אָמָּנוּת (הוגים את זה: אוֹמָּנוּת) היא סוג של יצירה שמביעה רגשות, או מציגה תמונה כלשהי. האמנות לא נעשית על פי צורת פעולה שמוגדרת מראש, אלא בהחלטת האמן ועל פי היצירתיות והפרשנות שלו.

לאמנות יש שורשים מאז ימי האדם הקדמון, כשצייר את ציורי המערות של העידן הפרהיסטורי ויצר פסלים זעירים של אלילות (הם נקראים כיום "ונוסים").

אמנות כיום נוצרת בתחומים שונים, כולל ציור, מוסיקה, צילום, פיסול, קולנוע ועוד. יש לה מקום חשוב בתרבות האנושית ומעמד מרכזי, בין השאר משום שהיא קשורה באסתטיקה ויופי והיא נוגעת ברגש האנושי.

תפקידו של האמן הוא להסב את תשומת לב האנשים למראות, לתופעות, ליופי ולכאב. הרי השקיעה הייתה כאן תמיד, מאז שהאדם החל להתקיים ולחשוב ולהבין דברים. אבל ככל הנראה לא הבחין איש ביופי של השקיעה עד שהצייר הראשון צייר את השקיעה והסב את תשומת הלב האנושית ליופייה. כך מציגים האמנים במשך אלפי שנים את מה שהם רואים מסביבם. ברגישות ובעיניים בוחנות הם מאתרים את היופי והסבל, את העליבות וההדר, את הגדולה והנמיכות, את הניצחונות והתבוסות של רוח האדם. כשהם מנציחים את כל אלו באמנות, הם "מכריחים" את הצופה להבחין גם הוא בדברים ולקחת עליהם אחריות.


הנה סרטון שמסביר מהי אמנות:

http://youtu.be/gZXOL-HUfWM


דיון קולנועי מהסרט "חיוך של מונה ליזה" על מהי אמנות:

http://youtu.be/o1yGGdXUNWU


ודיון פילוסופי יותר על האמנות ומהי בדיוק:

http://youtu.be/76vsMlx43Z4


הנה תולדות האמנות ב-3 דקות:

http://youtu.be/oZOsR0TzbJ8


האמנות העתיקה של האבוריג'ינים באוסטרליה, בני התרבות הכי ותיקים שנמצאים באותו מקום לכל אורך ההיסטוריה:

http://youtu.be/oSHKqX8_pqU

אוֹרִיגאמִי (Origami) היא אמנות קיפול נייר לצורות שונות, שנולדה ביפן. כמו המצאות יפניות אחרות, התפשטה גם היא לעולם כולו. זה קרה בסוף המאה ה-19, עם פתיחת גבולותיה של יפן למערב.

זוהי אמנות מדויקת מאד המחייבת ריכוז ודיוק, שהפכה משעשוע לאמנות של ממש ולטכניקה של פיסול מורכב וחכם ביותר. קיפולי נייר בסגנון האוריגמי משלבים גאומטריה ומתמטיקה.

השם "אוריגמי" מקורו בצירוף של המילים היפניות קיפול ("אוֹרִי") ופיסת נייר ("קַאמִי"). שם זה נולד ב-1880, זמן בו התגבשה האמנות הזו בצורתה הנוכחית, אם כי האמנות הזו התפתחה זמן רב לפני כן.

בעבר שימש האוריגמי מרכיב מרכזי בדת השינטו היפנית. היפנים השתמשו בו אפילו לבנייה של קירות פנימיים בתוך בתיהם עשויי הנייר. רבים יופתעו לגלות שהאמנות הזו היא בעלת משמעות תרבותית עמוקה גם בתרבות הסינית.

כיום האוריגמי פופולרי במקומות רבים בעולם ונחשב חלק מתרבות הפנאי במקומות רבים. זה הביא לגדילה עצומה במספר העוסקים באמנות הזו ותרם להתפתחותה ולשכלול רב בשיטות הקיפול של האוריגמי.

בזכות השילוב הייחודי של יצירתיות, דיוק וטכניקה, משמש כיום האוריגמי, בלא מעט מוסדות חינוכיים וטיפוליים, גם ככלי עזר להוראה ולריפוי בעיסוק.

חוקרים מתעניינים כיום גם בצדדים המדעיים, הטכנולוגיים והמתמטיים של האוריגמי. לימוד והבנה מעמיקים של המורכבות הרבה שמאפשרים קיפולי הנייר, תורמים כיום לניצולה בהמצאות, חידושים ופיתוחים טכנולוגיים וננו-טכנולוגיים.


הנה אמנות האוריגמי:

https://youtu.be/UK3-Mi9JYC0


כך תקפלו את צורת העגור (Crane) הפופולרית והנפוצה ביותר:

https://youtu.be/-elhDbZ6sds


מצגת וידאו קצרה על תולדות האוריגמי:

https://youtu.be/w0IcsQnGk6c


עבודות שנעשו באוריגמי:

https://youtu.be/G46_xGWiJ_A


והרצאת טד מתורגמת על הקסם והמתמטיקה שבו:

https://youtu.be/NYKcOFQCeno?long=yes

פוסט מודרניזם או "פוסטמודרניזם" הוא מונח שבא לתאר תגובה או אפילו דחייה מהתקופה המודרנית וערכי המודרניזם. זה כאילו שיש תקופה היסטורית חדשה אחרי התקופה המודרנית או שיח חברתי חדש של העולם החברתי, שיח שנקרא "שיח פוסטמודרני".

זה קצת מבלבל כי אין בפוסט-מודרניזם תאוריה שלמה, אלא אוסף רעיונות. כמו למשל העדפה מסוימת של הצורה על פני התפקוד של היצירה, גם אם היא אמורה להיות עיצוב של מוצר שימושי. לא פעם הפוסט מודרניזם מתייחס לעבר ויוצר עצמים חדשים מסגנונות מוקדמים יותר.

בעבר היו רבים שדחו את הפוסט-מודרניזם אבל בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה מקובל בתרבות האנושית.


סרטון על הצורה שבה הפוסט מודרניזם התפתח ונראה:

http://youtu.be/lKomOqYU4Mw


המסר של הפוסט מודרניזם כלפי התרבות וגיבוריה, כמו שביטאה להקת הפאנק "החונקים":

http://youtu.be/Pg2np37JNEg

הברווזון הצהוב הענק שצף מאז שנת 2001 במימי נמלים שונים הוא פרי המצאתו של האומן ההולנדי פלורנטין הופמן. מדובר בברווז גומי ענק שהוא למעשה יצירת פופ ארט מוגדלת של הברווזונים שילדים בכל העולם משחקים בהם באמבטיה. המסר של האמן הוא שמימי העולם הם האמבטיה של בני-האדם ועלינו לשמור עליהם היטב.

הברווזון הצהוב, שגובהו 15 מטרים ומשקלו כ-500 קילוגרם והוא ניצב על דוברה ששוקלת 10 טון ונועדה למנוע את סחיפתו ברוח.


הנה סרטון של ברווז הענק הצהוב והצף במימי הנמל של הונג קונג:

http://youtu.be/rSo5MqQVwCY


והנה הברווז הצהוב הענקי בפיטסבורג ארה"ב:

http://youtu.be/affuETWhCPE

איורים (illustrations) משמשים במגוון תחומים בעולם המודרני. מתחום הספרות, דרך תקשורת, מידע, פרסום, מדע ופוליטיקה ועד לאמנויות כמו קומיקס, קולנוע ואנימציה.

האיור נועד להמחיש רעיון, מושג ומלל, באופן שאינו מילולי. בניגוד לציור, המשויך אך ורק לאמנות, איור משרת צרכים אחרים והוא נשען על טקסט שאותו הוא מבטא באופן גרפי. מסיבות אלה, חייב האיור להיות תקשורתי ובעל מסר ברור לצופה בו.

לכן מכיל בדרך כלל האיור מרכיבים יצירתיים ואף אמנותיים, שנועדו להעביר באופן מקורי ומעניין את הרעיון שבבסיסו ובתחומים מסוימים גם את ביקורתו של המאייר.


הנה אמנות האיור:

https://youtu.be/ZPQ-8Kty8X4


איור לספרי ילדים:

https://youtu.be/ra7DpiSSusw


כך מאיירים בעזרת מחשב:

https://youtu.be/3A_rXJgDxGI


וגם איורים למטרות שיווק:

https://youtu.be/z_SAnnAqX88


ליצירת סרט או קליפ מכינים סטוריבורד, הכולל איורים שמתארים את כל ה"שוטים" שיצולמו:

https://youtu.be/QHXhX3f_Dg4

קליגרפיה (Calligraphy), או כתיבה תמה, היא אמנות הכתיבה ובדרך כלל היא מתייחסת לכתיבה מסוגננת. זוהי אמנות הכתיבה הקישוטית.

מקורה של אמנות הקליגרפיה הוא באמנות קדומה של סין ומזרח אסיה במאה ה-4 לספירה. משם היא התפתחה והתפשטה לפרס ולארצות האיסלאם, שבה תופס הכתב המסוגנן מקום מקודש והתפתחה מסורת קליגרפית עשירה. גם ביהדות התייחסו לסופרי הסת"ם, מי שכתבו את ספרי התורה, בכבוד רב. בצד מעמדם הדתי, הם נחשבו גם בעלי סגנון אישי ואמנותי.

גם בעולם המערבי התפתחה הקליגרפיה, בתוך המעבר מאותיות יווניות לאותיות לטיניות וכתיבה של כתבי-דת לטיניים מעוטרים ומאוירים. בימי הביניים פותחו סגנונות כתיבה, כמו האותיות האוּנקִייליוֹת שהיו נהוגות באי האנגלי, המינוסקול הקרולינגי והכתב הגותי שפותחו בגרמניה והכתב הנטוי שפותח באיטליה.

במאה ה-19, לאחר שמאז המצאת הדפוס ירדה קרנה של הקליגרפיה, חזרו אמני קליגרפיה לפעול. במאה ה-20 חזרה הקליגרפיה לפרוח בציורי גרפיטי ובעולם המחשבים. זה קרה בעיקר מאז המצאת המחשב האישי ומעבדי התמלילים, על מגוון הגופנים (פונטים) שפותחו בשבילם.

דמות מרכזית בקידום הנושא היה סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל האגדי, שבצעירותו קיבל קורס קליגרפיה באוניברסיטה והושפע מהיופי של עולם האותיות והעיצוב. כשפיתח ג'ובס את מחשב המקינטוש, הוא הפך אותו למחשב גרפי שגופנים מעוצבים ומעוררי השראה ויופי תפסו בו מקום מרכזי.

קליגרפיה נקראת לעיתים בעברית "כתיבה תמה". מקור המילה בשפה היוונית: המלה "קאלוס" פירושה ביוונית "יופי" ו"גראפוס" היא ביוונית "כתיבה".


הנה הקליגרפיה הסינית הקדומה:

https://youtu.be/ppZWIwZsRdU


אוסף קליגרפיות מרהיבות:

https://youtu.be/zg7QLW0KrQw


וקליגרפיה במחשב המקינטוש - הראשון שהעמיד במרכז את העיצוב הגרפי והקליגרפיה:

http://youtu.be/2B-XwPjn9YY?t=1m15s


סרטון על יופייה של הקליגרפיה ביפאן:

http://youtu.be/cUI9PPeUCmI


הדגמה של הקליגרפיה היפאנית:

http://youtu.be/geQtLi66W-A

מיכלאנג'לו (Michelangelo), או מיכאלאנג'לו, כונה על ידי בני דורו "האלוהי". היו שהצמידו לו את התואר "שמיימי". הוא נחשב לאחד מגדולי הפסלים בהיסטוריה, אולי הגדול שבהם. כדי ללמוד לפסל את גוף האדם, הרבה מיכאלאנג'לו לנתח גופות וללמוד את השרירים ומבנה הגוף האנושי לפרטיו. הגופות שניתח היו של עניים, שאוחסנו בבתי החולים ללא השגחה, עד לקבורה.

את פסליו הוא פיסל בפטיש ואיזמל והגיע לרמת דיוק שלא תאומן בפרטים. יכולתו לתאר כל איבר בגוף האנושי, כל נים בפניו וכל קפל בבגדים, הטכניקה שלו בבניית פרופורציות מושלמות - כל אלה הפכו אותו למייצג של אמנות הרנסאנס במובן הכי מופלא שלה.

מיכאלאנג'לו (או בשמו המלא: מיכאל אנג'לו די לודיבקו באונאררוטי סימוני) הוא אחד האמנים החשובים בהיסטוריה של האמנות. הוא פעל בתקופת הרנסנס. מיכאלאנג'לו היה צייר, פסל, משורר, מהנדס ואדריכל. השפעתו על בני זמנו ועל האמנות בכלל היתה גדולה מאד.

רבות מיצירותיו של מיכלאנג'לו, כגון הפסל דוד, משה, הפייטה של מריה וישו בוותיקן והפרסקאות בקפלה הסיסטינית ("בריאת העולם"), נחשבות מהחשובות שבאמנות העולמית.


הנה סיפור חייו:

https://youtu.be/V6ON7F4Wn4k


עוד מילדותו וחייו של מיכלאנג'לו:

https://youtu.be/ML1PA_Dxa_M


רבות מעבודותיו של מיכאלאנג'לו:

http://youtu.be/MFuS3hZIpW8


ביוגרפיה של מיכלאנג'לו:

http://youtu.be/qQ98sERHhto


וסרט ארוך על חייו ויצירתו של מיכלאנג'לו:

https://youtu.be/-N4INxLPO5c?long=yes

כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.

דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.

ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו מרסל דושאן, אנה כוך, מרבל ינקו, מאן ריי וגם פבלו פיקסו שלפני עידן הקוביזם.

אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.

אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".

אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..

פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד. הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.


הנה הדאדא בקצרה:

http://youtu.be/cx_ilOM_n9A


וסקירה מקיפה יותר:

http://youtu.be/8yxBLrEhdHk


הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:

http://youtu.be/oB2e9CNsId4

פרספקטיבה (Perspective), אותה טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק, נולדה בתקופת הרנסאנס. זה התרחש כשנוצרה בפירנצה שיטה ליצירת עומק בציור. השיטה הזו. זכתה לשם "הפרספקטיבה המדעית". כיום היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

היה זה האדריכל האיטלקי הגאון ברונלסקי שתרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך נתנו השיטות לציור הפרספקטיבה יכולת לתאר את העולם הממשי בדרך של יצירת אשליית עומק ונפח. לאמני הרנסנס והאמנים שבאו אחריהם הייתה הפרספקטיבה כלי מצוין לתיעוד העולם בדיוק רב.

אנשי הרנסאנס השתמשו אז בשיטה החדשה, בכדי להתנתק ממסורת הציור של ימי הביניים. בעזרתה הם תיארו טוב יותר את העולם המציאותי, הטבעי, האובייקטיבי והחילוני. תיאורים אלו החליפו את התיאורים שנלקחו מספרי הקודש ולא הוכרחו להיות דומים למה שהאדם רואה במציאות. משום כך היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

דוגמאות לפרספקטיבה של הרנסאנס לא חסרות. אחת הטובות היא ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. בציור זה הפרספקטיבה הגאומטרית, או המתמטית, שיוצרת בו תחושה של עומק ומושכת את המבט של הצופה אל דמותו של ישו.

דוגמה אחרת היא זו של הפרספקטיבה האטמוספירית, המשמשת בציור "המונה ליזה" של לאונרדו, כדי להבדיל בין מוקד התמונה, המונה ליזה, ובין הנוף שמאחור.


על הפרספקטיבה שהתפתחה בתקופת הרנסאנס (מתורגם):

https://youtu.be/wujEE3PRVUo


ובאנגלית:

https://youtu.be/WQUi5Ue_fLY


גילוי הפרספקטיבה הלינארית בידי ברונלסקי:

https://youtu.be/xgHTXMEhE2k


ממנה יצר ברונלסקי את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/X80kxg2YAEc


והפרספקטיבה בסעודה האחרונה של לאונרדו:

https://youtu.be/ODEvCINTADs

מודל הוא בן-אדם שמציג את גופו מול האמן או מול כיתת תלמידי אמנות והם נעזרים בדמותו כדי ליצור יצירת אמנות שמבוססת על דמות המודל, כעזרה לדמיונם.

מודל עירום הוא אדם שמציג את גופו כשהוא עירום, לשם יצירה של תמונת עירום או פסל עירום. מדובר באמנות לכל דבר והמודל והאמנים אינם חשים מבוכה בסדנה כזו, עם מודל עירום.


הנה סרטון אנימציה שמציג אמנים שנעזרים במודל כדי לפסל ולצייר:

http://youtu.be/stOrl-GWhe0

"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו. בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F מהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.

התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות (כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר שפם ל"מונה ליזה").

בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי..



הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":

http://youtu.be/eCZxv0TnUBE

גרפיטי הם ציורים או כתובות שמצוירים ונכתבים ללא הסכמת בעלי הרכוש שעליו יופיעו. ציורי גרפיטי מצויירים על ידי ציירי רחוב וברחוב, על גבי רכוש של אחרים וכאמור, במרבית המקרים ללא הסכמת הבעלים או הרשויות. הם מופיעים לרוב על קירות הבתים, על גבי חומות ובניינים שונים, בערים רבות בעולם.

לעיתים הגרפיטי הוא אמנות, ולעיתים מדובר בציורים או כתובות שנועדו להעביר מסרים חברתיים שונים, פעמים רבות של מחאה והתנגדות לסדר הקיים. עד לפני שנים מספר הגרפיטי נחשב תמיד לעבירה על החוק ונהגו לראות בו ונדליזם. בשנים האחרונות החל הגרפיטי לקבל מקום של כבוד גם באמנות ועל אף שהסובלנות כלפי השחתת רכוש ציבורי או פרטי שגורמים אמני הגרפיטי לא גדלה, חלק מהאמנים המציירים גרפיטי הפכו לכוכבים בתחום האמנות ויצירותיהם מתחילות לקבל מקום של כבוד בגלריות ובתערוכות המוקדשות להם.

פירוש המילה "גרפיטי" בא משפות שונות ומקורה הראשוני הוא המילה היוונית "גרפאין" שמשמעותה "לכתוב". כדאי לציין שהגרפיטי הוא עניין עתיק יומין וכתובות וציורים כאלה הופיעו מציורי מערות של האדם הקדמון, דרך ציורים על קירות בערי האימפריה הרומית ועד לכתובות של חיילים צרפתיים מצבא נפוליאון, שמופיעות באתרים מתקופת מצרים העתיקה.


ציירי גרפיטי ניו-יורקיים בעבודה:

https://youtu.be/vNs8Z6OfE_A


הנה סרטון על תולדות הגרפיטי:

http://youtu.be/4Ul4mhho03M


גרפיטי הולך ונכנס למוזיאונים:

https://youtu.be/k2Eu2na_diY


ועדיין יש ויכוח אם גרפיטי היא אמנות או ונדליזם:

https://youtu.be/azolNnTCnMI


גאון הגרפיטי מלונדון בנקסי מפתיע כל הזמן:

https://youtu.be/0B3SsnXlabY


וקבוצת גרפיטי ישראלית שמציירת על קירות בערים הגדולות:

http://youtu.be/cXY9UNGsKaw

פרספקטיבה (Perspective) היא טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק.

הפרספקטיבה בציור מאפשרת לשחזר את המציאות באופן מדויק יותר. זוהי מעין שיטה מתמטית שמתבססת על יצירת אשלייה אופטית, כדי לתאר את הטבע באופן מדויק.

הפרספקטיבה הייתה אחד המרכיבים החשובים, ששימשו את אמני תקופת הרנסנס בכדי להתנתק ממסורת הציור של ימי הביניים. בעזרתה הם תיארו טוב יותר את העולם המציאותי, הטבעי, האובייקטיבי והחילוני. תיאורים אלו החליפו את התיאורים שנלקחו מספרי הקודש ולא הוכרחו להיות דומים למה שהאדם רואה במציאות. משום כך היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

היה זה האדריכל האיטלקי הגאון ברונלסקי שתרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך נתנו השיטות לציור הפרספקטיבה יכולת לתאר את העולם הממשי בדרך של יצירת אשליית עומק ונפח. לאמני הרנסנס והאמנים שבאו אחריהם הייתה הפרספקטיבה כלי מצוין לתיעוד העולם בדיוק רב.

בציור יש טכניקות שונות של פרספקטיבה. אחת הדוגמאות היפות לפרספקטיבה בציור היא ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. הפרספקטיבה הגאומטרית, או המתמטית, יוצרת בו תחושה של עומק ומושכת את המבט של הצופה אל הדמות שבמרכז התמונה - ישו. הטכניקה הזו מבוססת על זה שעצם נראה קטן יותר ככל שהוא רחוק יותר. כך ניתן לצייר גופים בחלל באופן שהצופה יבין כמה הם רחוקים, ממש כמו שהעין הייתה רואה אותם במציאות.

טכניקה אחרת היא פרספקטיבה אטמוספירית, ספומאטו, שמבוססת על העובדה שעצם רחוק נראה מטושטש יותר מעצם קרוב. גם צבעיו קרים יותר. כשהם משתמשים בטכניקה זו מטשטשים האמנים את העצמים המרוחקים ומשתמשים בצבעים קרים בכדי לתאר אותם. בציור "המונה ליזה" המפורסם השתמש לאונרדו דה וינצ'י בטכניקה הזו, כדי להציג את הנוף שברקע המונה ליזה.

כיום הפרספקטיבה הופכת לא פעם צילומים לאיכותיים ומצליחה להבליט את התלת ממדי בצילום דו-ממדי.


הנה הפרספקטיבה בציור:

https://youtu.be/htBzGJiODUM


היא מסוגלת לתת עומק לציור דו ממדי (מתורגם):

https://youtu.be/wujEE3PRVUo


כך יצר ברונלסקי את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/X80kxg2YAEc


שעובדת כך:

https://youtu.be/SmMjEexA86M


הנה הפרספקטיבה בסעודה האחרונה של לאונרדו:

https://youtu.be/ODEvCINTADs


פרספקטיבה הפכה גם למושג בהסתכלות על תופעות אחרות:

https://youtu.be/Jrm3KtHgy6I


ומדריך לציור פרספקטיבה:

https://youtu.be/KoOBsmYMGgM?long=yes

בנקסי הוא אמן הגרפיטי החשוב והמוכר בעולם. יצירותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים. הוא נערץ מאד בניו-יורק ורבים מחשיבים את עבודות הגרפיטי שלו כיצירות חשובות ומזדרזים להנציחן בצילומים, לפני שיימחקו על ידי בעלי הנכסים שעליהם הוא מצייר את הגרפיטי שלו (בעלי הנכסים החכמים באמת משאירים את נכסי האמנות הללו, שמעלים מיד את שווי הבניין שלהם, או מפרקים את הקיר ומוכרים אותו עם הציור במאות אלפי דולרים).

אבל כשבנקסי פתח בחשאי דוכן ברחוב בניו יורק ולמכור את יצירותיו ב-60 דולרים בלבד, מבלי לספר מיהו ומה שווי היצירות שהוא מוכר, הוא עורר את הדיון הקבוע על מקומו של הכסף באמנות והשווי האמיתי של היצירה האמנותית, כשלא יודעים מי יצר אותה.

בנקסי, שם העט של הצייר ואמן הרחוב, שהוא גם פעיל חברתי, הוא שם שמוכר יצירות לאספנים, על אף שזהותו האמיתית לא ידועה. כשאמן בסדר גודל כזה מחליט למכור בסכומים זעומים את יצירותיו ורק 6 אנשים רוכשים אותן, הוא מצליח להראות עד כמה שווי האמנות תלוי בשמו של היוצר ובמה שאנו יודעים עליו, על הצלחתו ועל שווי עבודותיו.


הנה הבסטה עם הרישומים החתומים של בנקסי וכמה מעט מהם נמכרו:

http://youtu.be/7mxJT2uXtrE


ברי המזל שקנו תמונות של בנקסי באותה מכירה ברחוב:

https://youtu.be/D0ajKa5GGy0


ועבודות נבחרות של בנקסי, רובן עבודות מחאה עם ביקורת חברתית נוקבת:

http://youtu.be/HViUIh-lSLo

אמנות אוכל, או אמנות מזון (food art) היא שימוש במצרכי מזון שונים כדי ליצור פסלים ועבודות אמנות. מעבודות אמנות בשוקולד, שמציגות שוקולד בצורת קוביות דומינו, לבני לגו, גולגולות וכלי עבודה ועד פיסול בירקות, וציור מורכב מסוגי מזון המסודרים על גבי מגשים בצורה מופתית.

האמנות הזו היא אמנות של הרגע, כיוון שהיא מתכלה ואינה שורדת לזמן רב, אבל אמנות האוכל מצטלמת יפה ונראית מצויין בזכרונות המצולמים שפזורים ברחבי האינטרנט.


הנה כמה עבודות אמנות כאלה:

http://youtu.be/X3vlRtpMZGo


הנה אוסף ענקי של עבודות אמנות מזון:

http://youtu.be/3ZIHHdh3MPM


ומצגת וידאו אחרונה:

http://youtu.be/l3yDHcL3DTY

הפסל המפורסם של מיכלאנג'לו, "משה", מציג את דמותו של משה רבנו. הוא פוסל בתחילת המאה ה-16, קצת אחרי שמיכאלאנג'לו פיסל את "דוד" המרהיב, בתקופת הרנסאנס. הוא עשוי שיש וגובהו 2.35 מטרים.

הפסל נועד להיות פריט אחד מרבים, בתוך מצבה מפוארת שהזמין ממיכלאנג'לו האפיפיור יוליוס השני, למצבתו שלו, אך לאחר מותו הוזמנה מצבה פשוטה יותר ו"משה" הפך לפסל החשוב מכולם.

פרט מעניין בפסל הוא הקרניים שיוצאות מראשו של משה רבנו בפסל. לא ברור מה הסיבה לקרניים הללו, אם כי יש חשד שהסיבה היא פסוק מספר שמות בתנ"ך, שתיאר את משה רבנו במילים "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" והתרגום השגוי שניתן למילה "קרן" כאיבר בגוף ולא כקרן אור. לא ברור אם זה הגורם לקרניים הללו, שכן מיכאלאנג'לו היה משכיל ובעל ידע רב בשפות וקשה להאמין שלקח את התרגום הזה בחשבון.


הנה סרטון עם הפסל המפורסם:

http://youtu.be/ctU5BiMMXiI


מדריך מספר בעברית על הפסל ויוצרו הדגול:

https://youtu.be/CyByB_X6sPw

הפיסול (Sculpture) הוא יצירה בתלת-ממד שתוצאתה היא "פֶּסֶל". הפסל יוצר פסלים, שהם עבודות אמנות תלת-ממדית מאבן, מתכת, חימר ועץ ועד חומרים כמו שעווה, נייר וחומרים מגוונים אחרים.

טכניקות שונות משמשות לפיסול - מפיסול בחומר ושריפתו בתנור, פיסול בתבניות עם חומרים שיוצקים לתוכן, כמו מלט וגבס, ועד לפיסול בגריעה, באבן ובעץ - פיסול שבו הפסל "מוציא" מהחומרים הללו את "הפסל החבוי" שבתוכם. הטכניקה הזו מתפתחת עד לחציבה הישירה בחומר, טכניקה לא פשוטה שגדולי המאסטרים יצרו בה את גדולי הפסלים של תקופת הרנסאנס, הבארוק והעת העתיקה.

כמו תחומים רבים באמנות עבר הפיסול במאה ה-20 שינוי חד. טכניקות מודרניות חדשות שנוצרו במאה זו יצרו שינוי במושג ובתדמית של אמנות הפיסול. מה"רדי מייד" של תנועת הדאדא, דרך אמנות האדמה, אמנות המיצג, המיצב, הווידאו ארט ועוד - מגוון של תוצרים וחומרים חדשים נכנס לעולם הפיסול, כמו גם עבודות שנוצרו משילובי חומרים וטכניקות. כל אלה שינו את אמנות הפיסול. אם בעבר נחשב הפיסול הקלאסי לאמנות נצחית, כיום ברור שחלק מהפסלים ועבודות האמנות הפיסוליות שנוצרים, לא יישמרו לדורות הבאים.


הנה הפיסול הקלאסי מיוון ורומי העתיקות:

https://youtu.be/D9LzdpVi_cw


עבודתו של הפסל באבן:

https://youtu.be/WbLqrsHJEVc


תולדות הפיסול והשינויים שעבר לאורך התקופות:

https://youtu.be/BQ1FWKC_qxE


הסבר מקיף על תולדות הפיסול - מהפיגורטיבי ועד למופשט:

https://youtu.be/4eNX_xFt-sU


עבודות מודרניות של מודיליאני וג'יאקומטי:

https://youtu.be/aU_bi0Oihy4


פיסול מודרני ומופשט מהטייט מודרן בלונדון:

https://youtu.be/qCux_TRjXNw


ופסל מודרני שמפסל בעזרת תוכנה תלת-ממד בעץ לביד, סנדוויץ':

https://youtu.be/ui4e02Xwz94

הדפס (Printmaking) הוא יצירת אמנות שנוצרה בטכניקה של דפוס. שנים רבות טרם להמצאת הצילום היה ההדפס שונה מציור או רישום, בכך שהוא אפשר ליצור יצירת אמנות שניתן לשכפל בעותקים רבים, מבלי שיהיה הבדל כלשהו באיכות האמנותית שלהם. כך ניתן היה להפיץ יצירות אלה במחיר נמוך ביחס ליצירות שנוצרו כעותק יחיד, כמו הציורים והרישומים המוכרים והרגילים.

על אף האפשרות ליצור המוני הדפסים, נהוג ליצור הדפסים במהדורה מוגבלת. כל הדפס מסומן במספר סידורי מתוך מספר העותקים הכולל. כך, מייצג הסימון "30/100", את העותק ה-30 מתוך 100 עותקים שנוצרו בסך הכל. בדרך כלל תופיע על כל אחד מעותקי ההדפס חתימת האמן. החתימה האישית מהווה הוכחה שההדפס הוא מקורי ונוצר על ידי האמן. חתימה כזו תיעדר מהדפסים מקוריים רק במקרה שהם נוצרו לאחר מות האמן.

הדפס אמנותי יכול להיות בצורה של הדפסים בשחור-לבן או הדפסים בצבע. לא פעם יכולים הדפסים אמנותיים לכלול גם צילומים. הטכניקות המסורתיות ליצירת הדפסים התבססו על תחריט וחיתוך עץ, או על הדפס אבן בליתוגרפיה - בעוד שהדפסים מודרניים מתבססים על טכניקות חדשות של הדפס רשת. כיום טכניקות וסוגי התחריטים הם מגוונים מאד וכוללים גם טכניקות קלאסיות וגם מודרניות - מהדפס תחריט, הדפס בלט, תצריב, אקווטינטה, קולוגרף, יציקת נייר ועוד.


הנה עולם ההדפסים:

https://youtu.be/vRSWYefbdSM


כך יוצרים הדפסי צבע, עם תבנית נפרדת לכל צבע:

https://youtu.be/F4ZXuVyHxx4


מונוטייפ היא שיטה שבה כל הדפס הוא יחיד במינו - צובעים לוח זכוכית ומצמידים לגיליון שמקבל הטבעה יחודית:

https://youtu.be/C2pJaaR3Km0


אמנית יוצרת הדפס בהילוך מהיר:

https://youtu.be/a07fmC2ezBU


בשיטה נוספת של הדפס נוצרו הדפסים היסטוריים רבים והיא נקראת ליתוגרפיה:

https://youtu.be/cQ12pzAFNmE

יותר מציורים רגילים, נראים ציורים המדהימים של יאן ורמיר יותר כמו צילומים. שום טכנולוגיה ידועה במאה ה-17 לא איפשרה דיוק שכזה. לכן נחשב ורמיר גאון ובעיני רבים הצייר הגדול בכל הזמנים. במיוחד הועצם המיתוס שלו, לאחר שבדיקות רנטגן של ציוריו הניבו מסקנה שאין מתחת לצבעים שום רישומי עיפרון או סקיצות של הכנה לציור עצמו.

אבל לאורך שנים רבות מסתובבת השערה שורמיר השתמש בטכנולוגיה סודית כלשהי כדי ליצור את ציוריו המושלמים. ספק של ממש עוררה היכולת שלו לפענח את נפילת האור על עצמים שונים ולשחזר זאת בציור מדויק להפליא של המציאות. רבים חשבו שכדי לצייר בדיוק מופלא שכזה, הוא השתמש בעיקרון ה"קמרה אובסקורה" (לשכה אפלה), הקופסה האפלה ששימשה גם לצילום המוקדם.

ממציא ואיש עסקים אמריקאי בשם טים ג'ניסון, חובב אמנות שהתעשר בעסקי הייטק, החליט לחקור את העניין ולמצוא את הטכנולוגיה ששימשה את האמן המוערך. הוא הצליח לייצר אותה מחדש, בעזרת מראות ועדשות אופטיות ולצייר את הציור המפורסם של האמן "שיעור במוזיקה". הפרויקט שלו תועד בסרט והתוצאה המדהימה שצייר ג'ניסון, אדם שאינו צייר מקצועי, העלתה שאלות מעניינות לגבי מקומה של הטכנולוגיה ביצירת אמנות גדולה - האם אדם הוא פחות גאון כיוון שנעזר במכשירים שאיפשרו לו להעתיק את המציאות או שפיתוח הטכנולוגיה היא חלק מהגאונות שלו. ואם זה בעייתי אצלו אז מה נאמר על לאונרדו דה וינצ'י, שהיה לא פחות ממציא מאמן וששני התחומים הללו פרחו אצלו דווקא משום שעסק בשניהם (ובעוד 10 תחומים לפחות) והם תרמו אלה לאלה.


הנה קדימון לסרט של ג'ניסון, שבו הוא לומד לצייר כמו יאן או יוהנס ורמיר:

http://youtu.be/94pCNUu6qFY


הדגמה של טים מצייר עם המראות והעדשות הללו:

http://youtu.be/foG1NIdak7Y


השערות מוקדמות לסוד של ציורי ורמיר, שבהם השתמש ככל הנראה בסוג של קאמרה אובסקורה:

http://youtu.be/jruwMMT_bc8


כך השתמש ורמיר בקאמרה אובסקורה כדי לצייר חלק מציוריו הגדולים:

https://youtu.be/5SpaJtCv1hI


וסרט תיעודי על יכולותיו המיוחדות של ורמיר לעבוד עם אור בציוריו:

https://youtu.be/DEior-0inxU?long=yes

ציור המדרכה הכי גדול בתלת מימד בעולם כולו צויר בלונדון ב-2011. זהו ציור בגודל עצום של קצת יותר מ-1,160 מטרים רבועים!


הנה הכנת ציור המדרכה בתלת מימד הגדול ביותר בעולם:

http://youtu.be/GwNeukAmxJw

התסריט הוא התיאור בכתב של השיחות בסרט (דיאלוגים) והפעולות שבו. זהו השלד של הסרט, שעליו יולבשו שאר מרכיביו. לרוב כולל התסריט גם הוראות צילום והסברים לגבי המקום והזמן של כל סצינה והתרחשות בסרט.

התסריט מחולק לסצנות, כשהסצנה היא האלמנט הבסיסי של כל תסריט. סצנה מצומצמת לזמן ספציפי ולמקום ספציפי. אם אחד מהם משתנה, אז עברנו לסצנה חדשה.

בתסריט מופיע הסיפור, עם העלילה שלו (מה שנקרא 'נרטיב'), הדמויות שבו, היחסים שלהן זו עם זו והשיחות (דיאלוגים) ביניהן.

תסריט טוב, בדיוק כמו ספר, או מחזה טובים, כמעט תמיד יהיה ניתן לחלק ל-3 חלקים, או מה שמכונה "מערכות": התחלה, אמצע וסוף. זה ככה כבר מאות שנים ועדיין עובד טוב יותר כמעט תמיד. ההתחלה מייצרת משהו שדוחף את ההתרחשות או עלילת הסרט קדימה ומובילה להתרחשות שתקרה באמצע הסרט ואז מגיעה בסופו של דבר אל השיא.

כשהתסריטאי חושב על כתיבת התסריט הוא ממקם במרכזו את הגיבור או הגיבורה ומעביר אותם ב-3 החלקים הללו. למשל סרט על בלש שחוקר פרשה, הפושעים פוגעים במשפחתו ואז הוא נוקם. או תסריט על נער אבוד ולא מחובר לחיים, שמתאהב בנערה שלא מעוניינת בו ואז הוא מממש את חלומו הופך לכוכב רוק, שזוכה בה לבסוף.

בכל אחד מאלה ניתן לזהות בקלות את 3 החלקים הבסיסיים. אם הרעיון של הסרט לא כולל אותם, צריך לבדוק את זה היטב. מעט מאד סרטים עובדים בלי "השילוש הקדוש" הזה ומעט מאד משקיעים ישקיעו כסף בסרט כזה. זה נכון שיוצרים גאונים יכולים לספר סיפור מצוין או ליצור סרט בלעדיהם, אבל האמת היא שגם להם קל יותר עם החלקים הללו.


הנה סרטון שמראה איך לכתוב תסריט או לפחות איך לעשות צחוק מכתיבת תסריט:

http://youtu.be/yyXpFn4SWW0


כך מתארים יוצרי הסרט "כוח משיכה" את המהלך מתסריט אל הסרט הסופי:

https://youtu.be/uJEkPq1WA3g


והנה תסריטאית מקצועית שמסבירה כיצד למצוא נושאים לכתיבה של תסריטים:

http://youtu.be/xNCzzEo8rak