שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי הייתה אדית פיאף, האנקור הצרפתי?
היא הייתה אישה קטנה, לא הכי יפה ובעלת קול שאינו ערב במיוחד. היא גדלה בעוני ובצל הפשע ברחוב, אבל ברגע שהחלה לשיר התאהבה בה כל צרפת. שיריה היו מלאי רגש והיא הייתה מהזמרות האמיתיות והכנות שהופיעו במאה ה-20. האסונות שעברה והקשיים שעליהם התגברה בחייה, רק חישלו את הנפש והאמנות שלה לדרגה שקרובה לשלמות. היא הייתה זמרת שידעה על כל מה ששרה, כי חייה שלה היו כמו סרט מדהים וכמעט לא יאומן.
מעוני, כאב ובדידות ועד אהבה, אובדן ורגש - ההמונים האמינו לה כי היא ידעה על מה היא שרה וסיפור חייה העיד על כך.
אדית פיאף נולדה בחדר מדרגות בפאריס, בירת צרפת. בת למשפחה ענייה של אמני רחוב, שאמה ראתה בה נטל ונטשה אותה. אביה, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, העבירה לסבתה שגידלה אותה בין פושעים. כשחזר האב מהמלחמה, החל להופיע עם אדית הצעירה ברחוב והיא החלה לשיר, כדי להגדיל את התרומות מהעוברים ושבים. בגיל 16 נישאה לנער שליח ובתם התינוקת מתה ממחלה.
אדית התגלתה ברחוב והחלה להופיע במועדון. היא התפרסמה בגיל 20 וזכתה לכינוי "ציפור דרור" (בצרפתית: פיאף). הכינוי הפך לשמה הבימתי. לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה, היא לא הייתה צריכה כל בגד אחר. בשנות מלחמת העולם השנייה היא המשיכה להופיע בפאריס הכבושה על ידי הנאצים ועוררה ביקורת על חייה הנוחים, בצל הכובש הגרמני.
היו לה הרבה חברים אבל אהבת חייה היה המתאגרף הצרפתי מרסל סרדן. הוא מת בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו אליה לניו יורק. אבל פיאף, מנוסה בכאב ובקשיים, התעקשה באותו הערב לא לבטל הופעה ולהופיע כרגיל. כל צרפת חשה את כאבה של הכוכבת האהובה שלה. לזכרו היא כתבה את "הימנון לאהבה" המרטיט.
בגיל 48 מתה "האנקור הצרפתי" ממחלת הסרטן והשאירה אומה שלמה כואבת. הסרט "החיים בורוד" שנעשה ב-2007 על חייה, היה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת אי-פעם.
הנה אדית פיאף בשיר "המנון לאהבה" מתוך סרט:
http://youtu.be/QYgVDXUIAuo
גדולת זמרות צרפת בשיר "לא, איני מצטערת על דבר":
http://youtu.be/fpHAsb2XQOY
השיר "הקהל" של אדית פיאף שתורגם לעברית:
http://youtu.be/X1OL4-m43U4
אחד משיריה המוכרים ביותר, שגם הפך לסטנדרט ג'אז פופולרי "עלי שלכת":
http://youtu.be/wj9QTpzIcGU
והלווייתה של אדית פיאף ותמונות מהקריירה שלה:
http://youtu.be/KFQm1HXTbhg
מתי זכה שארל אזנבור לתואר "פרנק סינטרה הצרפתי"?
שארל אזנבור (Charles Aznavour) היה זמר, כותב שירים ומלחין נודע, שהפך גם לשחקן קולנוע. הוא נולד בפריז, בנם של צמד אמנים ממוצא ארמני, שהיגרו לפריז. כבר מגיל צעיר נחשף אזנבור לבמה ולתאטרון וגילה כישרון רב.
את ההצלחה הראשונית שלו הוא חייב לזמרת האגדית אדית פיאף, ששמעה אותו שר בצעירותו ודאגה לקדם אותו. שארל אזנבור צורף לסיבוב ההופעות של פיאף ברחבי צרפת והגיע איתה גם להופעות בארצות הברית.
כנהוג בשנסון הצרפתי, שר אזנבור שירים על אהבה, חברים, על החיים, על פרידות, על משפחה וגעגועים, על אהבה לא ממומשת ובדידות, כשפריז נמצאת שם תמיד, ברקע סיפוריו ובכל טווח הרגשות שזימר.
כבר בצעירותו הוא זכה לכינוי המכובד "פרנק סינטרה הצרפתי". הדמיון ביניהם הורגש מיד. כמו סינטרה, גם הוא הציע כישרון מיידי - מגוון השירים והמקצבים שביצע, סגנון ההגשה של השירים, הקול המחוספס ומלא ההבעה וההופעה המיומנת שלו בלטו באיכותם.
את שורשיו הארמניים החשיב אזנבור מאוד. רבים מכירים את שארל אזנבור כאמן צרפתי מהידועים בעולם, אבל לא כולם היו מודעים לכך שהוא היה גם הארמני המפורסם ביותר ביותר בעולם, או מי שנודע בתור "שגריר כל ארמניה". הוא לא רק ראה את עצמו כשגריר ארמני, אלא כשגריר הזיכרון של השואה הארמנית.
עוד פחות ידוע שבכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה הצילו בני משפחתו חברי מחתרת ארמנים ויהודים רבים, תוך סיכון עצום של חייהם וחיי ילדיהם. כזו הייתה משפחת אזנבוריאן, שהיו בעצמם ניצולי רצח העם הארמני ופליטים ארמניים בעברם. על כך כתב חוקר רצח העם, הג'נוסייד הארמני, פרופ' יאיר אורון, בספרו "מצילים (צדיקים) ולוחמים".
אזנבור הוא פרנק סינטרה הצרפתי, בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/s4z8wGDbPfE
קיצור חיי שארל אזנבור:
https://youtu.be/iK3W80MUOJg
השיר לה בוהם, בצרפתית La Boheme:
https://youtu.be/hWLc0J52b2I
הארמני המפורסם בעולם:
https://youtu.be/lsSybl5WplE
"לה מאמא" המיתולוגי:
https://youtu.be/BkiktZub8ts
"She" של שארל אזנבור שכיכב בסרט "נוטינג היל":
https://youtu.be/IfHwc7N4yuQ
קדימון הסרט אזנבור הצעיר שרוצה לפרוץ:
https://youtu.be/ugCLJuLTVEw
והשיר "שתי גיטרות" Les Deux Guitares:
https://youtu.be/3zFuuorDvAA
מה מיוחד בבית הקברות פר לשז?
בית העלמין פֵּר לָשֵז (Père Lachaise) הוא אולי בית הקברות המפורסם בעולם. כשפוסעים בתוכו לעיתים נדמה שאתם נמצאים בספר היסטוריה. יש כאן ייצוג כמעט לכל מי שהצליח להטביע חותם בתרבות הצרפתית במאות האחרונות, עם דגש על הפריזאים שביניהם.
בפר לאשז ניתן לראות לא מעט מצבות מפוארות שהן בעצם מבנים המזכירים כנסיות זעירות. אלה בדרך כלל קברים משפחתיים שבהם קבורים רבים מבני המשפחה, לאורך דורות. זה נובע מהמנהג של הקתולים לקבור באותו מקום כמה מתים.
בית העלמין נוסד בשנת 1804 כשהשטח, שהיה אז מחוץ לפאריס, נרכש על ידי העיריה והפך לבית קברות. זו הייתה יוזמה של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה, אבל על ההמונים זה לא השפיע. איש לא התלהב לקבור את קרוביו בבית העלמין הרחוק כל כך מהעיר, ורק מעטים השתכנעו. אבל הנהלת בית הקברות לא התייאשה וערכה קמפיין לקידום המכירות של הקברים בפר לשז. הם העבירו אל בית הקברות החדש לא מעט מקבריהם של מפורסמי התקופה, ביניהם המחזאי מולייר, כותב המשלים לה פונטיין ואחרים. כבר אז ידוענים היו מגנט להמונים והקמפיין הצליח. רבים החלו לקבור את מתיהם ליד הסלבס המתים של פר לשז והמקום הפך להצלחה מסחררת. כיום קבורים בו מעל 300 אלף איש.
בין המפורסמים שקבורים בפר לשז ניתן למצוא את המלחין פרדריק שופן, יוצר הקולנוע המוקדם ז'ורז' מלייס, המחזאי המבריק אוסקר וויילד, הזמרת הצרפתית החשובה ביותר אדית פיאף, לצד זמרים כמו ז'ילבר בקו ואיב מונטאן שקבור ביחד עם אשתו השחקנית סימון סיניורה. הקבר המפורסם והנערץ על הצעירים שם הוא קברו של אליל הרוק משנות ה-60, מנהיג להקת "הדלתות" ג'ים מוריסון, שמת בפאריס ונקבר בפר לשז.
מקור שמו של בית הקברות הוא משמו של האב פרנסואה דה לָה שֵז, מי שהיה הכומר המוודה של המלך לואי ה-14.
הנה סיפורו של בית הקברות פר לשז:
https://youtu.be/YbGv_fpIC78
שיטוט שקט בבית העלמין פר לאשז:
https://youtu.be/i87MUtcLMZU
וקצת על האישים הקבורים בבית הקברות פר לאשז:
https://youtu.be/C_umAQ8zAAw
מהם שירי השנסון הצרפתיים?
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
#השנסוניירים הגדולים
ענקי השנסון הצרפתי, הזמרים שחלקם היו זמרים-יוצרים (singer songwriter) הותירו פס קול ייחודי ובלתי נשכח לכל תקופה. כולם הצטיינו בדרך הגשה ייחודית להם ורבים מהם אף פרצו אל מעבר לים והצליחו בעולם.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית "שנסון".
הנה ז'ורז' ברסאנס ב"לא אבקש את ידך":
https://youtu.be/I9OXwNd8EUs
זמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) ב"עלי שלכת":
https://youtu.be/Xo1C6E7jbPw
ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) בשירו "נטלי":
https://youtu.be/TilQ8BIHisw
"המנון לאהבה" של אדית פיאף:
https://youtu.be/9sIXUyjAACA
והקברט המיתולוגי ומעוז השנסונים הצרפתי, שפעיל עד היום בפריז - Au Lapin Agile (הארנב הזריז):
https://youtu.be/AKSAIZWUu1A
מהי השמלה השחורה הקטנה?
מבין המהפכות של קוקו שאנל בתחום האופנה הנשית, אחת המשמעותיות והמפתיעות שבהן, בדיעבד לפחות, היא "השמלה השחורה הקטנה" (Little Black Dress או בקיצור LBD), מוצר אופנה שהיה למושג.
"השמלה השחורה הקטנה" הייתה הצלחה כל כך גדולה ושינוי קונספט כה משמעותי, עד שמגזין האופנה "ווג" כינה את השמלה הזו "הפורד של שאנל" (Channel's Ford), בהתייחסות לדגם ה-T של פורד שהפך את המכונית למוצר נפוץ ומצליח בכל המעמדות.
עד שנות ה-20 של המאה הקודמת היה הבד השחור מזוהה עם אבל, אלמנות, שכול ואובדן. אבל קוקו שאנל, מגדולות מעצבי האופנה ואולי הגדולה שבהם, אימצה בשנת 1926 את הצבע השחור בשביל שמלות הערב שעיצבה.
לעומת מהפכות אחרות שלה, זו הייתה מהפכה חברתית קטנה, אבל לא פשוטה. במיוחד בשביל גברים רבים באותה תקופה שמצאו את עצמם חסרים את הסגנון המהודר של שמלות הערב שלבשו הנשים עד אז.
הנשים, לעומת זאת, התלהבו מהפשטות המיוחדת וקימורי הגוף שלפתע יצאו לאור. נשות החברה הגבוהה של פאריס אימצו את השמלה האלגנטית שהציעה להם כוהנת האופנה ובזמן השפל הכלכלי של שנות ה-30 היא התפשטה לכל העולם. הזמרת הצרפתית האגדית אדית פיאף לבשה רק אותה והפכה אותה לחלק מהדמות הנערצת שלה. המוני נשים אהבו את השמלה הזו מאד, גם בזכותה.
כך התממשה הנבואה של "ווג" שניבא בדייקנות ש"השחורה הקטנה", ה-LBD, תהפוך למדים הלא רשמיים של הנשים כולן, בכל סגנון שהוא.
אפילו הכותבים בווג לא ידעו עד כמה... מה שהיה בתחילה יקר ויוקרתי הפך במהירות למוצר נפוץ, לכל גיל ולכל כיס. ההצלחה הייתה כה גדולה ,עד שפריט האופנה הזה הפך למושג נשי, כמו חזייה או תיק יד.
עד היום נחשבת "השמלה השחורה הקטנה" לאחד מפריטי החובה של האישה המודרנית ולא נראה שהיא הולכת להיעלם. במלתחה הנשית הממוצעת של כל אישה, מצעירה ועוד בוגרת, יש אחת או יותר כאלה. יתרונה הגדול הוא שבשילוב אביזרי אופנה מתאימים, השמלה השחורה הזו יכולה להתאים לכל אירוע ולכל שעה ביממה, מה שמתאים לאמירה המפורסמת של קוקו שאנל "האופנה חולפת. הסגנון נשאר."
הנה סיפורה של השמלה השחורה הקטנה:
https://youtu.be/cs-3fUbUz2g
רגעי השיא של השמלה הקטנה השחורה:
https://youtu.be/XC8tDMyh8Hw
השמלות השחורות הקטנות של היום:
https://youtu.be/M1Ag0Bg2l54
אקססוריז, תוספות שניתן להוסיף לה ולהפוך אותה למגוונת ורבת-צדדים:
https://youtu.be/Z9VydQLFdeg
ושיר של דנה ברגר (עברית):
https://youtu.be/_n8lP7vgZS8
היא הייתה אישה קטנה, לא הכי יפה ובעלת קול שאינו ערב במיוחד. היא גדלה בעוני ובצל הפשע ברחוב, אבל ברגע שהחלה לשיר התאהבה בה כל צרפת. שיריה היו מלאי רגש והיא הייתה מהזמרות האמיתיות והכנות שהופיעו במאה ה-20. האסונות שעברה והקשיים שעליהם התגברה בחייה, רק חישלו את הנפש והאמנות שלה לדרגה שקרובה לשלמות. היא הייתה זמרת שידעה על כל מה ששרה, כי חייה שלה היו כמו סרט מדהים וכמעט לא יאומן.
מעוני, כאב ובדידות ועד אהבה, אובדן ורגש - ההמונים האמינו לה כי היא ידעה על מה היא שרה וסיפור חייה העיד על כך.
אדית פיאף נולדה בחדר מדרגות בפאריס, בירת צרפת. בת למשפחה ענייה של אמני רחוב, שאמה ראתה בה נטל ונטשה אותה. אביה, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, העבירה לסבתה שגידלה אותה בין פושעים. כשחזר האב מהמלחמה, החל להופיע עם אדית הצעירה ברחוב והיא החלה לשיר, כדי להגדיל את התרומות מהעוברים ושבים. בגיל 16 נישאה לנער שליח ובתם התינוקת מתה ממחלה.
אדית התגלתה ברחוב והחלה להופיע במועדון. היא התפרסמה בגיל 20 וזכתה לכינוי "ציפור דרור" (בצרפתית: פיאף). הכינוי הפך לשמה הבימתי. לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה, היא לא הייתה צריכה כל בגד אחר. בשנות מלחמת העולם השנייה היא המשיכה להופיע בפאריס הכבושה על ידי הנאצים ועוררה ביקורת על חייה הנוחים, בצל הכובש הגרמני.
היו לה הרבה חברים אבל אהבת חייה היה המתאגרף הצרפתי מרסל סרדן. הוא מת בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו אליה לניו יורק. אבל פיאף, מנוסה בכאב ובקשיים, התעקשה באותו הערב לא לבטל הופעה ולהופיע כרגיל. כל צרפת חשה את כאבה של הכוכבת האהובה שלה. לזכרו היא כתבה את "הימנון לאהבה" המרטיט.
בגיל 48 מתה "האנקור הצרפתי" ממחלת הסרטן והשאירה אומה שלמה כואבת. הסרט "החיים בורוד" שנעשה ב-2007 על חייה, היה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת אי-פעם.
הנה אדית פיאף בשיר "המנון לאהבה" מתוך סרט:
http://youtu.be/QYgVDXUIAuo
גדולת זמרות צרפת בשיר "לא, איני מצטערת על דבר":
http://youtu.be/fpHAsb2XQOY
השיר "הקהל" של אדית פיאף שתורגם לעברית:
http://youtu.be/X1OL4-m43U4
אחד משיריה המוכרים ביותר, שגם הפך לסטנדרט ג'אז פופולרי "עלי שלכת":
http://youtu.be/wj9QTpzIcGU
והלווייתה של אדית פיאף ותמונות מהקריירה שלה:
http://youtu.be/KFQm1HXTbhg
שארל אזנבור (Charles Aznavour) היה זמר, כותב שירים ומלחין נודע, שהפך גם לשחקן קולנוע. הוא נולד בפריז, בנם של צמד אמנים ממוצא ארמני, שהיגרו לפריז. כבר מגיל צעיר נחשף אזנבור לבמה ולתאטרון וגילה כישרון רב.
את ההצלחה הראשונית שלו הוא חייב לזמרת האגדית אדית פיאף, ששמעה אותו שר בצעירותו ודאגה לקדם אותו. שארל אזנבור צורף לסיבוב ההופעות של פיאף ברחבי צרפת והגיע איתה גם להופעות בארצות הברית.
כנהוג בשנסון הצרפתי, שר אזנבור שירים על אהבה, חברים, על החיים, על פרידות, על משפחה וגעגועים, על אהבה לא ממומשת ובדידות, כשפריז נמצאת שם תמיד, ברקע סיפוריו ובכל טווח הרגשות שזימר.
כבר בצעירותו הוא זכה לכינוי המכובד "פרנק סינטרה הצרפתי". הדמיון ביניהם הורגש מיד. כמו סינטרה, גם הוא הציע כישרון מיידי - מגוון השירים והמקצבים שביצע, סגנון ההגשה של השירים, הקול המחוספס ומלא ההבעה וההופעה המיומנת שלו בלטו באיכותם.
את שורשיו הארמניים החשיב אזנבור מאוד. רבים מכירים את שארל אזנבור כאמן צרפתי מהידועים בעולם, אבל לא כולם היו מודעים לכך שהוא היה גם הארמני המפורסם ביותר ביותר בעולם, או מי שנודע בתור "שגריר כל ארמניה". הוא לא רק ראה את עצמו כשגריר ארמני, אלא כשגריר הזיכרון של השואה הארמנית.
עוד פחות ידוע שבכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה הצילו בני משפחתו חברי מחתרת ארמנים ויהודים רבים, תוך סיכון עצום של חייהם וחיי ילדיהם. כזו הייתה משפחת אזנבוריאן, שהיו בעצמם ניצולי רצח העם הארמני ופליטים ארמניים בעברם. על כך כתב חוקר רצח העם, הג'נוסייד הארמני, פרופ' יאיר אורון, בספרו "מצילים (צדיקים) ולוחמים".
אזנבור הוא פרנק סינטרה הצרפתי, בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/s4z8wGDbPfE
קיצור חיי שארל אזנבור:
https://youtu.be/iK3W80MUOJg
השיר לה בוהם, בצרפתית La Boheme:
https://youtu.be/hWLc0J52b2I
הארמני המפורסם בעולם:
https://youtu.be/lsSybl5WplE
"לה מאמא" המיתולוגי:
https://youtu.be/BkiktZub8ts
"She" של שארל אזנבור שכיכב בסרט "נוטינג היל":
https://youtu.be/IfHwc7N4yuQ
קדימון הסרט אזנבור הצעיר שרוצה לפרוץ:
https://youtu.be/ugCLJuLTVEw
והשיר "שתי גיטרות" Les Deux Guitares:
https://youtu.be/3zFuuorDvAA
בית העלמין פֵּר לָשֵז (Père Lachaise) הוא אולי בית הקברות המפורסם בעולם. כשפוסעים בתוכו לעיתים נדמה שאתם נמצאים בספר היסטוריה. יש כאן ייצוג כמעט לכל מי שהצליח להטביע חותם בתרבות הצרפתית במאות האחרונות, עם דגש על הפריזאים שביניהם.
בפר לאשז ניתן לראות לא מעט מצבות מפוארות שהן בעצם מבנים המזכירים כנסיות זעירות. אלה בדרך כלל קברים משפחתיים שבהם קבורים רבים מבני המשפחה, לאורך דורות. זה נובע מהמנהג של הקתולים לקבור באותו מקום כמה מתים.
בית העלמין נוסד בשנת 1804 כשהשטח, שהיה אז מחוץ לפאריס, נרכש על ידי העיריה והפך לבית קברות. זו הייתה יוזמה של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה, אבל על ההמונים זה לא השפיע. איש לא התלהב לקבור את קרוביו בבית העלמין הרחוק כל כך מהעיר, ורק מעטים השתכנעו. אבל הנהלת בית הקברות לא התייאשה וערכה קמפיין לקידום המכירות של הקברים בפר לשז. הם העבירו אל בית הקברות החדש לא מעט מקבריהם של מפורסמי התקופה, ביניהם המחזאי מולייר, כותב המשלים לה פונטיין ואחרים. כבר אז ידוענים היו מגנט להמונים והקמפיין הצליח. רבים החלו לקבור את מתיהם ליד הסלבס המתים של פר לשז והמקום הפך להצלחה מסחררת. כיום קבורים בו מעל 300 אלף איש.
בין המפורסמים שקבורים בפר לשז ניתן למצוא את המלחין פרדריק שופן, יוצר הקולנוע המוקדם ז'ורז' מלייס, המחזאי המבריק אוסקר וויילד, הזמרת הצרפתית החשובה ביותר אדית פיאף, לצד זמרים כמו ז'ילבר בקו ואיב מונטאן שקבור ביחד עם אשתו השחקנית סימון סיניורה. הקבר המפורסם והנערץ על הצעירים שם הוא קברו של אליל הרוק משנות ה-60, מנהיג להקת "הדלתות" ג'ים מוריסון, שמת בפאריס ונקבר בפר לשז.
מקור שמו של בית הקברות הוא משמו של האב פרנסואה דה לָה שֵז, מי שהיה הכומר המוודה של המלך לואי ה-14.
הנה סיפורו של בית הקברות פר לשז:
https://youtu.be/YbGv_fpIC78
שיטוט שקט בבית העלמין פר לאשז:
https://youtu.be/i87MUtcLMZU
וקצת על האישים הקבורים בבית הקברות פר לאשז:
https://youtu.be/C_umAQ8zAAw
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
#השנסוניירים הגדולים
ענקי השנסון הצרפתי, הזמרים שחלקם היו זמרים-יוצרים (singer songwriter) הותירו פס קול ייחודי ובלתי נשכח לכל תקופה. כולם הצטיינו בדרך הגשה ייחודית להם ורבים מהם אף פרצו אל מעבר לים והצליחו בעולם.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית "שנסון".
הנה ז'ורז' ברסאנס ב"לא אבקש את ידך":
https://youtu.be/I9OXwNd8EUs
זמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) ב"עלי שלכת":
https://youtu.be/Xo1C6E7jbPw
ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) בשירו "נטלי":
https://youtu.be/TilQ8BIHisw
"המנון לאהבה" של אדית פיאף:
https://youtu.be/9sIXUyjAACA
והקברט המיתולוגי ומעוז השנסונים הצרפתי, שפעיל עד היום בפריז - Au Lapin Agile (הארנב הזריז):
https://youtu.be/AKSAIZWUu1A
אדית פיאף
מבין המהפכות של קוקו שאנל בתחום האופנה הנשית, אחת המשמעותיות והמפתיעות שבהן, בדיעבד לפחות, היא "השמלה השחורה הקטנה" (Little Black Dress או בקיצור LBD), מוצר אופנה שהיה למושג.
"השמלה השחורה הקטנה" הייתה הצלחה כל כך גדולה ושינוי קונספט כה משמעותי, עד שמגזין האופנה "ווג" כינה את השמלה הזו "הפורד של שאנל" (Channel's Ford), בהתייחסות לדגם ה-T של פורד שהפך את המכונית למוצר נפוץ ומצליח בכל המעמדות.
עד שנות ה-20 של המאה הקודמת היה הבד השחור מזוהה עם אבל, אלמנות, שכול ואובדן. אבל קוקו שאנל, מגדולות מעצבי האופנה ואולי הגדולה שבהם, אימצה בשנת 1926 את הצבע השחור בשביל שמלות הערב שעיצבה.
לעומת מהפכות אחרות שלה, זו הייתה מהפכה חברתית קטנה, אבל לא פשוטה. במיוחד בשביל גברים רבים באותה תקופה שמצאו את עצמם חסרים את הסגנון המהודר של שמלות הערב שלבשו הנשים עד אז.
הנשים, לעומת זאת, התלהבו מהפשטות המיוחדת וקימורי הגוף שלפתע יצאו לאור. נשות החברה הגבוהה של פאריס אימצו את השמלה האלגנטית שהציעה להם כוהנת האופנה ובזמן השפל הכלכלי של שנות ה-30 היא התפשטה לכל העולם. הזמרת הצרפתית האגדית אדית פיאף לבשה רק אותה והפכה אותה לחלק מהדמות הנערצת שלה. המוני נשים אהבו את השמלה הזו מאד, גם בזכותה.
כך התממשה הנבואה של "ווג" שניבא בדייקנות ש"השחורה הקטנה", ה-LBD, תהפוך למדים הלא רשמיים של הנשים כולן, בכל סגנון שהוא.
אפילו הכותבים בווג לא ידעו עד כמה... מה שהיה בתחילה יקר ויוקרתי הפך במהירות למוצר נפוץ, לכל גיל ולכל כיס. ההצלחה הייתה כה גדולה ,עד שפריט האופנה הזה הפך למושג נשי, כמו חזייה או תיק יד.
עד היום נחשבת "השמלה השחורה הקטנה" לאחד מפריטי החובה של האישה המודרנית ולא נראה שהיא הולכת להיעלם. במלתחה הנשית הממוצעת של כל אישה, מצעירה ועוד בוגרת, יש אחת או יותר כאלה. יתרונה הגדול הוא שבשילוב אביזרי אופנה מתאימים, השמלה השחורה הזו יכולה להתאים לכל אירוע ולכל שעה ביממה, מה שמתאים לאמירה המפורסמת של קוקו שאנל "האופנה חולפת. הסגנון נשאר."
הנה סיפורה של השמלה השחורה הקטנה:
https://youtu.be/cs-3fUbUz2g
רגעי השיא של השמלה הקטנה השחורה:
https://youtu.be/XC8tDMyh8Hw
השמלות השחורות הקטנות של היום:
https://youtu.be/M1Ag0Bg2l54
אקססוריז, תוספות שניתן להוסיף לה ולהפוך אותה למגוונת ורבת-צדדים:
https://youtu.be/Z9VydQLFdeg
ושיר של דנה ברגר (עברית):
https://youtu.be/_n8lP7vgZS8
