שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה עושות המקוננות?
בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.
כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.
המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).
המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.
אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?
כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.
המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.
על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.
כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.
אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.
הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:
https://youtu.be/hLUOmbrzNUk
מקוננות באי סרדיניה:
https://youtu.be/kJUQxelrZX4
המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:
https://youtu.be/E5u2ntuK8no
מקוננות בלוויה בסיציליה:
https://youtu.be/8VevOqMPP5Y
בקניה יש גם מקוננים גברים:
https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y
ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":
https://youtu.be/Itta6IJg4rs
למה אנו מניחים אבן על הקבר?
שמתם לב שרבים נוהגים להניח אבן קטנה על קבר או מצבה, בסוף הביקור בבית הקברות?
מנהג הנחת האבן על גבי המצבה הוא נוהג יהודי קדום, בעוד בני דתות אחרות אינם מניחים בימינו אבנים, אלא פרחים.
אבל מאיפה המנהג היהודי? מדוע אנו, היהודים, נוהגים לשים אבנים על הקברים, בתום טקס הלוויה או בסוף ביקור בבית עלמין?
בפרהיסטוריה, בהיעדר בתי קברות, קברו אנשים בטבע. זו תקופה שבה אין מצבות ורק גלי אבנים מציינים את הקברים. אז נועדו האבנים לציין נקודת קבר ומנהג הנחת האבן על ידי הקרובים סייע למעשה לבניית גל האבנים שכיסה את המת.
דתות רבות, כולל היהדות, אימצו מנהגים אליליים, דברים שעובדי אלילים נהגו לעשות כחלק מהפולחן, ונתנו להם משמעות דתית חדשה. כך הפך גם מנהג קדמוני ושימושי זה, של הנחת אבן על הקבר, למנהג יהודי.
ואכן, לדת היהודית יש הסברים שונים למנהג היהודי של אבן על הקבר. ההסבר המרכזי הוא שבימי הביניים נמשך מנהג הנחת האבנים על המצבות - "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו".
כלומר האבן, בשפה פשוטה, נועדה לכבד את המת.
אבל איך לכבד? במה מכבדת אבן את הקבור מתחתיה? - הנימוק הוא שהנחת האבנים על קברו של אדם מביאה לכך שאחרים יודעים שאת הקבר הזה פקדו לאחרונה אנשים. וכשאנשים מבחינים באבנים רבות, יביא הדבר לכך שהם יבינו שזהו קבר שמרבים הבאים לפקוד אותו. הדבר, לפי הרבנים, עתיד לעורר את סקרנות האנשים ויביא אותם להתעניין מי קבור בו ויתכן שאולי ירצו לפקוד את הקבר בעצמם. כלומר האבן מכבדת את הנפטר ומפארת את שמו של האדם שנטמן בקבר שמתחתיה.
אגב, הנחת פרחים על גבי הקבר היא פסולה לפי היהדות, או לפחות לא מקובלת. הסיבה היא שהנפטר לא יכול ליהנות מיופיים של פרחי נוי על קברו והעולם הגשמי שהם מייצגים בעיני החיים, יהיה חסר משמעות עבורו.
הנה קברו עמוס האבנים של אוסקר שינדלר:
https://youtu.be/m0oAfsLLVcg
היהדות גורסת בדרך כלל שהאבן נועדה להפגין זיכרון ואי שכחה של המת:
https://youtu.be/yCf73v0LvCk
עוד מהסברי הרבנים היהודיים:
https://youtu.be/nyFMRlTo9yQ
לפני אלפיים שנה טמנו את המתים העשירים במערות קבורה וגלוסקמאות, שהם ארונות אבן (עברית):
https://youtu.be/u6rTbJATHVI
וסצנת הסיום המרגשת, עם הנחת האבנים המרגשת על הקבר בסרט "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/BFP4dDheqHY
מהם טקסי המנורות הצפות?
אחד מטקסי יום הזיכרון המרגשים בעולם מתבצע בהוואי. אלפי מנורות, כל אחת מוקדשת למת, נשלחות על פני המים. על כל מנורה כותבים בני המשפחה כתובות ומילות געגוע.
זה אינו טקס דתי אלא אזרחי-קהילתי. הוא נערך בצמוד ליום הזיכרון של ארצות הברית. עשרות אלפים מבני הוואי, ובשנים האחרונות יותר ויותר תיירים מכל העולם, מגיעים בו אל החוף עם פנס נייר, בעל בסיס מוצק ועמיד במים, שעליו הם כותבים הקדשה ליקיריהם, שאינם עוד איתם.
בטקס מהפנט ומרגש, ממש ברגע השקיעה, משחררים אז המשתתפים אלפי מנורות נייר, לצוף בהמוניהן על פני האוקיינוס. המים האינסופיים נראים לכמה שעות כמו שמיים זרועי כוכבים.
זה רק טקס אחד שבו משיטים על פני המים מנורות נייר צפות, לזכר קרובים שמתו או נפגעו במלחמות. בתרבויות שונות משיטים את אותן לנטרנות, עששיות נייר מסורתיות, במורד נהר או על פני ים ואגם.
למשל טורו נגאשי (Tōrō nagashi), בעברית "משט המנורות". זהו טקס יפאני שבו משיטים עששיות נייר, צ'וצ'ין כמו שקוראים להן ביפאן, במורד נהר. המטרה הטקסית של הטקס הזה נעוצה באמונה שכך מדריכים את רוחות המתים של השנה, אל העולם הבא. היפנים מאמינים שמוצא האדם הוא מהים והפנסים השטים מייצגים את גופיהם של המתים, החוזרים אל המים.
ביפאן משיטים לנטרנות כאלה, מנורות נייר טקסיות, גם באירועים אחרים. אחד מהם הוא יום השנה להטלת פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסקי, שנערך ב-6 באוגוסט. היפאנים עושים טקס דומה גם לזכרם של הרוגי אסונות המוניים, כמו 520 הנספים בהתרסקות טיסה 123 של ג'פאן איירליינס, מה שנחשב האסון הקטלני ביותר של מטוס בודד אי-פעם.
טקס השטת המנורות על פני המים, לזיכרון המתים, מתקיים בכל שנה במגוון מקומות נוספים במזרח. במקומות שונים הוא מתקיים בסמוך ל-15 ביולי ובאחרים דווקא ב-15 באוגוסט. מעבר לזיכרון, המסר המשותף ברוב הטקסים הללו, הוא של חיבור בין אנשים וקידום השלום על פני כדור הארץ.
הנה יום הזיכרון של המנורות הצפות בהוואי:
https://youtu.be/2TK7WoDByw8
כך נראה טקס השטת המנורות בהוואי:
https://youtu.be/ahUDFDb-5-A?t=3m40s
וכך זה נראה מרחוק יותר:
https://youtu.be/8_7akAT7ImE
הקסם של האורות הצפים הוא מהפנט:
https://youtu.be/3kqu9BaW6gs
ומתקיים גם במקומות אחרים:
https://youtu.be/wQ9x9V25_yM
כמו ביום הזיכרון להרוגי הירושימה ונגסקי:
https://youtu.be/dfdHozuO7Q8
מהו מנהג הלוויה?
לוויה (Funeral) היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, טקס בו מלווים את גופתו לקבורה, בימים לאחר שמת.
לכל דת, תרבות וקהילה יש מנהגי הלוויה, הנערכים בהתאם למנהגים והמסורות הנהוגים בהם.
לרוב משתתפים בהלוויה בני משפחה וחברים של הנפטר. לעתים היקף המשתתפים גדל ומתרחב, לא פעם באופן גדול, לרוב במקרים של מות אמן ידוע, סלבריטאי או איש ציבור מוכר, או במקרים של מוות שזכה לתהודה ציבורית או כזה שאירע בנסיבות שזכו לפרסום רב בתקשורת או ברשתות החברתיות.
בדת היהודית נוהגים לקבור את המנוח. סביב הקבר הפתוח, עומדים בני המשפחה ושאר המלווים. לאחר שמורידים את הגופה לתוך הבור ומכסים את הגופה באדמה, אומר הבן של הנפטר או בהיעדרו מי מקרובי המשפחה, תפילת "קדיש", או בשמה המלא "קדיש יתום".
בלוויה היהודית נהוגים גם הספדים. אדם אחרי אדם מתייצבים אוהביו להספיד את המת, לדבר אליו ולומר דברים עליו.
לאחר הקבורה נערכת סעודה הנקראת "סעודת הבראה". ידידים שכנים ומכרים מביאים למתאבלים אוכל, ושוב הם אינם בודדים בכאבם.
לא פעם עורכים אחרי הקבורה "סעודת הבראה", בה מביאים חברים ושכנים אוכל למתאבלים ומקילים במעט על הכאב.
#לזכרו
הערך מוקדש למוזיקאי ארז בר-נוי, שנקבר עם הסקסופון שלו.
הנה צלם הלוויות המשדר אותן בעידן הקורונה (עברית):
https://youtu.be/pTvKC4u5j1c
הספד של אם לבנה ארי נשר ז"ל (עברית):
https://youtu.be/AfnYIkKXTWs
היום יש מפיקי לוויות (עברית):
https://youtu.be/N1U_LvtO0FI
הלוויה המונית של העדה החרדית בירושלים (עברית):
https://youtu.be/YUzvlWxf2h8
מהו יום המתים של מקסיקו?
בכל שנה, בתחילת חודש נובמבר, נחוג יום המתים (El Día de los Muertos) ברחבי מקסיקו. המקסיקנים מאמינים שביום זה מגיעות נשמות המתים לבקר את המשפחה ואת מי שאהבו בחייהם.
לכן מתקיימות ב"דִיאָס דֶה לוֹס מוּאֶרְטוֹס" החגיגות בבית הקברות המקומי, כמו בחגי מתים שנהוגים במקומות נוספים בעולם.
ההכנות לחג רבות. בפינה מיוחדת בבית נוהגים להכין שולחן מקושט בפרחים ועליו לחם בצורה מיוחדת לחג, מאכלים שהמת אוהב לחם וחפצים שאהב בחייו.
קרובי המתים יוצאים לבית הקברות, לקשט יום קודם בהמוני פרחים, מנכשים את העשבים שמסביב לקבר וצובעים בסיד את האבנים. גם הילדים זוכים ביום המתים בממתקים מיוחדים, לרוב כאלו שנראים כרוחות מחייכות.
ביום המתים מוקירים בני המשפחה את זכרם של הקרובים המתים. הם מבקרים אותם בקבריהם שלהם, מקַשְׁטים אותם בפרחי ציפּוֹרן וּבנרות וּמַשאירים מִנחות של מזון וממתקים בצורה של שְׁלָדים...
היום הזה נועד לזכור, להזכיר ולכבד את המתים, אבל הוא יום של שמחה וחגיגה ולא של אבל ועצבות. זהו יום מלא שמחה וצבעוניות, שהמקסיקנים שמחים בו שהמתים באים לבקרם. לכן הם עושים הכל כדי להנעים להם את האירוח בביתם.
בכיכרות העיר נוהגים להציג בחג מחזות פולקלור וריקודי עם. ברחובות משוטטות להקות נגנים מסורתיות הנקראות מריאצ'י (Mariaci) ובכנסיות מתנהלות תפילות מיוחדות לחג.
בלילה, שיא החג, מואר בית הקברות באלפי נרות. לאורך החג מקושטים הקברים בפרחים, קישוטים ותמונות. המשפחות נוהגות לאכול בו סעודה ליד קברי הקרובים ומשתפות את שכניהם. זה, אגב, הפך למנהג בחג, שבו מוכרות נשים רבות את המטעמים שלהן לעוברים ושבים.
אפשר לראות ביום המתים המקסיקני את החג המקביל לחגים הנוצריים של "יום כל הקדושים" (All Saints' Day) ו"יום כל הנשמות" (All Souls Day) ולזהות בו את סימנים "ליל כל הקדושים" המפורסם בעולם הנוצרי. שורשי החג הזה שואבים גם מהתרבות הקדומה של מרכז אמריקה וגם מחגים ואמונות ספרדיות ואירופיות שהובאו לכאן על ידי הספרדים.
הנה יום המתים המקסיקני:
https://youtu.be/GzaZidVrebA
הסבר מצויר וקצר:
https://youtu.be/oj7nsq48BcQ
מצגת יום המתים:
https://youtu.be/oqJ_8QQwtig
הסבר ומקורותיו של יום המתים:
https://youtu.be/bY9CdisU67Q
על האוכל של יום המתים:
https://youtu.be/rdlL45ljkEY
ועוד הסבר על חגיגות המתים במקסיקו:
https://youtu.be/RgYrH-DLFXE
למה חנטו המצרים את מתיהם?
בלב האמונה של מצרים העתיקה הייתה אמונה בלתי רגילה בכוחה של החניטה. לפי תפיסתם של קדמוני מצרים, יכולה החניטה להתעלות מעל המוות.
המצרים הקדמונים האמינו שאם ישומרו הגופות שלהם לאחר מותם, ייהנו המתים מחיי נצח, חיים שלאחר המוות. זה הוביל אותם לחנוט את הגופות, בכדי לשמר אותן במצב הטוב ביותר והקרוב ביותר למצבן בחיים. כך הגיעו המצרים לרמה גבוהה מאד של חניטה.
האמונה המצרית הייתה שנשמת האדם תמשיך להתקיים כל עוד גופו יהיה קיים. לפיכך הם עשו הכל כדי לשמר את הגוף. יחד עם הגופה נקברו גם כלי חרס, מלאים במזון ובמשקה. שכן המצרים האמינו, שלאחר מותו, תזדקק נשמת האדם לצידה ומזון במסע הארוך שאליו היא יוצאת.
שימור גופם של מלכי הפרעונים לקראת העולם הבא היה המושקע והמקצועי ביותר. טובי החונטים של מצרים העתיקה עבדו במשימות שימור גופות בית המלוכה הפרעוני. זו גם הסיבה שהחניטות המפורסמות ביותר הן אלו שהתגלו בקברים של פרעוני מצרים. קברים אלו נמצאו בפירמידות שבמצרים והמפורסם שביניהם הוא תות ענח' אמון, שזכה לחניטה המפותחת ביותר.
טכנולוגיות מודרניות מאפשרות לסרוק את המומיה כיום מבחוץ, מבלי לפגוע בה. כך ניתן לבנות תמונה די מדויקת שתתאר כיצד נראו המתים בעת שנקברו. כך התגלה הפער העצום שבין מראה המסכות שהוצבו על המומיה, שלרוב הראו את המת בימי צעירותו היפים, לבין מראה המת האמיתי, לרוב בזיקנה, עם מעט מאד שיניים שנשארו ומראה גוף מבוגר.
הנה החניטה המצרית הקדומה:
http://youtu.be/a4PLBpLBuCY
והמומיה של פרעה מרעמסס, שלפי התנ"ך הוא זה שהתעמת עם משה רבנו:
https://youtu.be/XA7jo8KdFC0
מהו פסטיבל ניקוי הקברים בסין?
צינג מינג (Qingming), או פסטיבל ניקוי הקברים, הוא חג שחוגגים בסין פעם בשנה, בכל חודש אפריל. בחג מנציחים הסינים בדרך משונה מעט וחולקים כבוד לאבותיהם המתים. לאחר שהם מנקים את קבריהם, הם מתיישבים לארוחה עליזה ליד הקברים. הם מניחים על הקברים ומראים לקבורים את המאכלים שהכינו.
בסיום הארוחה מטילים החוגגים קוביות אדומות שמעידות האם האבות הקדמונים סיימו גם הם לאכול. הם גם שורפים מעט כסף, כדי שלא ייחסר בעולם הבא..
הנה סרטון אנימציה שמסביר מהו פסטיבל צינג מינג - פסטיבל ניקוי הקברים:
http://youtu.be/wTeoWgKc9b4
יום הזיכרון למתים:
https://youtu.be/f0PIjYMg_fQ
ועוד הסבר על שורשי הפסטיבל:
https://youtu.be/4gfpF4620-w
מהם מגדלי השתיקה העתיקים של דת זרטוסטרא?
מגדלי השתיקה (Zoroastrian Towers of Silence), או מגדלי הדממה, הם מגדלים שטוחים שנקראו דאכמות והוקמו במדבר, לטיהור גופות המתים. הם משמשים את מאמיני דת הזרתוסטרא לטיפול בגופות המתים שלהם.
דת הזרטוסטרא רואה בגופה דבר טמא. המסורת הזורואסטרית הקדומה גורסת שכשהגוף מפסיק לחיות הוא יש חשש שיזהמו אותו שדים והוא יאבד את הטהרה. לכן, הם לא קוברים את הגופה, שורפים אותה, או כל פתרון אחר שיטמא את העולם. במקום זה, הם חושפים את מתיהם לעופות הדורסים, שיאכלו את הבשר עד שהעצמות יתפוררו התפוררות מוחלטת וכך לא יטמאו את העולם.
מדובר במסורת בת מעל 3.000 שנה, שגם אם היא נראית כעומדת להיעלם, היא לפחות שרדה עד ימינו. על ראשי הגבעות נבנו מבנים רחבים שהגג השטוח שלהם שימש להשכבת המתים ולטיפול בגופות לפני קבורתם.
מכל מקום, על גגות המגדלים השטוחים הונחו אז גופות הנפטרים, בכדי שנשרים ועופות טרף אחרים יאכלו אותם והשמש תעשה את השאר. הגופות הונחו בשלושה מעגלים: במעגל החיצוני הונחו הגברים, באמצעי גופות נשים ובמעגל הפנימי ביותר גופות של ילדים.
הגופות נשארו שם עד שמהגופות נותרו רק העצמות הלבנות והלגמרי חשופות. אז הן נשמרות בגלוסקמות שבתוך המגדלים.
מגדלי השתיקה העתיקים הוקמו במקומות שונים באסיה, בהם התפשטה הזורואסטריאניות והשתרשה. באיראן למשל, הקימו אותם מאמיני דת הזרתוסטרא, בעיקר בעיר יזד. אבל הדכמות הללו הן לא יחודיות לאיראן. אפשר לראות אותם גם במקומות נוספים במזרח התיכון ועד לפאתי בומביי שבהודו
כיום הטקסים הללו הוצאו באיראן מחוץ לחוק והמגדלים הם רק אטרקציה לתיירים חובבי מסתורין וטקסים קדומים. בארצות אחרות מצאו פתרון להתדלדלות ציפורי הטרף והם מגדלים ציפורים שיעשו את התפקיד המסורתי הזה. יש מקומות שמראות גדולות מרכזות את קרני השמש בגופות ומאיצות את התפוררותן ובארצות מערביות שורפים את המת בחשמל, שאינו מקודש כמו האש ולכן מותר
את הכינוי "מגדלי שתיקה" באנגלית קיבלו המגדלים הללו בשנת 1832 ממתרגם בהודו, שתרגם עבור הממשל הבריטי.
הנה מבט מקרוב על מגדלי שתיקה של העיר יזד:
https://youtu.be/l1XnTAMPSPI?end=1m06s
הסבר המנהג הזורואסטרי:
https://youtu.be/X66_FYieUO0
מהאוויר:
https://youtu.be/-Xudm53td6s
ביקור בתוך מגדל שתיקה זרתוסטרי:
https://youtu.be/y80E67kh6uY
וסרטון תיעודי על מגדלי השתיקה ביזד באיראן:
https://youtu.be/M7aixQnz-AM?long=yes
מה עושים עם אדם שמת בשבט היאנומאמי שבאמזונס?
בשבט היאנומאמי (Yanomami) מאמזונס נהוג לשרוף את המת ולערבב את האפר שלו עם בננות טריות. את המאכל המסורתי הזה כולם אוכלים ובכך הם מוודאים שרוחו של המת תמשיך לחיות עימם גם בעתיד.
זהו שבט מהפרימיטיביים ביותר בעולם ותפיסתם את המוות מיוחדת בכל מקרה, אם כי לא יחודית. בתרבויות שבטיות חוזרים מדי פעם המנהגים של אכילת אברי ועצמות המתים, כדי להימלט מהרוחות, לזכות בכוחות רוחניים וכדומה.
הנה סיפורם של אוכלי מרק העצמות משבט יאנומאמה:
https://youtu.be/To8OcA1_6YQ
בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.
כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.
המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).
המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.
אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?
כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.
המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.
על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.
כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.
אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.
הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:
https://youtu.be/hLUOmbrzNUk
מקוננות באי סרדיניה:
https://youtu.be/kJUQxelrZX4
המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:
https://youtu.be/E5u2ntuK8no
מקוננות בלוויה בסיציליה:
https://youtu.be/8VevOqMPP5Y
בקניה יש גם מקוננים גברים:
https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y
ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":
https://youtu.be/Itta6IJg4rs
שמתם לב שרבים נוהגים להניח אבן קטנה על קבר או מצבה, בסוף הביקור בבית הקברות?
מנהג הנחת האבן על גבי המצבה הוא נוהג יהודי קדום, בעוד בני דתות אחרות אינם מניחים בימינו אבנים, אלא פרחים.
אבל מאיפה המנהג היהודי? מדוע אנו, היהודים, נוהגים לשים אבנים על הקברים, בתום טקס הלוויה או בסוף ביקור בבית עלמין?
בפרהיסטוריה, בהיעדר בתי קברות, קברו אנשים בטבע. זו תקופה שבה אין מצבות ורק גלי אבנים מציינים את הקברים. אז נועדו האבנים לציין נקודת קבר ומנהג הנחת האבן על ידי הקרובים סייע למעשה לבניית גל האבנים שכיסה את המת.
דתות רבות, כולל היהדות, אימצו מנהגים אליליים, דברים שעובדי אלילים נהגו לעשות כחלק מהפולחן, ונתנו להם משמעות דתית חדשה. כך הפך גם מנהג קדמוני ושימושי זה, של הנחת אבן על הקבר, למנהג יהודי.
ואכן, לדת היהודית יש הסברים שונים למנהג היהודי של אבן על הקבר. ההסבר המרכזי הוא שבימי הביניים נמשך מנהג הנחת האבנים על המצבות - "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו".
כלומר האבן, בשפה פשוטה, נועדה לכבד את המת.
אבל איך לכבד? במה מכבדת אבן את הקבור מתחתיה? - הנימוק הוא שהנחת האבנים על קברו של אדם מביאה לכך שאחרים יודעים שאת הקבר הזה פקדו לאחרונה אנשים. וכשאנשים מבחינים באבנים רבות, יביא הדבר לכך שהם יבינו שזהו קבר שמרבים הבאים לפקוד אותו. הדבר, לפי הרבנים, עתיד לעורר את סקרנות האנשים ויביא אותם להתעניין מי קבור בו ויתכן שאולי ירצו לפקוד את הקבר בעצמם. כלומר האבן מכבדת את הנפטר ומפארת את שמו של האדם שנטמן בקבר שמתחתיה.
אגב, הנחת פרחים על גבי הקבר היא פסולה לפי היהדות, או לפחות לא מקובלת. הסיבה היא שהנפטר לא יכול ליהנות מיופיים של פרחי נוי על קברו והעולם הגשמי שהם מייצגים בעיני החיים, יהיה חסר משמעות עבורו.
הנה קברו עמוס האבנים של אוסקר שינדלר:
https://youtu.be/m0oAfsLLVcg
היהדות גורסת בדרך כלל שהאבן נועדה להפגין זיכרון ואי שכחה של המת:
https://youtu.be/yCf73v0LvCk
עוד מהסברי הרבנים היהודיים:
https://youtu.be/nyFMRlTo9yQ
לפני אלפיים שנה טמנו את המתים העשירים במערות קבורה וגלוסקמאות, שהם ארונות אבן (עברית):
https://youtu.be/u6rTbJATHVI
וסצנת הסיום המרגשת, עם הנחת האבנים המרגשת על הקבר בסרט "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/BFP4dDheqHY
אחד מטקסי יום הזיכרון המרגשים בעולם מתבצע בהוואי. אלפי מנורות, כל אחת מוקדשת למת, נשלחות על פני המים. על כל מנורה כותבים בני המשפחה כתובות ומילות געגוע.
זה אינו טקס דתי אלא אזרחי-קהילתי. הוא נערך בצמוד ליום הזיכרון של ארצות הברית. עשרות אלפים מבני הוואי, ובשנים האחרונות יותר ויותר תיירים מכל העולם, מגיעים בו אל החוף עם פנס נייר, בעל בסיס מוצק ועמיד במים, שעליו הם כותבים הקדשה ליקיריהם, שאינם עוד איתם.
בטקס מהפנט ומרגש, ממש ברגע השקיעה, משחררים אז המשתתפים אלפי מנורות נייר, לצוף בהמוניהן על פני האוקיינוס. המים האינסופיים נראים לכמה שעות כמו שמיים זרועי כוכבים.
זה רק טקס אחד שבו משיטים על פני המים מנורות נייר צפות, לזכר קרובים שמתו או נפגעו במלחמות. בתרבויות שונות משיטים את אותן לנטרנות, עששיות נייר מסורתיות, במורד נהר או על פני ים ואגם.
למשל טורו נגאשי (Tōrō nagashi), בעברית "משט המנורות". זהו טקס יפאני שבו משיטים עששיות נייר, צ'וצ'ין כמו שקוראים להן ביפאן, במורד נהר. המטרה הטקסית של הטקס הזה נעוצה באמונה שכך מדריכים את רוחות המתים של השנה, אל העולם הבא. היפנים מאמינים שמוצא האדם הוא מהים והפנסים השטים מייצגים את גופיהם של המתים, החוזרים אל המים.
ביפאן משיטים לנטרנות כאלה, מנורות נייר טקסיות, גם באירועים אחרים. אחד מהם הוא יום השנה להטלת פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסקי, שנערך ב-6 באוגוסט. היפאנים עושים טקס דומה גם לזכרם של הרוגי אסונות המוניים, כמו 520 הנספים בהתרסקות טיסה 123 של ג'פאן איירליינס, מה שנחשב האסון הקטלני ביותר של מטוס בודד אי-פעם.
טקס השטת המנורות על פני המים, לזיכרון המתים, מתקיים בכל שנה במגוון מקומות נוספים במזרח. במקומות שונים הוא מתקיים בסמוך ל-15 ביולי ובאחרים דווקא ב-15 באוגוסט. מעבר לזיכרון, המסר המשותף ברוב הטקסים הללו, הוא של חיבור בין אנשים וקידום השלום על פני כדור הארץ.
הנה יום הזיכרון של המנורות הצפות בהוואי:
https://youtu.be/2TK7WoDByw8
כך נראה טקס השטת המנורות בהוואי:
https://youtu.be/ahUDFDb-5-A?t=3m40s
וכך זה נראה מרחוק יותר:
https://youtu.be/8_7akAT7ImE
הקסם של האורות הצפים הוא מהפנט:
https://youtu.be/3kqu9BaW6gs
ומתקיים גם במקומות אחרים:
https://youtu.be/wQ9x9V25_yM
כמו ביום הזיכרון להרוגי הירושימה ונגסקי:
https://youtu.be/dfdHozuO7Q8
לוויה (Funeral) היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, טקס בו מלווים את גופתו לקבורה, בימים לאחר שמת.
לכל דת, תרבות וקהילה יש מנהגי הלוויה, הנערכים בהתאם למנהגים והמסורות הנהוגים בהם.
לרוב משתתפים בהלוויה בני משפחה וחברים של הנפטר. לעתים היקף המשתתפים גדל ומתרחב, לא פעם באופן גדול, לרוב במקרים של מות אמן ידוע, סלבריטאי או איש ציבור מוכר, או במקרים של מוות שזכה לתהודה ציבורית או כזה שאירע בנסיבות שזכו לפרסום רב בתקשורת או ברשתות החברתיות.
בדת היהודית נוהגים לקבור את המנוח. סביב הקבר הפתוח, עומדים בני המשפחה ושאר המלווים. לאחר שמורידים את הגופה לתוך הבור ומכסים את הגופה באדמה, אומר הבן של הנפטר או בהיעדרו מי מקרובי המשפחה, תפילת "קדיש", או בשמה המלא "קדיש יתום".
בלוויה היהודית נהוגים גם הספדים. אדם אחרי אדם מתייצבים אוהביו להספיד את המת, לדבר אליו ולומר דברים עליו.
לאחר הקבורה נערכת סעודה הנקראת "סעודת הבראה". ידידים שכנים ומכרים מביאים למתאבלים אוכל, ושוב הם אינם בודדים בכאבם.
לא פעם עורכים אחרי הקבורה "סעודת הבראה", בה מביאים חברים ושכנים אוכל למתאבלים ומקילים במעט על הכאב.
#לזכרו
הערך מוקדש למוזיקאי ארז בר-נוי, שנקבר עם הסקסופון שלו.
הנה צלם הלוויות המשדר אותן בעידן הקורונה (עברית):
https://youtu.be/pTvKC4u5j1c
הספד של אם לבנה ארי נשר ז"ל (עברית):
https://youtu.be/AfnYIkKXTWs
היום יש מפיקי לוויות (עברית):
https://youtu.be/N1U_LvtO0FI
הלוויה המונית של העדה החרדית בירושלים (עברית):
https://youtu.be/YUzvlWxf2h8
מנהגי אבלות
בכל שנה, בתחילת חודש נובמבר, נחוג יום המתים (El Día de los Muertos) ברחבי מקסיקו. המקסיקנים מאמינים שביום זה מגיעות נשמות המתים לבקר את המשפחה ואת מי שאהבו בחייהם.
לכן מתקיימות ב"דִיאָס דֶה לוֹס מוּאֶרְטוֹס" החגיגות בבית הקברות המקומי, כמו בחגי מתים שנהוגים במקומות נוספים בעולם.
ההכנות לחג רבות. בפינה מיוחדת בבית נוהגים להכין שולחן מקושט בפרחים ועליו לחם בצורה מיוחדת לחג, מאכלים שהמת אוהב לחם וחפצים שאהב בחייו.
קרובי המתים יוצאים לבית הקברות, לקשט יום קודם בהמוני פרחים, מנכשים את העשבים שמסביב לקבר וצובעים בסיד את האבנים. גם הילדים זוכים ביום המתים בממתקים מיוחדים, לרוב כאלו שנראים כרוחות מחייכות.
ביום המתים מוקירים בני המשפחה את זכרם של הקרובים המתים. הם מבקרים אותם בקבריהם שלהם, מקַשְׁטים אותם בפרחי ציפּוֹרן וּבנרות וּמַשאירים מִנחות של מזון וממתקים בצורה של שְׁלָדים...
היום הזה נועד לזכור, להזכיר ולכבד את המתים, אבל הוא יום של שמחה וחגיגה ולא של אבל ועצבות. זהו יום מלא שמחה וצבעוניות, שהמקסיקנים שמחים בו שהמתים באים לבקרם. לכן הם עושים הכל כדי להנעים להם את האירוח בביתם.
בכיכרות העיר נוהגים להציג בחג מחזות פולקלור וריקודי עם. ברחובות משוטטות להקות נגנים מסורתיות הנקראות מריאצ'י (Mariaci) ובכנסיות מתנהלות תפילות מיוחדות לחג.
בלילה, שיא החג, מואר בית הקברות באלפי נרות. לאורך החג מקושטים הקברים בפרחים, קישוטים ותמונות. המשפחות נוהגות לאכול בו סעודה ליד קברי הקרובים ומשתפות את שכניהם. זה, אגב, הפך למנהג בחג, שבו מוכרות נשים רבות את המטעמים שלהן לעוברים ושבים.
אפשר לראות ביום המתים המקסיקני את החג המקביל לחגים הנוצריים של "יום כל הקדושים" (All Saints' Day) ו"יום כל הנשמות" (All Souls Day) ולזהות בו את סימנים "ליל כל הקדושים" המפורסם בעולם הנוצרי. שורשי החג הזה שואבים גם מהתרבות הקדומה של מרכז אמריקה וגם מחגים ואמונות ספרדיות ואירופיות שהובאו לכאן על ידי הספרדים.
הנה יום המתים המקסיקני:
https://youtu.be/GzaZidVrebA
הסבר מצויר וקצר:
https://youtu.be/oj7nsq48BcQ
מצגת יום המתים:
https://youtu.be/oqJ_8QQwtig
הסבר ומקורותיו של יום המתים:
https://youtu.be/bY9CdisU67Q
על האוכל של יום המתים:
https://youtu.be/rdlL45ljkEY
ועוד הסבר על חגיגות המתים במקסיקו:
https://youtu.be/RgYrH-DLFXE
בלב האמונה של מצרים העתיקה הייתה אמונה בלתי רגילה בכוחה של החניטה. לפי תפיסתם של קדמוני מצרים, יכולה החניטה להתעלות מעל המוות.
המצרים הקדמונים האמינו שאם ישומרו הגופות שלהם לאחר מותם, ייהנו המתים מחיי נצח, חיים שלאחר המוות. זה הוביל אותם לחנוט את הגופות, בכדי לשמר אותן במצב הטוב ביותר והקרוב ביותר למצבן בחיים. כך הגיעו המצרים לרמה גבוהה מאד של חניטה.
האמונה המצרית הייתה שנשמת האדם תמשיך להתקיים כל עוד גופו יהיה קיים. לפיכך הם עשו הכל כדי לשמר את הגוף. יחד עם הגופה נקברו גם כלי חרס, מלאים במזון ובמשקה. שכן המצרים האמינו, שלאחר מותו, תזדקק נשמת האדם לצידה ומזון במסע הארוך שאליו היא יוצאת.
שימור גופם של מלכי הפרעונים לקראת העולם הבא היה המושקע והמקצועי ביותר. טובי החונטים של מצרים העתיקה עבדו במשימות שימור גופות בית המלוכה הפרעוני. זו גם הסיבה שהחניטות המפורסמות ביותר הן אלו שהתגלו בקברים של פרעוני מצרים. קברים אלו נמצאו בפירמידות שבמצרים והמפורסם שביניהם הוא תות ענח' אמון, שזכה לחניטה המפותחת ביותר.
טכנולוגיות מודרניות מאפשרות לסרוק את המומיה כיום מבחוץ, מבלי לפגוע בה. כך ניתן לבנות תמונה די מדויקת שתתאר כיצד נראו המתים בעת שנקברו. כך התגלה הפער העצום שבין מראה המסכות שהוצבו על המומיה, שלרוב הראו את המת בימי צעירותו היפים, לבין מראה המת האמיתי, לרוב בזיקנה, עם מעט מאד שיניים שנשארו ומראה גוף מבוגר.
הנה החניטה המצרית הקדומה:
http://youtu.be/a4PLBpLBuCY
והמומיה של פרעה מרעמסס, שלפי התנ"ך הוא זה שהתעמת עם משה רבנו:
https://youtu.be/XA7jo8KdFC0
צינג מינג (Qingming), או פסטיבל ניקוי הקברים, הוא חג שחוגגים בסין פעם בשנה, בכל חודש אפריל. בחג מנציחים הסינים בדרך משונה מעט וחולקים כבוד לאבותיהם המתים. לאחר שהם מנקים את קבריהם, הם מתיישבים לארוחה עליזה ליד הקברים. הם מניחים על הקברים ומראים לקבורים את המאכלים שהכינו.
בסיום הארוחה מטילים החוגגים קוביות אדומות שמעידות האם האבות הקדמונים סיימו גם הם לאכול. הם גם שורפים מעט כסף, כדי שלא ייחסר בעולם הבא..
הנה סרטון אנימציה שמסביר מהו פסטיבל צינג מינג - פסטיבל ניקוי הקברים:
http://youtu.be/wTeoWgKc9b4
יום הזיכרון למתים:
https://youtu.be/f0PIjYMg_fQ
ועוד הסבר על שורשי הפסטיבל:
https://youtu.be/4gfpF4620-w
מגדלי השתיקה (Zoroastrian Towers of Silence), או מגדלי הדממה, הם מגדלים שטוחים שנקראו דאכמות והוקמו במדבר, לטיהור גופות המתים. הם משמשים את מאמיני דת הזרתוסטרא לטיפול בגופות המתים שלהם.
דת הזרטוסטרא רואה בגופה דבר טמא. המסורת הזורואסטרית הקדומה גורסת שכשהגוף מפסיק לחיות הוא יש חשש שיזהמו אותו שדים והוא יאבד את הטהרה. לכן, הם לא קוברים את הגופה, שורפים אותה, או כל פתרון אחר שיטמא את העולם. במקום זה, הם חושפים את מתיהם לעופות הדורסים, שיאכלו את הבשר עד שהעצמות יתפוררו התפוררות מוחלטת וכך לא יטמאו את העולם.
מדובר במסורת בת מעל 3.000 שנה, שגם אם היא נראית כעומדת להיעלם, היא לפחות שרדה עד ימינו. על ראשי הגבעות נבנו מבנים רחבים שהגג השטוח שלהם שימש להשכבת המתים ולטיפול בגופות לפני קבורתם.
מכל מקום, על גגות המגדלים השטוחים הונחו אז גופות הנפטרים, בכדי שנשרים ועופות טרף אחרים יאכלו אותם והשמש תעשה את השאר. הגופות הונחו בשלושה מעגלים: במעגל החיצוני הונחו הגברים, באמצעי גופות נשים ובמעגל הפנימי ביותר גופות של ילדים.
הגופות נשארו שם עד שמהגופות נותרו רק העצמות הלבנות והלגמרי חשופות. אז הן נשמרות בגלוסקמות שבתוך המגדלים.
מגדלי השתיקה העתיקים הוקמו במקומות שונים באסיה, בהם התפשטה הזורואסטריאניות והשתרשה. באיראן למשל, הקימו אותם מאמיני דת הזרתוסטרא, בעיקר בעיר יזד. אבל הדכמות הללו הן לא יחודיות לאיראן. אפשר לראות אותם גם במקומות נוספים במזרח התיכון ועד לפאתי בומביי שבהודו
כיום הטקסים הללו הוצאו באיראן מחוץ לחוק והמגדלים הם רק אטרקציה לתיירים חובבי מסתורין וטקסים קדומים. בארצות אחרות מצאו פתרון להתדלדלות ציפורי הטרף והם מגדלים ציפורים שיעשו את התפקיד המסורתי הזה. יש מקומות שמראות גדולות מרכזות את קרני השמש בגופות ומאיצות את התפוררותן ובארצות מערביות שורפים את המת בחשמל, שאינו מקודש כמו האש ולכן מותר
את הכינוי "מגדלי שתיקה" באנגלית קיבלו המגדלים הללו בשנת 1832 ממתרגם בהודו, שתרגם עבור הממשל הבריטי.
הנה מבט מקרוב על מגדלי שתיקה של העיר יזד:
https://youtu.be/l1XnTAMPSPI?end=1m06s
הסבר המנהג הזורואסטרי:
https://youtu.be/X66_FYieUO0
מהאוויר:
https://youtu.be/-Xudm53td6s
ביקור בתוך מגדל שתיקה זרתוסטרי:
https://youtu.be/y80E67kh6uY
וסרטון תיעודי על מגדלי השתיקה ביזד באיראן:
https://youtu.be/M7aixQnz-AM?long=yes
בשבט היאנומאמי (Yanomami) מאמזונס נהוג לשרוף את המת ולערבב את האפר שלו עם בננות טריות. את המאכל המסורתי הזה כולם אוכלים ובכך הם מוודאים שרוחו של המת תמשיך לחיות עימם גם בעתיד.
זהו שבט מהפרימיטיביים ביותר בעולם ותפיסתם את המוות מיוחדת בכל מקרה, אם כי לא יחודית. בתרבויות שבטיות חוזרים מדי פעם המנהגים של אכילת אברי ועצמות המתים, כדי להימלט מהרוחות, לזכות בכוחות רוחניים וכדומה.
הנה סיפורם של אוכלי מרק העצמות משבט יאנומאמה:
https://youtu.be/To8OcA1_6YQ
מהן תמונות המוות מהתקופה הוויקטוריאנית?
תמונות המוות, או "תמונות הפוסט מורטום” כמו שכונו בתקופה הויקטוריאנית, היו תמונות שבהן הושיבו את המת לצילום אחרון אחרי מותו.
המנהג הזה לא היה מתקבל יפה בימינו, אבל בעבר הוא היה מקובל. המשפחה הכואבת לא יכולה הייתה להיפרד מהבן או הבת המתים, מבלי להצטלם אתם בפעם האחרונה. פעמים רבות הייתה תמונה זו היחידה שבה צולם המת בכלל, כי באותה תקופה צילומים היו דבר יקר ונעשו אצל אנשי מקצוע בלבד.
למעשה, בשנים הראשונות של הצילום, היו צילומים כאלה מהשימושים הפופולאריים של המצלמה. הם גם עשו צדק חברתי, כיוון שאפשרו לבני המעמד הבינוני לשמר את זכר מתיהם, ממש כמו שהעשירים עשו עוד לפני המצאת המצלמה, כשהזמינו ציירים לתעד את יקיריהם המתים.
ברוב צילומי המוות נראות דמויות המתים ברורות וחדות הרבה יותר מדמויותיהן המטושטשות של בני המשפחה החיים, המצולמים לידם. הסיבה הייתה טכנית - לצילום בזמנים ההם נדרש זמן חשיפה ארוך מאד ודמות בני המשפחה הנעים ונושמים, נקלטה בצורה פחות חדה מדמותם של המתים, שלא זזו ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות.
פעמים רבות העמידו את המת לצילום כשהוא נתמך באמצעות דוכן, שהוצב מאחוריו. הצלמים גם עשו מאמצים לשוות למתים מראה “חי”, על ידי הוספת סומק ללחיים ולעיתים אפילו על ידי ציור עיניים בתמונה, מעל העפעפיים הסגורים של המת.
תמונות אלה נקראו לעיתים “ממנטו מורי”, כשם הציווי התרבותי העתיק - לחיות את החיים, מכיוון שהמוות הוא בלתי נמנע ויכול לקרות בכל רגע. אם תחשבו על זה, הן אינן מפחידות, אלא יותר מהוות ביטוי של אהבה גדולה וגעגוע מיידי לאדם אהוב.
הנה סיפורן של תמונות המוות העצובות מהתקופה הוויקטוריאנית:
https://youtu.be/oF29vcZNMQY
הסבר התופעה של תמונות מוות מהעבר הרחוק:
http://youtu.be/mYytf471Tf8
תמונות מוות ויקטוריאניות:
https://youtu.be/6p9mZFcYhqo
וכך העמידו את המתים לצילום:
https://youtu.be/ZqWSRPuBrqs
תמונות המוות, או "תמונות הפוסט מורטום” כמו שכונו בתקופה הויקטוריאנית, היו תמונות שבהן הושיבו את המת לצילום אחרון אחרי מותו.
המנהג הזה לא היה מתקבל יפה בימינו, אבל בעבר הוא היה מקובל. המשפחה הכואבת לא יכולה הייתה להיפרד מהבן או הבת המתים, מבלי להצטלם אתם בפעם האחרונה. פעמים רבות הייתה תמונה זו היחידה שבה צולם המת בכלל, כי באותה תקופה צילומים היו דבר יקר ונעשו אצל אנשי מקצוע בלבד.
למעשה, בשנים הראשונות של הצילום, היו צילומים כאלה מהשימושים הפופולאריים של המצלמה. הם גם עשו צדק חברתי, כיוון שאפשרו לבני המעמד הבינוני לשמר את זכר מתיהם, ממש כמו שהעשירים עשו עוד לפני המצאת המצלמה, כשהזמינו ציירים לתעד את יקיריהם המתים.
ברוב צילומי המוות נראות דמויות המתים ברורות וחדות הרבה יותר מדמויותיהן המטושטשות של בני המשפחה החיים, המצולמים לידם. הסיבה הייתה טכנית - לצילום בזמנים ההם נדרש זמן חשיפה ארוך מאד ודמות בני המשפחה הנעים ונושמים, נקלטה בצורה פחות חדה מדמותם של המתים, שלא זזו ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות.
פעמים רבות העמידו את המת לצילום כשהוא נתמך באמצעות דוכן, שהוצב מאחוריו. הצלמים גם עשו מאמצים לשוות למתים מראה “חי”, על ידי הוספת סומק ללחיים ולעיתים אפילו על ידי ציור עיניים בתמונה, מעל העפעפיים הסגורים של המת.
תמונות אלה נקראו לעיתים “ממנטו מורי”, כשם הציווי התרבותי העתיק - לחיות את החיים, מכיוון שהמוות הוא בלתי נמנע ויכול לקרות בכל רגע. אם תחשבו על זה, הן אינן מפחידות, אלא יותר מהוות ביטוי של אהבה גדולה וגעגוע מיידי לאדם אהוב.
הנה סיפורן של תמונות המוות העצובות מהתקופה הוויקטוריאנית:
https://youtu.be/oF29vcZNMQY
הסבר התופעה של תמונות מוות מהעבר הרחוק:
http://youtu.be/mYytf471Tf8
תמונות מוות ויקטוריאניות:
https://youtu.be/6p9mZFcYhqo
וכך העמידו את המתים לצילום:
https://youtu.be/ZqWSRPuBrqs
