שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה היה מועדון הכותנה המיתולוגי?
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
במה נודעה מלכת הבלוז בילי הולידיי?
כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.
מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.
מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.
בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.
במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.
אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.
בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.
אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.
די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.
אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.
גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.
בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.
במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.
הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה. על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.
הנה סיפורה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw
שרה עם לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
השיר "הגבר שלי" (My Man):
https://youtu.be/IQlehVpcAes
לבדה:
https://youtu.be/N0aaZnxnkEo
עם קאונט בייסי:
https://youtu.be/VtKQynXZCZQ
"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):
https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY
מה היו תזמורות הביג בנד הגדולות בג'אז?
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU
מהי מוסיקת הסווינג?
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
קאונט בייסי
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.
מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.
מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.
בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.
במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.
אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.
בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.
אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.
די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.
אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.
גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.
בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.
במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.
הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה. על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.
הנה סיפורה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw
שרה עם לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
השיר "הגבר שלי" (My Man):
https://youtu.be/IQlehVpcAes
לבדה:
https://youtu.be/N0aaZnxnkEo
עם קאונט בייסי:
https://youtu.be/VtKQynXZCZQ
"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):
https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
