זה היה ב-1964, כשהביטלס הגיעו לסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה. 3000 מעריצים ובעיקר מעריצות, התגודדו בשדה התעופה וחיכו לארבעת המופלאים. עימם המתינו כמה עשרות כתבים. במסיבת העיתונאים שערכה הלהקה עם נחיתתה, התייחסו אליהם העיתונאים כדרכם של כל המבוגרים באמריקה. איש הרי לא הבין למה עושים עניין כזה מלהקת פופ... הם ראו אותם כסתם חבורה סתמית של צעירים ששרים שירים מתקתקים.

אבל במהלך מסיבת העיתונאים הזו, שבו ארבעת חברי הביטלס את ליבם, בהומור העוקצני והשנון שלהם, באי-ההתחנפות שלהם לעיתונות וב-coolיות שנטפה מהם בכמויות... התוצאה הייתה שכבר באותו היום הוכרז גם בתקשורת השגעון של הביטלס ושווק לאמריקה כולה.

73 מיליון אמריקנים צפו בהם באותו ערב, כשהם מופיעים בלייב, לא רק בתנועות שפתיים, בתכניתו הפופולארית כל כך של אד סאליבן. שידור הטלוויזיה הזה עשה את הלא-יאומן והסיר את כל שארית ההתנגדות האמריקאית לבריטים. כך הפכו הביטלס לדבר הכי חם בצפון אמריקה ומיד אחריהם החלה התופעה שתיקרא "הפלישה הבריטית". אחריהם יוזמנו להקות בריטיות רבות להופיע בארצות הברית ויהפכו פופולאריות ומשפיעות. מעתה הפציצה בריטניה את אמריקה בלהקות רוק משובחות - מ"הקינקס" המצליחים מאד ועד "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז" ו"ג'רי והפוסעים", להקת "הזומבים", עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שיביאו הרמוניות קוליות מרהיבות. אחריהם יגיעו התותחים הכבדים, מלהקת "המי" המצויינת, עם הכור האטומי של הכשרונות שבה, ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" עם בלוז קשוחי שמקורו, כמה מעניין באמריקה ועם מיניות מתפרצת והכריזמה המדהימה של מיק ג'אגר.

אבל בראש כל אלה תעמוד ותוביל במשך כל העשור של שנות ה-60, להקה אחת - היא, איך לא, הביטלס!


הנה הביטלס אצל אד סאליבן שממש התאהב בפשטות, הכישרון וההומור של הבחורים:

https://youtu.be/OGefZOVtccE


ההופעות בטלוויזיה אצל סאליבן יביאו לביטלס את אמריקה:

https://youtu.be/b-VAxGJdJeQ


הביטלמניה מגיעה לאמריקה:

https://youtu.be/aeswlOJEdQg


וההומור השנון של חברי הלהקה שצחק על עשירים, לעג למראיינים והדליק את הצעירים:

https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?t=415