תמונות המוות, או "תמונות הפוסט מורטום” כמו שכונו בתקופה הויקטוריאנית, היו תמונות שבהן הושיבו את המת לצילום אחרון אחרי מותו.

המנהג הזה לא היה מתקבל יפה בימינו, אבל בעבר הוא היה מקובל. המשפחה הכואבת לא יכולה הייתה להיפרד מהבן או הבת המתים, מבלי להצטלם אתם בפעם האחרונה. פעמים רבות הייתה תמונה זו היחידה שבה צולם המת בכלל, כי באותה תקופה צילומים היו דבר יקר ונעשו אצל אנשי מקצוע בלבד.

למעשה, בשנים הראשונות של הצילום, היו צילומים כאלה מהשימושים הפופולאריים של המצלמה. הם גם עשו צדק חברתי, כיוון שאפשרו לבני המעמד הבינוני לשמר את זכר מתיהם, ממש כמו שהעשירים עשו עוד לפני המצאת המצלמה, כשהזמינו ציירים לתעד את יקיריהם המתים.

ברוב צילומי המוות נראות דמויות המתים ברורות וחדות הרבה יותר מדמויותיהן המטושטשות של בני המשפחה החיים, המצולמים לידם. הסיבה הייתה טכנית - לצילום בזמנים ההם נדרש זמן חשיפה ארוך מאד ודמות בני המשפחה הנעים ונושמים, נקלטה בצורה פחות חדה מדמותם של המתים, שלא זזו ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות.

פעמים רבות העמידו את המת לצילום כשהוא נתמך באמצעות דוכן, שהוצב מאחוריו. הצלמים גם עשו מאמצים לשוות למתים מראה “חי”, על ידי הוספת סומק ללחיים ולעיתים אפילו על ידי ציור עיניים בתמונה, מעל העפעפיים הסגורים של המת.

תמונות אלה נקראו לעיתים “ממנטו מורי”, כשם הציווי התרבותי העתיק - לחיות את החיים, מכיוון שהמוות הוא בלתי נמנע ויכול לקרות בכל רגע. אם תחשבו על זה, הן אינן מפחידות, אלא יותר מהוות ביטוי של אהבה גדולה וגעגוע מיידי לאדם אהוב.


הנה סיפורן של תמונות המוות העצובות מהתקופה הוויקטוריאנית:

https://youtu.be/oF29vcZNMQY


הסבר התופעה של תמונות מוות מהעבר הרחוק:

http://youtu.be/mYytf471Tf8


תמונות מוות ויקטוריאניות:

https://youtu.be/6p9mZFcYhqo


וכך העמידו את המתים לצילום:

https://youtu.be/ZqWSRPuBrqs