שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו הג'אז הקר, או ה-Cool Jazz?
קר, Cool מלא אוויר. זה היה הרעיון הבסיסי שהוביל בשלהי שנות ה-40 את כניסת הג'אז הקר, קוּל ג'אז (Cool Jazz). מתחילת שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50 הפך הג'אז הקריר הזה לפופולרי מאוד.
זו המהפכה השנייה בה יפצח איש שלושת המהפכות בג'אז, החצוצרן ומנהיג הלהקות מיילס דיוויס. הוא הראה ליוצרים ונגני ג'אז רבים את הדרך.
#מה הדרך לקוּל ג'אז?
בקוּל ג'אז מורידים אנרגיה, נכנסים פנימה ומתעמקים בחקר המוסיקה המופלאה שמאפשר הג'אז.
הז'אנר הקריר הזה הוא תגובה ומהפך ל"בִּי בּוֹפּ" המהיר, סוער, אנרגטי וממש לוהט, שצמח באותן שנים בניו יורק והחוף המזרחי וסחף את הג'אז למקום ההפוך.
אם בביבופ כיכבו אז וירטואוזים דוגמת צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, מיילס של סוף שנות הארבעים ראה מקום לרכך את הביבופ המהיר, להאט אותו, להוריד אנרגיה וליצור את הז'אנר החדש בג'אז. כך נולד ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר", העמוק באופיו וכמובן המגניב, שגם חובבים פחות מיומנים התחברו אליו.
זה התחיל בסדרת ההקלטות שמיילס הקליט לאלבום The Birth of the Cool וזכה גם לשם נגדי לנטייה הגאוגרפית של הביבופ, "ג'אז החוף המערבי".
ביחד עם מוסיקאים נוספים שהחלו לעשות קוּל ג'אז, כמו סטן גץ ודייב ברובק ופול דזמונד, הביא מיילס באותם ימים את הג'אז למקום חדש ולדעת רבים גם טוב, במיוחד יחסית לתקופה שבה הג'אז מתחיל להיות מאוים על ידי מוסיקה קליטה, בדגש על מוסיקת הפופ והרוקנ'רול המצליחים, ההולכים ומשתלטים על הרדיו ומתחילים לדחוק אותו לירכתי הבמה והתרבות הפופולרית.
לצד ההצלחות של מיילס עם הג'אז הקר שלו, בלטו ענקים נוספים, כולל נגן הסקסופון סטן גץ, הרביעייה של הפסנתרן דייב ברובק, עם נגן הסקסופון פול דסמונד, מי שגם חיבר את המצליחה ביצירות שלהם, "Take Five" המפורסמת ואחרים.
אחר כך גם ייצא ממנו הליטוף של הג'אז הרך, Smooth Jazz, אבל זה כבר סיפור או שמא אילתור אחר...
#איך לזהות את הביבופ לעומת הקוּל ג'אז?
אפשר לראות את ה"קול ג'אז" וה"ביבופ" בתור המלח והפלפל של סגנונות הג'אז. אחד רגוע והוגה והשני חריף ומתרגש. הראשון מעמיק והשני מתפרץ, הקול קר והביבופ חם. אם הראשון יושב על כורסה, השני הוא על קוצים - סוער ונחפז.
אם נגני ביבופ בולטים בסולואים מהירים ואלתורים טכניים עד וירטואוזיים, הקול ג'אזיסטים עוסקים יותר בעומק הצליל, בביטוי והאיכות של הדברים. הראשונים הם כמו צעירים שנלהבים מההצלחה והשניים נוטים להרגיע ולומר בצלילים "לאט לך, תן לחשוב על זה, ברו!"
הסולואים בשניהם מתאפיינים אמנם בשינויי המנגינה ובאילתור על בסיס ההרמוניה, כלומר האקורדים המקוריים, אבל לקול ג'אז, הרגוע יחסית, אין אפילו מעט מה"סערה" האינטנסיבית שמביא איתו הביבופ לנגינה.
גם מתופפי כל סגנון שונים בנגינתם. בעוד מתופף ביבופ מרבה לנגן במקצבים מהירים ובצלילי תופים חדים שמפיקים מקלות התיפוף שלו, מתופף קול ג'אז משתמש לא פעם במברשות, לתיפוף רגוע ומלטף, רך יותר, מבליט את עצמו פחות.
הסבר של הג'אז הקר (Cool Jazz):
https://youtu.be/1WRvn66FwBc
"Take five" של רביעיית דייב ברובק:
https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw
אז מה? - "So what?" מקטעי הקוּל ג'אז המפורסמים של מיילס:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
סטן גץ מנגן את "Misty" הקוּלי:
https://youtu.be/P3qS363m7-w
וגם "בופליסיטי" הוא קוּל ג'אז נהדר:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
למה החצוצרה של דיזי גילספי הייתה עקומה?
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
אילו מהפכות עשה מיילס דיוויס בג'אז?
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום ''נערות הקילימנג'רו'' את מה שיזכה לשם ''ג'אז פיוז'ן'' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, ''Doo Bop'', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
וסרט תיעודי המספר כיצד הפך מיילס למוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/Je_ibLuqDkQ?long=yes
מה הפך את טייק פייב לקטע ג'אז כה פופולארי?
טייק פייב (Take 5), בעברית "קחו חמש", הוא ללא ספק קטע הג'אז המפורסם ביותר של דייב ברובק (Dave Brubeck) וההרכב שלו "רביעיית ברובק". הוא הוקלט על ידי הרביעיה לאלבומם Time Out.
היצירה, או בואו נאמר הקטע, שנחשב כיום לסטנדרט ג'אז מהפופולריים ביותר, הוקלט בשנת 1959, באולפני קולומביה שבניו יורק.
מילולית, שם הקטע "Take Five" הוא משחק מילים שמחבר בין המשקל של היצירה, משקל 5/4, לביטוי נפוץ בעולם הבידור של ארצות הברית להפסקה של חמש דקות "טייק פייב!" אומר מנהל החזרה, למשל, למשתתפים.
דבר מעניין בקטע הוא השימוש שעושה "טייק פייב" במשקל הנדיר והלא שגרתי של 5/4 בג'אז. Take Five לא היה הראשון במשקל זה, אבל חשוב לומר שהוא הביא אותו לראשונה להצלחה משמעותית, הן בקרב חובבי הג'אז והן בציבור הרחב.
בואו רגע לביצוע הראשון של Take Five לפני קהל. זה היה בשנת 1959, במועדון הלילה "וילג' גייט" שבניו יורק. בזמן שטייק פייב מנוגן, ממש כמו ב"סימפוניית הפרידה" של יוזף היידן, עזב כל אחד מחברי הרביעייה של ברובק את הבמה, מיד כשסיים לנגן את הקטע שלו. הסיבה חביבה - חסרי ההרכב רצו להשאיר את הבמה לג'ו מורלו, המתופף שלהם, כך שיוכל להפגין בסיום את היכולות שלו בתיפוף סולו, במשקל חמישה הרבעים, כשכל הבמה שלו וכל האוזניים והעיניים עליו.
אופייני מאוד לקטע היא המלודיה לסקסופון שמבוססת על סולם בלוז, מלווה בפסנתר המלווה עם אוסטינטו (חזרה עיקשת) על שני אקורדים שחוזרים שוב ושוב ובסיום שלו סולו התופים המרשים של המתופף.
מאז יצא, הפך Take Five ללהיט ענק והתמקם במקומות גבוהים במצעדי המכירות, כולל התמקמות סמלית בין חמשת הגדולים של מצעד התקליטים האמריקאי. עד היום הוא גם נחשב לסינגל הג'אז המכניס ביותר בכל הזמנים.
רבים חושבים שדייב ברובק הוא גם מי שכתב את הקטע הכל כך ידוע ואהוב הזה. מי שלמעשה כתב אותו היה דווקא הסקסופוניסט פול דזמונד. אגב, אותו דזמונד, מלחין Take Five, הוריש במותו את זכויות התמלוגים של כל יצירותיו, כולל טייק פייב כמובן, לצלב האדום האמריקאי.
הנה טייק פייב (Take Five) המפורסם:
https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw
דייב ברובק מסביר שהמקצב של טייק פייב בא מהסוסים שאביו הקאובוי גידל:
https://youtu.be/SuUhBfN6TNY
בהופעה:
https://youtu.be/PHdU5sHigYQ?t=3s
ביצוע קולי מרהיב של אל ג'ארו:
https://youtu.be/hhq7fSrXn0c
כרמן מקריי:
https://youtu.be/uEMzWuvUX44
ואפילו הסימפסונים בעניין:
https://youtu.be/7i6vcmXdJMM
מי היה מלך הסווינג בני גודמן?
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
קר, Cool מלא אוויר. זה היה הרעיון הבסיסי שהוביל בשלהי שנות ה-40 את כניסת הג'אז הקר, קוּל ג'אז (Cool Jazz). מתחילת שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50 הפך הג'אז הקריר הזה לפופולרי מאוד.
זו המהפכה השנייה בה יפצח איש שלושת המהפכות בג'אז, החצוצרן ומנהיג הלהקות מיילס דיוויס. הוא הראה ליוצרים ונגני ג'אז רבים את הדרך.
#מה הדרך לקוּל ג'אז?
בקוּל ג'אז מורידים אנרגיה, נכנסים פנימה ומתעמקים בחקר המוסיקה המופלאה שמאפשר הג'אז.
הז'אנר הקריר הזה הוא תגובה ומהפך ל"בִּי בּוֹפּ" המהיר, סוער, אנרגטי וממש לוהט, שצמח באותן שנים בניו יורק והחוף המזרחי וסחף את הג'אז למקום ההפוך.
אם בביבופ כיכבו אז וירטואוזים דוגמת צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, מיילס של סוף שנות הארבעים ראה מקום לרכך את הביבופ המהיר, להאט אותו, להוריד אנרגיה וליצור את הז'אנר החדש בג'אז. כך נולד ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר", העמוק באופיו וכמובן המגניב, שגם חובבים פחות מיומנים התחברו אליו.
זה התחיל בסדרת ההקלטות שמיילס הקליט לאלבום The Birth of the Cool וזכה גם לשם נגדי לנטייה הגאוגרפית של הביבופ, "ג'אז החוף המערבי".
ביחד עם מוסיקאים נוספים שהחלו לעשות קוּל ג'אז, כמו סטן גץ ודייב ברובק ופול דזמונד, הביא מיילס באותם ימים את הג'אז למקום חדש ולדעת רבים גם טוב, במיוחד יחסית לתקופה שבה הג'אז מתחיל להיות מאוים על ידי מוסיקה קליטה, בדגש על מוסיקת הפופ והרוקנ'רול המצליחים, ההולכים ומשתלטים על הרדיו ומתחילים לדחוק אותו לירכתי הבמה והתרבות הפופולרית.
לצד ההצלחות של מיילס עם הג'אז הקר שלו, בלטו ענקים נוספים, כולל נגן הסקסופון סטן גץ, הרביעייה של הפסנתרן דייב ברובק, עם נגן הסקסופון פול דסמונד, מי שגם חיבר את המצליחה ביצירות שלהם, "Take Five" המפורסמת ואחרים.
אחר כך גם ייצא ממנו הליטוף של הג'אז הרך, Smooth Jazz, אבל זה כבר סיפור או שמא אילתור אחר...
#איך לזהות את הביבופ לעומת הקוּל ג'אז?
אפשר לראות את ה"קול ג'אז" וה"ביבופ" בתור המלח והפלפל של סגנונות הג'אז. אחד רגוע והוגה והשני חריף ומתרגש. הראשון מעמיק והשני מתפרץ, הקול קר והביבופ חם. אם הראשון יושב על כורסה, השני הוא על קוצים - סוער ונחפז.
אם נגני ביבופ בולטים בסולואים מהירים ואלתורים טכניים עד וירטואוזיים, הקול ג'אזיסטים עוסקים יותר בעומק הצליל, בביטוי והאיכות של הדברים. הראשונים הם כמו צעירים שנלהבים מההצלחה והשניים נוטים להרגיע ולומר בצלילים "לאט לך, תן לחשוב על זה, ברו!"
הסולואים בשניהם מתאפיינים אמנם בשינויי המנגינה ובאילתור על בסיס ההרמוניה, כלומר האקורדים המקוריים, אבל לקול ג'אז, הרגוע יחסית, אין אפילו מעט מה"סערה" האינטנסיבית שמביא איתו הביבופ לנגינה.
גם מתופפי כל סגנון שונים בנגינתם. בעוד מתופף ביבופ מרבה לנגן במקצבים מהירים ובצלילי תופים חדים שמפיקים מקלות התיפוף שלו, מתופף קול ג'אז משתמש לא פעם במברשות, לתיפוף רגוע ומלטף, רך יותר, מבליט את עצמו פחות.
הסבר של הג'אז הקר (Cool Jazz):
https://youtu.be/1WRvn66FwBc
"Take five" של רביעיית דייב ברובק:
https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw
אז מה? - "So what?" מקטעי הקוּל ג'אז המפורסמים של מיילס:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
סטן גץ מנגן את "Misty" הקוּלי:
https://youtu.be/P3qS363m7-w
וגם "בופליסיטי" הוא קוּל ג'אז נהדר:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום ''נערות הקילימנג'רו'' את מה שיזכה לשם ''ג'אז פיוז'ן'' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, ''Doo Bop'', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
וסרט תיעודי המספר כיצד הפך מיילס למוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/Je_ibLuqDkQ?long=yes
טייק פייב (Take 5), בעברית "קחו חמש", הוא ללא ספק קטע הג'אז המפורסם ביותר של דייב ברובק (Dave Brubeck) וההרכב שלו "רביעיית ברובק". הוא הוקלט על ידי הרביעיה לאלבומם Time Out.
היצירה, או בואו נאמר הקטע, שנחשב כיום לסטנדרט ג'אז מהפופולריים ביותר, הוקלט בשנת 1959, באולפני קולומביה שבניו יורק.
מילולית, שם הקטע "Take Five" הוא משחק מילים שמחבר בין המשקל של היצירה, משקל 5/4, לביטוי נפוץ בעולם הבידור של ארצות הברית להפסקה של חמש דקות "טייק פייב!" אומר מנהל החזרה, למשל, למשתתפים.
דבר מעניין בקטע הוא השימוש שעושה "טייק פייב" במשקל הנדיר והלא שגרתי של 5/4 בג'אז. Take Five לא היה הראשון במשקל זה, אבל חשוב לומר שהוא הביא אותו לראשונה להצלחה משמעותית, הן בקרב חובבי הג'אז והן בציבור הרחב.
בואו רגע לביצוע הראשון של Take Five לפני קהל. זה היה בשנת 1959, במועדון הלילה "וילג' גייט" שבניו יורק. בזמן שטייק פייב מנוגן, ממש כמו ב"סימפוניית הפרידה" של יוזף היידן, עזב כל אחד מחברי הרביעייה של ברובק את הבמה, מיד כשסיים לנגן את הקטע שלו. הסיבה חביבה - חסרי ההרכב רצו להשאיר את הבמה לג'ו מורלו, המתופף שלהם, כך שיוכל להפגין בסיום את היכולות שלו בתיפוף סולו, במשקל חמישה הרבעים, כשכל הבמה שלו וכל האוזניים והעיניים עליו.
אופייני מאוד לקטע היא המלודיה לסקסופון שמבוססת על סולם בלוז, מלווה בפסנתר המלווה עם אוסטינטו (חזרה עיקשת) על שני אקורדים שחוזרים שוב ושוב ובסיום שלו סולו התופים המרשים של המתופף.
מאז יצא, הפך Take Five ללהיט ענק והתמקם במקומות גבוהים במצעדי המכירות, כולל התמקמות סמלית בין חמשת הגדולים של מצעד התקליטים האמריקאי. עד היום הוא גם נחשב לסינגל הג'אז המכניס ביותר בכל הזמנים.
רבים חושבים שדייב ברובק הוא גם מי שכתב את הקטע הכל כך ידוע ואהוב הזה. מי שלמעשה כתב אותו היה דווקא הסקסופוניסט פול דזמונד. אגב, אותו דזמונד, מלחין Take Five, הוריש במותו את זכויות התמלוגים של כל יצירותיו, כולל טייק פייב כמובן, לצלב האדום האמריקאי.
הנה טייק פייב (Take Five) המפורסם:
https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw
דייב ברובק מסביר שהמקצב של טייק פייב בא מהסוסים שאביו הקאובוי גידל:
https://youtu.be/SuUhBfN6TNY
בהופעה:
https://youtu.be/PHdU5sHigYQ?t=3s
ביצוע קולי מרהיב של אל ג'ארו:
https://youtu.be/hhq7fSrXn0c
כרמן מקריי:
https://youtu.be/uEMzWuvUX44
ואפילו הסימפסונים בעניין:
https://youtu.be/7i6vcmXdJMM
קול ג'אז
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
