שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך בונים עוגב כנסייתי?
אורגן כנסייתי הידוע, בעברית כעוגב כנסייתי ענק (Pipe Organ) הוא כלי נגינה שבבסיסו מערכת צינורות (Pipes) אקוסטית המפיקה צלילים באמצעות זרימה של אוויר.
עוגב כנסייתי אחד יכול להכיל 5,000 צינורות ויותר, מה שמסביר מדוע בנייה של עוגב כנסייתי כזה היא תהליך מורכב שמחייב מומחיות בתחומים רבים וזמן רב.
הצינורות הללו, העשויים לרוב מסגסוגות מתכת או עץ מיוחד, נבדלים זה מזה בגודלם וצורתם כדי להפיק טווח צלילים עשיר. הצינור הגדול ביותר בעוגבים ענקיים עשוי להגיע לאורך של עד 19.5 מטרים ולקוטר של כמעט מטר, בעוד הקטן ביותר אורכו כסנטימטר בודד.
תכנון העוגב מתחיל בבחירת מיקום מתאים בכנסייה. האקוסטיקה של המבנה היא קריטית להצלחת הפרויקט. במבנים גותיים בעלי תקרות גבוהות וקירות אבן, הד הצליל יוצר עושר הרמוני מיוחד, מה שמסביר מדוע התכנון צריך להיות מאוד מדויק ולכלול חישובים רבים, של זמני ההדהוד של הצלילים ואופן התפשטות הצליל במרחב.
מה שמאפשר את הזרמת האוויר לצינורות העוגב היא מערכת אספקת האוויר שלו. אם בימי קדם השתמשו במפוחים ידניים שהופעלו באופן ידני, על ידי עוזרי הנגן, כיום משתמשים במנועים חשמליים המזרימים אוויר למיכל אגירה בלחץ קבוע. מיכל זה, המכונה "נאד הרוח" (Wind Reservoir), מספק את האוויר לצינורות השונים בלחץ אחיד.
הצינורות עצמם מאורגנים כולם בקבוצות הנקראות רגיסטרים (Registers). כל רגיסטר מייצג צבע צליל שונה, כמו צלילי חליל, חצוצרה או מיתר. עוגב ענק יכול להכיל בין 20 ל-100 רגיסטרים שונים, כשאלה מקנים לו את עושר הצליל האדיר שלו. הצינורות מסודרים על גבי תא עץ מיוחד שמכיל שסתומים. תפקיד השסתומים הללו הוא לווסת את זרימת האוויר.
מפעילים את העוגב מקלדות ומתגים (כפתורים בולטים) המחוברים לצינורות באמצעות מערכת מכנית מורכבת או חשמלית. בעוגבים מודרניים משולבות לרוב מערכות ממוחשבות לתכנות מראש של שילובי צלילים. עוגב גדול יכול להכיל עד 5 מקלדות ידיים (Manuals) שונות, בנוסף למקלדת רגליים שמורכבת מפדלים (Pedals) ומנגנת את הבאסים, הצלילים הנמוכים ביותר.
חזית העוגב, המכונה "ארון", באנגלית "קייס" (Case), היא לרוב יצירת אומנות בפני עצמה. בוני עוגבים מסורתיים עובדים עם אומנים ומעצבים ליצירת חזית מפוארת המשתלבת באדריכלות הכנסייה. עבודות העץ המורכבות והגילופים העדינים הם סממן היכר של עוגבים היסטוריים וכמובן שגם אותם לוקח זמן רב להכין.
תהליך בניית העוגב מסתיים בכיוון הכלי. כמו בכיוון פסנתרים, זוהי פעולה שדורשת אוזן מוסיקלית מעולה וניסיון רב של מומחה. הוא מכוונן כל צינור בנפרד, תוך התחשבות באקוסטיקה הייחודית של המבנה. תהליך זה לבדו עשוי להימשך חודשים ארוכים.
בכל התהליך הזה ישנו צירוף של מומחים רבים הבונים עוגבים כנסייתיים כמו אלה שבכנסיות והקתדרלות הגדולות ביותר. כיום יש אורגנים חשמליים, שבהם עושים שימוש בכנסיות קטנות או בכנסיות של קהילות פחות מבוססות. אך הצליל הנפלא של העוגבים האקוסטיים הוא עדיין הנחשב יותר.
כך בונים את העוגב הכנסייתי:
https://youtu.be/imyI0mlzDmQ
כך מנגנים בו זמנית על הקלידים והדוושות:
https://youtu.be/XSgKF-DYRNA
התוצאה היא מוסיקה נפלאה כמו הכוראל פרלוד, הזה "Nun kommt der Heiden Heiland" של באך:
https://youtu.be/xhpnkqsfmTs?t=7s
והיכרות לעומק עם העוגב:
https://youtu.be/JeB3JnKp8To?long=yes
מהן בובות האלבריחס של מקסיקו?
האלבריחה (Alebrije), היא פסל בובה בדמות יצור בדיוני, בעלת עיטורים יצירתיים וצבעים עזים. זו אמנות מקומית, צבעונית וססגונית שנוצרת כיום בעיירה מקסיקנית נידחת, אך יכולה להימכר באלפי דולרים.
ליצירת יצורי העץ הפנטסטיים של האלבריח'ס ניתן להקדיש חודשים. זו מלאכת יד מקומית במקסיקו בה הופכים אומנים מיומנים עיסות נייר או עץ מסוג קופל מקומי לבובות של יצורים דמיוניים, גחמניים וססגוניים במיוחד.
אומני האלבריחס מעצבים את עיסת הנייר או מגלפים ומשייפים את העץ לצורות של יצורים כמיטב הדמיון הסוריאליסטי. לאחר מכן הם צובעים ומעטרים כל אחד מהם בצבעים ודוגמאות פנטסטיים וססגוניים במיוחד.
במקסיקו יש עיירות הידועות באלברייה שלהן. היצורים המקומיים הללו, המגולפים מעץ, צבועים שם ביד וממלאים את העין בצבעים מרהיבים ומרקמי ציור שהם הנשמה של מלאכת היד המרהיבה הזו.
#איך האמנות הזו נולדה?
נדמה אולי שהאלבריחה מקורה באמנות העממית המקסיקנית בת מאות השנים. אבל האומנות הזו, שיש הקוראים לה בטעות במערב אלבריג'ס, מקורה בחלום.
את האלבריחות הראשונות יצר במקור אמן עיסת הנייר פדרו לינארס. ב-1943 היה האיש, תושב מקסיקו סיטי, חולה ומחוסר הכרה. בהזיות המחלה הוא חלם על יער מוזר, מלא בעצים, סלעים, חיות ועננים. בהדרגה הפכו כל אלה בחלומו ליצורים לא מוכרים ומוזרים במיוחד.
היו שם תרנגול עם קרניים של שור, נשר עם גוף של אריה וחמור עם כנפי פרפר. בחלומו צעקו כולם משהו כמו "אלבריחה!!!" שוב ושוב.
כשהוא הבריא, החל לינארס לפסל את דמויות היצורים שהוא זכר מאותו חלום בעיסת נייר. בעל גלריה שראה אותן התלהב ובהמשך נדלקו על הפסלונים הללו יותר ויותר אנשים, כולל הציירת פרידה קאלו ובעלה המפורסם, הצייר דייגו ריברה.
בשנות ה-80 הציגו לינארס ועוד מספר אומנים שכבר יצרו אלבריחות בסדנאות מלאכת יד מקסיקניות בארצות-הברית.
במקביל התרחשה תופעה מעניינת בעיר המקסיקנית וואחאקה. בעיר המקסיקנית הזו הייתה נהוגה מסורת עתיקה של פיסול דמויות בידיוניות בעץ. הרעיון של האלבריחות כל כך הצליח עד שגם אמנים בעיר הזו החלו לקרוא לעבודותיהם אלבריחה.
בהדרגה החלה להיווצר מסורת צעירה ונלהבת סביב האלבריחה. מגוון הדמויות היצירתיות הלך וגדל כשרק הדימיון הוא שממציא יצורים. במקסיקו של היום, הפכו האלבריחות לצורת אמנות פופולרית ומייצגת, הנמכרת למבקרים ותיירים משלל מקומות אחרים בעולם.
הנה אמנות האלבריחה:
https://youtu.be/zUIgZsmOLpo?t=12s
ההיסטוריה של האלבריחה:
https://youtu.be/I03xQAiEX7g
משפחת אמני נייר של האלבריה:
https://youtu.be/dmTSY-VozkA
היכרות מקרוב עם העולם הצבעוני של האלבריחס:
https://youtu.be/5op84Hadu1U
פדרו לינארס היה אמן ידוע שיצר אלבריחס מעיסת נייר:
https://youtu.be/VMkzWCpc27c
וסרטון תיעודי על יצורי האלברייה הללו:
https://youtu.be/OghhN3OTT3E?long=yes
אומנות
אורגן כנסייתי הידוע, בעברית כעוגב כנסייתי ענק (Pipe Organ) הוא כלי נגינה שבבסיסו מערכת צינורות (Pipes) אקוסטית המפיקה צלילים באמצעות זרימה של אוויר.
עוגב כנסייתי אחד יכול להכיל 5,000 צינורות ויותר, מה שמסביר מדוע בנייה של עוגב כנסייתי כזה היא תהליך מורכב שמחייב מומחיות בתחומים רבים וזמן רב.
הצינורות הללו, העשויים לרוב מסגסוגות מתכת או עץ מיוחד, נבדלים זה מזה בגודלם וצורתם כדי להפיק טווח צלילים עשיר. הצינור הגדול ביותר בעוגבים ענקיים עשוי להגיע לאורך של עד 19.5 מטרים ולקוטר של כמעט מטר, בעוד הקטן ביותר אורכו כסנטימטר בודד.
תכנון העוגב מתחיל בבחירת מיקום מתאים בכנסייה. האקוסטיקה של המבנה היא קריטית להצלחת הפרויקט. במבנים גותיים בעלי תקרות גבוהות וקירות אבן, הד הצליל יוצר עושר הרמוני מיוחד, מה שמסביר מדוע התכנון צריך להיות מאוד מדויק ולכלול חישובים רבים, של זמני ההדהוד של הצלילים ואופן התפשטות הצליל במרחב.
מה שמאפשר את הזרמת האוויר לצינורות העוגב היא מערכת אספקת האוויר שלו. אם בימי קדם השתמשו במפוחים ידניים שהופעלו באופן ידני, על ידי עוזרי הנגן, כיום משתמשים במנועים חשמליים המזרימים אוויר למיכל אגירה בלחץ קבוע. מיכל זה, המכונה "נאד הרוח" (Wind Reservoir), מספק את האוויר לצינורות השונים בלחץ אחיד.
הצינורות עצמם מאורגנים כולם בקבוצות הנקראות רגיסטרים (Registers). כל רגיסטר מייצג צבע צליל שונה, כמו צלילי חליל, חצוצרה או מיתר. עוגב ענק יכול להכיל בין 20 ל-100 רגיסטרים שונים, כשאלה מקנים לו את עושר הצליל האדיר שלו. הצינורות מסודרים על גבי תא עץ מיוחד שמכיל שסתומים. תפקיד השסתומים הללו הוא לווסת את זרימת האוויר.
מפעילים את העוגב מקלדות ומתגים (כפתורים בולטים) המחוברים לצינורות באמצעות מערכת מכנית מורכבת או חשמלית. בעוגבים מודרניים משולבות לרוב מערכות ממוחשבות לתכנות מראש של שילובי צלילים. עוגב גדול יכול להכיל עד 5 מקלדות ידיים (Manuals) שונות, בנוסף למקלדת רגליים שמורכבת מפדלים (Pedals) ומנגנת את הבאסים, הצלילים הנמוכים ביותר.
חזית העוגב, המכונה "ארון", באנגלית "קייס" (Case), היא לרוב יצירת אומנות בפני עצמה. בוני עוגבים מסורתיים עובדים עם אומנים ומעצבים ליצירת חזית מפוארת המשתלבת באדריכלות הכנסייה. עבודות העץ המורכבות והגילופים העדינים הם סממן היכר של עוגבים היסטוריים וכמובן שגם אותם לוקח זמן רב להכין.
תהליך בניית העוגב מסתיים בכיוון הכלי. כמו בכיוון פסנתרים, זוהי פעולה שדורשת אוזן מוסיקלית מעולה וניסיון רב של מומחה. הוא מכוונן כל צינור בנפרד, תוך התחשבות באקוסטיקה הייחודית של המבנה. תהליך זה לבדו עשוי להימשך חודשים ארוכים.
בכל התהליך הזה ישנו צירוף של מומחים רבים הבונים עוגבים כנסייתיים כמו אלה שבכנסיות והקתדרלות הגדולות ביותר. כיום יש אורגנים חשמליים, שבהם עושים שימוש בכנסיות קטנות או בכנסיות של קהילות פחות מבוססות. אך הצליל הנפלא של העוגבים האקוסטיים הוא עדיין הנחשב יותר.
כך בונים את העוגב הכנסייתי:
https://youtu.be/imyI0mlzDmQ
כך מנגנים בו זמנית על הקלידים והדוושות:
https://youtu.be/XSgKF-DYRNA
התוצאה היא מוסיקה נפלאה כמו הכוראל פרלוד, הזה "Nun kommt der Heiden Heiland" של באך:
https://youtu.be/xhpnkqsfmTs?t=7s
והיכרות לעומק עם העוגב:
https://youtu.be/JeB3JnKp8To?long=yes
האלבריחה (Alebrije), היא פסל בובה בדמות יצור בדיוני, בעלת עיטורים יצירתיים וצבעים עזים. זו אמנות מקומית, צבעונית וססגונית שנוצרת כיום בעיירה מקסיקנית נידחת, אך יכולה להימכר באלפי דולרים.
ליצירת יצורי העץ הפנטסטיים של האלבריח'ס ניתן להקדיש חודשים. זו מלאכת יד מקומית במקסיקו בה הופכים אומנים מיומנים עיסות נייר או עץ מסוג קופל מקומי לבובות של יצורים דמיוניים, גחמניים וססגוניים במיוחד.
אומני האלבריחס מעצבים את עיסת הנייר או מגלפים ומשייפים את העץ לצורות של יצורים כמיטב הדמיון הסוריאליסטי. לאחר מכן הם צובעים ומעטרים כל אחד מהם בצבעים ודוגמאות פנטסטיים וססגוניים במיוחד.
במקסיקו יש עיירות הידועות באלברייה שלהן. היצורים המקומיים הללו, המגולפים מעץ, צבועים שם ביד וממלאים את העין בצבעים מרהיבים ומרקמי ציור שהם הנשמה של מלאכת היד המרהיבה הזו.
#איך האמנות הזו נולדה?
נדמה אולי שהאלבריחה מקורה באמנות העממית המקסיקנית בת מאות השנים. אבל האומנות הזו, שיש הקוראים לה בטעות במערב אלבריג'ס, מקורה בחלום.
את האלבריחות הראשונות יצר במקור אמן עיסת הנייר פדרו לינארס. ב-1943 היה האיש, תושב מקסיקו סיטי, חולה ומחוסר הכרה. בהזיות המחלה הוא חלם על יער מוזר, מלא בעצים, סלעים, חיות ועננים. בהדרגה הפכו כל אלה בחלומו ליצורים לא מוכרים ומוזרים במיוחד.
היו שם תרנגול עם קרניים של שור, נשר עם גוף של אריה וחמור עם כנפי פרפר. בחלומו צעקו כולם משהו כמו "אלבריחה!!!" שוב ושוב.
כשהוא הבריא, החל לינארס לפסל את דמויות היצורים שהוא זכר מאותו חלום בעיסת נייר. בעל גלריה שראה אותן התלהב ובהמשך נדלקו על הפסלונים הללו יותר ויותר אנשים, כולל הציירת פרידה קאלו ובעלה המפורסם, הצייר דייגו ריברה.
בשנות ה-80 הציגו לינארס ועוד מספר אומנים שכבר יצרו אלבריחות בסדנאות מלאכת יד מקסיקניות בארצות-הברית.
במקביל התרחשה תופעה מעניינת בעיר המקסיקנית וואחאקה. בעיר המקסיקנית הזו הייתה נהוגה מסורת עתיקה של פיסול דמויות בידיוניות בעץ. הרעיון של האלבריחות כל כך הצליח עד שגם אמנים בעיר הזו החלו לקרוא לעבודותיהם אלבריחה.
בהדרגה החלה להיווצר מסורת צעירה ונלהבת סביב האלבריחה. מגוון הדמויות היצירתיות הלך וגדל כשרק הדימיון הוא שממציא יצורים. במקסיקו של היום, הפכו האלבריחות לצורת אמנות פופולרית ומייצגת, הנמכרת למבקרים ותיירים משלל מקומות אחרים בעולם.
הנה אמנות האלבריחה:
https://youtu.be/zUIgZsmOLpo?t=12s
ההיסטוריה של האלבריחה:
https://youtu.be/I03xQAiEX7g
משפחת אמני נייר של האלבריה:
https://youtu.be/dmTSY-VozkA
היכרות מקרוב עם העולם הצבעוני של האלבריחס:
https://youtu.be/5op84Hadu1U
פדרו לינארס היה אמן ידוע שיצר אלבריחס מעיסת נייר:
https://youtu.be/VMkzWCpc27c
וסרטון תיעודי על יצורי האלברייה הללו:
https://youtu.be/OghhN3OTT3E?long=yes
