אָמָּנוּת (הוגים את זה: אוֹמָּנוּת) היא סוג של יצירה שמביעה רגשות, או מציגה תמונה כלשהי. האמנות לא נעשית על פי צורת פעולה שמוגדרת מראש, אלא בהחלטת האמן ועל פי היצירתיות והפרשנות שלו.

לאמנות יש שורשים מאז ימי האדם הקדמון, כשצייר את ציורי המערות של העידן הפרהיסטורי ויצר פסלים זעירים של אלילות (הם נקראים כיום "ונוסים").

עד לפני כמאה שנה תפקיד האמנות היה בעיקר חברתי או דתי. עד אז כמעט ולא נוצרה אמנות לשמה, אמנות למען אמנות, למען היופי או ככלי לביטוי אישי המנותק מתפקידים אחרים.

אמנות כיום נוצרת בתחומים שונים, כולל ציור, מוסיקה, צילום, פיסול, קולנוע ועוד. יש לה מקום חשוב בתרבות האנושית ומעמד מרכזי, בין השאר משום שהיא קשורה באסתטיקה ויופי והיא נוגעת ברגש האנושי.

תפקידו של האמן הוא להסב את תשומת לב האנשים למראות, לתופעות, ליופי ולכאב. הרי השקיעה הייתה כאן תמיד, מאז שהאדם החל להתקיים ולחשוב ולהבין דברים. אבל ככל הנראה לא הבחין איש ביופי של השקיעה עד שהצייר הראשון צייר את השקיעה והסב את תשומת הלב האנושית ליופייה.

כך מציגים האמנים במשך אלפי שנים את מה שהם רואים מסביבם. ברגישות ובעיניים בוחנות הם מאתרים את היופי והסבל, את העליבות וההדר, את הגדולה והנמיכות, את הניצחונות והתבוסות של רוח האדם. כשהם מנציחים את כל אלו באמנות, הם "מכריחים" את הצופה להבחין גם הוא בדברים ולקחת עליהם אחריות.

הכירו את התחומים באמנות בתגית "תחומי האמנות".


מהי אמנות? (מתורגם)

https://youtu.be/QZQyV9BB50E


באנגלית:

https://youtu.be/gDJyf6ivGgw


הקשר ההיסטורי שבין דת ואמנות (מתורגם):

https://youtu.be/qfITRYcnP84


דיון קולנועי מהסרט "חיוך של מונה ליזה" על מהי אמנות (מתורגם):

http://youtu.be/o1yGGdXUNWU


סיפור על ציור של ויסלר שבו הגדיר על מה בעצם משלמים בה (עברית):

https://youtu.be/eC0Uy58aVqE


דיון פילוסופי יותר על האמנות ומהי בדיוק:

http://youtu.be/76vsMlx43Z4


קבלו את תולדות האמנות ב-3 דקות:

http://youtu.be/oZOsR0TzbJ8


האמנות העתיקה של האבוריג'ינים באוסטרליה, בני התרבות הכי ותיקים שנמצאים באותו מקום לכל אורך ההיסטוריה:

http://youtu.be/oSHKqX8_pqU


מצגת וידאו על מהי ומה התפקיד של האמנות בחיינו:

https://youtu.be/fTrTixSNdlE


ומה הופך דבר לאמנות:

https://youtu.be/vV2cc_fFgmA?long=yes

פרספקטיבה (Perspective), אותה טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק, נולדה בתקופת הרנסאנס. זה התרחש כשנוצרה בפירנצה שיטה ליצירת עומק בציור. השיטה הזו. זכתה לשם "הפרספקטיבה המדעית". כיום היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

היה זה האדריכל האיטלקי הגאון ברונלסקי שתרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך נתנו השיטות לציור הפרספקטיבה יכולת לתאר את העולם הממשי בדרך של יצירת אשליית עומק ונפח. לאמני הרנסנס והאמנים שבאו אחריהם הייתה הפרספקטיבה כלי מצוין לתיעוד העולם בדיוק רב.

אנשי הרנסאנס השתמשו אז בשיטה החדשה, בכדי להתנתק ממסורת הציור של ימי הביניים. בעזרתה הם תיארו טוב יותר את העולם המציאותי, הטבעי, האובייקטיבי והחילוני. תיאורים אלו החליפו את התיאורים שנלקחו מספרי הקודש ולא הוכרחו להיות דומים למה שהאדם רואה במציאות. משום כך היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

דוגמאות לפרספקטיבה של הרנסאנס לא חסרות. אחת הטובות היא ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. בציור זה הפרספקטיבה הגאומטרית, או המתמטית, שיוצרת בו תחושה של עומק ומושכת את המבט של הצופה אל דמותו של ישו.

דוגמה אחרת היא זו של הפרספקטיבה האטמוספירית, המשמשת בציור "המונה ליזה" של לאונרדו. כאן היא מסייעת להבדיל בין מוקד התמונה, המונה ליזה, ובין הנוף שמאחור.


על הפרספקטיבה שהתפתחה בתקופת הרנסאנס (מתורגם):

https://youtu.be/wujEE3PRVUo


ועל הפרספקטיבה באנגלית:

https://youtu.be/WQUi5Ue_fLY


גילוי הפרספקטיבה הלינארית בידי ברונלסקי:

https://youtu.be/xgHTXMEhE2k


ממנה יצר ברונלסקי את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/X80kxg2YAEc


והפרספקטיבה בסעודה האחרונה של לאונרדו:

https://youtu.be/ODEvCINTADs

איורים (illustrations) משמשים במגוון תחומים בעולם המודרני. מתחום הספרות, דרך תקשורת, מידע, פרסום, מדע ופוליטיקה ועד לאמנויות כמו קומיקס, קולנוע ואנימציה.

האיור נועד להמחיש רעיון, מושג ומלל, באופן שאינו מילולי. בניגוד לציור, המשויך אך ורק לאמנות, איור משרת צרכים אחרים והוא נשען על טקסט שאותו הוא מבטא באופן גרפי. מסיבות אלה, חייב האיור להיות תקשורתי ובעל מסר ברור לצופה בו.

לכן מכיל בדרך כלל האיור מרכיבים יצירתיים ואף אמנותיים, שנועדו להעביר באופן מקורי ומעניין את הרעיון שבבסיסו ובתחומים מסוימים גם את ביקורתו של המאייר.


הנה אמנות האיור:

https://youtu.be/ZPQ-8Kty8X4


איור לספרי ילדים (עברית):

https://youtu.be/ra7DpiSSusw


כך מאיירים בעזרת מחשב:

https://youtu.be/3A_rXJgDxGI


לא פעם מאיירים איורים למטרות שיווק (עברית):

https://youtu.be/z_SAnnAqX88


תערוכת איור בתל אביב יפו (עברית):

https://youtu.be/6LwlMvKU2r8


איורי הסטוריבורד, שיוצרים לסרט או קליפ, מתארים באיור את ה"שוטים" שיצולמו (עברית):

https://youtu.be/QHXhX3f_Dg4


וכיום מאפשר ה-AI להמיר תמונות לאיורים מרהיבים באמצעות הפרומפט הנכון:

https://youtu.be/8jI4WveyW-M?long=yes

הברווזון הצהוב הענק שצף מאז שנת 2001 במימי נמלים שונים הוא פרי המצאתו של האומן ההולנדי פלורנטין הופמן. מדובר בברווז גומי ענק שהוא למעשה יצירת פופ ארט מוגדלת של הברווזונים שילדים בכל העולם משחקים בהם באמבטיה.

המסר של האמן הוא שמימי העולם הם האמבטיה של בני-האדם ועלינו לשמור עליהם היטב.

הברווזון הצהוב, שגובהו 15 מטרים ומשקלו כ-500 קילוגרם והוא ניצב על דוברה ששוקלת 10 טון ונועדה למנוע את סחיפתו ברוח.


הנה סרטון של הברווז הענק הצהוב והצף במימי הנמל של הונג קונג:

http://youtu.be/rSo5MqQVwCY


והברווז הצהוב הענקי מגיע לפיטסבורג ארה"ב:

http://youtu.be/affuETWhCPE

אמנות אוכל, או אמנות מזון (food art) היא שימוש במצרכי מזון שונים כדי ליצור פסלים ועבודות אמנות. מעבודות אמנות בשוקולד, שמציגות שוקולד בצורת קוביות דומינו, לבני לגו, גולגולות וכלי עבודה ועד פיסול בירקות, וציור מורכב מסוגי מזון המסודרים על גבי מגשים בצורה מופתית.

האמנות הזו היא אמנות של הרגע, כיוון שהיא מתכלה ואינה שורדת לזמן רב, אבל אמנות האוכל מצטלמת יפה ונראית מצויין בזכרונות המצולמים שפזורים ברחבי האינטרנט.


הנה כמה עבודות אמנות כאלה:

http://youtu.be/X3vlRtpMZGo


כך יוצרים אותן:

https://youtu.be/Ta7JF78UOn0


אוסף ענקי של עבודות אמנות מזון:

https://youtu.be/MzMCNLUveiQ


וכמו שלניוז יש פייק ניוז הנה פייק אמנות אוכל, או לפחות פייק אוכל משעשע:

https://youtu.be/EWEl8-PHhMI

כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.

היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".

דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.

ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.

אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.

אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".

אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..

מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.

פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.

הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.


הנה הדאדא בקצרה:

https://youtu.be/ABNwtDyx7T4


על המקור לסגנון הדאדא:

https://youtu.be/zSkwtCDYVSU


דוגמאות בקצרה של יצירות דאדא (ללא מילים):

http://youtu.be/8yxBLrEhdHk


הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:

http://youtu.be/oB2e9CNsId4


מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):

https://youtu.be/uErkTGL8_p0


ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):

https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes

מודל הוא בן-אדם שמציג את גופו מול האמן או מול כיתת תלמידי אמנות והם נעזרים בדמותו כדי ליצור יצירת אמנות שמבוססת על דמות המודל, כעזרה לדמיונם.

מודל עירום הוא אדם שמציג את גופו כשהוא עירום, לשם יצירה של תמונת עירום או פסל עירום. מדובר באמנות לכל דבר והמודל והאמנים אינם חשים מבוכה בסדנה כזו, עם מודל עירום.


הנה סרטון אנימציה שמציג אמנים שנעזרים במודל כדי לפסל ולצייר:

http://youtu.be/stOrl-GWhe0

בנקסי הוא אמן הגרפיטי החשוב והמוכר בעולם. יצירותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים. הוא נערץ מאד בניו-יורק ורבים מחשיבים את עבודות הגרפיטי שלו כיצירות חשובות ומזדרזים להנציחן בצילומים, לפני שיימחקו על ידי בעלי הנכסים שעליהם הוא מצייר את הגרפיטי שלו (בעלי הנכסים החכמים באמת משאירים את נכסי האמנות הללו, שמעלים מיד את שווי הבניין שלהם, או מפרקים את הקיר ומוכרים אותו עם הציור במאות אלפי דולרים).

אבל כשבנקסי פתח בחשאי דוכן ברחוב בניו יורק ולמכור את יצירותיו ב-60 דולרים בלבד, מבלי לספר מיהו ומה שווי היצירות שהוא מוכר, הוא עורר את הדיון הקבוע על מקומו של הכסף באמנות והשווי האמיתי של היצירה האמנותית, כשלא יודעים מי יצר אותה.

בנקסי, שם העט של הצייר ואמן הרחוב, שהוא גם פעיל חברתי, הוא שם שמוכר יצירות לאספנים, על אף שזהותו האמיתית לא ידועה. כשאמן בסדר גודל כזה מחליט למכור בסכומים זעומים את יצירותיו ורק 6 אנשים רוכשים אותן, הוא מצליח להראות עד כמה שווי האמנות תלוי בשמו של היוצר ובמה שאנו יודעים עליו, על הצלחתו ועל שווי עבודותיו.


הנה הדוכן עם הרישומים החתומים של בנקסי וכמה מעט מהם נמכרו:

http://youtu.be/7mxJT2uXtrE


האישה ברת המזל שקנתה תמונות של בנקסי באותה מכירה ברחוב:

https://youtu.be/D0ajKa5GGy0


והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):

https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes

"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו.

בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F המהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.

התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות בתולדות האמנות. משהו כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר בזמנו שפם ל"מונה ליזה".

בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי.


הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":

http://youtu.be/eCZxv0TnUBE

הדפס (Printmaking) הוא יצירת אמנות שנוצרה בטכניקה של דפוס. שנים רבות טרם להמצאת הצילום היה ההדפס שונה מציור או רישום, בכך שהוא אפשר ליצור יצירת אמנות שניתן לשכפל בעותקים רבים, מבלי שיהיה הבדל כלשהו באיכות האמנותית שלהם. כך ניתן היה להפיץ יצירות אלה במחיר נמוך ביחס ליצירות שנוצרו כעותק יחיד, כמו הציורים והרישומים המוכרים והרגילים.

על אף האפשרות ליצור המוני הדפסים, נהוג ליצור הדפסים במהדורה מוגבלת. כל הדפס מסומן במספר סידורי מתוך מספר העותקים הכולל. כך, מייצג הסימון "30/100", את העותק ה-30 מתוך 100 עותקים שנוצרו בסך הכל. בדרך כלל תופיע על כל אחד מעותקי ההדפס חתימת האמן. החתימה האישית מהווה הוכחה שההדפס הוא מקורי ונוצר על ידי האמן. חתימה כזו תיעדר מהדפסים מקוריים רק במקרה שהם נוצרו לאחר מות האמן.

הדפס אמנותי יכול להיות בצורה של הדפסים בשחור-לבן או הדפסים בצבע. לא פעם יכולים הדפסים אמנותיים לכלול גם צילומים. הטכניקות המסורתיות ליצירת הדפסים התבססו על תחריט וחיתוך עץ, או על הדפס אבן בליתוגרפיה - בעוד שהדפסים מודרניים מתבססים על טכניקות חדשות של הדפס רשת. כיום טכניקות וסוגי התחריטים הם מגוונים מאד וכוללים גם טכניקות קלאסיות וגם מודרניות - מהדפס תחריט, הדפס בלט, תצריב, אקווטינטה, קולוגרף, יציקת נייר ועוד.


הנה עולם ההדפסים:

https://youtu.be/vRSWYefbdSM


כך יוצרים הדפסי צבע, עם תבנית נפרדת לכל צבע:

https://youtu.be/F4ZXuVyHxx4


בשיטת המונוטייפ כל הדפס הוא יחיד במינו - צובעים לוח זכוכית ומצמידים לגיליון שמקבל הטבעה יחודית:

https://youtu.be/C2pJaaR3Km0


אמנית יוצרת הדפס בהילוך מהיר:

https://youtu.be/a07fmC2ezBU


וליתוגרפיה, שיטה נוספת של הדפס, בה נוצרו הדפסים היסטוריים רבים:

https://youtu.be/cQ12pzAFNmE

אחד הציורים המפורסמים בעולם הוא זה של "הטייל מעל לים הערפילים" (Wanderer above the Sea of Fog). זהו ציור שמן של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך. בשנת 1818 הוא הפליא לצייר את ההשתאות של מטייל העומד נפעם למול הנוף ההררי וים העננים והערפל שלמולו.

הציור מביע בצורה שקטה ויפה את ההתפעלות מהטבע, שרבים מהאמנים בתקופה הרומנטית חשו. זו הסיבה ש"הטייל אל מול ים הערפילים" נחשב לאחת היצירות הידועות והמוכרות מהזרם הרומנטי בתולדות האמנות ורבים רואים בו מייצג של הסגנון והתקופה.


הנה הציור "הטייל מעל לים ערפילים" מקרוב, כך שתוכלו לבחון ולראות את כל חלקיו:

http://youtu.be/HopfapK7DIE


סרטון שמסביר מעט על הציור המופלא:

http://youtu.be/QJEwyARMIXI


אמן שמראה בהעתקה כיצד בנוי הציור:

http://youtu.be/nU5-Dnk3Vic


וסרטון על יוצרי התקופה הרומנטית, כולל הצייר קספר דויד פרידריך:

http://youtu.be/9SEZ8FAXlEI

התסריט הוא התיאור בכתב של השיחות בסרט (דיאלוגים) והפעולות שבו. זהו השלד של הסרט, שעליו יולבשו שאר מרכיביו. לרוב כולל התסריט גם הוראות צילום והסברים לגבי המקום והזמן של כל סצינה והתרחשות בסרט.

התסריט מחולק לסצנות, כשהסצנה היא האלמנט הבסיסי של כל תסריט. סצנה מצומצמת לזמן ספציפי ולמקום ספציפי. אם אחד מהם משתנה, אז עברנו לסצנה חדשה.

בתסריט מופיע הסיפור, עם העלילה שלו (מה שנקרא 'נרטיב'), הדמויות שבו, היחסים שלהן זו עם זו והשיחות (דיאלוגים) ביניהן.

תסריט טוב, בדיוק כמו ספר, או מחזה טובים, כמעט תמיד יהיה ניתן לחלק ל-3 חלקים, או מה שמכונה "מערכות": התחלה, אמצע וסוף. זה ככה כבר מאות שנים ועדיין עובד טוב יותר כמעט תמיד. ההתחלה מייצרת משהו שדוחף את ההתרחשות או עלילת הסרט קדימה ומובילה להתרחשות שתקרה באמצע הסרט ואז מגיעה בסופו של דבר אל השיא.

כשהתסריטאי חושב על כתיבת התסריט הוא ממקם במרכזו את הגיבור או הגיבורה ומעביר אותם ב-3 החלקים הללו. למשל סרט על בלש שחוקר פרשה, הפושעים פוגעים במשפחתו ואז הוא נוקם. או תסריט על נער אבוד ולא מחובר לחיים, שמתאהב בנערה שלא מעוניינת בו ואז הוא מממש את חלומו הופך לכוכב רוק, שזוכה בה לבסוף.

בכל אחד מאלה ניתן לזהות בקלות את 3 החלקים הבסיסיים. אם הרעיון של הסרט לא כולל אותם, צריך לבדוק את זה היטב. מעט מאד סרטים עובדים בלי "השילוש הקדוש" הזה ומעט מאד משקיעים ישקיעו כסף בסרט כזה. זה נכון שיוצרים גאונים יכולים לספר סיפור מצוין או ליצור סרט בלעדיהם, אבל האמת היא שגם להם קל יותר עם החלקים הללו.


הנה סרטון שמראה איך לכתוב תסריט או לפחות איך לעשות צחוק מכתיבת תסריט:

http://youtu.be/yyXpFn4SWW0


השוואת סצנות משני סרטים שנעשו על אסון וחילוץ הניצולים של "הנס באנדים":

https://youtu.be/jw7cnZpRC5U


ותסריטאית מקצועית שמסבירה כיצד למצוא נושאים לכתיבה של תסריטים:

http://youtu.be/xNCzzEo8rak

אחד המאפיינים הראשונים בהחלטות הצילום שלכם יהיה עומק השדה. הוא יאפשר למקד את הצופה במרכיבי התמונה שבהם נרצה שיתמקד וליצור בה אווירה.

עומק שדה (Depth of Field) הוא האזור שייראה ברור וחד בתמונה. הוא יכול לכלול את מה שקרוב יותר אל הצלם (ה"לפני") ואת הרחוק יותר, מה שאחרי האובייקט המרכזי של התמונה (ה"אחרי").

כלומר, מדובר בטווח בתמונה שאנו רואים בפוקוס, כלומר בחדות. צלמים נוהגים להסביר שככל שמפתח העדשה גדול יותר, קטן עומק השדה.


ישנם רמות עומק שדה והם נעים בין שני קצוות של סוגי עומק שדה:


#עומק שדה רדוד
שהוא עומק שדה קטן, גורם לאובייקט המרכזי להיות חד, בעוד הרקע או אובייקטים רחוקים או קרובים יותר, הם מטושטשים ביחס אליו. אלה תמונות מעניינות וממקדות מאוד, בעיקר בשל הניגוד (הקונטרסט) שבין חדות האובייקט המרכזי לטשטוש של שאר התמונה.

#עומק שדה גדול
שמכניס יותר מישורים בתמונה לחדות או בביטוי המקצועי "לפוקוס". בצילומים כאלה יש חדות יחסית לכל מה שמופיע בפריים, בלי הניגוד הזה, שבין "כוכב" התמונה לשאר הפרטים שבה.


#הדרכה לצילום מקצועי יותר
הכלל בצילום מקצועי הוא שככל שהעצם המצולם הוא קרוב יותר לעדשה, כך עומק השדה יהיה קטן יותר. זה נקרא "עומק שדה רדוד". ככל שהוא יהיה רחוק מהעדשה - יגדל עומק השדה. לכן, בצילומים מקרוב מאד, "צילומי מקרו", כמו שהם נקראים, יהיה עומק השדה מאד קטן, כי הפרח או הציפור המצולמים הם קרובים והרקע רחוק יותר. בניגוד לזה, בצילומי נוף, נוצר עומק שדה אינסופי, מכיוון שכל הפרטים רחוקים יחסית.

בסיס הכללים של עומק שדה בצילום הוא פשוט. ככל שמספרי הצמצם במצלמה הם קטנים יותר, מפתח הצמצם, או חור הצמצם, ייפתח ויהיה גדול יותר. זה יביא לעומק שדה קטן יותר. כלומר, הפרטים שנראה חדים בתמונה יצטמצמו. צמצום של עומק השדה באמצעות פתיחת הצמצם היא שיטה מקובלת אצל צלמים, בכדי להפריד את הנושא מהרקע.

במקביל, ככל שמספרי הצמצם במצלמה יהיו גדולים יותר, יהיה מפתח הצמצם סגור יותר, חור הצמצם יקטן וזה יביא לעומק השדה גדול יותר. יותר פרטים ומישורים בתמונה ייראו בפוקוס, כלומר בחדות.

ישנם עוד משתנים שמשפיעים על עומק השדה, כמו למשל המרחק מנושא הצילום. קרבה אל האובייקט המצולם תקטין את עומק השדה ויטשטש את הרקע. אבל זה הבסיס של עומק השדה.

חלק מגדולתו של הסרט המפורסם "האזרח קיין" למשל, הוא בזכות עומק השדה הגדול שבו הוא צולם. רואים בו התרחשויות בו-זמניות על המסך, במרחקים ובמישורים שונים של הצפייה. הסרט הזה תרם לאמנות הקולנוע את ה"פוקוס העמוק" (deep focus), כפי שקראו לזה.

לא פעם משתמשים הצלמים דווקא במפתח הצמצם הרחב, כדי לקבל רקע מטושטש וליצור את האפקט שנקרא "בוקה". במקרים הללו מסייע הטשטוש של הרקע לשפר את הקומפוזיציה, מכיוון שהעין של הצופה בצילום ממוקדת באובייקטים החדים יותר וכך ניתן להדגיש את החשוב, או "לספר סיפור"... קראו על כך באאוריקה בתגית "בוקה".

חשוב לדעת שבמצלמות פשוטות קשה יותר להגיע לעומק שדה קטן.


הנה עומק השדה בצילום לסוגיו (עברית):

https://youtu.be/aUDwZBgLYUc


מדריך נוסף לעומק שדה (עברית):

https://youtu.be/j6Ti_YLco_o


תרגיל בעומק שדה של סטודנט בבצלאל:

https://youtu.be/trcMmx7ocDA


סצנה מ"האזרח קיין" שמדגימה את עומק השדה הגדול שבו הוא צולם:

https://youtu.be/BNTJnHGnVeg


מדריך באנגלית לעומק שדה:

https://youtu.be/ds6TOvxA8mc


ומדריך מקיף יותר:

https://youtu.be/RDXLGOo-fyc

האמן הצרפתי אדגר דגה ידוע מאד בציורי הרקדניות והמחול שלו. אבל לא רבים מכירים את הפסל היחידי של דגה "רקדנית צעירה בת ארבע עשרה" (Little Dancer of Fourteen Years). הפסל נוצר בשנת 1880 והוא היצירה הפיסולית היחידה שהציג דגה בימי חייו. את שאר פסליו יצר כמודלים לצורך הציור ורק בזכות חברו ששמר תבניות שלהם הם שוחזרו אחרי מותו לפסלי ברונזה מרהיבים.

הפסל המקורי, בגובה של כ-99 ס"מ, מציג את דמותה של רקדנית בלט צעירה העומדת על כן נמוך העשוי עץ. גופה של הרקדנית עשוי שעווה צבועה שנועדה לחקות צבע של עור אנושי. דגה הוסיף לפסל פריטים נוספים כמו חצאית הבאלט האמיתית, פאה וסרט לשיער.

מבחינתו נועדו הפריטים הללו להוסיף מראה אמיתי לדמות הרקדנית. אמנם "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" אינו פסל ששייך לסגנון ה"רדי מייד", בו נאספים חפצים יומיומיים ליצירות אמנות, אבל הוא הקדים את הרעיון הזה במעט.

כיום יודעים חוקרי האמנות לספר שהדמות בפסל היא תלמידת באלט בשם מריה ון גותהם. הוא הוצג בתערוכה השישית של קבוצת האמנים האימפרסיוניסטיים בשנת 1881. מבקרי האמנות ביקרו אותו קשות כפסל "מכוער" ו"מגוחך".

בשנים שלאחר הצגתו של הפסל, יצרו ממנו עותקים רבים, שפוזרו מוזיאונים בעולם. כיום שווה הפסל המקורי מיליוני דולרים.


הנה סרטון על הפסל המהפנט "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" מאת אדגר דגה:

https://youtu.be/Swh6pYdeR_8


עוד הסבר קצר:

https://youtu.be/ioAd1_KwZ2M


וסרטון נוסף של פסל הרקדנית:

http://youtu.be/Nrimokda5Mo

זו אמנות מטורפת, שבה האמן צריך לעבוד מהר ומדויק, יותר בהזזה של חומר מאשר בעיצוב על ידי שימוש בכמויות, בהוספה וכדומה. כמו ציור במשטח חול, זו אמנות מונוכרומטית, ללא גוונים.

אבל זו גם בפירוש האמנות הכי זמנית שיש - יצירת אמנות קפה (Coffee art) תשרוד במקרה הטוב דקות אחדות בלבד.

הקופי ארט, אמנות הקפה, היא אמנות של ציור ועיצוב בחלב המוקצף שמעל לקפה הקפוצ'ינו או הקפה-לאטה.

היא נולדה ככל הנראה מהברקה יצירתית של בריסטה, מוזג קפה מקצועי (מקצוע שמקביל לברטנדר, שהוא הברמן המומחה באלכוהול, או לדף, מומחה במזון). אותו בריסטה אלמוני היה בעל חוש יצירתי ואמנותי ובהברקה שיש בה מן הגאונות, ניסה לצייר בקצף שמעל לכוס.

הוא הצליח. בריסטות יצירתיים ובעלי כישרון אמנותי מעצבים ומציירים כבר שנים בכוסות קפוצ'ינו. מעלי שלכת ועצים דימיוניים ועד לבתים, טירות, פרצופים דמיוניים ואפילו דיוקנאות של ידוענים. הכל אפשרי.

כי בכוס קפה עם קצף אפשר לצייר כמעט הכל. עושים כאן שימוש בשלל טכניקות, החל מהמזיגה המעוצבת ועד לקיסם שמשמש כמכחול, שפיכת אבקת קפה בפיזור שהוא אמנותי, מזיגה של שוקולד, הוספת ערימת קצף מפוסלת ועוד.

כל הדרכים כשרות בדרך ליצירת האמנות הרגעית הזו, שמתמוססת לנו בפה והורגת את עצמה ברגע השתייה.


הנה הקופי ארטיסט מייק בריץ', שמצייר דיוקנאות מפורסמים כמו לאונרדו דה קפוצ'ינו ועוד:

https://youtu.be/zKv6DsO4beQ


על אמנות הציור בחלב מוקצף:

https://youtu.be/qQn-_01zsT8


אמן קפה בעבודה:

https://youtu.be/z70ibj_skgM


טכניקות בסיס - קופי ארט למתחילים:

https://youtu.be/jYq1pHJYQmw


אמני הלאטה שעושים אמנות קפה בתלת ממד:

https://youtu.be/tbFQpGjHBjE


וכך תציירו עלה בקפה (עברית):

https://youtu.be/WncF1iUncI8

הכוריאוגרפית יסמין גודר היא מהחשובים והבולטים שבכוריאוגרפים בישראל. היא מצליחה שוב ושוב לייצר יצירות מחול מעניינות ומפתיעות וזכתה לפרסים רבים ומוצדקים בכל רחבי העולם. רבים רואים בה את היורשת העתידית של אוהד נהרין במחול הישראלי והיא גם מהכוריאוגרפים היחידים שפיתחו שפה עצמאית, שאינה מושפעת מסגנונו של נהרין. היא פיתחה שפה פוסט-מודרנית מעניינת שמדלגת בין גבוה לעממי ואפילו אוונגרד ועבודותיה נחשבות לעבודות מרתקות וחדשניות.

עבודותיה של גודר הוצגו במסגרות חשובות מאד בעולם כולו, כולל בפסטיבל לינקולן-סנטר בניו-יורק, הפסטיבל הבינלאומי של טוקיו, פסטיבל אנזימי ברומא ועוד רבים אחרים. כיום גודר פועלת בסטודיו שלה ביפו. בין עבודותיה המעניינות בעבר היא עשתה את "הקיר של אלינה", "אני רעה אני", "פתאום ציפורים", העבודה "i feel funny today", "שתייים שעשוע ורוד" המצליחה ו"ראה אותה משתנה".


הנה יצירת המחול של גודר "ראה אותה משתנה":

http://youtu.be/Qb7bnUlhUiQ


והמחול "שתייים שעשוע ורוד" של יסמין גודר מ-2003:

http://youtu.be/9R1YGdghUi4

שמו הרשמי של הצילום הידוע ביותר של האמן עדי נס הוא "ללא כותרת", אבל כולם מכירים אותו בתור "הסעודה האחרונה". מוצגת בו קבוצת חיילים בישיבה לשולחן האוכל הצה"לי. החיילים מבויימים בצורה שמזכירה את "הסעודה האחרונה" - הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י.

זהו אחד התצלומים המפורסמים ביותר באמנות הישראלית המודרנית. הוא נמנה על סדרת "החיילים", של האמן. עדי נס נוהג לצלם תצלומים מבויימים ומומחזים בקפידה, העוסקים לא מעט בגבריות ישראלית. יש לו גם סדרה של "סיפורי התנך" ועוד.

צילום הסעודה האחרונה של נס הוא גם הצילום הישראלי היקר ביותר שנמכר אי-פעם. הוא מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.


דפדוף בספר צילומים של עדי נס:

https://youtu.be/YWSGF3CN_8o


ספר מצילומיו:

https://youtu.be/2W90WddZlEI


מצגת וידאו על עבודתו האמנותית של עדי נס:

http://youtu.be/GoKajmd7uDI


וסרט תיעודי עליו (עברית):

https://youtu.be/83MAkYjvvEQ?long=yes

נדמה לנו שהם היו כאן תמיד, אבל מוזיאונים הן תופעה תרבותית חדשה יחסית. כמו שעד המאה ה-19 לא היו מסעדות, כך גם לא היו מוזיאונים.

בזמנים שלפני היות המוזיאון, שימשה האמנות למטרות אחרות לחלוטין. היא הוצגה בדרך כלל בארמונות האצילים ובכנסיות הגדולות וההמונים לא נהנו ממנה כמו היום.

מקור המוזיאון הוא במילה היוונית "מוסיאון", שפירושה "המקדש של המוזות". המוזיאון הראשון המתועד היסטורית הוקם באלכסנדריה במאה ה-3 לפנה"ס והיה מרכז מחקר ולמידה שנכללו בו ספרייה, גנים בוטניים, גן חיות ואוספים מדעיים.

בתקופת הרנסנס (המאות ה-14 עד ה-16) התפתחה בקרב האצולה האירופית מסורת של איסוף בחדרי פלאות (Wunderkammer ובאנגלית Cabinet of Curiosities). היו אלה חדרים פרטיים שהכילו אוספים של חפצים נדירים, יצירות אמנות, ממצאים מדעיים וחפצים אקזוטיים מרחבי העולם.

המוזיאון הבריטי בלונדון, שנפתח ב-1759, נחשב למוזיאון הציבורי המודרני הראשון. המהפכה הצרפתית הביאה לפתיחת הלובר כמוזיאון לאומי ב-1793 ומכאן נפתחת הדרך לעידן המוזיאונים הציבוריים הגדולים.

במאה ה-20 מוזיאונים מלאו תפקיד מרכזי כשומרי המורשת, מרחבי למידה ציבוריים וגשר בין תרבויות ותקופות היסטוריות שונות.

המוזיאונים בעידן הדיגיטלי של ימינו עוברים שינוי משמעותי. על פי סקר של ICOM (המועצה הבינלאומית למוזיאונים) משנת 2023, 76% מהמוזיאונים בעולם משלבים כיום טכנולוגיות דיגיטליות בתצוגות שלהם.

הטכנולוגיות הנפוצות ביותר במוזיאונים של היום הן מציאות רבודה (AR), מציאות מדומה (VR) ותצוגות אינטראקטיביות. לצד אלו, האתגרים העכשוויים של מוזיאונים כוללים הנגשה דיגיטלית של האוספים, באחרים יש הכרח להתמודד עם דרישות להשבת פריטי תרבות למדינות המקור (repatriation) שמהם נלקחו בתקופות היסטוריות בעבר, ויצירת הכנסות, תוך פיתוח מודלים כלכליים בני-קיימא.


#תפקיד המוזיאונים
מבחינה חברתית, מוזיאונים מודרניים משרתים תפקידים מרכזיים שונים. מוזיאונים היסטוריים מציגים ממצאים וחפצים מתקופות שונות, המוצגים במוזיאוני טבע מדגימים ומאפשרים היכרות עם פרטים שונים וכך הלאה.

מוזיאוני אמנות,למשל, מנגישים לציבור הרחב יצירות אמנות שלעתים אינן נגישות באופן רגיל ואפילו מקוון. לצד ההצגה הם גם משמשים למחקר אקדמי ואמנותי, תוך שימור ולימוד של המורשת התרבותית, תיעוד של יצירות אמנות היסטוריות וייחודיות מתקופות ותרבויות שונות.

יש למוזיאונים גם תפקיד חינוכי, בעצם האפשרות של המבקרים ללמוד דרך יצירות אמנות, על סגנונות אמנות, תרבויות ותקופות היסטוריות בתולדות האמנות. אמנים צעירים או מתחילים מקבלים בהם חוויה אסתטית ורגשית, שנותנת השראה ומעוררת יצירתיות והעשרה תרבותית.

מחקרים מראים שביקורים בהם מחזקים זהות תרבותית, מגבירים אמפתיה, או הזדהות וקשר בין-תרבותיים ומשפרים לכידות חברתית. סקר של UNESCO משנת 2022, למשל, מצא ש-87% מהמבקרים במוזיאונים דיווחו על הבנה טובה יותר של תרבויות אחרות.

בהיבט החינוכי, מראים מחקרים עדכניים שלמידה במוזיאונים משפרת זכירה ארוכת טווח ב-70% בהשוואה ללמידה פרונטלית, בכיתה מסורתית, מהסוג המקובל. מחקר מ-2023 באוניברסיטת הרווארד הראה שתלמידים שביקרו במוזיאונים לפחות פעמיים בשנה הציגו שיפור של 23% בחשיבה ביקורתית ו-17% בכישורי פתרון בעיות.


הנה הסבר לקיומם של המוזיאונים (מתורגם):

https://youtu.be/MHo928fd2wE


פעם, לפני שנולד מוסד המוזיאון, האמנות הוצבה בכנסיות (מתורגם):

https://youtu.be/qfITRYcnP84


ומוזיאון מודרני למוסיקה וכלי נגינה:

https://youtu.be/xBbGHk0KArI?long=yes


בואו לביקור וירטואלי 360 מעלות במוזיאון:

https://youtu.be/Z_thn4ui5DY?qr=yes

סצנה היא המרכיב הבסיסי של התסריט הקולנועי ובעצם של הסרט (או סדרת טלוויזיה).

הסצנה היא קטע קולנועי, המכיל שוט אחד או כמה שוטים ומתרחש במקום ובזמן אחד. שינוי מקום או זמן וזו כבר סצנה אחרת.

יש סצינות המציגות כמה אירועים שמתרחשים במקביל, כלומר באותו הזמן. הם משובצים זה בזה באותה סצינה. זה נעשה באמצעות עריכה צולבת, שמשבצת שוטים מהאירועים השונים, אחד אחרי השני.


#לכותרת בתסריט יהיו תמיד 3 מרכיבים:
בתסריט נותנים לכל סצנה כותרת, כמו: פנים. חצר בית הספר - יום.

אלה המרכיבים:

פנים או חוץ - האם זו סצנה שמתרחשת בחלל סגור או בחוץ?

המיקום - בית או מתנ"ס, שדה קרב וכו'.

יום או לילה - לרוב אלה ולעתים, כשזה חשוב להבנת הסיפור, ייכתב זמן מדויק יותר, כמו שעת שקיעה או שעת זריחה.


הנה סצנת "אריאדנה לומדת לבנות חלום" מהסרט "Interception":

https://youtu.be/ZszlJQhj4aA


10 סצנות מהמפורסמות של הקולנוע הישראלי (עברית):

https://youtu.be/5hsXzPd0OLg


סרטון של סצנות קולנועיות ודמיון מתרגיל של תלמידים (עברית):

http://youtu.be/j3ZcddZG5iQ


10 בימאים - אותה סצנה (ללא מילים):

https://youtu.be/C-bnqzK7UAw


איך לכתוב סצנה מושלמת?

https://youtu.be/6cONXxCMvN8?long=yes


ו-4 המרכיבים העיקריים של סצנה נהדרת, כולל קונפליקט, תפקוד עלילתי, פיתוח דמויות, וחסימה ובימוי:

https://youtu.be/3TukzX6R57Y?long=yes

מנשה קדישמן היה צייר ופסל ישראלי, שזוהה בציבור בישראל במיוחד בציורי הכבשים שיצר. לכבשים המפורסמות שלו קדישמן הגיע כששירת בנח"ל, בקיבוץ מעיין ברוך שבאצבע הגליל. בתפקידו בקיבוץ כרועה צאן, הוא צייר רישומים רבים של הכבשים שרעה, בעיפרון ופחם. החל משנת 1978 הוא החל לצייר ולפסל כבשים וכך יצא שהוא התפרסם במיוחד באלפי דיוקנאות הכבשים הצבעוניים שצייר.

אבל לצד ציורי הכבשים הוא עשה לו שם גם בציורים אחרים ובפסלים שהוא יצר, רובם בסגנון מופשט, שהיה בו שימוש מרובה בצורות גאומטריות חדות. בין פסליו המפורסמים ניתן למצוא את פסלי "עקידת יצחק" שנמצאים באוניברסיטת ת"א וברחבת מוזיאון תל אביב (שניהם עם כבשים), את "התרוממות", פסל שלושת העיגולים שבכיכר הבימה ואת "מתח" שבמוזיאון ישראל בירושלים.

פסל מרגש ומיוחד במינו הוא "שלכת", שקדישמן פיסל והציב במוזיאון היהודי בברלין. הוא מורכב מאלפי פנים זועקים ממתכת, שמונחים על הרצפה. הם מעין סמל דומם ליהודי אירופה שנספו בשואה. בניגוד לעלי שלכת, הם לא משמיעים קול זעקה כשהמבקרים נאלצים לדרוך עליהם. נשמע רק שקשוק המתכת, שמזכיר יותר את שקשוק המתכת של הרכבות ההן מהשואה.


הנה סרטון על הכבשים של קדישמן וההשראה שהם נותנים לילדים ליצור אמנות:

http://youtu.be/myEerPmEOfc


המיצב "שלכת" של קדישמן שבברלין:

http://youtu.be/3I9MHuI0lU4


הפסל "התרוממות" שבכיכר הבימה, שהפך לאימוג'ים ענקיים לכבוד פורים:

https://youtu.be/GY59ZOMJhqg


סקירה על האמנות המעניינת של מנשה קדישמן לאורך השנים (עברית):

http://youtu.be/464X2D8wHIg?t=28s


ותכנית חינוכית על קדישמן (עברית):

https://youtu.be/5V32aEjxBkA?long=yes

הוא העיד על עצמו פעם שהוא "שטחי באופן עמוק..." - אולי, אבל אנדי וורהול היה המייסד של זרם הפופ באמנות, זרם שזכה לכינוי "פופ ארט".

האמן, שעטה בחייו פאה נוכרית בגוון כסוף, היה במקור מעצב גרפי. ליצירותיו הוא השתמש במוצרים נפוצים כמו קופסת שימורי המרק של חברת קמפבל ובדיוקנאות של כוכבי מוסיקה וקולנוע כמו מרילין מונרו ואלביס פרסלי. כל אלה היו לחומרי יצירה אמנותיים ליצירתו של וורהול. הוא הפך אותם ל"אייקונים" מודרניים - דמויות, או במקרה הזה יצירות אמנות, שפרסומן עצום והן מצליחות הרבה מעבר להצלחתן בתחום שבו הן נוצרו.

אפשר לומר שאנדי וורהול לקח את התרבות הפופולארית והכניס אותה אל עולם האמנות. במידה מסוימת הוא גם פתח את עולם האמנות לעולם השיווק, הצבע והתקשורת החדשה. אבל הוא גם החזיר את האמנות לקהל הרחב שיכול היה להבין את מה שהוא רואה, הרבה יותר מהאמנות המופשטת שהייתה בשיאה בתקופה שבה החל וורהול ליצור.

אנדי וורהול אמר פעם ש"הכל הוא אמנות". ואכן, וורהול צייר, צילם, הדפיס, צילם, הסריט ואפילו היה מהראשונים להשתמש באמנות ממוחשבת (המחשב היה אז מאד קשה לשימוש ומעטים היו בעלי גישה אל המחשבים היקרים של אז).

הוא ידע להפוך כל דבר לאמנות, אפילו אכילה, כמו בסרטון האמנותי בו הוא הציג אכילת המבורגר כמעשה אמנותי.

וכללית - וורהול יצר אמנות מרתקת ופופולארית בציבור הרחב, שהלכה והתגברה על כל ההתנגדויות של המבקרים ואנשי האמנות, עד שהפכה לקונצנזוס של ממש באמנות המודרנית.


הנה סיפורה של האמנות של וורהול (עברית):

https://youtu.be/Ot3RFUlOW_c


על יצירה אחת של וורהול שכמו רבות אחרות האמיר שוויה לשמיים (מתורגם):

https://youtu.be/n15wmRK2asQ


סרטון אנימציה בו מוצגים אנדי וורהול ועבודותיו המפורסמות באנימציית סטופ מושן:

http://youtu.be/8kbXBsjy3b4


תולדות חייו של אנדי וורהול:

https://youtu.be/QAJJ35DVlTs


כמה מעבודות הפופ ארט המפורסמות של וורהול:

http://youtu.be/jza2rkcIQcg


הרקע שבו נולד הפופ ארט:

http://youtu.be/LsY4ihZCJL8


רגע, יצירה! - כך תדפיסו כמו וורהול:

https://youtu.be/O8HB2cQm_Ag


וסרט עם הסבר מפורט על ההדפסים שלו:

https://youtu.be/ly-OQ6X-FlQ?long=yes