחת - היא, איך לא, הביטלס!
הנה הביטלס אצל אד סאליבן שממש התאהב בפשטות, הכישרון וההומור של הבחורים:
https://youtu.be/b-VAxGJdJeQ
הביטלמניה מגיעה לאמריקה:
https://youtu.be/aeswlOJEdQg
וההומור השנון של חברי הלהקה שצחק על עשירים, לעג למראיינים והדליק את הצעירים:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?t=415
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
הנה סרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
וסרט תיעודי ולא ממש רשמי על חבריה וחייהם בצד הלהקה הגדולה שבה הם פועלים:
https://youtu.be/joejWu6bi1o?long=yes
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
וקצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
