אָמָּנוּת (הוגים את זה: אוֹמָּנוּת) היא סוג של יצירה שמביעה רגשות, או מציגה תמונה כלשהי. האמנות לא נעשית על פי צורת פעולה שמוגדרת מראש, אלא בהחלטת האמן ועל פי היצירתיות והפרשנות שלו.

לאמנות יש שורשים מאז ימי האדם הקדמון, כשצייר את ציורי המערות של העידן הפרהיסטורי ויצר פסלים זעירים של אלילות (הם נקראים כיום "ונוסים").

עד לפני כמאה שנה תפקיד האמנות היה בעיקר חברתי או דתי. עד אז כמעט ולא נוצרה אמנות לשמה, אמנות למען אמנות, למען היופי או ככלי לביטוי אישי המנותק מתפקידים אחרים.

אמנות כיום נוצרת בתחומים שונים, כולל ציור, מוסיקה, צילום, פיסול, קולנוע ועוד. יש לה מקום חשוב בתרבות האנושית ומעמד מרכזי, בין השאר משום שהיא קשורה באסתטיקה ויופי והיא נוגעת ברגש האנושי.

תפקידו של האמן הוא להסב את תשומת לב האנשים למראות, לתופעות, ליופי ולכאב. הרי השקיעה הייתה כאן תמיד, מאז שהאדם החל להתקיים ולחשוב ולהבין דברים. אבל ככל הנראה לא הבחין איש ביופי של השקיעה עד שהצייר הראשון צייר את השקיעה והסב את תשומת הלב האנושית ליופייה.

כך מציגים האמנים במשך אלפי שנים את מה שהם רואים מסביבם. ברגישות ובעיניים בוחנות הם מאתרים את היופי והסבל, את העליבות וההדר, את הגדולה והנמיכות, את הניצחונות והתבוסות של רוח האדם. כשהם מנציחים את כל אלו באמנות, הם "מכריחים" את הצופה להבחין גם הוא בדברים ולקחת עליהם אחריות.

הכירו את התחומים באמנות בתגית "תחומי האמנות".


הנה הקשר ההיסטורי שבין דת ואמנות (מתורגם):

https://youtu.be/qfITRYcnP84



דיון קולנועי מהסרט "חיוך של מונה ליזה" על מהי אמנות (מתורגם):

http://youtu.be/o1yGGdXUNWU


סיפור על ציור של ויסלר שבו הגדיר על מה בעצם משלמים בה (עברית):

https://youtu.be/eC0Uy58aVqE


דיון פילוסופי יותר על האמנות ומהי בדיוק:

http://youtu.be/76vsMlx43Z4


קבלו את תולדות האמנות ב-3 דקות:

http://youtu.be/oZOsR0TzbJ8


האמנות העתיקה של האבוריג'ינים באוסטרליה, בני התרבות הכי ותיקים שנמצאים באותו מקום לכל אורך ההיסטוריה:

http://youtu.be/oSHKqX8_pqU


ומה הופך דבר לאמנות:

https://youtu.be/vV2cc_fFgmA?long=yes

אמנות אוכל, או אמנות מזון (food art) היא שימוש במצרכי מזון שונים כדי ליצור פסלים ועבודות אמנות. מעבודות אמנות בשוקולד, שמציגות שוקולד בצורת קוביות דומינו, לבני לגו, גולגולות וכלי עבודה ועד פיסול בירקות, וציור מורכב מסוגי מזון המסודרים על גבי מגשים בצורה מופתית.

האמנות הזו היא אמנות של הרגע, כיוון שהיא מתכלה ואינה שורדת לזמן רב, אבל אמנות האוכל מצטלמת יפה ונראית מצויין בזכרונות המצולמים שפזורים ברחבי האינטרנט.


הנה כמה עבודות אמנות כאלה:

http://youtu.be/X3vlRtpMZGo


כך יוצרים אותן:

https://youtu.be/Ta7JF78UOn0


אוסף ענקי של עבודות אמנות מזון:

https://youtu.be/MzMCNLUveiQ


וכמו שלניוז יש פייק ניוז הנה פייק אמנות אוכל, או לפחות פייק אוכל משעשע:

https://youtu.be/EWEl8-PHhMI

מיכלאנג'לו (Michelangelo), או מיכאלאנג'לו, כונה על ידי בני דורו "האלוהי". היו שהצמידו לו את התואר "שמיימי". הוא נחשב לאחד מגדולי הפסלים בהיסטוריה, אולי הגדול שבהם. כדי ללמוד לפסל את גוף האדם, הרבה מיכאלאנג'לו לנתח גופות וללמוד את השרירים ומבנה הגוף האנושי לפרטיו. הגופות שניתח היו של עניים, שאוחסנו בבתי החולים ללא השגחה, עד לקבורה.

את פסליו הוא פיסל בפטיש ואיזמל והגיע לרמת דיוק שלא תאומן בפרטים. יכולתו לתאר כל איבר בגוף האנושי, כל נים בפניו וכל קפל בבגדים, הטכניקה שלו בבניית פרופורציות מושלמות - כל אלה הפכו אותו למייצג של אמנות הרנסאנס במובן הכי מופלא שלה.

מיכאלאנג'לו (או בשמו המלא: מיכאל אנג'לו די לודיבקו באונאררוטי סימוני) הוא אחד האמנים החשובים בהיסטוריה של האמנות. הוא פעל בתקופת הרנסנס. מיכאלאנג'לו היה צייר, פסל, משורר, מהנדס ואדריכל. השפעתו על בני זמנו ועל האמנות בכלל היתה גדולה מאד.

רבות מיצירותיו של מיכלאנג'לו, כגון הפסל דוד, משה, הפייטה של מריה וישו בוותיקן והפרסקאות בקפלה הסיסטינית ("בריאת העולם"), נחשבות מהחשובות שבאמנות העולמית.


הנה סיפור חייו:

https://youtu.be/V6ON7F4Wn4k


עוד מילדותו וחייו של מיכלאנג'לו:

https://youtu.be/ML1PA_Dxa_M


הביוגרפיה של מיכלאנג'לו:

http://youtu.be/qQ98sERHhto


ותכנית חינוכית על מיכאלאנג'לו (עברית):

https://youtu.be/ptvCKUA-l9I?long=yes

וינסנט ואן גוך לא יכול היה לשער שיזכה בתהילה כזו. כמה שבועות לפני מותו, הוא עוד הספיק לקרוא את הביקורת הטובה היחידה, שיכולה הייתה לרמז על המעמד האייקוני שלו יזכה לאחר מותו. היה זה מבקר האמנות אלברט אורייה שהחמיא לו וכתב עליו אז "גאון מיואש ואדיר" ובזאת הספיק להעניק לו קורטוב מאותה תהילה שלה לא זכה בחייו.

בדרך כלל איננו נוהגים לבסס ערך שלם על סרטון וידאו, אבל הפעם נחרוג ממנהגנו ונראה לכם את וינסנט ון גוך נכנס עם חברים בהווה אל המוזיאון ורואה את יצירותיו הרבות, את הקהל הנרגש המביט בהן בהשתאות ואת האהדה שלה הן זוכות. ההתרגשות בפניו עצומה וכך גם ההפתעה על כך שבכלל יודעים עליו.

אז הוא שומע את המחמאות הרבות מהמומחה לאמנות, פרופסור המספר על ואן גוך שהוא "לא רק גדול האמנים בהיסטוריה, אלא גם מהאנשים הטובים שחיו על כדור הארץ..." וכאן ההתרגשות בשיאה. מה לדעתכם עושה האמן שסבל כל כך בחייו מחוסר הערכה וחוסר אהדה לאמנותו, שהשתגע ומת עני, בודד ופגוע בנפשו?


הנה סרטון שמציג את ואן גוך בביקור דמיוני במחלקת מוזיאון של ימינו המוקדשת ליצירותיו:

http://youtu.be/ubTJI_UphPk


ומה שקורה כשהציורים שלו קמים לתחייה:

https://youtu.be/MPQSN3fNLF4

קליגרפיה (Calligraphy), או כתיבה תמה, היא אמנות הכתיבה ובדרך כלל היא מתייחסת לכתיבה מסוגננת. זוהי אמנות הכתיבה הקישוטית.

מקורה של אמנות הקליגרפיה הוא באמנות קדומה של סין ומזרח אסיה במאה ה-4 לספירה. משם היא התפתחה והתפשטה לפרס ולארצות האיסלאם, שבה תופס הכתב המסוגנן מקום מקודש והתפתחה מסורת קליגרפית עשירה. גם ביהדות התייחסו לסופרי הסת"ם, מי שכתבו את ספרי התורה, בכבוד רב. בצד מעמדם הדתי, הם נחשבו גם בעלי סגנון אישי ואמנותי.

גם בעולם המערבי התפתחה הקליגרפיה, בתוך המעבר מאותיות יווניות לאותיות לטיניות וכתיבה של כתבי-דת לטיניים מעוטרים ומאוירים. בימי הביניים פותחו סגנונות כתיבה, כמו האותיות האוּנקִייליוֹת שהיו נהוגות באי האנגלי, המינוסקול הקרולינגי והכתב הגותי שפותחו בגרמניה והכתב הנטוי שפותח באיטליה.

במאה ה-19, לאחר שמאז המצאת הדפוס ירדה קרנה של הקליגרפיה, חזרו אמני קליגרפיה לפעול. במאה ה-20 חזרה הקליגרפיה לפרוח בציורי גרפיטי ובעולם המחשבים. זה קרה בעיקר מאז המצאת המחשב האישי ומעבדי התמלילים, על מגוון הגופנים (פונטים) שפותחו בשבילם.

דמות מרכזית בקידום הנושא היה סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל האגדי, שבצעירותו קיבל קורס קליגרפיה באוניברסיטה והושפע מהיופי של עולם האותיות והעיצוב. כשפיתח ג'ובס את מחשב המקינטוש, הוא הפך אותו למחשב גרפי שגופנים מעוצבים ומעוררי השראה ויופי תפסו בו מקום מרכזי.

קליגרפיה נקראת לעיתים בעברית "כתיבה תמה". מקור המילה בשפה היוונית: המלה "קאלוס" פירושה ביוונית "יופי" ו"גראפוס" היא ביוונית "כתיבה".


הנה הקליגרפיה הסינית הקדומה:

https://youtu.be/ppZWIwZsRdU


על קליגרף סיני שעשה לו שם בעולם (עברית):

https://youtu.be/d68TIY2_4H4


אוסף קליגרפיות מרהיבות:

https://youtu.be/zg7QLW0KrQw


קליגרפיה במחשב המקינטוש - הראשון שהעמיד במרכז את העיצוב הגרפי והקליגרפיה:

http://youtu.be/2B-XwPjn9YY?t=1m15s


יופייה של הקליגרפיה ביפאן (עברית):

http://youtu.be/cUI9PPeUCmI


והדגמה של הקליגרפיה היפנית (עברית):

http://youtu.be/geQtLi66W-A

פרספקטיבה (Perspective), אותה טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק, נולדה בתקופת הרנסאנס. זה התרחש כשנוצרה בפירנצה שיטה ליצירת עומק בציור. השיטה הזו. זכתה לשם "הפרספקטיבה המדעית". כיום היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

היה זה האדריכל האיטלקי הגאון ברונלסקי שתרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך נתנו השיטות לציור הפרספקטיבה יכולת לתאר את העולם הממשי בדרך של יצירת אשליית עומק ונפח. לאמני הרנסנס והאמנים שבאו אחריהם הייתה הפרספקטיבה כלי מצוין לתיעוד העולם בדיוק רב.

אנשי הרנסאנס השתמשו אז בשיטה החדשה, בכדי להתנתק ממסורת הציור של ימי הביניים. בעזרתה הם תיארו טוב יותר את העולם המציאותי, הטבעי, האובייקטיבי והחילוני. תיאורים אלו החליפו את התיאורים שנלקחו מספרי הקודש ולא הוכרחו להיות דומים למה שהאדם רואה במציאות. משום כך היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

דוגמאות לפרספקטיבה של הרנסאנס לא חסרות. אחת הטובות היא ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. בציור זה הפרספקטיבה הגאומטרית, או המתמטית, שיוצרת בו תחושה של עומק ומושכת את המבט של הצופה אל דמותו של ישו.

דוגמה אחרת היא זו של הפרספקטיבה האטמוספירית, המשמשת בציור "המונה ליזה" של לאונרדו. כאן היא מסייעת להבדיל בין מוקד התמונה, המונה ליזה, ובין הנוף שמאחור.


על הפרספקטיבה שהתפתחה בתקופת הרנסאנס (מתורגם):

https://youtu.be/wujEE3PRVUo


ועל הפרספקטיבה באנגלית:

https://youtu.be/WQUi5Ue_fLY


גילוי הפרספקטיבה הלינארית בידי ברונלסקי:

https://youtu.be/xgHTXMEhE2k


ממנה יצר ברונלסקי את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/X80kxg2YAEc


והפרספקטיבה בסעודה האחרונה של לאונרדו:

https://youtu.be/ODEvCINTADs

בנקסי הוא אמן הגרפיטי החשוב והמוכר בעולם. יצירותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים. הוא נערץ מאד בניו-יורק ורבים מחשיבים את עבודות הגרפיטי שלו כיצירות חשובות ומזדרזים להנציחן בצילומים, לפני שיימחקו על ידי בעלי הנכסים שעליהם הוא מצייר את הגרפיטי שלו (בעלי הנכסים החכמים באמת משאירים את נכסי האמנות הללו, שמעלים מיד את שווי הבניין שלהם, או מפרקים את הקיר ומוכרים אותו עם הציור במאות אלפי דולרים).

אבל כשבנקסי פתח בחשאי דוכן ברחוב בניו יורק ולמכור את יצירותיו ב-60 דולרים בלבד, מבלי לספר מיהו ומה שווי היצירות שהוא מוכר, הוא עורר את הדיון הקבוע על מקומו של הכסף באמנות והשווי האמיתי של היצירה האמנותית, כשלא יודעים מי יצר אותה.

בנקסי, שם העט של הצייר ואמן הרחוב, שהוא גם פעיל חברתי, הוא שם שמוכר יצירות לאספנים, על אף שזהותו האמיתית לא ידועה. כשאמן בסדר גודל כזה מחליט למכור בסכומים זעומים את יצירותיו ורק 6 אנשים רוכשים אותן, הוא מצליח להראות עד כמה שווי האמנות תלוי בשמו של היוצר ובמה שאנו יודעים עליו, על הצלחתו ועל שווי עבודותיו.


הנה הדוכן עם הרישומים החתומים של בנקסי וכמה מעט מהם נמכרו:

http://youtu.be/7mxJT2uXtrE


האישה ברת המזל שקנתה תמונות של בנקסי באותה מכירה ברחוב:

https://youtu.be/D0ajKa5GGy0


והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):

https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes

איורים (illustrations) משמשים במגוון תחומים בעולם המודרני. מתחום הספרות, דרך תקשורת, מידע, פרסום, מדע ופוליטיקה ועד לאמנויות כמו קומיקס, קולנוע ואנימציה.

האיור נועד להמחיש רעיון, מושג ומלל, באופן שאינו מילולי. בניגוד לציור, המשויך אך ורק לאמנות, איור משרת צרכים אחרים והוא נשען על טקסט שאותו הוא מבטא באופן גרפי. מסיבות אלה, חייב האיור להיות תקשורתי ובעל מסר ברור לצופה בו.

לכן מכיל בדרך כלל האיור מרכיבים יצירתיים ואף אמנותיים, שנועדו להעביר באופן מקורי ומעניין את הרעיון שבבסיסו ובתחומים מסוימים גם את ביקורתו של המאייר.


הנה אמנות האיור:

https://youtu.be/ZPQ-8Kty8X4


איור לספרי ילדים (עברית):

https://youtu.be/ra7DpiSSusw


כך מאיירים בעזרת מחשב:

https://youtu.be/3A_rXJgDxGI


לא פעם מאיירים איורים למטרות שיווק (עברית):

https://youtu.be/z_SAnnAqX88


תערוכת איור בתל אביב יפו (עברית):

https://youtu.be/6LwlMvKU2r8


ואיורי הסטוריבורד, שיוצרים לסרט או קליפ, מתארים באיור את ה"שוטים" שיצולמו (עברית):

https://youtu.be/QHXhX3f_Dg4

פוסט-מודרניזם (Postmodernism) או "פוסטמודרניזם" הוא מונח שבא לתאר תגובה או אפילו דחייה מהתקופה המודרנית ומערכי המודרניזם.

הפוסטמודרניזם בולט אמנם בעולם האמנות, אבל הוא כלל לא זרם או סגנון באמנות, אלא יותר פילוסופיה ותפיסה של האמנות.

מנגד, גם אמנים וחוקרים המאמינים שהוא בא מהאמנות, בתור הסגנון הפוסטמודרני, גם הם יסכימו שהפוסט מודרניזם של ימינו מצא את מקומו לא רק באמנות, אלא בתרבות כולה.

כי בעולם הפוסט-מודרני נוצר בבירור טשטוש בין הגבוה לנמוך, בין המציאות לדמיון ובין המוסרי לחסר המוסר. מעליו מרחף גם הקפיטליזם, שנטמע בעולם החדש הזה וקובע את מעמדם של דברים, בכוחו הפיננסי וביכולתו הכלכלית.

גם השיח הפך כזה. אם פעם היו דעות של אנשים מומחים ומשכילים נחשבות הרבה יותר, בימינו יכולים מובילי הדעה להיות דווקא אנשים בעלי מיומנויות חברתיות, תקשורתיות, שיווקיות או טכנולוגיות והם יעצבו את דעות ההמונים הרבה יותר מהמומחים של העבר.

זה כאילו שיש תקופה היסטורית חדשה אחרי התקופה המודרנית או שיח חברתי חדש של העולם החברתי, שיח שנקרא "שיח פוסטמודרני".



יש לפוסט מודרניזם מאפיינים שונים. כאמור, אחד הבולטים שבהם הוא הצמצום של הפער שהיה תמיד, בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נמוכה". בהתאם לכך יש גם היבטים של הערכה ואהדה לדברים שבעבר נחשבו נחותים, עילגים, או סתם לא רציניים.

רבים רואים בחברה הפוסט-מודרנית את חברת ה"כאילו", בה לגמרי התמוססו ונגוזו ההבחנות הישנות לגבי איכות. זו חברה שבניגוד לעבר, ההצגה בה והעמדת הפנים הופכים לא פעם למשמעותיים הרבה יותר מערכים מדידים של איכות, לפי ההגדרות של ימי העבר.

גם אם לא נעשו מתוך ידע, מומחיות או כישרון יוצאי דופן, כמו פעם, זוכים בעידן הזה אמונות, רעיונות וסמלים פופולריים לערך גבוה בחברה ובתרבות הפוסטמודרנית, לפעמים גבוה מאוד.

אם הרוב אוהד משהו כזה, הוא גם הופך ל"צודק ונכון".

זה קצת מבלבל כי אין בפוסט-מודרניזם תאוריה אחת שלמה, אלא אוסף רעיונות, שיכולים לבוא לידי ביטוי בעולמות תחומיים מגוונים. יש גם המון ויכוחים על מהו בדיוק ועל הגדרות בפוסט מודרניות.

כמו למשל בעולם העיצוב, בו התחדדה העדפה מסוימת של הצורה על פני התפקוד והשימושיות של המוצר או היצירה, גם אם היא אמורה להיות עיצוב של מוצר שימושי. לא פעם הפוסט מודרניזם מתייחס לעבר ויוצר עצמים חדשים מסגנונות מוקדמים יותר.

בעבר היו רבים שדחו את הפוסט-מודרניזם אבל בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה מקובל בתרבות האנושית.


כך התפתח הפוסט מודרניזם ונראה:

http://youtu.be/lKomOqYU4Mw


המסר של הפוסט מודרניזם כלפי התרבות וגיבוריה, כמו שביטאה להקת הפאנק "החונקים":

http://youtu.be/Pg2np37JNEg


ולמה אדריכלות פוסט-מודרנית נראית לנו מוזרה:

https://youtu.be/RW9RfPWevwg?long=yes

"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו.

בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F המהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.

התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות בתולדות האמנות. משהו כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר בזמנו שפם ל"מונה ליזה".

בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי.


הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":

http://youtu.be/eCZxv0TnUBE

הדפס (Printmaking) הוא יצירת אמנות שנוצרה בטכניקה של דפוס. שנים רבות טרם להמצאת הצילום היה ההדפס שונה מציור או רישום, בכך שהוא אפשר ליצור יצירת אמנות שניתן לשכפל בעותקים רבים, מבלי שיהיה הבדל כלשהו באיכות האמנותית שלהם. כך ניתן היה להפיץ יצירות אלה במחיר נמוך ביחס ליצירות שנוצרו כעותק יחיד, כמו הציורים והרישומים המוכרים והרגילים.

על אף האפשרות ליצור המוני הדפסים, נהוג ליצור הדפסים במהדורה מוגבלת. כל הדפס מסומן במספר סידורי מתוך מספר העותקים הכולל. כך, מייצג הסימון "30/100", את העותק ה-30 מתוך 100 עותקים שנוצרו בסך הכל. בדרך כלל תופיע על כל אחד מעותקי ההדפס חתימת האמן. החתימה האישית מהווה הוכחה שההדפס הוא מקורי ונוצר על ידי האמן. חתימה כזו תיעדר מהדפסים מקוריים רק במקרה שהם נוצרו לאחר מות האמן.

הדפס אמנותי יכול להיות בצורה של הדפסים בשחור-לבן או הדפסים בצבע. לא פעם יכולים הדפסים אמנותיים לכלול גם צילומים. הטכניקות המסורתיות ליצירת הדפסים התבססו על תחריט וחיתוך עץ, או על הדפס אבן בליתוגרפיה - בעוד שהדפסים מודרניים מתבססים על טכניקות חדשות של הדפס רשת. כיום טכניקות וסוגי התחריטים הם מגוונים מאד וכוללים גם טכניקות קלאסיות וגם מודרניות - מהדפס תחריט, הדפס בלט, תצריב, אקווטינטה, קולוגרף, יציקת נייר ועוד.


הנה עולם ההדפסים:

https://youtu.be/vRSWYefbdSM


כך יוצרים הדפסי צבע, עם תבנית נפרדת לכל צבע:

https://youtu.be/F4ZXuVyHxx4


בשיטת המונוטייפ כל הדפס הוא יחיד במינו - צובעים לוח זכוכית ומצמידים לגיליון שמקבל הטבעה יחודית:

https://youtu.be/C2pJaaR3Km0


אמנית יוצרת הדפס בהילוך מהיר:

https://youtu.be/a07fmC2ezBU


וליתוגרפיה, שיטה נוספת של הדפס, בה נוצרו הדפסים היסטוריים רבים:

https://youtu.be/cQ12pzAFNmE

כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.

היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".

דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.

ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.

אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.

אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".

אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..

מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.

פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.

הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.


הנה הדאדא בקצרה:

http://youtu.be/cx_ilOM_n9A


כל סגנון הדאדא:

https://youtu.be/ABNwtDyx7T4


סקירה מקיפה יותר על הדאדא:

http://youtu.be/8yxBLrEhdHk


הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:

http://youtu.be/oB2e9CNsId4


מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):

https://youtu.be/uErkTGL8_p0


ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):

https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes

הברווזון הצהוב הענק שצף מאז שנת 2001 במימי נמלים שונים הוא פרי המצאתו של האומן ההולנדי פלורנטין הופמן. מדובר בברווז גומי ענק שהוא למעשה יצירת פופ ארט מוגדלת של הברווזונים שילדים בכל העולם משחקים בהם באמבטיה.

המסר של האמן הוא שמימי העולם הם האמבטיה של בני-האדם ועלינו לשמור עליהם היטב.

הברווזון הצהוב, שגובהו 15 מטרים ומשקלו כ-500 קילוגרם והוא ניצב על דוברה ששוקלת 10 טון ונועדה למנוע את סחיפתו ברוח.


הנה סרטון של הברווז הענק הצהוב והצף במימי הנמל של הונג קונג:

http://youtu.be/rSo5MqQVwCY


והברווז הצהוב הענקי מגיע לפיטסבורג ארה"ב:

http://youtu.be/affuETWhCPE

מודל הוא בן-אדם שמציג את גופו מול האמן או מול כיתת תלמידי אמנות והם נעזרים בדמותו כדי ליצור יצירת אמנות שמבוססת על דמות המודל, כעזרה לדמיונם.

מודל עירום הוא אדם שמציג את גופו כשהוא עירום, לשם יצירה של תמונת עירום או פסל עירום. מדובר באמנות לכל דבר והמודל והאמנים אינם חשים מבוכה בסדנה כזו, עם מודל עירום.


הנה סרטון אנימציה שמציג אמנים שנעזרים במודל כדי לפסל ולצייר:

http://youtu.be/stOrl-GWhe0

יצירת הרדי-מייד שיצר מאן ריי בשנת 1925, "חפץ להריסה" (באנגלית Object to be destroyed או Indestructible Object) הייתה מטרונום שאליו חוברה עין מצולמת. הפעלה של המטרונום מניעה את העין מצד לצד ויוצרת נקודת מבט חוזרת אל המביט בה. מאן ריי הנחה כיצד לבנות את היצירה וממליץ להצמיד למטרונום תמונת עין של "אהוב שאינו אתך יותר". הוא ראה ביצירה כזו הפחת-חיים במישהו שאינו בחיים יותר או שהתרחק אבל רוחו עדיין נמצאת ודרכה הוא צופה ומביט אליכם.

אגב, כשמה של היצירה, היא אכן נהרסה בשנת 1957. עם זאת, נוצרו שכפולים רבים שלה, אולי בזכות הוראות הבניה שצרף לה האמן. ציטוטים אמנותיים והתייחסויות רבות באמנות מזכירות אותה.



הנה סרטון של ה"חפץ המיועד להריסה":

http://youtu.be/37YoeO6RgWQ



סרט שנוצר בהשראת ה-Indestructible Object:

http://youtu.be/T6XxyKpOltk


וקליפ של הצמד Hurts שהשתמש בדימוי של המטרונום עם העין:

http://youtu.be/zQ1v1pMdIoQ

זו אמנות מטורפת, שבה האמן צריך לעבוד מהר ומדויק, יותר בהזזה של חומר מאשר בעיצוב על ידי שימוש בכמויות, בהוספה וכדומה. כמו ציור במשטח חול, זו אמנות מונוכרומטית, ללא גוונים.

אבל זו גם בפירוש האמנות הכי זמנית שיש - יצירת אמנות קפה (Coffee art) תשרוד במקרה הטוב דקות אחדות בלבד.

הקופי ארט, אמנות הקפה, היא אמנות של ציור ועיצוב בחלב המוקצף שמעל לקפה הקפוצ'ינו או הקפה-לאטה.

היא נולדה ככל הנראה מהברקה יצירתית של בריסטה, מוזג קפה מקצועי (מקצוע שמקביל לברטנדר, שהוא הברמן המומחה באלכוהול, או לדף, מומחה במזון). אותו בריסטה אלמוני היה בעל חוש יצירתי ואמנותי ובהברקה שיש בה מן הגאונות, ניסה לצייר בקצף שמעל לכוס.

הוא הצליח. בריסטות יצירתיים ובעלי כישרון אמנותי מעצבים ומציירים כבר שנים בכוסות קפוצ'ינו. מעלי שלכת ועצים דימיוניים ועד לבתים, טירות, פרצופים דמיוניים ואפילו דיוקנאות של ידוענים. הכל אפשרי.

כי בכוס קפה עם קצף אפשר לצייר כמעט הכל. עושים כאן שימוש בשלל טכניקות, החל מהמזיגה המעוצבת ועד לקיסם שמשמש כמכחול, שפיכת אבקת קפה בפיזור שהוא אמנותי, מזיגה של שוקולד, הוספת ערימת קצף מפוסלת ועוד.

כל הדרכים כשרות בדרך ליצירת האמנות הרגעית הזו, שמתמוססת לנו בפה והורגת את עצמה ברגע השתייה.


הנה הקופי ארטיסט מייק בריץ', שמצייר דיוקנאות מפורסמים כמו לאונרדו דה קפוצ'ינו ועוד:

https://youtu.be/zKv6DsO4beQ


על אמנות הציור בחלב מוקצף:

https://youtu.be/qQn-_01zsT8


אמן קפה בעבודה:

https://youtu.be/z70ibj_skgM


טכניקות בסיס - קופי ארט למתחילים:

https://youtu.be/jYq1pHJYQmw


אמני הלאטה שעושים אמנות קפה בתלת ממד:

https://youtu.be/tbFQpGjHBjE


וכך תציירו עלה בקפה (עברית):

https://youtu.be/WncF1iUncI8

רוג'ר פנטון היה צלם בריטי, מראשוני צלמי המלחמה. הוא היה עורך דין שבשנת 1851 החל להתעניין בצילום. הוא למד צילום בפאריס והחל משנת 1852 פנטון החל לצלם ולהציג צילומים משלו. באותה תקופה הוא צילם בעיקר נופים ואדריכלות.

את עולמו קנה כשנשלח לתעד את מלחמת קרים, בתור צלם מלחמה רשמי, כנראה הראשון בהיסטוריה. הוא קיבל הוראה, שלא לצלם פצועים והרוגים ולצלם רק צילומים שיעודדו תמיכה ציבורית במלחמה. בשל הכובד של ציוד הצילום, הוא לא יכול היה לצלם תמונות משדה הקרב ממש. לכן צילם בעיקר חיילים במדים ועם הציוד המלחמתי שלהם, כשרוב הצילומים הללו בוימו על ידו.

בעזרת המצלמה של הצלם רוג'ר פנטון, נוצרו צילומים שנועדו לעורר תמיכה במלחמה ולהרגיע את העם הבריטי באשר למתרחש בחזית. הצלם השתמש בתהליך צילום שהיה אז חדשני ויעיל מאד, ביחס לשיטות הקודמות. תהליך זה, שזכה לשם "תהליך הקולודיון", אילץ את פנטון לצלם בסמוך לעגלת חדר החושך שלו, שאותה גרר אל החזית, כשהיא רתומה אל סוס. ההכנה הקפדנית של הקולודיון ותהליך הצילום והטיפול בחומרים של הלוחות הרטובים ששימשו בו, הם שמנעו ממנו לצלם בשדה הקרב.


על התמונות שצילם רוג'ר פנטון במלחמת קרים:

http://youtu.be/bvByEkPz-8o


וצלמת המדגימה את שיטת הקולודיון ששימשה את פנטון והכנת חומרי הצילום:

https://youtu.be/BXlGG3oTMOA

איגור מיטוראג' (Igor Mitoraj) היה פסל פולני שהושפע מהפסלים היוונים ומסיפורי המיתולוגיה. אצלו תורגמה ההשפעה הזו לפסלים שמזכירים חלקי גוף ודמויות קטועות איברים, שאף אחד מהם אינו שלם. אבל זה לא נבע מגניבה אמנותית אלא משימוש בתבניות אסתטיות מוכרות, בהקשרים שאיננו רגילים לחוות אותם.

מיטוראג' גם רצה להעביר באמצעות האמנות שלו רעיונות על יופיו של גוף האדם, למול השבריריות שלו. במילים אחרות - הוא יצר קלאסיקה פוסט-מודרנית והעמיד אותה ליד קלאסיקה הממוקמת במקומות קלאסיים. לכן נהג להציג את עבודותיו הניאו קלאסיות המרתקות, במקומות כמו עמק המקדשים שבסיציליה או בפומפיי האיטלקית, כשברקע שלהן ניבטים מקדשים וחורבות מהעולמות הקלאסיים של יוון ורומי העתיקות.

אבל אתם בטח רוצים דוגמה עוד יותר מרתקת של הגאונות שלו, נכון?

אוקיי... הוא עשה זאת בצורה מרתקת גם בעבודות קודמות שלו, כמו זו שבה איחד ב-2003 את מראות הפיסול בסגנון היווני העתיק עם הסיפורים של הנצרות. בניגוד למגמות השולטות באמנות המודרנית, של הפשטה והמשגה, פנה מיטוראג', כהרגלו, אל הקלאסיקה בחיבור שלו, בין מלאכים נוצריים לגופים שמזכירים פסלי ספורטאים יווניים ואלילות פגאניות.

החיבור שעשה, בין עולם הדימויים הנוצרי לקלאסיקה ובין סיפורים נוצריים למראות של גופות שבורים, ראשים ערופים וגפיים קטועות, המאפיינים את עבודותיו ולקוחים ממראות הפסלים היווניים שאנו רגילים לראות במוזיאונים הארכיאולוגיים, סייעו לחיבור העל-זמני והעל-תרבותי המיוחד שלו, בין ישן מאד לישן פחות ישן.


הנה עבודות של איגור מיטוראג':

https://youtu.be/xXU8An6Ukyg


תמונות מפתיחת תערוכה שלו בלונדון 2014:

https://youtu.be/T-JiwmJ9XXg


מהתערוכה בפומפיי:

https://youtu.be/GqeJtXiFIzU


ותערוכה בעמק המקדשים באגריגנטו:

https://youtu.be/pbEW-MWi4m0

שמו הרשמי של הצילום הידוע ביותר של האמן עדי נס הוא "ללא כותרת", אבל כולם מכירים אותו בתור "הסעודה האחרונה". מוצגת בו קבוצת חיילים בישיבה לשולחן האוכל הצה"לי. החיילים מבויימים בצורה שמזכירה את "הסעודה האחרונה" - הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י.

זהו אחד התצלומים המפורסמים ביותר באמנות הישראלית המודרנית. הוא נמנה על סדרת "החיילים", של האמן. עדי נס נוהג לצלם תצלומים מבויימים ומומחזים בקפידה, העוסקים לא מעט בגבריות ישראלית. יש לו גם סדרה של "סיפורי התנך" ועוד.

צילום הסעודה האחרונה של נס הוא גם הצילום הישראלי היקר ביותר שנמכר אי-פעם. הוא מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.


דפדוף בספר צילומים של עדי נס:

https://youtu.be/YWSGF3CN_8o


ספר מצילומיו:

https://youtu.be/2W90WddZlEI


מצגת וידאו על עבודתו האמנותית של עדי נס:

http://youtu.be/GoKajmd7uDI


וסרט תיעודי עליו (עברית):

https://youtu.be/83MAkYjvvEQ?long=yes

אוֹרִיגאמִי (Origami) היא אמנות קיפול נייר לצורות שונות, שנולדה ביפן. כמו המצאות יפניות אחרות, התפשטה גם היא לעולם כולו. זה קרה בסוף המאה ה-19, עם פתיחת גבולותיה של יפן למערב.

קיפולי נייר בסגנון האוריגמי משלבים גאומטריה ומתמטיקה. זוהי אמנות מדויקת מאד, המחייבת ריכוז ודיוק. במהלך הדורות היא הפכה משעשוע לאמנות של ממש ולטכניקה של פיסול מורכב וחכם ביותר מנייר.

השם "אוריגמי" מקורו בצירוף של המילים היפניות קיפול ("אוֹרִי") ופיסת נייר ("קַאמִי"). שם זה נולד ב-1880, זמן בו התגבשה האמנות הזו בצורתה הנוכחית, אם כי האמנות הזו התפתחה זמן רב לפני כן.

בעבר שימש האוריגמי מרכיב מרכזי בדת השינטו היפנית. היפנים השתמשו בו אפילו לבנייה של קירות פנימיים בתוך בתיהם עשויי הנייר. רבים יופתעו לגלות שהאמנות הזו היא בעלת משמעות תרבותית עמוקה גם בתרבות הסינית.

כיום האוריגמי פופולרי במקומות רבים בעולם ונחשב חלק מתרבות הפנאי במקומות רבים. זה הביא לגדילה עצומה במספר העוסקים באמנות הזו ותרם להתפתחותה ולשכלול רב בשיטות הקיפול של האוריגמי.

בזכות השילוב הייחודי של יצירתיות, דיוק וטכניקה, משמש כיום האוריגמי, בלא מעט מוסדות חינוכיים וטיפוליים, גם ככלי עזר להוראה ולריפוי בעיסוק.

חוקרים מתעניינים כיום גם בצדדים המדעיים, הטכנולוגיים והמתמטיים של האוריגמי. לימוד והבנה מעמיקים של המורכבות הרבה שמאפשרים קיפולי הנייר, תורמים כיום לניצולם בהמצאות, חידושים ופיתוחים טכנולוגיים וננו-טכנולוגיים שונים.


הנה אמנות האוריגמי:

https://youtu.be/UK3-Mi9JYC0


בלימוד של צורות קיפול ויתרונותיהן תרמה אמנות האוריגמי ליישומים טכנולוגיים מדהימים:

https://youtu.be/DJ4hDppP_SQ


כך תקפלו את צורת העגור (Crane) הפופולרית והנפוצה ביותר:

https://youtu.be/-elhDbZ6sds


מצגת וידאו קצרה על תולדות האוריגמי:

https://youtu.be/w0IcsQnGk6c


עבודות שנעשו באוריגמי:

https://youtu.be/G46_xGWiJ_A


והרצאת טד על הקסם והמתמטיקה שבו (מתורגם):

https://youtu.be/NYKcOFQCeno?long=yes

כשפול גוגן מת מעגבת בגיל 55, הרחק באיי פולינזיה, הוא לא הספיק לקבל את המכתב ששלח לו סוכנו מפאריס: "כולם רואים בך בימים אלה אמן גדול ויוצא דופן... נכנסת זה מכבר לספרי ההיסטוריה". לפתע, אחרי שנים של אכזבות, הפך איש הבורסה לשעבר, שעזב את מנעמי החיים והכסף הגדול לטובת האמנות, שפשט רגל ונטש את משפחתו, לאמן דגול.

הצייר הצרפתי פול גוגן לא עזב רק את הכסף למען האמנות. הוא עזב את פאריס כדי לחפש את העולם הטבעי, לצייר נשים מקומיות ואקזוטיות בטהיטי, על רקע הצמחיה והנופים המיוחדים של איי הים הדרומי. האמן היהיר והבוטה שהוא היה, לעיתים אפילו אלים, מצא שלווה באיים הרגועים של פולינזיה. שוב ושוב הוא יישא נערות צעירות לנשים ויצייר אותן בלהט ותשוקה. הציורים הללו יהפכו נערצים באירופה והוא יהפוך בתולדות האמנות למתאר המובהק של העולם הפרימיטיבי.

עוד לפני שהוא יפתח את סגנונו ה'פרימיטיבי' ידחה גוגן את האימפרסיוניזם שמתאר את ההתרשמות מהטבע והעדיף לצייר מכוח דמיונו. את חיקוי המציאות הוא העדיף להשאיר לצילום, שזה עתה נולד. את הציור הוא ראה כ"אחיה של המוסיקה" וכבנוי מצבעים וצורות, כמו צלילים ואקורדים מוסיקליים.

כבר אז היו מבקרים שראו בו את אחד החשובים מאמני האמנות המודרנית. כמו חברו הטוב וינסנט ואן גוך, גם הוא צייר באקספרסיביות ולהט עמוקים, וביטא בהבעה פראית נושאים שהסעירו את נפשו. כמו ואן גוך, גם ציוריו התאפיינו בפשטות ועוצמה. וכמוהו גם הוא היה ממבשרי זרם האקספרסיוניזם.


הנה סיפורו של פול גוגן לפי התפתחות ציוריו במהלך השנים:

http://youtu.be/0VzXPIMMGNo


קטע מדרמה על יחסיהם של ון גוך וגוגן:

http://youtu.be/8XncnXI9WZk


משטחי הצבע העזים והחמים של גוגן:

http://youtu.be/h8OwzdRa2V0


גוגן בתכנית אירוח חינוכית (עברית):

http://youtu.be/b_iolg_0Aeg?long=yes


ותערוכת וידאו של מאות מציוריו:

https://youtu.be/IdDvbLV5v70?long=yes