אָמָּנוּת (הוגים את זה: אוֹמָּנוּת) היא סוג של יצירה שמביעה רגשות, או מציגה תמונה כלשהי. האמנות לא נעשית על פי צורת פעולה שמוגדרת מראש, אלא בהחלטת האמן ועל פי היצירתיות והפרשנות שלו.

לאמנות יש שורשים מאז ימי האדם הקדמון, כשצייר את ציורי המערות של העידן הפרהיסטורי ויצר פסלים זעירים של אלילות (הם נקראים כיום "ונוסים").

עד לפני כמאה שנה תפקיד האמנות היה בעיקר חברתי או דתי. עד אז כמעט ולא נוצרה אמנות לשמה, אמנות למען אמנות, למען היופי או ככלי לביטוי אישי המנותק מתפקידים אחרים.

אמנות כיום נוצרת בתחומים שונים, כולל ציור, מוסיקה, צילום, פיסול, קולנוע ועוד. יש לה מקום חשוב בתרבות האנושית ומעמד מרכזי, בין השאר משום שהיא קשורה באסתטיקה ויופי והיא נוגעת ברגש האנושי.

תפקידו של האמן הוא להסב את תשומת לב האנשים למראות, לתופעות, ליופי ולכאב. הרי השקיעה הייתה כאן תמיד, מאז שהאדם החל להתקיים ולחשוב ולהבין דברים. אבל ככל הנראה לא הבחין איש ביופי של השקיעה עד שהצייר הראשון צייר את השקיעה והסב את תשומת הלב האנושית ליופייה.

כך מציגים האמנים במשך אלפי שנים את מה שהם רואים מסביבם. ברגישות ובעיניים בוחנות הם מאתרים את היופי והסבל, את העליבות וההדר, את הגדולה והנמיכות, את הניצחונות והתבוסות של רוח האדם. כשהם מנציחים את כל אלו באמנות, הם "מכריחים" את הצופה להבחין גם הוא בדברים ולקחת עליהם אחריות.

הכירו את התחומים באמנות בתגית "תחומי האמנות".


מהי אמנות? (מתורגם)

https://youtu.be/QZQyV9BB50E


באנגלית:

https://youtu.be/gDJyf6ivGgw


הקשר ההיסטורי שבין דת ואמנות (מתורגם):

https://youtu.be/qfITRYcnP84


דיון קולנועי מהסרט "חיוך של מונה ליזה" על מהי אמנות (מתורגם):

http://youtu.be/o1yGGdXUNWU


סיפור על ציור של ויסלר שבו הגדיר על מה בעצם משלמים בה (עברית):

https://youtu.be/eC0Uy58aVqE


דיון פילוסופי יותר על האמנות ומהי בדיוק:

http://youtu.be/76vsMlx43Z4


קבלו את תולדות האמנות ב-3 דקות:

http://youtu.be/oZOsR0TzbJ8


האמנות העתיקה של האבוריג'ינים באוסטרליה, בני התרבות הכי ותיקים שנמצאים באותו מקום לכל אורך ההיסטוריה:

http://youtu.be/oSHKqX8_pqU


מצגת וידאו על מהי ומה התפקיד של האמנות בחיינו:

https://youtu.be/fTrTixSNdlE


ומה הופך דבר לאמנות:

https://youtu.be/vV2cc_fFgmA?long=yes

איורים (illustrations) משמשים במגוון תחומים בעולם המודרני. מתחום הספרות, דרך תקשורת, מידע, פרסום, מדע ופוליטיקה ועד לאמנויות כמו קומיקס, קולנוע ואנימציה.

האיור נועד להמחיש רעיון, מושג ומלל, באופן שאינו מילולי. בניגוד לציור, המשויך אך ורק לאמנות, איור משרת צרכים אחרים והוא נשען על טקסט שאותו הוא מבטא באופן גרפי. מסיבות אלה, חייב האיור להיות תקשורתי ובעל מסר ברור לצופה בו.

לכן מכיל בדרך כלל האיור מרכיבים יצירתיים ואף אמנותיים, שנועדו להעביר באופן מקורי ומעניין את הרעיון שבבסיסו ובתחומים מסוימים גם את ביקורתו של המאייר.


הנה אמנות האיור:

https://youtu.be/ZPQ-8Kty8X4


איור לספרי ילדים (עברית):

https://youtu.be/ra7DpiSSusw


כך מאיירים בעזרת מחשב:

https://youtu.be/3A_rXJgDxGI


לא פעם מאיירים איורים למטרות שיווק (עברית):

https://youtu.be/z_SAnnAqX88


תערוכת איור בתל אביב יפו (עברית):

https://youtu.be/6LwlMvKU2r8


ואיורי הסטוריבורד, שיוצרים לסרט או קליפ, מתארים באיור את ה"שוטים" שיצולמו (עברית):

https://youtu.be/QHXhX3f_Dg4

אמנות אוכל, או אמנות מזון (food art) היא שימוש במצרכי מזון שונים כדי ליצור פסלים ועבודות אמנות. מעבודות אמנות בשוקולד, שמציגות שוקולד בצורת קוביות דומינו, לבני לגו, גולגולות וכלי עבודה ועד פיסול בירקות, וציור מורכב מסוגי מזון המסודרים על גבי מגשים בצורה מופתית.

האמנות הזו היא אמנות של הרגע, כיוון שהיא מתכלה ואינה שורדת לזמן רב, אבל אמנות האוכל מצטלמת יפה ונראית מצויין בזכרונות המצולמים שפזורים ברחבי האינטרנט.


הנה כמה עבודות אמנות כאלה:

http://youtu.be/X3vlRtpMZGo


כך יוצרים אותן:

https://youtu.be/Ta7JF78UOn0


אוסף ענקי של עבודות אמנות מזון:

https://youtu.be/MzMCNLUveiQ


וכמו שלניוז יש פייק ניוז הנה פייק אמנות אוכל, או לפחות פייק אוכל משעשע:

https://youtu.be/EWEl8-PHhMI

הברווזון הצהוב הענק שצף מאז שנת 2001 במימי נמלים שונים הוא פרי המצאתו של האומן ההולנדי פלורנטין הופמן. מדובר בברווז גומי ענק שהוא למעשה יצירת פופ ארט מוגדלת של הברווזונים שילדים בכל העולם משחקים בהם באמבטיה.

המסר של האמן הוא שמימי העולם הם האמבטיה של בני-האדם ועלינו לשמור עליהם היטב.

הברווזון הצהוב, שגובהו 15 מטרים ומשקלו כ-500 קילוגרם והוא ניצב על דוברה ששוקלת 10 טון ונועדה למנוע את סחיפתו ברוח.


הנה סרטון של הברווז הענק הצהוב והצף במימי הנמל של הונג קונג:

http://youtu.be/rSo5MqQVwCY


והברווז הצהוב הענקי מגיע לפיטסבורג ארה"ב:

http://youtu.be/affuETWhCPE

הדפס (Printmaking) הוא יצירת אמנות שנוצרה בטכניקה של דפוס. שנים רבות טרם להמצאת הצילום היה ההדפס שונה מציור או רישום, בכך שהוא אפשר ליצור יצירת אמנות שניתן לשכפל בעותקים רבים, מבלי שיהיה הבדל כלשהו באיכות האמנותית שלהם. כך ניתן היה להפיץ יצירות אלה במחיר נמוך ביחס ליצירות שנוצרו כעותק יחיד, כמו הציורים והרישומים המוכרים והרגילים.

על אף האפשרות ליצור המוני הדפסים, נהוג ליצור הדפסים במהדורה מוגבלת. כל הדפס מסומן במספר סידורי מתוך מספר העותקים הכולל. כך, מייצג הסימון "30/100", את העותק ה-30 מתוך 100 עותקים שנוצרו בסך הכל. בדרך כלל תופיע על כל אחד מעותקי ההדפס חתימת האמן. החתימה האישית מהווה הוכחה שההדפס הוא מקורי ונוצר על ידי האמן. חתימה כזו תיעדר מהדפסים מקוריים רק במקרה שהם נוצרו לאחר מות האמן.

הדפס אמנותי יכול להיות בצורה של הדפסים בשחור-לבן או הדפסים בצבע. לא פעם יכולים הדפסים אמנותיים לכלול גם צילומים. הטכניקות המסורתיות ליצירת הדפסים התבססו על תחריט וחיתוך עץ, או על הדפס אבן בליתוגרפיה - בעוד שהדפסים מודרניים מתבססים על טכניקות חדשות של הדפס רשת. כיום טכניקות וסוגי התחריטים הם מגוונים מאד וכוללים גם טכניקות קלאסיות וגם מודרניות - מהדפס תחריט, הדפס בלט, תצריב, אקווטינטה, קולוגרף, יציקת נייר ועוד.


הנה עולם ההדפסים:

https://youtu.be/vRSWYefbdSM


כך יוצרים הדפסי צבע, עם תבנית נפרדת לכל צבע:

https://youtu.be/F4ZXuVyHxx4


בשיטת המונוטייפ כל הדפס הוא יחיד במינו - צובעים לוח זכוכית ומצמידים לגיליון שמקבל הטבעה יחודית:

https://youtu.be/C2pJaaR3Km0


אמנית יוצרת הדפס בהילוך מהיר:

https://youtu.be/a07fmC2ezBU


וליתוגרפיה, שיטה נוספת של הדפס, בה נוצרו הדפסים היסטוריים רבים:

https://youtu.be/cQ12pzAFNmE

בנקסי הוא אמן הגרפיטי החשוב והמוכר בעולם. יצירותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים. הוא נערץ מאד בניו-יורק ורבים מחשיבים את עבודות הגרפיטי שלו כיצירות חשובות ומזדרזים להנציחן בצילומים, לפני שיימחקו על ידי בעלי הנכסים שעליהם הוא מצייר את הגרפיטי שלו (בעלי הנכסים החכמים באמת משאירים את נכסי האמנות הללו, שמעלים מיד את שווי הבניין שלהם, או מפרקים את הקיר ומוכרים אותו עם הציור במאות אלפי דולרים).

אבל כשבנקסי פתח בחשאי דוכן ברחוב בניו יורק ולמכור את יצירותיו ב-60 דולרים בלבד, מבלי לספר מיהו ומה שווי היצירות שהוא מוכר, הוא עורר את הדיון הקבוע על מקומו של הכסף באמנות והשווי האמיתי של היצירה האמנותית, כשלא יודעים מי יצר אותה.

בנקסי, שם העט של הצייר ואמן הרחוב, שהוא גם פעיל חברתי, הוא שם שמוכר יצירות לאספנים, על אף שזהותו האמיתית לא ידועה. כשאמן בסדר גודל כזה מחליט למכור בסכומים זעומים את יצירותיו ורק 6 אנשים רוכשים אותן, הוא מצליח להראות עד כמה שווי האמנות תלוי בשמו של היוצר ובמה שאנו יודעים עליו, על הצלחתו ועל שווי עבודותיו.


הנה הדוכן עם הרישומים החתומים של בנקסי וכמה מעט מהם נמכרו:

http://youtu.be/7mxJT2uXtrE


האישה ברת המזל שקנתה תמונות של בנקסי באותה מכירה ברחוב:

https://youtu.be/D0ajKa5GGy0


והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):

https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes

כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.

היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".

דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.

ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.

אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.

אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".

אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..

מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.

פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.

הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.


הנה הדאדא בקצרה:

http://youtu.be/cx_ilOM_n9A


כל סגנון הדאדא:

https://youtu.be/ABNwtDyx7T4


סקירה מקיפה יותר על הדאדא:

http://youtu.be/8yxBLrEhdHk


הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:

http://youtu.be/oB2e9CNsId4


מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):

https://youtu.be/uErkTGL8_p0


ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):

https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes

"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו.

בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F המהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.

התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות בתולדות האמנות. משהו כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר בזמנו שפם ל"מונה ליזה".

בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי.


הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":

http://youtu.be/eCZxv0TnUBE

קליגרפיה (Calligraphy), או כתיבה תמה, היא אמנות הכתיבה ובדרך כלל היא מתייחסת לכתיבה מסוגננת. זוהי אמנות הכתיבה הקישוטית.

מקורה של אמנות הקליגרפיה הוא באמנות קדומה של סין ומזרח אסיה במאה ה-4 לספירה. משם היא התפתחה והתפשטה לפרס ולארצות האיסלאם, שבה תופס הכתב המסוגנן מקום מקודש והתפתחה מסורת קליגרפית עשירה. גם ביהדות התייחסו לסופרי הסת"ם, מי שכתבו את ספרי התורה, בכבוד רב. בצד מעמדם הדתי, הם נחשבו גם בעלי סגנון אישי ואמנותי.

גם בעולם המערבי התפתחה הקליגרפיה, בתוך המעבר מאותיות יווניות לאותיות לטיניות וכתיבה של כתבי-דת לטיניים מעוטרים ומאוירים. בימי הביניים פותחו סגנונות כתיבה, כמו האותיות האוּנקִייליוֹת שהיו נהוגות באי האנגלי, המינוסקול הקרולינגי והכתב הגותי שפותחו בגרמניה והכתב הנטוי שפותח באיטליה.

במאה ה-19, לאחר שמאז המצאת הדפוס ירדה קרנה של הקליגרפיה, חזרו אמני קליגרפיה לפעול. במאה ה-20 חזרה הקליגרפיה לפרוח בציורי גרפיטי ובעולם המחשבים. זה קרה בעיקר מאז המצאת המחשב האישי ומעבדי התמלילים, על מגוון הגופנים (פונטים) שפותחו בשבילם.

דמות מרכזית בקידום הנושא היה סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל האגדי, שבצעירותו קיבל קורס קליגרפיה באוניברסיטה והושפע מהיופי של עולם האותיות והעיצוב. כשפיתח ג'ובס את מחשב המקינטוש, הוא הפך אותו למחשב גרפי שגופנים מעוצבים ומעוררי השראה ויופי תפסו בו מקום מרכזי.

קליגרפיה נקראת לעיתים בעברית "כתיבה תמה". מקור המילה בשפה היוונית: המלה "קאלוס" פירושה ביוונית "יופי" ו"גראפוס" היא ביוונית "כתיבה".


הנה הקליגרפיה הסינית הקדומה:

https://youtu.be/ppZWIwZsRdU


על קליגרף סיני שעשה לו שם בעולם (עברית):

https://youtu.be/d68TIY2_4H4


אוסף קליגרפיות מרהיבות:

https://youtu.be/zg7QLW0KrQw


מדריך מהיר לקליגרפיה מעשית:

https://youtu.be/Rnlha-GLL5s


קליגרפיה במחשב המקינטוש - הראשון שהעמיד במרכז את העיצוב הגרפי והקליגרפיה:

http://youtu.be/2B-XwPjn9YY?t=1m15s


יופייה של הקליגרפיה ביפאן (עברית):

http://youtu.be/cUI9PPeUCmI


והדגמה של הקליגרפיה היפנית (עברית):

http://youtu.be/geQtLi66W-A

מודל הוא בן-אדם שמציג את גופו מול האמן או מול כיתת תלמידי אמנות והם נעזרים בדמותו כדי ליצור יצירת אמנות שמבוססת על דמות המודל, כעזרה לדמיונם.

מודל עירום הוא אדם שמציג את גופו כשהוא עירום, לשם יצירה של תמונת עירום או פסל עירום. מדובר באמנות לכל דבר והמודל והאמנים אינם חשים מבוכה בסדנה כזו, עם מודל עירום.


הנה סרטון אנימציה שמציג אמנים שנעזרים במודל כדי לפסל ולצייר:

http://youtu.be/stOrl-GWhe0

פרספקטיבה (Perspective), אותה טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק, נולדה בתקופת הרנסאנס. זה התרחש כשנוצרה בפירנצה שיטה ליצירת עומק בציור. השיטה הזו. זכתה לשם "הפרספקטיבה המדעית". כיום היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

היה זה האדריכל האיטלקי הגאון ברונלסקי שתרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך נתנו השיטות לציור הפרספקטיבה יכולת לתאר את העולם הממשי בדרך של יצירת אשליית עומק ונפח. לאמני הרנסנס והאמנים שבאו אחריהם הייתה הפרספקטיבה כלי מצוין לתיעוד העולם בדיוק רב.

אנשי הרנסאנס השתמשו אז בשיטה החדשה, בכדי להתנתק ממסורת הציור של ימי הביניים. בעזרתה הם תיארו טוב יותר את העולם המציאותי, הטבעי, האובייקטיבי והחילוני. תיאורים אלו החליפו את התיאורים שנלקחו מספרי הקודש ולא הוכרחו להיות דומים למה שהאדם רואה במציאות. משום כך היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

דוגמאות לפרספקטיבה של הרנסאנס לא חסרות. אחת הטובות היא ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. בציור זה הפרספקטיבה הגאומטרית, או המתמטית, שיוצרת בו תחושה של עומק ומושכת את המבט של הצופה אל דמותו של ישו.

דוגמה אחרת היא זו של הפרספקטיבה האטמוספירית, המשמשת בציור "המונה ליזה" של לאונרדו. כאן היא מסייעת להבדיל בין מוקד התמונה, המונה ליזה, ובין הנוף שמאחור.


על הפרספקטיבה שהתפתחה בתקופת הרנסאנס (מתורגם):

https://youtu.be/wujEE3PRVUo


ועל הפרספקטיבה באנגלית:

https://youtu.be/WQUi5Ue_fLY


גילוי הפרספקטיבה הלינארית בידי ברונלסקי:

https://youtu.be/xgHTXMEhE2k


ממנה יצר ברונלסקי את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/X80kxg2YAEc


והפרספקטיבה בסעודה האחרונה של לאונרדו:

https://youtu.be/ODEvCINTADs

הציור הנאיבי הוא ציור עם אופי תמים, שנראה כאילו צויר על ידי ילד מוכשר או מישהו מבוגר שאינו צייר מקצועי. זהו סגנון ציור חם, עז הבעה וצבעוני מאד. חוץ מהצורות והצבעים שמזכירים בה את הציור הילדותי, בולט בה הציור הדו-ממדי, ללא עומק ופרספקטיבה ומלא בפשטות כמעט מוגזמת שבו.

האמנות הנאיבית, התמימה, או "אמנות פרימיטיבית" כמו שלעיתים קראו לה, הייתה בדרך כלל בתחום הציור וגם מעט בפיסול. סימניה הם הפשטות והקסם שבה. יש בה מרכיבים הנראים "פשוטים" במכוון והיא מזכירה אמנות פרהיסטורית או פרימיטיבית, שאינה דומה לאמנות המערבית המתקדמת.

מפורסמים במיוחד בציור הנאיבי הם ציוריו של אנרי רוסו שהרבה לצייר ג'ונגלים אקזוטיים וצמחייה של ג'ונגל. בלט בזרם הנאיבי גם בן תקופתו פול גוגן, שצייר בטהיטי נשים מקומיות ויפות, על רקע הנוף המיוחד והצמחיה של איי הים הדרומי.


הנה האמנות הנאיבית:

http://youtu.be/8pmBJasutGY


וציוריו בסגנון זה של אנרי רוסו:

http://youtu.be/nZUfdcgkKRQ

אחד המאפיינים הראשונים בהחלטות הצילום שלכם יהיה עומק השדה. הוא יאפשר למקד את הצופה במרכיבי התמונה שבהם נרצה שיתמקד וליצור בה אווירה.

עומק שדה (Depth of Field) הוא האזור שייראה ברור וחד בתמונה. הוא יכול לכלול את מה שקרוב יותר אל הצלם (ה"לפני") ואת הרחוק יותר, מה שאחרי האובייקט המרכזי של התמונה (ה"אחרי").

כלומר, מדובר בטווח בתמונה שאנו רואים בפוקוס, כלומר בחדות. צלמים נוהגים להסביר שככל שמפתח העדשה גדול יותר, קטן עומק השדה.


ישנם רמות עומק שדה והם נעים בין שני קצוות של סוגי עומק שדה:


#עומק שדה רדוד
שהוא עומק שדה קטן, גורם לאובייקט המרכזי להיות חד, בעוד הרקע או אובייקטים רחוקים או קרובים יותר, הם מטושטשים ביחס אליו. אלה תמונות מעניינות וממקדות מאוד, בעיקר בשל הניגוד (הקונטרסט) שבין חדות האובייקט המרכזי לטשטוש של שאר התמונה.

#עומק שדה גדול
שמכניס יותר מישורים בתמונה לחדות או בביטוי המקצועי "לפוקוס". בצילומים כאלה יש חדות יחסית לכל מה שמופיע בפריים, בלי הניגוד הזה, שבין "כוכב" התמונה לשאר הפרטים שבה.


#הדרכה לצילום מקצועי יותר
הכלל בצילום מקצועי הוא שככל שהעצם המצולם הוא קרוב יותר לעדשה, כך עומק השדה יהיה קטן יותר. זה נקרא "עומק שדה רדוד". ככל שהוא יהיה רחוק מהעדשה - יגדל עומק השדה. לכן, בצילומים מקרוב מאד, "צילומי מקרו", כמו שהם נקראים, יהיה עומק השדה מאד קטן, כי הפרח או הציפור המצולמים הם קרובים והרקע רחוק יותר. בניגוד לזה, בצילומי נוף, נוצר עומק שדה אינסופי, מכיוון שכל הפרטים רחוקים יחסית.

בסיס הכללים של עומק שדה בצילום הוא פשוט. ככל שמספרי הצמצם במצלמה הם קטנים יותר, מפתח הצמצם, או חור הצמצם, ייפתח ויהיה גדול יותר. זה יביא לעומק שדה קטן יותר. כלומר, הפרטים שנראה חדים בתמונה יצטמצמו. צמצום של עומק השדה באמצעות פתיחת הצמצם היא שיטה מקובלת אצל צלמים, בכדי להפריד את הנושא מהרקע.

במקביל, ככל שמספרי הצמצם במצלמה יהיו גדולים יותר, יהיה מפתח הצמצם סגור יותר, חור הצמצם יקטן וזה יביא לעומק השדה גדול יותר. יותר פרטים ומישורים בתמונה ייראו בפוקוס, כלומר בחדות.

ישנם עוד משתנים שמשפיעים על עומק השדה, כמו למשל המרחק מנושא הצילום. קרבה אל האובייקט המצולם תקטין את עומק השדה ויטשטש את הרקע. אבל זה הבסיס של עומק השדה.

חלק מגדולתו של הסרט המפורסם "האזרח קיין" למשל, הוא בזכות עומק השדה הגדול שבו הוא צולם. רואים בו התרחשויות בו-זמניות על המסך, במרחקים ובמישורים שונים של הצפייה. הסרט הזה תרם לאמנות הקולנוע את ה"פוקוס העמוק" (deep focus), כפי שקראו לזה.

לא פעם משתמשים הצלמים דווקא במפתח הצמצם הרחב, כדי לקבל רקע מטושטש וליצור את האפקט שנקרא "בוקה". במקרים הללו מסייע הטשטוש של הרקע לשפר את הקומפוזיציה, מכיוון שהעין של הצופה בצילום ממוקדת באובייקטים החדים יותר וכך ניתן להדגיש את החשוב, או "לספר סיפור"... קראו על כך באאוריקה בתגית "בוקה".

חשוב לדעת שבמצלמות פשוטות קשה יותר להגיע לעומק שדה קטן.


הנה עומק השדה בצילום לסוגיו (עברית):

https://youtu.be/aUDwZBgLYUc


מדריך נוסף לעומק שדה (עברית):

https://youtu.be/j6Ti_YLco_o


תרגיל בעומק שדה של סטודנט בבצלאל:

https://youtu.be/trcMmx7ocDA


סצנה מ"האזרח קיין" שמדגימה את עומק השדה הגדול שבו הוא צולם:

https://youtu.be/BNTJnHGnVeg


מדריך באנגלית לעומק שדה:

https://youtu.be/ds6TOvxA8mc


ומדריך מקיף יותר:

https://youtu.be/RDXLGOo-fyc

הכוריאוגרפית יסמין גודר היא מהחשובים והבולטים שבכוריאוגרפים בישראל. היא מצליחה שוב ושוב לייצר יצירות מחול מעניינות ומפתיעות וזכתה לפרסים רבים ומוצדקים בכל רחבי העולם. רבים רואים בה את היורשת העתידית של אוהד נהרין במחול הישראלי והיא גם מהכוריאוגרפים היחידים שפיתחו שפה עצמאית, שאינה מושפעת מסגנונו של נהרין. היא פיתחה שפה פוסט-מודרנית מעניינת שמדלגת בין גבוה לעממי ואפילו אוונגרד ועבודותיה נחשבות לעבודות מרתקות וחדשניות.

עבודותיה של גודר הוצגו במסגרות חשובות מאד בעולם כולו, כולל בפסטיבל לינקולן-סנטר בניו-יורק, הפסטיבל הבינלאומי של טוקיו, פסטיבל אנזימי ברומא ועוד רבים אחרים. כיום גודר פועלת בסטודיו שלה ביפו. בין עבודותיה המעניינות בעבר היא עשתה את "הקיר של אלינה", "אני רעה אני", "פתאום ציפורים", העבודה "i feel funny today", "שתייים שעשוע ורוד" המצליחה ו"ראה אותה משתנה".


הנה יצירת המחול של גודר "ראה אותה משתנה":

http://youtu.be/Qb7bnUlhUiQ


והמחול "שתייים שעשוע ורוד" של יסמין גודר מ-2003:

http://youtu.be/9R1YGdghUi4

אמנות הכוריאוגראפיה (Choreography) היא יצירה בתנועות. זוהי יצירה של אמנות בעזרת תנועות, כמו שצייר יוצר בצבעים ופסל בחומר, הכוריאוגרף יוצר כשחומר היצירה שלו הוא תנועות.

השפה התנועתית אינה מוגבלת, אלא חופשית. לכל כוריאוגרף יש את הדרך והסגנון המיוחדים שלו, המאפיינים את התנועות שלו.

את הכוראוגרפיה ניתן להשוות עם תחום היצירה, בתחומי אמנות ויצירה כמו ציור, הלחנה, בימוי, כתיבה וכדומה.

אם במקור שימש המונח כוריאוגרפיה בתחום המחול, כיום משתמשים בו בתחומים רבים נוספים כמו מופעים, הצגות, התעמלות אמנותית, בידור, תאטרון, מחזות זמר ועוד.


הנה קטעים מכוריאוגרפיות מודרניות של אוהד נהרין ללהקת בת שבע:

https://youtu.be/uehwtT8KOiE


כוריאוגרפיה רוסית אחידה ומדויקת כמעט להגזים...

https://youtu.be/K21yj2lEgrA


כאן היא משתלבת עם ריקודי ברייקדאנס מההיפ הופ:

https://youtu.be/es6xywE9NP0


בסרטים אפילו סלסה עוברת כוראוגרפיה כבדה:

https://youtu.be/_hLNKA_9V0I


עוד כוריאוגרפיה מעניינת:

https://youtu.be/Jzcd5HJik2c


הרצאת טד על עבודת הכוריאוגרף היצירתית:

https://youtu.be/KPPxXeoIzRY?long=yes


ופגישה חינוכית עם כוריאגורפית (עברית):

https://youtu.be/BMRNZX_wqBk?long=yes

סצנה היא המרכיב הבסיסי של התסריט הקולנועי ובעצם של הסרט (או סדרת טלוויזיה).

הסצנה היא קטע קולנועי, המכיל שוט אחד או כמה שוטים ומתרחש במקום ובזמן אחד. שינוי מקום או זמן וזו כבר סצנה אחרת.

יש סצינות המציגות כמה אירועים שמתרחשים במקביל, כלומר באותו הזמן. הם משובצים זה בזה באותה סצינה. זה נעשה באמצעות עריכה צולבת, שמשבצת שוטים מהאירועים השונים, אחד אחרי השני.


#לכותרת בתסריט יהיו תמיד 3 מרכיבים:
בתסריט נותנים לכל סצנה כותרת, כמו: פנים. חצר בית הספר - יום.

אלה המרכיבים:

פנים או חוץ - האם זו סצנה שמתרחשת בחלל סגור או בחוץ?

המיקום - בית או מתנ"ס, שדה קרב וכו'.

יום או לילה - לרוב אלה ולעתים, כשזה חשוב להבנת הסיפור, ייכתב זמן מדויק יותר, כמו שעת שקיעה או שעת זריחה.


הנה סרטון של סצנות קולנועיות ודמיון מתרגיל של תלמידים (עברית):

http://youtu.be/j3ZcddZG5iQ


כך בונים סצנה גאונית - צפייה ולימוד מהסרט "קזבלנקה":

https://youtu.be/5dX64cBuPbw

ציור המדרכה הכי גדול בתלת מימד בעולם כולו צויר בלונדון ב-2011. זהו ציור בגודל עצום של קצת יותר מ-1,160 מטרים רבועים!

לצערנו אין סרטון של ציור המדרכה הגדול ביותר בעולם, שצויר בתלת ממד.

האגדה מספרת שלפני שהוא התחיל לפסל אותו, ישב הפסל המפורסם מיכלאנג'לו במשך חודשים וחשב. הפטרון שמימן אותו חשב שהוא מתבטל על חשבונו. כששאל אותו למעשיו ענה לו מיכלאנג'לו בפשטות "אני עובד"...

ואכן, הפסל שנקרא "דוד" היה ליצירת אמנות מושלמת. הוא פוסל בתחילת המאה ה-16, בתקופת הרנסאנס ומציג את דמותו של דוד הצעיר, מי שלימים יהיה למלך ישראל, מחזיק בידו קלע, כשהוא יוצא לקראת גוליית הפלישתי.

"דוד" נוצר כסמל לעצמאותה של פירנצה, העיר האיטלקית הנודעת, בזמן ששלט בה בית מדיצ'י. "דוד" היה לאחד מהפסלים הידועים בעולם ובמיוחד לאחת היצירות החשובות של תקופת הרנסאנס.

המעניין שעל אף מושלמותו של "דוד", מיכלאנג'לו יצר את הפסל הנודע, כשהפרופורציות שלו אינן מדויקות בכוונה. הוא פיסל את הראש והכתפיים, כשהם גדולים יותר ביחס לשאר חלקי הגוף. הסיבה: מיכלאנג'לו רצה שמי שיעמוד אל מול הפסל הגבוה, יראה את חלקו העליון, הרחוק מעיני הצופה, בגודל דומה לזה של החלק התחתון של גופו.


הנה סיפורו המתורגם של הפסל דוויד של מיכלאנג'לו (מתורגם):

http://youtu.be/o9Kum_Jijdk


סרטון שמסביר על הפסל:

https://youtu.be/JypiUiXFl-I


סיפורו של האמן ופסלו המפורסם דויד:

http://youtu.be/_u8LDXhFzPo


סרטון אנימציה משעשע על מה שקורה כשדוד מתבייש בכך שהוא עירום:

https://youtu.be/7hzLVBKAXHo


והסבר מעמיק על היצירה:

https://youtu.be/-e16DmKH01s?long=yes

אמני הפה והרגל הם אנשים שיש להם מגבלה גופנית או נכות, שלא מאפשרים להם לצייר בעזרת הידיים, כמו כל צייר או אמן אחר. על ידי אחיזת המברשת בפה או בין אצבעות כף הרגל הם יכולים לצייר במיומנות מדהימה. זה לא קל, אבל אחרי שנים של תרגול וציור, אמני כף הרגל והפה יכולים להגיע לשליטה מצוינת בציור ומציירים ציורים שקשה להאמין שלא צוירו ביד.

בישראל קיים ארגון אמני הציור בפה או ברגל, שמוכר את ציוריהם של אמנים אלה לציבור הרחב.


הנה סרטון על אמני הציור ברגל ובפה (עברית):

http://youtu.be/1LE0tViO8SQ?t=4s


חייו של צייר בפה (עברית):

http://youtu.be/ZQjsaaa1wh4


ילד שמצייר מגיל צעיר ברגלו:

http://youtu.be/tYlQgyXuoHc


אמנית ציור בפה וחייה עם השיתוק שלקתה בו בלידתה:

http://youtu.be/TTLGPh_Q3Lo


וכדי שלא יישארו רק בציור - הנה אמן דגול ללא ידיים, שמנגן בגיטרה ברגליו:

https://youtu.be/lGm96vFvmxk

האמן הצרפתי אדגר דגה ידוע מאד בציורי הרקדניות והמחול שלו. אבל לא רבים מכירים את הפסל היחידי של דגה "רקדנית צעירה בת ארבע עשרה" (Little Dancer of Fourteen Years). הפסל נוצר בשנת 1880 והוא היצירה הפיסולית היחידה שהציג דגה בימי חייו. את שאר פסליו יצר כמודלים לצורך הציור ורק בזכות חברו ששמר תבניות שלהם הם שוחזרו אחרי מותו לפסלי ברונזה מרהיבים.

הפסל המקורי, בגובה של כ-99 ס"מ, מציג את דמותה של רקדנית בלט צעירה העומדת על כן נמוך העשוי עץ. גופה של הרקדנית עשוי שעווה צבועה שנועדה לחקות צבע של עור אנושי. דגה הוסיף לפסל פריטים נוספים כמו חצאית הבאלט האמיתית, פאה וסרט לשיער.

מבחינתו נועדו הפריטים הללו להוסיף מראה אמיתי לדמות הרקדנית. אמנם "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" אינו פסל ששייך לסגנון ה"רדי מייד", בו נאספים חפצים יומיומיים ליצירות אמנות, אבל הוא הקדים את הרעיון הזה במעט.

כיום יודעים חוקרי האמנות לספר שהדמות בפסל היא תלמידת באלט בשם מריה ון גותהם. הוא הוצג בתערוכה השישית של קבוצת האמנים האימפרסיוניסטיים בשנת 1881. מבקרי האמנות ביקרו אותו קשות כפסל "מכוער" ו"מגוחך".

בשנים שלאחר הצגתו של הפסל, יצרו ממנו עותקים רבים, שפוזרו מוזיאונים בעולם. כיום שווה הפסל המקורי מיליוני דולרים.


הנה סרטון על הפסל המהפנט "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" מאת אדגר דגה:

https://youtu.be/Swh6pYdeR_8


עוד הסבר קצר:

https://youtu.be/ioAd1_KwZ2M


וסרטון נוסף של פסל הרקדנית:

http://youtu.be/Nrimokda5Mo

יצירת הרדי-מייד שיצר מאן ריי בשנת 1925, "חפץ להריסה" (באנגלית Object to be destroyed או Indestructible Object) הייתה מטרונום שאליו חוברה עין מצולמת. הפעלה של המטרונום מניעה את העין מצד לצד ויוצרת נקודת מבט חוזרת אל המביט בה. מאן ריי הנחה כיצד לבנות את היצירה וממליץ להצמיד למטרונום תמונת עין של "אהוב שאינו אתך יותר". הוא ראה ביצירה כזו הפחת-חיים במישהו שאינו בחיים יותר או שהתרחק אבל רוחו עדיין נמצאת ודרכה הוא צופה ומביט אליכם.

אגב, כשמה של היצירה, היא אכן נהרסה בשנת 1957. עם זאת, נוצרו שכפולים רבים שלה, אולי בזכות הוראות הבניה שצרף לה האמן. ציטוטים אמנותיים והתייחסויות רבות באמנות מזכירות אותה.



הנה סרטון של ה"חפץ המיועד להריסה":

http://youtu.be/37YoeO6RgWQ



סרט שנוצר בהשראת ה-Indestructible Object:

http://youtu.be/T6XxyKpOltk


וקליפ של הצמד Hurts שהשתמש בדימוי של המטרונום עם העין:

http://youtu.be/zQ1v1pMdIoQ