שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך יצרה העבדות את הספורטאים החסונים בעולם?
האם שאלתם את עצמכם פעם איך זה שרבים מהכוכבים הגדולים של הכדורסל, הבייסבול והספורט באמריקה הם שחורים? איך זה שכמעט כל פעם שאנו שומעים על ספורטאי בעל יכולות כמעט על-אנושיות מתברר לנו שהוא כהה עור?
נתחיל בסיבה הסוציולוגית לכך שבחברות מערביות יש הרבה יותר שחקנים שחורים מאשר לבנים או גזעים אחרים. למרבה הצער, הקהילות השחורות הן בעלות מעמד חברתי ויכולת כלכלית נמוכה משל מהלבנים. בדרך כלל הם מתקשים להפוך למדענים, חוקרים, גאוני מחשבים, עורכי דין או אילי-הון. לכן צעיר שחור שרוצה להתקדם ולהצליח בחברה המערבית יחפש ערוצים שיאפשרו זאת. תחומים כמו שירה וספורט היו תמיד פתוחים יותר ומאפשרים לבני הקהילה השחורה לצמוח.
זה בלט במיוחד מרגע שהפכו הג'אז, הבלוז ומוסיקת הנשמה לסגנונות פופולאריים ומרגע שעולם הכדורסל גילה את היכולות האגדיות של שחקנים שחורים. אבל גם בענפי ספורט רבים אחרים התגלו האפרו-אמריקאים ואחיהם במדינות אחרות כמצליחים מאד!
אבל יש עוד משהו והוא אבולוציוני. מסתבר שאם הספורטאים השחורים החזקים חייבים תודה על הכוח והחוזק שהם מביאים עימם למגרשים למישהו, הרי שבאופן אירוני הם חייבים את התודה לסוחרי העבדים ובעלי העבדים שהעבידו את אבותיהם בפרך. "בזכותם" נעשתה במהלך הדורות ברירה מלאכותית, אכזרית אבל יעילה..
איך זה קורה? - התשובה היא ברירה מלאכותית.
העבדות המפרכת, אותו עוול היסטורי שבו עבדו בפרך אפריקנים שהובאו למערב לשירות בעלי האדמות הלבנים, הרגה בהדרגה את החלשים שבעבדים. במשך הזמן הלכה העבדות וצמצמה את אוכלוסיית העבדים, כאשר מי ששרדו את התנאים הקשים והעבודה המפרכת הם החזקים והעמידים שביניהם. כך, טוענים החוקרים, הלך הגזע השחור והשתבח גנטית. הגזע של העבדים הלך והתחזק, כיוון שגברים חסונים במיוחד התחתנו עם נשים חזקות ועמידות במיוחד ובזכות הגנטיקה נולדו להם ילדים חזקים, חסונים ועמידים הרבה יותר. אלו וצאצאיהם הפכו עם הזמן לענקי הספורט שאנו מכירים בליגות המובילות של הספורט העולמי.
הנה הברירה מלאכותית שמסבירה כיצד העבדות חישלה את האפרו-אמריקאים לחסונים וחזקים יותר:
http://youtu.be/R6hF3-obvnA
מה עושה הספורטאי?
הספורטאי הוא אדם שעוסק בספורט כמקצוע. ספורטאים מתאמנים המון ומשתתפים בתחרויות.
רבים מהספורטאים מצליחים לשבור שיאים, כלומר להשיג תוצאות טובות במיוחד. אחרים משפרים את יכולותיהם ומגיעים להישגים אישיים ומרוצים מהעיסוק בספורט כמימוש עצמי של יכולתם וכושרם הגופני.
לספורט המון יתרונות שרבים מפסידים אם הם לא עוסקים בו ובמיוחד בספורט קבוצתי (מתורגם):
https://youtu.be/hmFQqjMF_f0
הנה הג'ודוקה יעל ארד, הזוכה הישראלית הראשונה במדליה אולימפית, בצעירותה (עברית):
http://youtu.be/BsTcsPP87XY
ואלוף העולם והאלוף האולימפי הישראלי גל פרידמן (עברית):
https://youtu.be/2aiY-401LYo
מיהו השחיין שלא הפסיד מעולם?
ג'וני וייסמילר (Johnny Weissmüller), השחיין האולימפי שהפך שחקן, הוא אגדת ספורט וקולנוע ומאלופי האולימפיאדה הגדולים בהיסטוריה. לא כולם יודעים שמי שהפך ברבות השנים לכוכב קולנוע ב-12 סרטי "טרזן", החל את דרכו בתור שחיין אולימפי ואלוף עולם בלתי מנוצח.
כמי שגדל בתור ילד חולני ורופאיו הם שהמליצו על שחייה כתרופה לבריאותו, הפך בבגרותו לאלוף עולם בלתי מנוצח. בשנות ה-20 היה וייסמילר לספורטאי שנודע בשיאים עולמיים רבים ובמדליות זהב אולימפיות שבהן זכה בענף השחייה. למעשה, ניצח וייסמילר בבריכה האולימפית בכל משחה שבו השתתף.
הוא גם חידש לא מעט בטכניקה שלו. וייסמילר היה הראשון בעולם ששחה בתחרויות בסגנון החתירה, או בשמו אז "קראול אמריקאי". השחייה הייתה מנוגדת לסגנון המקובל, שבו היה ראשו של השחיין בחוץ. בקראול השחיין משקיע את ראשו במים, עד גבות העיניים. כדי להגיע למהירות ויכולת כה גבוהה בקראול, הוא נהג להתאמן במשך שעות ארוכות, כשרגליו קשורות ורק ידיו פעילות, או כשידיו לא חותרות ואוחזות בקרש ורק רגליו דוחפות אותו קדימה.
הצלחותיו הספורטיביות הן בלתי נתפסות. באולימפיאדת פאריס 1924 הוא זכה בשלוש מדליות זהב וארבע שנים אחר-כך, באמסטרדם, הוא הוסיף שתיים נוספות. יצא שבבריכות השחיה האולימפיות הוא מעולם לא הפסיד.
כשפרש וייסמילר מקריירת השחייה בת שבע השנים שלו, הוא עשה זאת לאחר ששבר 67 שיאי עולם וזכה ב-5 מדליות זהב אולימפיות בשחייה. מאזנו הספורטיבי היה מושלם - הוא מעולם לא הפסיד במשחה אישי!
מהבריכה אל הג'ונגל - ג'וני וייסמילר:
https://youtu.be/D91MF6D3QHk
ג'וני וייסמילר שובר שיא בקטע נדיר מהמשחים שבהם ניצח:
https://youtu.be/Sx50JTFqS2M
יו ג'יין, מי טרזן:
https://youtu.be/bxSzcWLIhiQ
ומסדר בסרט לאריה ארוחה של נאצי:
https://youtu.be/7Cwh_PBB5OU
מיהו טייגר וודס ואיך הוא הפך בגיל 5 לאלוף גולף?
אלדריק "טייגר" וודס הוא שחקן גולף אמריקאי שהיה לאחד משחקני הגולף המצליחים בהיסטוריה. טייגר וודס זכה ביותר ניצחונות באליפויות גולף חשובות מכל שחקן גולף אחר בספורט הגולף המקצועני. כבר מגיל צעיר מאד וודס היה ל"ילד פלא" בספורט הגולף ומשך תשומת לב בהישגים מדהימים. בגיל 5 הוא שיחק גולף ברמה של שחקני גולף מנוסים והישגיו נחשבו בלתי נתפסים לגילו.
מוצאו של וודס הפך אותו לסיפור הצלחה אמריקני של בן לסבים אפרו-אמריקניים, סיני ואינדיאני שזוכה להצלחה מדהימה בספורט ולאהבת הקהל.
סיפורו של וודס והישגיו אחראים בבירור להתעניינות המחודשת של הציבור האמריקאי בספורט הגולף, לאחר ששנים רבות לפניו נרשמה ירידה בעניין בספורט זה.
חייו האישיים של וודס היו קצת פחות מוצלחים, עם גירושין ושערוריות שנפרשו בתקשורת לעיני כל. הישגיו הכספיים לעומת זאת מדהימים - וודס היה הספורטאי הראשון בהיסטוריה שהרוויח יותר ממיליארד דולר מעיסוקו בספורט והוא נחשב אחד משיאני החסויות בתחום הספורט!
הנה סרטון על המשחק של טייגר וודס:
http://youtu.be/HbjpdwQaqsg
וטייגר וודס בגיל 14:
http://youtu.be/2dHjdiT6wgA
מי הייתה נבחרת החלומות?
זה קרה לפני המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992, כשניתנה לראשונה האפשרות להשתתפות של שחקני NBA מקצוענים במשחקים האולימפיים. המשווקים של ליגת ה-NBA ראו את ההזדמנות לעסקים טובים במיוחד.
הם לא ידעו שהם יוצרים אגדה, כשהגו בשבילה את השם "נבחרת החלומות" (Dream Team). בזכותם ובזכות כמה שחקנים אגדיים, שהיו לקבוצת הכדורסל הטובה ביותר בכל הזמנים, זכתה ליגת ה-NBA, בעלת ה"כדורסל מעולם אחר", לפרסומת הכי טובה שיש, אל מול כל העולם.
לקבוצה צוותו השחקנים הטובים ביותר של ה-NBA. הצלחתה הייתה לא פחות ממסחררת. בלי לקחת אפילו פסק זמן אחד, הושגו הניצחונות שלה ללא הפסקה ובהפרשים מביכים למתחרות. עם ממוצע של 117.3 נקודות למשחק ו-73.5 נקודות לחובתה, טסה ה"דרים טים" אל הגמר. בגמר היא קרקסה את נבחרת קרואטיה ב-32 נקודות הפרש..
בין שחקני הנבחרת היו כמה מהשמות הגדולים של הכדורסל אי-פעם. ביניהם מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן, ג'ון סטוקטון, קלייד דרקסלר, סקוטי פיפן, כריס מאלין, צ'ארלס בארקלי, קרל מלון, דייוויד רובינסון, פטריק יואינג ולארי בירד, רגע לפני סוף הקריירה המפוארת שלו.
הנה נבחרת החלומות של 1992:
http://youtu.be/YpM5Q0hJ_so
על "הריקוד האחרון" מההמשחקים הטובים שלהם:
https://youtu.be/wAMxKR91Eoc
האם רוקי מרציאנו מעולם לא הפסיד?
אחרי 49 ניצחונות ואפס הפסדים, רוקי מרציאנו (Rocky Marciano) היה אלוף העולם היחיד במשקל כבד שסיים את הקריירה שלו בלא שהפסיד מעולם. הוא הביס 4 אגדות איגרוף בנוק-אאוט שלא פעם היה החזק שקיבלו בקריירה שלהם. מרציאנו היה ידוע באגרופי הרעם שלו, בפצצות שהיה מטיח ביריביו. "להיות עם רוקי מרציאנו בזירה", אמרו אז רבים, "זה להילחם על חייך!"
מי שיאמרו עליו שנים אחר-כך ש"הוא היה שור עם כפפות" גדל כבחור אמריקאי ממוצא איטלקי בבית עני. האגרוף, הוא יאמר שנים אחר-כך, היה הדרך שלו לצאת מהמצב הקשה הזה. או כמו שתיאר זאת, בכך שהוא התאגרף כדי שלא ייאלץ לחזור לעבוד בעיבוד עורות ובגינון. פעם הוא אמר על כך "התחלתי להתאגרף כי שנאתי את העבודות שעשיתי לפני כן ואני חושש שאם אפסיד, אצטרך לחזור אליהן".
מעט מאד מתאגרפים פרשו בלתי מנוצחים. חוץ ממרציאנו, איש מהם לא היה אלוף העולם באיגרוף. יותר מכך, רק פעמיים בקריירה המקצוענית שלו חטף רוקי נוקאאוט שהפיל אותו אל הקרשים. בשתי הפעמים הוא התאושש מיד, התייצב על רגליו ומיהר להכריע את הקרבות בנוקאאוט שהביא לניצחון.
סדרת סרטי האיגרוף "רוקי" שעשה סילבסטר סטלונה, עוד אמריקאי ממוצא איטלקי, ובמיוחד הסרט הראשון בה, הם סוג של מחווה לרוקי מרציאנו. בסרט הראשון אומר המאמן שלו לגיבור רוקי בלבואה, שהוא מזכיר לו בסגנון האיגרוף ובלב שלו את רוקי מרציאנו.
הציטטה שמדגימה יותר מכל עד כמה הוערך רוקי מרציאנו גם בקרב יריביו, היא זו של ג'ו וולקוט, שאמר אחרי שהובס בקרב נגדו "רק שניים היו יכולים לנצח אותי באותו לילה, ואחד מהם הוא אלוהים".
הנה צורת הלחימה של רוקי:
https://youtu.be/SjDfOoAxI_4
הקרב המפורסם נגד ג'ו לואיס:
https://youtu.be/sD5uOEpV3zE
הקרב המפורסם בין רוקי מרציאנו לגו וולקוט:
https://youtu.be/yElVvd1_BdQ
כך נהג רוקי להתאמן:
https://youtu.be/n8RON1PtV_0
כאן הוא מביס את מוחמד עלי הצעיר:
https://youtu.be/2d5tjovcAWw
והנה סרט תיעודי על הקריירה של רוקי מרציאנו:
https://youtu.be/IfvLwkSInjU?long=yes
מי היה ג'ו דימאג'יו?
ג'וזפה פאולו, הידוע כג'ו דימאג'יו (Joe DiMaggio), היה אחד משחקני הבייסבול הגדולים בכל הזמנים. הוא היה שחקן כדור בסיס בקבוצת הניו-יורק יאנקיז ומי שגילם את התגשמות החלום האמריקאי - בן למהגרים מסיציליה שהפך לכוכב ענק ומי שנחשב על ידי רבים כשחקן הבייסבול הטוב בהיסטוריה. השיא שלו בלתי נתפש ועדיין לא נשבר עד היום: הוא חבט לפחות פעם אחת במשך 56 משחקים ברציפות!
דימאג'יו היה בעל סגנון משחק מרהיב שהצטיין בבייסבול אבל גם בניהול הקריירה שלו. הוא הגיע לקבוצה בשנת 1936 והביא לקבוצתו תשע אליפויות בשנים הבאות ופרש בשיאו.
לאחר שפרש ג'ו דימאג'יו, החליטה הקבוצה שלעולם לא ייעשה שימוש יותר במספר 5 שאותו לבש. הוא העצים את האגדה כשנשא לאישה אגדה אמריקאית אחרת, כוכבת הקולנוע מרילין מונרו. כך הפך ילדם השמיני של זוג מהגרים מסיציליה לגיבור הלאומי של אמריקה ולמי שיופיע גם במחשבותיו של הדייג הזקן בספרו של ארנסט המינגווי, "הזקן והים".
בשיר הידוע "גברת רובינסון" ששרו סיימון וגרפונקל ב-1968 הופיעה השורה "לאן הלכת, ג'ו דימאג'יו? - האומה נושאת אליך את עיניה הבודדות". בפגישה מקרית במסעדה איטלקית הסביר פול סיימון שכתב אותו את משמעות הדברים לדימאג'יו - "אמרתי לו שראיתי בו גיבור אמריקאי ושאין מספיק גיבורים אמיתיים".
הנה סרטון על חייו של ג'ו דימאג'יו:
https://youtu.be/gufSWZ5xSBc
תמונות מנישואיו הקצרים של דימאג'יו למרילין מונרו:
http://youtu.be/LOSHiCpxWoc
ראיון בבגרותו:
https://youtu.be/HdFDIL8ENZ0
מי הרץ שניצח מרתון יחף?
הרץ האתיופי אבבה ביקילה (Abebe Bikila) לא סבל מחסרון כיס, אבל לרוץ הוא התרגל כשהוא יחף. זו הפכה לאחת התמונות הזכורות של אולימפיאדת רומא 1960, כשהרץ קל-הרגליים הזה ניצח מרתון ללא נעליים.
עם טכנולוגיות הנעליים של היום כנראה שזה היה בלתי אפשרי לנצח בקלות כזו, אבל בשנת 1960 הרץ הנחוש הימם את העולם בניצחון ברור של הריצה הארוכה מכולן, ברגליים יחפות.
ביקילה לא רק זכה במדליית זהב בריצה הזו, אלא גם קבע בה שיא עולם. השיא ששבר בריצה ברגליים יחפות שהכניסה אותו להיסטוריה נשבר רק אחרי 3 שנים.
זה היה אז ממש סמלי. רץ מאתיופיה, מדינה ש-24 שנים לפני כן נכבשה על ידי הצבא האיטלקי בהנהגת המנהיג הפשיסטי מוסוליני, ניצח אז ברומא ובאופן מסוים כבש אותה.
לצער עולם הספורט, את חייו סיים ביקילה באופן טראגי, מסיבוכים של תאונת דרכים שבה נפגע.
הנה הסיפור של הניצחון היחף של אבבה ביקילה:
http://youtu.be/mLVIRT7-qUc
סרטון באיטלקית על הריצה של אבבה ברומא 1960:
http://youtu.be/NrtJxknbO24
וקדימון לסרט על רץ המרתון היחף:
https://youtu.be/kTRqs7oRyN0
מיהו מחלק המים שהפך לאלוף מרתון?
ספירידון לואיס (Spyridon Louis) היה מרתוניסט יווני חד-פעמי, שניצח את המרתון הספורטיבי הראשון בעת החדשה. במונח 'חד פעמי' אנו מכוונים לכך שספיירוס, כמו שמכנים אותו היוונים, רץ רק באולימפיאדה הראשונה וחזר לאלמוניות מוחלטת.
מקצועו של לואיס היה של מחלק מים באתונה של אותם ימים. הוא רץ מהר והחליט לנסות את מזלו באולימפיאדה הראשונה שהתכנסה ב-1896 באתונה. המסלול של ריצת המרתון במשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה התחיל מהעיירה מרתונס, או מרתון והסתיים באצטדיון השיש פנטינאיקו שבמרכז אתונה.
המטרה של המסלול הייתה לזכור את החייל היווני פידיפידס שרץ ב-490 לפני הספירה מרחק של כמעט 40 קילומטרים. זו הייתה ריצה ממרתון אל אתונה וכשהוא הגיע הוא הודיע בכיכר העיר אתונה: "שימחו כי ניצחנו!". מיד לאחר שאמר את הדברים מת פידיפידס במקום.
למרתון הראשון באולימפיאדה של העת החדשה התייצבו 17 רצים, מהם 13 יוונים. מסתבר שבשל הצהרת מלך יוון שזה המקצוע האולימפי החשוב ביותר, התאמנו המון ספורטאים יוונים שבועות רבים לפני המרתון והאולימפיאדה. כמעט כל הרצים, למעט הרץ ההונגרי גיולה קלנר, התמוטטו במהלך המסלול. הקהל היווני באיצטדיון השיש פנטינאיקו שבאתונה, כולל המלך ובני משפחתו, השתולל מהתלהבות ונעמד על רגליו כשמחלק המים האתונאי ספירידון לואיס, חצה את קו הסיום. עם זמן של 2:58.50 שעות, הוא נכנס לאצטדיון כמנצח. מלך יוון הכריז אז שהמנצח יוכל לבקש כל פרס שברצונו. לואיס הצנוע ביקש עגלת מים חדשה וחמור...
ניצחונו נתן את האות לחגיגות המוניות. לואיס הפך לגיבור לאומי. כשניסו להעניק לו עיסוי, לואיס נבהל מאד וביקש שיפסיקו לגעת בו. ב-1936 הוא יהיה אורח הכבוד של היטלר באולימפיאדת ברלין. עד היום נקרא אצטדיונה של פנאתנייאקוס על שמו. כעבור שבוע שב ספיירוס לשדה ולחיים פשוטים ללא ספורט. הוא מעולם לא שב לעיסוק פעיל בריצה - אתונה הייתה אירוע חד-פעמי אצלו. הוא בא, רץ וניצח...
עד היום נוהגים ביוון לומר "לעשות לואיס" כל אימת שהם רוצים לדבר על ריצה מהירה.
הנה סרטון בספרדית על ספירידון לואיס:
https://youtu.be/HLgP58MscfY
ספיירוס מככב באולימפיאדת 1896:
https://youtu.be/QQ49YkU7yNc
ותמונותיו בסרטון איטלקי ישן:
https://youtu.be/5Dxj-pAcWu8?t=4m37s
האם שאלתם את עצמכם פעם איך זה שרבים מהכוכבים הגדולים של הכדורסל, הבייסבול והספורט באמריקה הם שחורים? איך זה שכמעט כל פעם שאנו שומעים על ספורטאי בעל יכולות כמעט על-אנושיות מתברר לנו שהוא כהה עור?
נתחיל בסיבה הסוציולוגית לכך שבחברות מערביות יש הרבה יותר שחקנים שחורים מאשר לבנים או גזעים אחרים. למרבה הצער, הקהילות השחורות הן בעלות מעמד חברתי ויכולת כלכלית נמוכה משל מהלבנים. בדרך כלל הם מתקשים להפוך למדענים, חוקרים, גאוני מחשבים, עורכי דין או אילי-הון. לכן צעיר שחור שרוצה להתקדם ולהצליח בחברה המערבית יחפש ערוצים שיאפשרו זאת. תחומים כמו שירה וספורט היו תמיד פתוחים יותר ומאפשרים לבני הקהילה השחורה לצמוח.
זה בלט במיוחד מרגע שהפכו הג'אז, הבלוז ומוסיקת הנשמה לסגנונות פופולאריים ומרגע שעולם הכדורסל גילה את היכולות האגדיות של שחקנים שחורים. אבל גם בענפי ספורט רבים אחרים התגלו האפרו-אמריקאים ואחיהם במדינות אחרות כמצליחים מאד!
אבל יש עוד משהו והוא אבולוציוני. מסתבר שאם הספורטאים השחורים החזקים חייבים תודה על הכוח והחוזק שהם מביאים עימם למגרשים למישהו, הרי שבאופן אירוני הם חייבים את התודה לסוחרי העבדים ובעלי העבדים שהעבידו את אבותיהם בפרך. "בזכותם" נעשתה במהלך הדורות ברירה מלאכותית, אכזרית אבל יעילה..
איך זה קורה? - התשובה היא ברירה מלאכותית.
העבדות המפרכת, אותו עוול היסטורי שבו עבדו בפרך אפריקנים שהובאו למערב לשירות בעלי האדמות הלבנים, הרגה בהדרגה את החלשים שבעבדים. במשך הזמן הלכה העבדות וצמצמה את אוכלוסיית העבדים, כאשר מי ששרדו את התנאים הקשים והעבודה המפרכת הם החזקים והעמידים שביניהם. כך, טוענים החוקרים, הלך הגזע השחור והשתבח גנטית. הגזע של העבדים הלך והתחזק, כיוון שגברים חסונים במיוחד התחתנו עם נשים חזקות ועמידות במיוחד ובזכות הגנטיקה נולדו להם ילדים חזקים, חסונים ועמידים הרבה יותר. אלו וצאצאיהם הפכו עם הזמן לענקי הספורט שאנו מכירים בליגות המובילות של הספורט העולמי.
הנה הברירה מלאכותית שמסבירה כיצד העבדות חישלה את האפרו-אמריקאים לחסונים וחזקים יותר:
http://youtu.be/R6hF3-obvnA
הספורטאי הוא אדם שעוסק בספורט כמקצוע. ספורטאים מתאמנים המון ומשתתפים בתחרויות.
רבים מהספורטאים מצליחים לשבור שיאים, כלומר להשיג תוצאות טובות במיוחד. אחרים משפרים את יכולותיהם ומגיעים להישגים אישיים ומרוצים מהעיסוק בספורט כמימוש עצמי של יכולתם וכושרם הגופני.
לספורט המון יתרונות שרבים מפסידים אם הם לא עוסקים בו ובמיוחד בספורט קבוצתי (מתורגם):
https://youtu.be/hmFQqjMF_f0
הנה הג'ודוקה יעל ארד, הזוכה הישראלית הראשונה במדליה אולימפית, בצעירותה (עברית):
http://youtu.be/BsTcsPP87XY
ואלוף העולם והאלוף האולימפי הישראלי גל פרידמן (עברית):
https://youtu.be/2aiY-401LYo
ג'וני וייסמילר (Johnny Weissmüller), השחיין האולימפי שהפך שחקן, הוא אגדת ספורט וקולנוע ומאלופי האולימפיאדה הגדולים בהיסטוריה. לא כולם יודעים שמי שהפך ברבות השנים לכוכב קולנוע ב-12 סרטי "טרזן", החל את דרכו בתור שחיין אולימפי ואלוף עולם בלתי מנוצח.
כמי שגדל בתור ילד חולני ורופאיו הם שהמליצו על שחייה כתרופה לבריאותו, הפך בבגרותו לאלוף עולם בלתי מנוצח. בשנות ה-20 היה וייסמילר לספורטאי שנודע בשיאים עולמיים רבים ובמדליות זהב אולימפיות שבהן זכה בענף השחייה. למעשה, ניצח וייסמילר בבריכה האולימפית בכל משחה שבו השתתף.
הוא גם חידש לא מעט בטכניקה שלו. וייסמילר היה הראשון בעולם ששחה בתחרויות בסגנון החתירה, או בשמו אז "קראול אמריקאי". השחייה הייתה מנוגדת לסגנון המקובל, שבו היה ראשו של השחיין בחוץ. בקראול השחיין משקיע את ראשו במים, עד גבות העיניים. כדי להגיע למהירות ויכולת כה גבוהה בקראול, הוא נהג להתאמן במשך שעות ארוכות, כשרגליו קשורות ורק ידיו פעילות, או כשידיו לא חותרות ואוחזות בקרש ורק רגליו דוחפות אותו קדימה.
הצלחותיו הספורטיביות הן בלתי נתפסות. באולימפיאדת פאריס 1924 הוא זכה בשלוש מדליות זהב וארבע שנים אחר-כך, באמסטרדם, הוא הוסיף שתיים נוספות. יצא שבבריכות השחיה האולימפיות הוא מעולם לא הפסיד.
כשפרש וייסמילר מקריירת השחייה בת שבע השנים שלו, הוא עשה זאת לאחר ששבר 67 שיאי עולם וזכה ב-5 מדליות זהב אולימפיות בשחייה. מאזנו הספורטיבי היה מושלם - הוא מעולם לא הפסיד במשחה אישי!
מהבריכה אל הג'ונגל - ג'וני וייסמילר:
https://youtu.be/D91MF6D3QHk
ג'וני וייסמילר שובר שיא בקטע נדיר מהמשחים שבהם ניצח:
https://youtu.be/Sx50JTFqS2M
יו ג'יין, מי טרזן:
https://youtu.be/bxSzcWLIhiQ
ומסדר בסרט לאריה ארוחה של נאצי:
https://youtu.be/7Cwh_PBB5OU
אלדריק "טייגר" וודס הוא שחקן גולף אמריקאי שהיה לאחד משחקני הגולף המצליחים בהיסטוריה. טייגר וודס זכה ביותר ניצחונות באליפויות גולף חשובות מכל שחקן גולף אחר בספורט הגולף המקצועני. כבר מגיל צעיר מאד וודס היה ל"ילד פלא" בספורט הגולף ומשך תשומת לב בהישגים מדהימים. בגיל 5 הוא שיחק גולף ברמה של שחקני גולף מנוסים והישגיו נחשבו בלתי נתפסים לגילו.
מוצאו של וודס הפך אותו לסיפור הצלחה אמריקני של בן לסבים אפרו-אמריקניים, סיני ואינדיאני שזוכה להצלחה מדהימה בספורט ולאהבת הקהל.
סיפורו של וודס והישגיו אחראים בבירור להתעניינות המחודשת של הציבור האמריקאי בספורט הגולף, לאחר ששנים רבות לפניו נרשמה ירידה בעניין בספורט זה.
חייו האישיים של וודס היו קצת פחות מוצלחים, עם גירושין ושערוריות שנפרשו בתקשורת לעיני כל. הישגיו הכספיים לעומת זאת מדהימים - וודס היה הספורטאי הראשון בהיסטוריה שהרוויח יותר ממיליארד דולר מעיסוקו בספורט והוא נחשב אחד משיאני החסויות בתחום הספורט!
הנה סרטון על המשחק של טייגר וודס:
http://youtu.be/HbjpdwQaqsg
וטייגר וודס בגיל 14:
http://youtu.be/2dHjdiT6wgA
ספורטאים
זה קרה לפני המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992, כשניתנה לראשונה האפשרות להשתתפות של שחקני NBA מקצוענים במשחקים האולימפיים. המשווקים של ליגת ה-NBA ראו את ההזדמנות לעסקים טובים במיוחד.
הם לא ידעו שהם יוצרים אגדה, כשהגו בשבילה את השם "נבחרת החלומות" (Dream Team). בזכותם ובזכות כמה שחקנים אגדיים, שהיו לקבוצת הכדורסל הטובה ביותר בכל הזמנים, זכתה ליגת ה-NBA, בעלת ה"כדורסל מעולם אחר", לפרסומת הכי טובה שיש, אל מול כל העולם.
לקבוצה צוותו השחקנים הטובים ביותר של ה-NBA. הצלחתה הייתה לא פחות ממסחררת. בלי לקחת אפילו פסק זמן אחד, הושגו הניצחונות שלה ללא הפסקה ובהפרשים מביכים למתחרות. עם ממוצע של 117.3 נקודות למשחק ו-73.5 נקודות לחובתה, טסה ה"דרים טים" אל הגמר. בגמר היא קרקסה את נבחרת קרואטיה ב-32 נקודות הפרש..
בין שחקני הנבחרת היו כמה מהשמות הגדולים של הכדורסל אי-פעם. ביניהם מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן, ג'ון סטוקטון, קלייד דרקסלר, סקוטי פיפן, כריס מאלין, צ'ארלס בארקלי, קרל מלון, דייוויד רובינסון, פטריק יואינג ולארי בירד, רגע לפני סוף הקריירה המפוארת שלו.
הנה נבחרת החלומות של 1992:
http://youtu.be/YpM5Q0hJ_so
על "הריקוד האחרון" מההמשחקים הטובים שלהם:
https://youtu.be/wAMxKR91Eoc
אחרי 49 ניצחונות ואפס הפסדים, רוקי מרציאנו (Rocky Marciano) היה אלוף העולם היחיד במשקל כבד שסיים את הקריירה שלו בלא שהפסיד מעולם. הוא הביס 4 אגדות איגרוף בנוק-אאוט שלא פעם היה החזק שקיבלו בקריירה שלהם. מרציאנו היה ידוע באגרופי הרעם שלו, בפצצות שהיה מטיח ביריביו. "להיות עם רוקי מרציאנו בזירה", אמרו אז רבים, "זה להילחם על חייך!"
מי שיאמרו עליו שנים אחר-כך ש"הוא היה שור עם כפפות" גדל כבחור אמריקאי ממוצא איטלקי בבית עני. האגרוף, הוא יאמר שנים אחר-כך, היה הדרך שלו לצאת מהמצב הקשה הזה. או כמו שתיאר זאת, בכך שהוא התאגרף כדי שלא ייאלץ לחזור לעבוד בעיבוד עורות ובגינון. פעם הוא אמר על כך "התחלתי להתאגרף כי שנאתי את העבודות שעשיתי לפני כן ואני חושש שאם אפסיד, אצטרך לחזור אליהן".
מעט מאד מתאגרפים פרשו בלתי מנוצחים. חוץ ממרציאנו, איש מהם לא היה אלוף העולם באיגרוף. יותר מכך, רק פעמיים בקריירה המקצוענית שלו חטף רוקי נוקאאוט שהפיל אותו אל הקרשים. בשתי הפעמים הוא התאושש מיד, התייצב על רגליו ומיהר להכריע את הקרבות בנוקאאוט שהביא לניצחון.
סדרת סרטי האיגרוף "רוקי" שעשה סילבסטר סטלונה, עוד אמריקאי ממוצא איטלקי, ובמיוחד הסרט הראשון בה, הם סוג של מחווה לרוקי מרציאנו. בסרט הראשון אומר המאמן שלו לגיבור רוקי בלבואה, שהוא מזכיר לו בסגנון האיגרוף ובלב שלו את רוקי מרציאנו.
הציטטה שמדגימה יותר מכל עד כמה הוערך רוקי מרציאנו גם בקרב יריביו, היא זו של ג'ו וולקוט, שאמר אחרי שהובס בקרב נגדו "רק שניים היו יכולים לנצח אותי באותו לילה, ואחד מהם הוא אלוהים".
הנה צורת הלחימה של רוקי:
https://youtu.be/SjDfOoAxI_4
הקרב המפורסם נגד ג'ו לואיס:
https://youtu.be/sD5uOEpV3zE
הקרב המפורסם בין רוקי מרציאנו לגו וולקוט:
https://youtu.be/yElVvd1_BdQ
כך נהג רוקי להתאמן:
https://youtu.be/n8RON1PtV_0
כאן הוא מביס את מוחמד עלי הצעיר:
https://youtu.be/2d5tjovcAWw
והנה סרט תיעודי על הקריירה של רוקי מרציאנו:
https://youtu.be/IfvLwkSInjU?long=yes
ג'וזפה פאולו, הידוע כג'ו דימאג'יו (Joe DiMaggio), היה אחד משחקני הבייסבול הגדולים בכל הזמנים. הוא היה שחקן כדור בסיס בקבוצת הניו-יורק יאנקיז ומי שגילם את התגשמות החלום האמריקאי - בן למהגרים מסיציליה שהפך לכוכב ענק ומי שנחשב על ידי רבים כשחקן הבייסבול הטוב בהיסטוריה. השיא שלו בלתי נתפש ועדיין לא נשבר עד היום: הוא חבט לפחות פעם אחת במשך 56 משחקים ברציפות!
דימאג'יו היה בעל סגנון משחק מרהיב שהצטיין בבייסבול אבל גם בניהול הקריירה שלו. הוא הגיע לקבוצה בשנת 1936 והביא לקבוצתו תשע אליפויות בשנים הבאות ופרש בשיאו.
לאחר שפרש ג'ו דימאג'יו, החליטה הקבוצה שלעולם לא ייעשה שימוש יותר במספר 5 שאותו לבש. הוא העצים את האגדה כשנשא לאישה אגדה אמריקאית אחרת, כוכבת הקולנוע מרילין מונרו. כך הפך ילדם השמיני של זוג מהגרים מסיציליה לגיבור הלאומי של אמריקה ולמי שיופיע גם במחשבותיו של הדייג הזקן בספרו של ארנסט המינגווי, "הזקן והים".
בשיר הידוע "גברת רובינסון" ששרו סיימון וגרפונקל ב-1968 הופיעה השורה "לאן הלכת, ג'ו דימאג'יו? - האומה נושאת אליך את עיניה הבודדות". בפגישה מקרית במסעדה איטלקית הסביר פול סיימון שכתב אותו את משמעות הדברים לדימאג'יו - "אמרתי לו שראיתי בו גיבור אמריקאי ושאין מספיק גיבורים אמיתיים".
הנה סרטון על חייו של ג'ו דימאג'יו:
https://youtu.be/gufSWZ5xSBc
תמונות מנישואיו הקצרים של דימאג'יו למרילין מונרו:
http://youtu.be/LOSHiCpxWoc
ראיון בבגרותו:
https://youtu.be/HdFDIL8ENZ0
הרץ האתיופי אבבה ביקילה (Abebe Bikila) לא סבל מחסרון כיס, אבל לרוץ הוא התרגל כשהוא יחף. זו הפכה לאחת התמונות הזכורות של אולימפיאדת רומא 1960, כשהרץ קל-הרגליים הזה ניצח מרתון ללא נעליים.
עם טכנולוגיות הנעליים של היום כנראה שזה היה בלתי אפשרי לנצח בקלות כזו, אבל בשנת 1960 הרץ הנחוש הימם את העולם בניצחון ברור של הריצה הארוכה מכולן, ברגליים יחפות.
ביקילה לא רק זכה במדליית זהב בריצה הזו, אלא גם קבע בה שיא עולם. השיא ששבר בריצה ברגליים יחפות שהכניסה אותו להיסטוריה נשבר רק אחרי 3 שנים.
זה היה אז ממש סמלי. רץ מאתיופיה, מדינה ש-24 שנים לפני כן נכבשה על ידי הצבא האיטלקי בהנהגת המנהיג הפשיסטי מוסוליני, ניצח אז ברומא ובאופן מסוים כבש אותה.
לצער עולם הספורט, את חייו סיים ביקילה באופן טראגי, מסיבוכים של תאונת דרכים שבה נפגע.
הנה הסיפור של הניצחון היחף של אבבה ביקילה:
http://youtu.be/mLVIRT7-qUc
סרטון באיטלקית על הריצה של אבבה ברומא 1960:
http://youtu.be/NrtJxknbO24
וקדימון לסרט על רץ המרתון היחף:
https://youtu.be/kTRqs7oRyN0
ספירידון לואיס (Spyridon Louis) היה מרתוניסט יווני חד-פעמי, שניצח את המרתון הספורטיבי הראשון בעת החדשה. במונח 'חד פעמי' אנו מכוונים לכך שספיירוס, כמו שמכנים אותו היוונים, רץ רק באולימפיאדה הראשונה וחזר לאלמוניות מוחלטת.
מקצועו של לואיס היה של מחלק מים באתונה של אותם ימים. הוא רץ מהר והחליט לנסות את מזלו באולימפיאדה הראשונה שהתכנסה ב-1896 באתונה. המסלול של ריצת המרתון במשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה התחיל מהעיירה מרתונס, או מרתון והסתיים באצטדיון השיש פנטינאיקו שבמרכז אתונה.
המטרה של המסלול הייתה לזכור את החייל היווני פידיפידס שרץ ב-490 לפני הספירה מרחק של כמעט 40 קילומטרים. זו הייתה ריצה ממרתון אל אתונה וכשהוא הגיע הוא הודיע בכיכר העיר אתונה: "שימחו כי ניצחנו!". מיד לאחר שאמר את הדברים מת פידיפידס במקום.
למרתון הראשון באולימפיאדה של העת החדשה התייצבו 17 רצים, מהם 13 יוונים. מסתבר שבשל הצהרת מלך יוון שזה המקצוע האולימפי החשוב ביותר, התאמנו המון ספורטאים יוונים שבועות רבים לפני המרתון והאולימפיאדה. כמעט כל הרצים, למעט הרץ ההונגרי גיולה קלנר, התמוטטו במהלך המסלול. הקהל היווני באיצטדיון השיש פנטינאיקו שבאתונה, כולל המלך ובני משפחתו, השתולל מהתלהבות ונעמד על רגליו כשמחלק המים האתונאי ספירידון לואיס, חצה את קו הסיום. עם זמן של 2:58.50 שעות, הוא נכנס לאצטדיון כמנצח. מלך יוון הכריז אז שהמנצח יוכל לבקש כל פרס שברצונו. לואיס הצנוע ביקש עגלת מים חדשה וחמור...
ניצחונו נתן את האות לחגיגות המוניות. לואיס הפך לגיבור לאומי. כשניסו להעניק לו עיסוי, לואיס נבהל מאד וביקש שיפסיקו לגעת בו. ב-1936 הוא יהיה אורח הכבוד של היטלר באולימפיאדת ברלין. עד היום נקרא אצטדיונה של פנאתנייאקוס על שמו. כעבור שבוע שב ספיירוס לשדה ולחיים פשוטים ללא ספורט. הוא מעולם לא שב לעיסוק פעיל בריצה - אתונה הייתה אירוע חד-פעמי אצלו. הוא בא, רץ וניצח...
עד היום נוהגים ביוון לומר "לעשות לואיס" כל אימת שהם רוצים לדבר על ריצה מהירה.
הנה סרטון בספרדית על ספירידון לואיס:
https://youtu.be/HLgP58MscfY
ספיירוס מככב באולימפיאדת 1896:
https://youtu.be/QQ49YkU7yNc
ותמונותיו בסרטון איטלקי ישן:
https://youtu.be/5Dxj-pAcWu8?t=4m37s
מי האצנית שהתרסקה במטוס וזכתה שוב בזהב?
אם יש ספורטאית שזכאית לתואר "סופר וומן" זו כנראה בטי רובינסון (Betty Robinson), המנצחת הראשונה בהיסטוריה של ריצת 100 מטר נשים, שעשתה זאת בגיל 16 בלבד.
היא גם הזוכה הצעירה ביותר אי-פעם בריצת 100 מטר.
בטי הקטנה התגלתה בתור ילדה כשרצה לרכבת שיצאה לדרכה והשיגה אותה. אחד המורים בבית הספר בו למדה, ראה אותה עושה זאת. הוא מיהר לארגן תחרות ריצה בבית הספר והיא... ניצחה.
כשראו המורים שהיא מהירה כמו שד, היא צורפה לתחרויות הבנים. גם שם היא לא הותירה לאיש סיכוי ודי מהר מצאה עצמה הנערה הצעירה רובינסון רצה במועדון האתלטיקה לנשים של אילנוי.
אחת הרצות שם הייתה הלן פילקי, שיאנית ארצות הברית בריצה ל-100 מטר... כבר בריצה השנייה שם, בטי רובינסון ניצחה אותה. אגב, בתחרות הראשונה היא הגיעה שנייה אחרי פילקי, כי לא היו לה נעלי ריצה...
משם היא המשיכה לטוס. כבר בתחרות הרשמית השנייה בחייה היא השוותה את השיא העולמי. בתחרות השלישית שלה היא התקבלה לאולימפיאדת 1928.
כך יוצאת הנערה בת ה-16, שמעולם לא ישנה מחוץ לבית, להתחרות בריצה באמסטרדם.
אגב, לסיפור המטורף הזה נוסיף שזו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים שנשים הורשו להשתתף בתחרויות האתלטיקה.
וכך היא מצאה עצמה מתחרה בריצת ה-100 מטר האולימפית הראשונה בהיסטוריה. זה היה המירוץ הרביעי בחייה של האצנית הזו, נערה צעירה מאד, יפה להפליא וצנועה במיוחד.
ומי לדעתכם זכתה במדליית הזהב האולימפית? - אם לפני הריצה היא עוד התבלבלה והגיעה עם שתי נעלי ריצה ימניות, כשהגיעה הנעל ממש ברגע האחרון, היא התחרתה, ניצחה וקבעה שיא עולמי חדש.
ההתקדמות המטאורית של הילדה המהירה מכולן הייתה בלתי נתפסת - בריצה האולימפית הראשונה ל-100 מטרים, היא ניצחה רצות מנוסות וותיקות, שיאניות עולם ופייבוריטיות.
תוך כדי כך היא גם קבעה שיא עולם בלתי נתפס וניצחה בספורט שחצי שנה לפני כן אפילו לא הכירה.
אבל באולימפיאדה של 1932 היא לא השתתפה. רובינסון נפגעה בהתרסקות מטוס איומה. האיש שפינה אותה חיפש בהתחלה קברן, כי הוא היה בטוח שהיא מתה.
העיתונים תיארו אותה כמי שמנסה לברוח ממלאך המוות. היא הייתה בתרדמת של חודשים, רגלה התקצרה והושתל ברגלה בורג מתכת.
זה לא היה מצב גופני שיאפשר לה אפילו לחלום על ריצה, אבל בתהליך מדהים ובלתי נתפס החלה בטי הנחושה בתהליך התאוששות מעורר השראה. כעבור 8 שנים מאז פרצה כנערה לעולם הספורט האולימפי היא הצליחה להשתחל שוב לנבחרת הלאומית האמריקאית, לאולימפיאדה של 1936.
"האלופה חזרה מהמתים"- כתבו עליה אז. במה שנראה כלא פחות מנס, היא הצליחה לתרום את חלקה לנבחרת האמריקאית שניצחה במרוץ השליחים. אל מול עיניו הנעלבות של היטלר, ניצחו ארצות הברית ובטי רובינסון בתוכה, את כל הנבחרות, כולל הנבחרת הגרמנית שהייתה הפייבוריטית הברורה בריצה זו ושיאנית עולם.
בטי רובינסון, בניגוד לכל היגיון אבל בהתאם לכל שלבי הקריירה הבלתי נתפסת שלה, זכתה במדליית זהב נוספת. יהיו לה עוד שיאי עולם, אבל רגעי הקסם שהותירה לאמריקה ולנשים שאחריה הם ההוכחה לכך שאישה נחושה יכולה בקלות להיות הספורטאי, וזו לא שגיאת כתיב, הטוב מכולם!
הנה סיפורה של בטי רובינסון:
https://youtu.be/LKeFpsQ7A5A
הניצחון והזכייה בזהב באולימפיאדה של 1928:
https://youtu.be/gCwb_IEMCRg
מצגת וידאו של הישגיה:
https://youtu.be/U_i-HLi6H2Y
והשיאים המדהימים של בטי רובינסון:
https://youtu.be/DBj6PdOeo3k
אם יש ספורטאית שזכאית לתואר "סופר וומן" זו כנראה בטי רובינסון (Betty Robinson), המנצחת הראשונה בהיסטוריה של ריצת 100 מטר נשים, שעשתה זאת בגיל 16 בלבד.
היא גם הזוכה הצעירה ביותר אי-פעם בריצת 100 מטר.
בטי הקטנה התגלתה בתור ילדה כשרצה לרכבת שיצאה לדרכה והשיגה אותה. אחד המורים בבית הספר בו למדה, ראה אותה עושה זאת. הוא מיהר לארגן תחרות ריצה בבית הספר והיא... ניצחה.
כשראו המורים שהיא מהירה כמו שד, היא צורפה לתחרויות הבנים. גם שם היא לא הותירה לאיש סיכוי ודי מהר מצאה עצמה הנערה הצעירה רובינסון רצה במועדון האתלטיקה לנשים של אילנוי.
אחת הרצות שם הייתה הלן פילקי, שיאנית ארצות הברית בריצה ל-100 מטר... כבר בריצה השנייה שם, בטי רובינסון ניצחה אותה. אגב, בתחרות הראשונה היא הגיעה שנייה אחרי פילקי, כי לא היו לה נעלי ריצה...
משם היא המשיכה לטוס. כבר בתחרות הרשמית השנייה בחייה היא השוותה את השיא העולמי. בתחרות השלישית שלה היא התקבלה לאולימפיאדת 1928.
כך יוצאת הנערה בת ה-16, שמעולם לא ישנה מחוץ לבית, להתחרות בריצה באמסטרדם.
אגב, לסיפור המטורף הזה נוסיף שזו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים שנשים הורשו להשתתף בתחרויות האתלטיקה.
וכך היא מצאה עצמה מתחרה בריצת ה-100 מטר האולימפית הראשונה בהיסטוריה. זה היה המירוץ הרביעי בחייה של האצנית הזו, נערה צעירה מאד, יפה להפליא וצנועה במיוחד.
ומי לדעתכם זכתה במדליית הזהב האולימפית? - אם לפני הריצה היא עוד התבלבלה והגיעה עם שתי נעלי ריצה ימניות, כשהגיעה הנעל ממש ברגע האחרון, היא התחרתה, ניצחה וקבעה שיא עולמי חדש.
ההתקדמות המטאורית של הילדה המהירה מכולן הייתה בלתי נתפסת - בריצה האולימפית הראשונה ל-100 מטרים, היא ניצחה רצות מנוסות וותיקות, שיאניות עולם ופייבוריטיות.
תוך כדי כך היא גם קבעה שיא עולם בלתי נתפס וניצחה בספורט שחצי שנה לפני כן אפילו לא הכירה.
אבל באולימפיאדה של 1932 היא לא השתתפה. רובינסון נפגעה בהתרסקות מטוס איומה. האיש שפינה אותה חיפש בהתחלה קברן, כי הוא היה בטוח שהיא מתה.
העיתונים תיארו אותה כמי שמנסה לברוח ממלאך המוות. היא הייתה בתרדמת של חודשים, רגלה התקצרה והושתל ברגלה בורג מתכת.
זה לא היה מצב גופני שיאפשר לה אפילו לחלום על ריצה, אבל בתהליך מדהים ובלתי נתפס החלה בטי הנחושה בתהליך התאוששות מעורר השראה. כעבור 8 שנים מאז פרצה כנערה לעולם הספורט האולימפי היא הצליחה להשתחל שוב לנבחרת הלאומית האמריקאית, לאולימפיאדה של 1936.
"האלופה חזרה מהמתים"- כתבו עליה אז. במה שנראה כלא פחות מנס, היא הצליחה לתרום את חלקה לנבחרת האמריקאית שניצחה במרוץ השליחים. אל מול עיניו הנעלבות של היטלר, ניצחו ארצות הברית ובטי רובינסון בתוכה, את כל הנבחרות, כולל הנבחרת הגרמנית שהייתה הפייבוריטית הברורה בריצה זו ושיאנית עולם.
בטי רובינסון, בניגוד לכל היגיון אבל בהתאם לכל שלבי הקריירה הבלתי נתפסת שלה, זכתה במדליית זהב נוספת. יהיו לה עוד שיאי עולם, אבל רגעי הקסם שהותירה לאמריקה ולנשים שאחריה הם ההוכחה לכך שאישה נחושה יכולה בקלות להיות הספורטאי, וזו לא שגיאת כתיב, הטוב מכולם!
הנה סיפורה של בטי רובינסון:
https://youtu.be/LKeFpsQ7A5A
הניצחון והזכייה בזהב באולימפיאדה של 1928:
https://youtu.be/gCwb_IEMCRg
מצגת וידאו של הישגיה:
https://youtu.be/U_i-HLi6H2Y
והשיאים המדהימים של בטי רובינסון:
https://youtu.be/DBj6PdOeo3k
מי היה כוכב העל הראשון בכדורגל?
פרנץ פושקאש (Ferenc Puskas) האגדי היה גדול כדורגלני הונגריה בכל הזמנים ואחד מהשחקנים הגדולים בתולדות הכדורגל. הוא היה כוכב-העל הראשון בתולדות הכדורגל העולמי. כל ילד שאהב כדורגל ידע לומר שהוא רוצה להיות פושקאש כשיגדל.
כמנהיג הלא-מוכתר והקפטן של 'הקוסמים המגיארים', הנבחרת ההונגרית הגדולה של שנות ה-50, כבש החלוץ האדיר לא פחות מ-83 שערים ב-84 הופעות של הנבחרת הזו. הוא קטף בקלות מדליית זהב אולימפית והעתיד נראה שלו ושל 'הקוסמים'.
לעתיד הזה קראו מונדיאל 54'. פושקאש כבש וכבש ולא הפסיק לפלס עם נבחרתו את הדרך אל הגמר. אבל שם, שום קסם לא עזר.. החומה הגרמנית הצליחה לעצור את מלך הכדורגל העולמי והקוסמים שלו ולקחת להם את הגביע. פושקאש המאוכזב לא יזכה להניף גביע עולמי. זה יהיה הפספוס הקטן של השחקן הגדול הזה.
בגיל 79 נכנע החלוץ האגדי פושקאש למחלת האלצהיימר ומת.
הנה סיפורו של פרנץ פושקאש:
http://youtu.be/3EFCBKnS2KE
קבוצת ריאל מדריד חולקת כבוד לפושקאש לאחר מותו:
https://youtu.be/MrfpTIbY0PM
וסרט ארוך יותר עליו:
http://youtu.be/STBQTqMnd8o?long=yes
פרנץ פושקאש (Ferenc Puskas) האגדי היה גדול כדורגלני הונגריה בכל הזמנים ואחד מהשחקנים הגדולים בתולדות הכדורגל. הוא היה כוכב-העל הראשון בתולדות הכדורגל העולמי. כל ילד שאהב כדורגל ידע לומר שהוא רוצה להיות פושקאש כשיגדל.
כמנהיג הלא-מוכתר והקפטן של 'הקוסמים המגיארים', הנבחרת ההונגרית הגדולה של שנות ה-50, כבש החלוץ האדיר לא פחות מ-83 שערים ב-84 הופעות של הנבחרת הזו. הוא קטף בקלות מדליית זהב אולימפית והעתיד נראה שלו ושל 'הקוסמים'.
לעתיד הזה קראו מונדיאל 54'. פושקאש כבש וכבש ולא הפסיק לפלס עם נבחרתו את הדרך אל הגמר. אבל שם, שום קסם לא עזר.. החומה הגרמנית הצליחה לעצור את מלך הכדורגל העולמי והקוסמים שלו ולקחת להם את הגביע. פושקאש המאוכזב לא יזכה להניף גביע עולמי. זה יהיה הפספוס הקטן של השחקן הגדול הזה.
בגיל 79 נכנע החלוץ האגדי פושקאש למחלת האלצהיימר ומת.
הנה סיפורו של פרנץ פושקאש:
http://youtu.be/3EFCBKnS2KE
קבוצת ריאל מדריד חולקת כבוד לפושקאש לאחר מותו:
https://youtu.be/MrfpTIbY0PM
וסרט ארוך יותר עליו:
http://youtu.be/STBQTqMnd8o?long=yes
מי הפך מנער עני לאגדה הלבנה של ה-NBA?
לארי בירד (Larry Bird), הכדורסלן האגדי, היה "הבחור הלבן" של הליגה השחורה של זמנו, ליגת ה-NBA.
הליגה הזו, שהיום אין קונצנזוס יותר גדול ממנה בעולם הכדורסל, הייתה פעם בעלת תדמית של ליגה שמשחקים בה בעיקר שחקנים שחורים, חלק מהם בלטו יותר בתחום הסמים, האלכוהול והשערוריות, מאשר בכדורסל. הקבוצות הפסידו כסף והאווירה הכללית סביב ה-NBA לא ממש עניינה את בני המעמד הבינוני-גבוה של ארצות הברית - הלבנים, או במילים אחרות: את המיינסטרים של חובבי הכדורסל.
כל זה השתנה כשהגיע לארי בירד. היו מי שכינו אותו "התקווה הלבנה הגדולה", כי הוא היה מישהו שגם חובבי הכדורסל הלבנים יכולים היו להזדהות עימו. בתוך שנים אחדות, ביחד עם מג'יק ג'ונסון, הוא הצליח להפוך את הליגה הזו למעניינת ורלוונטית גם בשבילם. ההכנסות עלו, השחקנים השתפרו והמסוממים עפו הביתה.
השניים האלו הפכו את שנות ה-80 לתקופת הרנסאנס של הליגה הזו.
שנות ה-80 היו לפני הכל העידן של מג'יק ג'ונסון. הוא היה מלך האולם. אבל לארי בירד שיחק באותו מגרש וברמה שלו והיה היחיד שעמד ממש מולו - ברמה ובתחרותיות. ביחד, הם היו ה"לנון ומקרטני" של ה-NBA, שני הכוחות המשלימים והמתחרים ביניהם, היין והיאנג של הליגה הטובה בעולם. הם אלו שיהפכו את הכדורסל האמריקני להצלחה מסחררת ואת ליגת ה-NBA למותג הכי משגשג ויקר בעולם הספורט.
השניים האלה יכינו את הקרקע לדורות הבאים, של מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל, קובי בריאנט ולברון ג'יימס - עליהם יבנה המקדש שאנו מכירים כ-NBA של ימינו.
מתוך השניים דומה שלארי בירד, "ציפור נדירה", "רייר בירד" כמו שאמרו עליו פעם, הוא המעניין יותר. הוא לא היה מהיר במיוחד, פיזי, או אתלטי, ודאי לא אל מול הענקים השחורים שהקיפו אותו מכל צדדיו בליגה. אבל הדרייב שלו לנצח, חוכמת המשחק שלו ויכולת הקליעה המדהימה שלו היו בלתי נתפסים.
כך או כך, לארי בירד, מי שיהפוך לאגדה בחייו, לא התחיל עם דרייב שכזה. הוא גדל במשפחה קשת יום, בכפר העני פרנץ' ליק שבדרום אינדיאנה. עם אב הלום קרב ממלחמת קוריאה, שסבל מהתמכרות לאלכוהול ומסיוטים ליליים, הייתה לא מעט אלימות במשפחה שלו וגירושין קשים בהמשך.
לארי היה ילד ביישן, שהפך לצעיר ביישן, לא דיבר הרבה ומיעט לשתף ברגשותיו. רק במקום אחד הוא פרח - על המגרש. היכולות שלו על הפרקט התגלו כבר בתיכון. הוא הוזמן על ידי קבוצות שונות בליגת המכללות, אבל לא התלהב מדי וסרב שוב ושוב. לבסוף נעתר ללחץ של חברים והסכים לשחק בקבוצה של אוניברסיטת אינדיאנה.
באינדיאנה לא היה לו טוב במיוחד. מי שכבר בבית הספר לא הגדיר את עצמו כ"גאון" לא מצא את עצמו באוניברסיטה הגדולה הזו. גם בקבוצת הכדורסל הוא לא אהב את השחקנים, את סגנון המשחק ואת המאמן, שלא ממש האמין בו. שנים אחר-כך, המאמן הזה יעיד שבירד הייתה אחד הפיספוסים הגדולים שלו... פחות מחודש אחרי שהגיע למכללה, עזב בירד לתמיד. ניסיון נוסף להירשם למכללה אחרת, הסתיים גם הוא בעזיבה. בירד, אם לומר זאת בעדינות, לא היה ממש הצלחה...
בינתיים החל לארי לעבוד בעבודות שחורות וזמניות בכפר שלו והעתיד שלו נראה "מובטח", בתחומים כמו איסוף זבל וצביעה של מדרכות. הכדורסל נשאר רק תחביב, אבל לארי היה מרוצה. רק מצבו של אביו, שהלך והתדרדר, העיב עכשיו על תחושת החופש שלו.
אבל רצה המקרה ובמכללת אינדיאנה סטייט, מקום אחר לחלוטין, החליטו לגייס אותו לשורותיהם. ביל הודג'ס, עוזר המאמן שהכיר אותו מהתיכון, נסע אל הכפר לשכנעו. על אף ההתחמקויות וההתנגדויות של בירד, שהיה עייף מהמכללות ואהב את השקט של הכפר, הצליח עוזר המאמן הנחוש לשכנע אותו לנסות בפעם האחרונה.
כך החל לארי בירד בקריירה שתוביל אותו אל הנצח. באינדיאנה סטייט הוא מצא את התיקון שלו. האנרגיות והיחס בה היו מצויינים בשבילו. הוא הפך די מהר לכוכב הקבוצה והוביל אותה בעונה השלישית ל-33 נצחונות רצופים, דבר נדיר מאד, כמעט בלתי נתפס, בליגת המכללות.
שלוש שנים מאוחר יותר, יובילו "בירד" והודג'ס, עכשיו כבר המאמן הראשי, את אינדיאנה סטייט, לעונה מטורפת שבה הם ינצחו 33 משחקים רצופים. דילוג קליל אל ה-NBA יוביל אותו למפגש עם מג'יק ג'ונסון, המאור הגדול של הכדורסל אז.
את היריבות ביניהם החלו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון עוד בליגת המכללות, במה שייחשב אחד ממשחקי הגמר הגדולים בתולדות טורניר אליפות המכללות בכדורסל, ה-NCAA. היריבות הזו המשיכה עתה ב-NBA, כשהם משובצים בסלטיקס ובלייקרס. ביחד הם עתידים לשנות את פני הכדורסל של אמריקה ובמידה רבה של העולם.
ביחד ולמול מג'יק, היריב העיקרי שלו וחברו, ניהל בירד קריירה אלמותית, שתכלול 3 אליפויות, 3 תארי MVP, לא פחות מ-12 פעמים שנבחר לאולסטאר ועוד. עם השנים הוא יהפוך גם למאמן וגם למנהל קבוצה ובכולם יזכה בתואר MVP - שיא יחודי שהוא היחיד שהגיע אליו אי-פעם.
דרך לא רעה למי שכבר חשב שהקריירה שלו תהיה בתור צובע מדרכות או אוסף פחי אשפה. בדרך אל הנצח, עתיד היה לארי בירד להשתייך ל"דרים-טים" האגדית של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ולייסד את מועדון ה-50-40-90, שבו נכללים רק שחקנים מליגת ה-NBA שהצליחו להגיע לפחות ל-50% קליעה מהשדה, 40% קליעה מהשלוש ו-90% קליעה מקו העונשין במהלך עונה שלמה.
כך הפך לארי בירד, שחקן לא משהו בהתחלה, לאגדת הכדורסל, אולי הכי חשובה בתולדות ה-NBA, לא בגלל יכולותיו אלא קודם כל בשל שינוי ההיסטוריה - גם זו האישית שלו וגם ההיסטוריה הכללית - של הליגה הטובה בעולם - NBA.
הנה הקריירה של לארי בירד:
https://youtu.be/du-fmgN_5Hc
קיצור תולדות חייו:
https://youtu.be/r5egzL8g8YE
אחרי המעבר לאינדיאנה סטייט:
https://youtu.be/o8FZ8fb3s7s
בירד נגד מג'יק ג'ונסון בקרב המפורסם שלהם בגמר המכללות:
https://youtu.be/hVnjscuRp7A
הקריירה המדהימה שלו:
https://youtu.be/maS9smxRubI
טקס הפרידה המרגש שערכו לו חבריו ויריביו הגדולים ביותר מה-NBA:
https://youtu.be/0BsHdQ4VuD4
ובקומדי סנטרל עשו פרודיה על חייו של בירד:
https://youtu.be/b5kaRbokoo8
לארי בירד (Larry Bird), הכדורסלן האגדי, היה "הבחור הלבן" של הליגה השחורה של זמנו, ליגת ה-NBA.
הליגה הזו, שהיום אין קונצנזוס יותר גדול ממנה בעולם הכדורסל, הייתה פעם בעלת תדמית של ליגה שמשחקים בה בעיקר שחקנים שחורים, חלק מהם בלטו יותר בתחום הסמים, האלכוהול והשערוריות, מאשר בכדורסל. הקבוצות הפסידו כסף והאווירה הכללית סביב ה-NBA לא ממש עניינה את בני המעמד הבינוני-גבוה של ארצות הברית - הלבנים, או במילים אחרות: את המיינסטרים של חובבי הכדורסל.
כל זה השתנה כשהגיע לארי בירד. היו מי שכינו אותו "התקווה הלבנה הגדולה", כי הוא היה מישהו שגם חובבי הכדורסל הלבנים יכולים היו להזדהות עימו. בתוך שנים אחדות, ביחד עם מג'יק ג'ונסון, הוא הצליח להפוך את הליגה הזו למעניינת ורלוונטית גם בשבילם. ההכנסות עלו, השחקנים השתפרו והמסוממים עפו הביתה.
השניים האלו הפכו את שנות ה-80 לתקופת הרנסאנס של הליגה הזו.
שנות ה-80 היו לפני הכל העידן של מג'יק ג'ונסון. הוא היה מלך האולם. אבל לארי בירד שיחק באותו מגרש וברמה שלו והיה היחיד שעמד ממש מולו - ברמה ובתחרותיות. ביחד, הם היו ה"לנון ומקרטני" של ה-NBA, שני הכוחות המשלימים והמתחרים ביניהם, היין והיאנג של הליגה הטובה בעולם. הם אלו שיהפכו את הכדורסל האמריקני להצלחה מסחררת ואת ליגת ה-NBA למותג הכי משגשג ויקר בעולם הספורט.
השניים האלה יכינו את הקרקע לדורות הבאים, של מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל, קובי בריאנט ולברון ג'יימס - עליהם יבנה המקדש שאנו מכירים כ-NBA של ימינו.
מתוך השניים דומה שלארי בירד, "ציפור נדירה", "רייר בירד" כמו שאמרו עליו פעם, הוא המעניין יותר. הוא לא היה מהיר במיוחד, פיזי, או אתלטי, ודאי לא אל מול הענקים השחורים שהקיפו אותו מכל צדדיו בליגה. אבל הדרייב שלו לנצח, חוכמת המשחק שלו ויכולת הקליעה המדהימה שלו היו בלתי נתפסים.
כך או כך, לארי בירד, מי שיהפוך לאגדה בחייו, לא התחיל עם דרייב שכזה. הוא גדל במשפחה קשת יום, בכפר העני פרנץ' ליק שבדרום אינדיאנה. עם אב הלום קרב ממלחמת קוריאה, שסבל מהתמכרות לאלכוהול ומסיוטים ליליים, הייתה לא מעט אלימות במשפחה שלו וגירושין קשים בהמשך.
לארי היה ילד ביישן, שהפך לצעיר ביישן, לא דיבר הרבה ומיעט לשתף ברגשותיו. רק במקום אחד הוא פרח - על המגרש. היכולות שלו על הפרקט התגלו כבר בתיכון. הוא הוזמן על ידי קבוצות שונות בליגת המכללות, אבל לא התלהב מדי וסרב שוב ושוב. לבסוף נעתר ללחץ של חברים והסכים לשחק בקבוצה של אוניברסיטת אינדיאנה.
באינדיאנה לא היה לו טוב במיוחד. מי שכבר בבית הספר לא הגדיר את עצמו כ"גאון" לא מצא את עצמו באוניברסיטה הגדולה הזו. גם בקבוצת הכדורסל הוא לא אהב את השחקנים, את סגנון המשחק ואת המאמן, שלא ממש האמין בו. שנים אחר-כך, המאמן הזה יעיד שבירד הייתה אחד הפיספוסים הגדולים שלו... פחות מחודש אחרי שהגיע למכללה, עזב בירד לתמיד. ניסיון נוסף להירשם למכללה אחרת, הסתיים גם הוא בעזיבה. בירד, אם לומר זאת בעדינות, לא היה ממש הצלחה...
בינתיים החל לארי לעבוד בעבודות שחורות וזמניות בכפר שלו והעתיד שלו נראה "מובטח", בתחומים כמו איסוף זבל וצביעה של מדרכות. הכדורסל נשאר רק תחביב, אבל לארי היה מרוצה. רק מצבו של אביו, שהלך והתדרדר, העיב עכשיו על תחושת החופש שלו.
אבל רצה המקרה ובמכללת אינדיאנה סטייט, מקום אחר לחלוטין, החליטו לגייס אותו לשורותיהם. ביל הודג'ס, עוזר המאמן שהכיר אותו מהתיכון, נסע אל הכפר לשכנעו. על אף ההתחמקויות וההתנגדויות של בירד, שהיה עייף מהמכללות ואהב את השקט של הכפר, הצליח עוזר המאמן הנחוש לשכנע אותו לנסות בפעם האחרונה.
כך החל לארי בירד בקריירה שתוביל אותו אל הנצח. באינדיאנה סטייט הוא מצא את התיקון שלו. האנרגיות והיחס בה היו מצויינים בשבילו. הוא הפך די מהר לכוכב הקבוצה והוביל אותה בעונה השלישית ל-33 נצחונות רצופים, דבר נדיר מאד, כמעט בלתי נתפס, בליגת המכללות.
שלוש שנים מאוחר יותר, יובילו "בירד" והודג'ס, עכשיו כבר המאמן הראשי, את אינדיאנה סטייט, לעונה מטורפת שבה הם ינצחו 33 משחקים רצופים. דילוג קליל אל ה-NBA יוביל אותו למפגש עם מג'יק ג'ונסון, המאור הגדול של הכדורסל אז.
את היריבות ביניהם החלו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון עוד בליגת המכללות, במה שייחשב אחד ממשחקי הגמר הגדולים בתולדות טורניר אליפות המכללות בכדורסל, ה-NCAA. היריבות הזו המשיכה עתה ב-NBA, כשהם משובצים בסלטיקס ובלייקרס. ביחד הם עתידים לשנות את פני הכדורסל של אמריקה ובמידה רבה של העולם.
ביחד ולמול מג'יק, היריב העיקרי שלו וחברו, ניהל בירד קריירה אלמותית, שתכלול 3 אליפויות, 3 תארי MVP, לא פחות מ-12 פעמים שנבחר לאולסטאר ועוד. עם השנים הוא יהפוך גם למאמן וגם למנהל קבוצה ובכולם יזכה בתואר MVP - שיא יחודי שהוא היחיד שהגיע אליו אי-פעם.
דרך לא רעה למי שכבר חשב שהקריירה שלו תהיה בתור צובע מדרכות או אוסף פחי אשפה. בדרך אל הנצח, עתיד היה לארי בירד להשתייך ל"דרים-טים" האגדית של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ולייסד את מועדון ה-50-40-90, שבו נכללים רק שחקנים מליגת ה-NBA שהצליחו להגיע לפחות ל-50% קליעה מהשדה, 40% קליעה מהשלוש ו-90% קליעה מקו העונשין במהלך עונה שלמה.
כך הפך לארי בירד, שחקן לא משהו בהתחלה, לאגדת הכדורסל, אולי הכי חשובה בתולדות ה-NBA, לא בגלל יכולותיו אלא קודם כל בשל שינוי ההיסטוריה - גם זו האישית שלו וגם ההיסטוריה הכללית - של הליגה הטובה בעולם - NBA.
הנה הקריירה של לארי בירד:
https://youtu.be/du-fmgN_5Hc
קיצור תולדות חייו:
https://youtu.be/r5egzL8g8YE
אחרי המעבר לאינדיאנה סטייט:
https://youtu.be/o8FZ8fb3s7s
בירד נגד מג'יק ג'ונסון בקרב המפורסם שלהם בגמר המכללות:
https://youtu.be/hVnjscuRp7A
הקריירה המדהימה שלו:
https://youtu.be/maS9smxRubI
טקס הפרידה המרגש שערכו לו חבריו ויריביו הגדולים ביותר מה-NBA:
https://youtu.be/0BsHdQ4VuD4
ובקומדי סנטרל עשו פרודיה על חייו של בירד:
https://youtu.be/b5kaRbokoo8
מי היה הספורטאי הכי מבוגר שזכה באולימפיאדה?
המתחרה השוודי אוסקר סוואן היה בן 72 בשנת 1920 כשזכה במדליית הכסף בענף ציד צבאים, ענף ספורט מצער ואכזרי שהתקיים אז באולימפיאדה ולשמחתנו אינו חוקי יותר.
מכל מקום, הוא היה גם הזוכה המבוגר ביותר אי-פעם, שזכה במדליית זהב אולימפית. זה היה באולימפיאדת שטוקהולם 1912, כשבגיל 64, הוא ניצח בתחרות הציד וזכה במקום הראשון.
אין לנו סרטון על אוסקר סוואן.
המתחרה השוודי אוסקר סוואן היה בן 72 בשנת 1920 כשזכה במדליית הכסף בענף ציד צבאים, ענף ספורט מצער ואכזרי שהתקיים אז באולימפיאדה ולשמחתנו אינו חוקי יותר.
מכל מקום, הוא היה גם הזוכה המבוגר ביותר אי-פעם, שזכה במדליית זהב אולימפית. זה היה באולימפיאדת שטוקהולם 1912, כשבגיל 64, הוא ניצח בתחרות הציד וזכה במקום הראשון.
אין לנו סרטון על אוסקר סוואן.
איך השמיים התפעלו מקפיצת המאה של בוב בימון?
זה קרה רגע אחרי שבוב בימון האמריקאי קפץ לרוחק באולימפיאדת מקסיקו 1968 את "הקפיצה של המאה". מדובר בשיא לא נתפס שיחזיק מעמד 23 שנים לפני שמישהו ישבור אותו.
עד כדי כך היה המרחק שקפץ בימון גדול, עד שהוא היה מעבר לטווח המדידה האלקטרונית שתוכננה לאולימפיאדה. איש לא ציפה להישג כה גדול. משום כך נאלצו השופטים למדוד את המרחק באמצעות סרט מידה ידני. הסתבר שבוב בימון קבע שיא של 8.90 מטרים.
השיא הלא-יאומן שלו הכניס לשפה האנגלית את המילה שתתאר הישג לא צפוי ומדהים - "בימוני" ("Beamonesque"). ברגע הראשון התקשה בימון שספר באינצ'ים לחשב את השיא במטרים ולא קלט את גודל ההישג. אבל אחרי שהסבירו לו שהתוצאה היא 29 רגל ו-2.5 אינץ' הוא ירד על ברכיו ופרץ בבכי, כשהוא מכסה את פניו.
ממש כשבימון הנרגש כרע על הרצפה ובכה באושר על גודל ההישג שלו, קרה עוד דבר קטן וסמלי מצד כוחות הטבע. ממש עם הבכי על הקפיצה האלוהית פרצה בשמיים סערת ברקים. היתכן שאפילו למעלה התרשמו מהקפיצה הזו?
על אף שנותרו לו עוד קפיצות בתחרות, החליט בימון שלא לקפוץ שוב. הוא ידע שמדליית הזהב בכיסו. אגב, חברו הטוב ומי שבאופן לא רשמי גם אימן אותו, ראלף בוסטון, זכה לבסוף במדליית הארד. אבל את הפאנץ' נתן האלוף האולימפי שאת שיאו שבר בימון. הוא כל כך התרשם מהקפיצה המדהימה, עד שאמר לבימון "הרסת את האירוע"...
מדעית, הגורמים שתרמו לקפיצה המדהימה של בימון היו כמה. פעם אחת, דלילות האוויר במקסיקו סיטי, שנמצאת בגובה של 2,240 מטרים. אוויר דליל מקטין משמעותית את התנגדות האוויר ומקל מאד על הקופצים (וגם על הרצים, אבל זה סיפור אחר).
פעם שנייה, רוח גבית חזקה, החזקה ביותר שנחשבת חוקית באולימפיאדה, נרשמה בעת קפיצתו של בימון. ובכל זאת, כדי שלא להמעיט בגדולתו של גדול הקופצים לרוחק, מסתבר שעוד דבר קטן תרם להשיג העצום שלו - מניתוח זווית ומיקום רגל הניתור של בימון על קרש הקפיצה, הסתבר שהוא הצליח לנתר מבלי להפסיד מרחק כלשהו. הוא השכיל לבחור לניתור שלו בנקודה המושלמת לקפיצה. אין פלא שהיא זכתה כאמור לכינוי "קפיצת המאה".
הנה הקפיצה של המאה:
http://youtu.be/DEt_Xgg8dzc
על גדולתו של בימון:
http://youtu.be/YBefM9G51Aw
הקפיצה עצמה בהילוך איטי:
http://youtu.be/XkTWEDKtP1A
ופרסומת שמשתמשת בו:
http://youtu.be/pG35D9Ty6Do
זה קרה רגע אחרי שבוב בימון האמריקאי קפץ לרוחק באולימפיאדת מקסיקו 1968 את "הקפיצה של המאה". מדובר בשיא לא נתפס שיחזיק מעמד 23 שנים לפני שמישהו ישבור אותו.
עד כדי כך היה המרחק שקפץ בימון גדול, עד שהוא היה מעבר לטווח המדידה האלקטרונית שתוכננה לאולימפיאדה. איש לא ציפה להישג כה גדול. משום כך נאלצו השופטים למדוד את המרחק באמצעות סרט מידה ידני. הסתבר שבוב בימון קבע שיא של 8.90 מטרים.
השיא הלא-יאומן שלו הכניס לשפה האנגלית את המילה שתתאר הישג לא צפוי ומדהים - "בימוני" ("Beamonesque"). ברגע הראשון התקשה בימון שספר באינצ'ים לחשב את השיא במטרים ולא קלט את גודל ההישג. אבל אחרי שהסבירו לו שהתוצאה היא 29 רגל ו-2.5 אינץ' הוא ירד על ברכיו ופרץ בבכי, כשהוא מכסה את פניו.
ממש כשבימון הנרגש כרע על הרצפה ובכה באושר על גודל ההישג שלו, קרה עוד דבר קטן וסמלי מצד כוחות הטבע. ממש עם הבכי על הקפיצה האלוהית פרצה בשמיים סערת ברקים. היתכן שאפילו למעלה התרשמו מהקפיצה הזו?
על אף שנותרו לו עוד קפיצות בתחרות, החליט בימון שלא לקפוץ שוב. הוא ידע שמדליית הזהב בכיסו. אגב, חברו הטוב ומי שבאופן לא רשמי גם אימן אותו, ראלף בוסטון, זכה לבסוף במדליית הארד. אבל את הפאנץ' נתן האלוף האולימפי שאת שיאו שבר בימון. הוא כל כך התרשם מהקפיצה המדהימה, עד שאמר לבימון "הרסת את האירוע"...
מדעית, הגורמים שתרמו לקפיצה המדהימה של בימון היו כמה. פעם אחת, דלילות האוויר במקסיקו סיטי, שנמצאת בגובה של 2,240 מטרים. אוויר דליל מקטין משמעותית את התנגדות האוויר ומקל מאד על הקופצים (וגם על הרצים, אבל זה סיפור אחר).
פעם שנייה, רוח גבית חזקה, החזקה ביותר שנחשבת חוקית באולימפיאדה, נרשמה בעת קפיצתו של בימון. ובכל זאת, כדי שלא להמעיט בגדולתו של גדול הקופצים לרוחק, מסתבר שעוד דבר קטן תרם להשיג העצום שלו - מניתוח זווית ומיקום רגל הניתור של בימון על קרש הקפיצה, הסתבר שהוא הצליח לנתר מבלי להפסיד מרחק כלשהו. הוא השכיל לבחור לניתור שלו בנקודה המושלמת לקפיצה. אין פלא שהיא זכתה כאמור לכינוי "קפיצת המאה".
הנה הקפיצה של המאה:
http://youtu.be/DEt_Xgg8dzc
על גדולתו של בימון:
http://youtu.be/YBefM9G51Aw
הקפיצה עצמה בהילוך איטי:
http://youtu.be/XkTWEDKtP1A
ופרסומת שמשתמשת בו:
http://youtu.be/pG35D9Ty6Do
כיצד הפך ג'ק דמפסי לאלוף העולם בסיבוב אחד?
זה היה ערב שבו נולדה אגדה. בא מישהו שכמעט איש לא מכיר, מפרק את אלוף העולם במשקל כבד והולך הביתה בלי לעשות עניין...
רבים רואים בג'ק דמפסי (Jack Dempsy) את אחד מגדולי האיגרוף וללא ספק הוא אחד מהאהובים שבמתאגרפים אי-פעם. הקרב שהביא לו את תואר אלוף העולם במשקל כבד בשנים 1919 ועד 1926 נחשב לאחד הקרבות המסעירים בתולדות האיגרוף. הוא היה קצר, אכזרי, לא יאומן ובתוך סיבוב אחד בלבד צמח בו אלוף עולם חדש - ממתאגרף אלמוני שאיש לו נתן לו סיכוי לנצח.
אבל לפני הקרב, נספר קצת על הג'ק דמפסי, האגרוף והאגדה. הוא גדל בבית עני, להורים ממוצא אירי כשאמו היא גם חצי אינדיאנית. בשל העוני בבית הוא נשר מהלימודים, כדי לעבוד. בגיל 16 הוא כבר עזב את הבית. בהיותו חזק מאד, גילה דמפסי את האיגרוף והחליט די מהר שהוא רוצה להיות מתאגרף מקצועי. בינתיים הוא יזם קרבות בארים, שעליהם הימרו יושבי המסבאות. בדרך כלל הוא ניצח...
בהדרגה החל דמפסי להתחרות בקרבות מקצועיים ודי מהר החל גם לנצח. הוא נטל את שמו של מתאגרף עבר במשקל בינוני, והחל לקרוא לעצמו "ג'ק דמפסי", על שם ג'ק "נונפאריי" דמפסי שהוא העריך מאד.
מייק טייסון הגדיר אותו פעם "אדם אכזרי מאוד, שנלחם כאילו לא אכל 5 ימים"...
ב-4 ביולי 1919 הוא הגיע לאליפות העולם נגד אלוף העולם במשקל כבד, ג'ס ווילרד באוהיו. כמעט איש לא נתן סיכוי לדמפסי האלמוני. ווילארד היה כבד ממנו ב-20 קילו וגבוה מדמפסי ב-15 סנטימטרים שלמים. מעולם לא היה קרב שכה דמה לסיפור דוד נגד גוליית. מאמנו של דמפסי, קרנס, הגביר את רצונו לנצח. ממש לפני תחילת הקרב, כשסיפר לו שאת כל כספו של דמפסי עצמו, הוא השקיע בהימורים על נצחונו ועוד בנוקאאוט בסיבוב הראשון!
הקרב החל. דמפסי נחוש לנצח ואיש לא יכול לעצור אותו. בסיבוב ראשון, מהקשים בתולדות האיגרוף, הוא מפיל את אלוף העולם שוב ושוב בנוקאטוטים איומים. 7 פעמים נופל ווילרד במהלך הסיבוב הזה והוא נפצע קשות מידיו של דמפסי. עם לסת ולחי שבורות, שיניים שנפלו, צלע שבורה ואוזן שנפגעה בה שמיעתו, ברור היה שהקרב הזה הוכרע. דמפסי הביס את אלוף העולם במשקל כבד בסיבוב הראשון והפך לאגדה.
בניגוד להבטחת מאמנו, כסף הוא לא ראה מהקרב הזה. הקרבות הבאים, לעומת זאת, הפכו למכונת הכנסות אדירה לילד העני. הוא הפך לאלוף עשיר ומצליח. אגדה אמריקאית חזקה במיוחד, תרתי-משמע.
הנה סרטוני מקור של ג'ק דמפסי:
https://youtu.be/GXfVq8vUtIo
והנוקאאוטים של ג'ק דמפסי:
https://youtu.be/Bttvv9QnvQc
זה היה ערב שבו נולדה אגדה. בא מישהו שכמעט איש לא מכיר, מפרק את אלוף העולם במשקל כבד והולך הביתה בלי לעשות עניין...
רבים רואים בג'ק דמפסי (Jack Dempsy) את אחד מגדולי האיגרוף וללא ספק הוא אחד מהאהובים שבמתאגרפים אי-פעם. הקרב שהביא לו את תואר אלוף העולם במשקל כבד בשנים 1919 ועד 1926 נחשב לאחד הקרבות המסעירים בתולדות האיגרוף. הוא היה קצר, אכזרי, לא יאומן ובתוך סיבוב אחד בלבד צמח בו אלוף עולם חדש - ממתאגרף אלמוני שאיש לו נתן לו סיכוי לנצח.
אבל לפני הקרב, נספר קצת על הג'ק דמפסי, האגרוף והאגדה. הוא גדל בבית עני, להורים ממוצא אירי כשאמו היא גם חצי אינדיאנית. בשל העוני בבית הוא נשר מהלימודים, כדי לעבוד. בגיל 16 הוא כבר עזב את הבית. בהיותו חזק מאד, גילה דמפסי את האיגרוף והחליט די מהר שהוא רוצה להיות מתאגרף מקצועי. בינתיים הוא יזם קרבות בארים, שעליהם הימרו יושבי המסבאות. בדרך כלל הוא ניצח...
בהדרגה החל דמפסי להתחרות בקרבות מקצועיים ודי מהר החל גם לנצח. הוא נטל את שמו של מתאגרף עבר במשקל בינוני, והחל לקרוא לעצמו "ג'ק דמפסי", על שם ג'ק "נונפאריי" דמפסי שהוא העריך מאד.
מייק טייסון הגדיר אותו פעם "אדם אכזרי מאוד, שנלחם כאילו לא אכל 5 ימים"...
ב-4 ביולי 1919 הוא הגיע לאליפות העולם נגד אלוף העולם במשקל כבד, ג'ס ווילרד באוהיו. כמעט איש לא נתן סיכוי לדמפסי האלמוני. ווילארד היה כבד ממנו ב-20 קילו וגבוה מדמפסי ב-15 סנטימטרים שלמים. מעולם לא היה קרב שכה דמה לסיפור דוד נגד גוליית. מאמנו של דמפסי, קרנס, הגביר את רצונו לנצח. ממש לפני תחילת הקרב, כשסיפר לו שאת כל כספו של דמפסי עצמו, הוא השקיע בהימורים על נצחונו ועוד בנוקאאוט בסיבוב הראשון!
הקרב החל. דמפסי נחוש לנצח ואיש לא יכול לעצור אותו. בסיבוב ראשון, מהקשים בתולדות האיגרוף, הוא מפיל את אלוף העולם שוב ושוב בנוקאטוטים איומים. 7 פעמים נופל ווילרד במהלך הסיבוב הזה והוא נפצע קשות מידיו של דמפסי. עם לסת ולחי שבורות, שיניים שנפלו, צלע שבורה ואוזן שנפגעה בה שמיעתו, ברור היה שהקרב הזה הוכרע. דמפסי הביס את אלוף העולם במשקל כבד בסיבוב הראשון והפך לאגדה.
בניגוד להבטחת מאמנו, כסף הוא לא ראה מהקרב הזה. הקרבות הבאים, לעומת זאת, הפכו למכונת הכנסות אדירה לילד העני. הוא הפך לאלוף עשיר ומצליח. אגדה אמריקאית חזקה במיוחד, תרתי-משמע.
הנה סרטוני מקור של ג'ק דמפסי:
https://youtu.be/GXfVq8vUtIo
והנוקאאוטים של ג'ק דמפסי:
https://youtu.be/Bttvv9QnvQc
את מי כינו 'מפציץ האומה'?
החלוץ המרכזי הגרמני גרד מולר, או מילר (Gerd Muller) כונה בשנות ה-70 'מפציץ האומה' והיה אימתם של כל השוערים בגרמניה ובעולם. לפעמים נראה שכל הקריירה שלו כללה בעיקר הפצצות, מבאיירן מינכן ועד לנבחרת הגרמנית שבה כיכב.
עם 14 כיבושים מונדיאליים, הוא היה מלך השערים בתולדות המונדיאל. במכסיקו 70' הוא כבש 10 שערים (ועדיין הובס עם גרמניה בגמר מול ברזיל של פלה, בשיא גדולתה) ובמונדיאל הגרמני של 1974 הוא השלים 4 נוספים, כולל בגמר בו הביסה הנבחרת שלו את הולנד של קרויף).
המפציץ ממינכן ימשיך להיות אחד מגדולי החלוצים בכל הזמנים. הוא היה כבד ומעט שמנמן, הטכניקה שלו הייתה חסרה, אבל את הטילים שלו איש לא יכול היה לעצור.
את שיא המונדיאלים שלו כבר שברו מזמן רונאלדו (עם 15 שערים) וקלוזה (עם 16 שערים ומי שגם עקף את מולר בתור מלך שערי הנבחרת הגרמנית בכל הזמנים). אבל בזיכרון יישאר מולר כמי שהיה זמן רב מלך שערי המונדיאלים אי-פעם.
הנה 14 שערי המונדיאל של גרד מילר:
http://youtu.be/WnXK9c1xB9k
מולר ומסי:
http://youtu.be/_Gaz7GtnvTQ
ומצגת וידאו של תמונותיו:
http://youtu.be/yBVSzKCZT90
החלוץ המרכזי הגרמני גרד מולר, או מילר (Gerd Muller) כונה בשנות ה-70 'מפציץ האומה' והיה אימתם של כל השוערים בגרמניה ובעולם. לפעמים נראה שכל הקריירה שלו כללה בעיקר הפצצות, מבאיירן מינכן ועד לנבחרת הגרמנית שבה כיכב.
עם 14 כיבושים מונדיאליים, הוא היה מלך השערים בתולדות המונדיאל. במכסיקו 70' הוא כבש 10 שערים (ועדיין הובס עם גרמניה בגמר מול ברזיל של פלה, בשיא גדולתה) ובמונדיאל הגרמני של 1974 הוא השלים 4 נוספים, כולל בגמר בו הביסה הנבחרת שלו את הולנד של קרויף).
המפציץ ממינכן ימשיך להיות אחד מגדולי החלוצים בכל הזמנים. הוא היה כבד ומעט שמנמן, הטכניקה שלו הייתה חסרה, אבל את הטילים שלו איש לא יכול היה לעצור.
את שיא המונדיאלים שלו כבר שברו מזמן רונאלדו (עם 15 שערים) וקלוזה (עם 16 שערים ומי שגם עקף את מולר בתור מלך שערי הנבחרת הגרמנית בכל הזמנים). אבל בזיכרון יישאר מולר כמי שהיה זמן רב מלך שערי המונדיאלים אי-פעם.
הנה 14 שערי המונדיאל של גרד מילר:
http://youtu.be/WnXK9c1xB9k
מולר ומסי:
http://youtu.be/_Gaz7GtnvTQ
ומצגת וידאו של תמונותיו:
http://youtu.be/yBVSzKCZT90
מיהו רץ המרתון הפורטוגלי שנהג בהגינות מופלאה?
האצן הפורטוגזי איוון פרננדז (Iván Fernández) הוא ללא ספק אחד האנשים ההגונים בתולדות הספורט. על אף שעמד אל מול קו המטרה, חלקיק שנייה לפני הניצחון, הספורטאי הזה סייע למתחרהו להגיע לפניו בריצת מרתון תחרותית ולזכות במקום הראשון.
סיפורו של פרננדז מתחיל במרתון של ספרד. בקילומטרים האחרונים, ממש לקראת קו המטרה, יודע האצן מפורטוגל שהוא נמצא במקום השני. ברור היה לו שהפער בינו לבין המוביל הוא גדול מדי מכדי שיוכל לסגור את הפער. לפניו כמעט ומנצח האצן בעל מדליית הארד במרוץ ל-3,000 מטרים מכשולים מאולימפיאדת לונדון, האצן אבל מוטאי.
אבל רגע לפני שחצה את קו המטרה, זיהה פרננדז אנאיה שבאופן מוזר נעצר מוטאי, המוביל במרתון מוקדם מדי, ולא חצה את קו הסיום. הוא הבין שמוטאי חשב בטעות כי הוא כבר חצה אותו. כל שהיה על פרננדז לעשות היה להאיץ, לחצות את קו המטרה לפני הקנייתי ולגנוב לו את הניצחון מתחת לאף.
כאן התגלה הספורטאי הכמעט אלמוני כאדם דגול. איוון פרננדז אנאיה לא היסס לרגע אחד. במקום לנצל את טעותו של המוביל, לעקוף אותו ולנצח במירוץ, הוא סימן ליריבו בתנועות ידיים שטעה, כיוון אותו לקו הגמר ולניצחון וסיים אחריו - במקום השני.
האיש, שרגע לפני קו הסיום ויתר על הניצחון והתעקש לא לנצל טעות של יריב, התעקש להיות בן אדם. וספורטאי.
ואגב, לא כך חשב מאמנו של רודריגז. מרטין פיז, שבעברו היה אלוף ספרד, אמנם החמיא ושיבח את רודריגז, אך סדק ובאופן מסוים גם ערער על מעשהו של חניכו. הוא אמר שבמקומו היה מנצל את המצב ומנצח, כי המחווה שלו אולי הפכה אותו לאדם טוב יותר אך בזבוז ההזדמנות לא הפך אותו לספורטאי מוצלח יותר. ספורטאי בעיניו חייב תמיד לנצח.
כך, אחרי שסיפורו פוצץ את הרשת והפך ויראלי, פרננדז אנאיה זכה מכל עבר בשבחים. כך הפך אז רץ המרתון מפורטוגל לתופעת רשת של ממש. מאוחר יותר הוא הסביר בצניעות שלא הגיע לו לנצח. "עשיתי מה שהייתי צריך לעשות."
הנה סיפורה של ריצת המרתון שהסתיימה למופת:
https://youtu.be/Mq56e7GntUE
כך זה נראה בתחרות:
https://youtu.be/vFzyz3prWgw
ועוד דיווח מתפעל:
https://youtu.be/Q-23xtM3gnE
האצן הפורטוגזי איוון פרננדז (Iván Fernández) הוא ללא ספק אחד האנשים ההגונים בתולדות הספורט. על אף שעמד אל מול קו המטרה, חלקיק שנייה לפני הניצחון, הספורטאי הזה סייע למתחרהו להגיע לפניו בריצת מרתון תחרותית ולזכות במקום הראשון.
סיפורו של פרננדז מתחיל במרתון של ספרד. בקילומטרים האחרונים, ממש לקראת קו המטרה, יודע האצן מפורטוגל שהוא נמצא במקום השני. ברור היה לו שהפער בינו לבין המוביל הוא גדול מדי מכדי שיוכל לסגור את הפער. לפניו כמעט ומנצח האצן בעל מדליית הארד במרוץ ל-3,000 מטרים מכשולים מאולימפיאדת לונדון, האצן אבל מוטאי.
אבל רגע לפני שחצה את קו המטרה, זיהה פרננדז אנאיה שבאופן מוזר נעצר מוטאי, המוביל במרתון מוקדם מדי, ולא חצה את קו הסיום. הוא הבין שמוטאי חשב בטעות כי הוא כבר חצה אותו. כל שהיה על פרננדז לעשות היה להאיץ, לחצות את קו המטרה לפני הקנייתי ולגנוב לו את הניצחון מתחת לאף.
כאן התגלה הספורטאי הכמעט אלמוני כאדם דגול. איוון פרננדז אנאיה לא היסס לרגע אחד. במקום לנצל את טעותו של המוביל, לעקוף אותו ולנצח במירוץ, הוא סימן ליריבו בתנועות ידיים שטעה, כיוון אותו לקו הגמר ולניצחון וסיים אחריו - במקום השני.
האיש, שרגע לפני קו הסיום ויתר על הניצחון והתעקש לא לנצל טעות של יריב, התעקש להיות בן אדם. וספורטאי.
ואגב, לא כך חשב מאמנו של רודריגז. מרטין פיז, שבעברו היה אלוף ספרד, אמנם החמיא ושיבח את רודריגז, אך סדק ובאופן מסוים גם ערער על מעשהו של חניכו. הוא אמר שבמקומו היה מנצל את המצב ומנצח, כי המחווה שלו אולי הפכה אותו לאדם טוב יותר אך בזבוז ההזדמנות לא הפך אותו לספורטאי מוצלח יותר. ספורטאי בעיניו חייב תמיד לנצח.
כך, אחרי שסיפורו פוצץ את הרשת והפך ויראלי, פרננדז אנאיה זכה מכל עבר בשבחים. כך הפך אז רץ המרתון מפורטוגל לתופעת רשת של ממש. מאוחר יותר הוא הסביר בצניעות שלא הגיע לו לנצח. "עשיתי מה שהייתי צריך לעשות."
הנה סיפורה של ריצת המרתון שהסתיימה למופת:
https://youtu.be/Mq56e7GntUE
כך זה נראה בתחרות:
https://youtu.be/vFzyz3prWgw
ועוד דיווח מתפעל:
https://youtu.be/Q-23xtM3gnE
