אמנות זבל, אמנות שעוסקת במיחזור של חפצים ומרכיבים ישנים או חסרי שימוש, היא אמנות מסקרנת וסביבתית, התורמת לקיימות שלנו, כלומר להמשיך לחיות בכדור הארץ בהווה, מבלי לפגוע ביכולת של הדורות הבאים לספק את צורכיהם ולחיות עליו גם הם.

מדהים לגלות שוב ושוב כמה דברים יפים ומרתקים יכולים ליצור אנשים מזבל. יש לכם רהיט שנשבר? מצאתם כסא ישן וצינור מיזוג מפורק? נשארו לכם דיסקים שאינכם צריכים? - במקום להשמיד ולשרוף אותם, תוך גרימת נזק לסביבה ומבלי לקבל מהפסולת הזו שום דבר טוב - כל אלה הם חומרים שיכולים להיות הבסיס ליצירה ואמנות מרתקים ונפלאים, שיאפשרו שימוש חוזר ועיצוב חסכוני ואסתטי במיוחד!


הנה עבודות של ויק מוניז, אמן הזבל הברזילאי שהופך זבל מהמזבלה לאמנות מבוקשת:

http://youtu.be/tp7LgQHe3Hg?t=7s


עבודה של האמן ברנרד פראס שיוצר דיוקנאות ענק של אישים מזבל:

http://youtu.be/s3x5fwv0UdU


דיוקנאות רבים של ברנרד פראס שיצר מזבל:

http://youtu.be/LeQEebcNvrU


היצירה "אנשי האשפה" של האמן הגרמני הא שולץ שהוצגה בארץ:

http://youtu.be/9slkErMJOWs


דוגמאות רבות ליצירות שאפשר לעשות מדיסקים ישנים:

http://youtu.be/zaHeEknwoAc


ואמן ישראלי שמצייר על זבל ברחוב וחותם ארטזאכן:

https://youtu.be/qC29qrnqimc

איך זה לנגן על כלי נגינה שנבנו מזבל מהמזבלה? ואיך נשמע צ'לו שהיה פעם פח דלק? - את השאלות הללו בדיוק צריך לשאול את תושבי העיירה אל קאטאורה שנמצאת בקרבת בירת פרגוואי, אסונסיון. האנשים שם ממש חיים בזבל. קאטאורה נמצאת ליד המזבלה הגדולה של האזור ורוב תושביה מתפרנסים מחיטוט בזבל וחילוץ של כל מה שניתן למחזר או למכור, כדי להתפרנס. לאחר שנים של בושה במי שהם, סוף סוף יש לתושבי העיירה סיבה לקצת נחת.

פאביו צ'אבז, טכנאי אקולוגי במזבלה, התיידד עם התושבים ופתח סדנה שבה יצרו ביחד כלי נגינה מחומרים שמצאו באשפה. קרשים, פחים וצנצנות, ביחד עם חלקי פסולת מגוונים שנמצאו באשפה, הפכו לחומרי הגלם שמהם הם מייצרים כלי קשת, כמו כינור וצ'לו, תופים שעשויים מסירים ישנים וכלי נשיפה כקלרינט וחלילים שעשויים מצינורות.

לאחר שנים של ניסיונות ושיפורים הצליחו פאביו ומתלמדיו ליצור כלים ראויים ואז הוא החל ללמד את ילדי התושבים לנגן בכלי הנגינה שיצרו, גייס מוסיקאים מתנדבים ואף מפורסמים שיסייעו לו ללמד ובנה כיתות של לימוד "נגינה ממוחזרת".

באופן טבעי נולדה בשלב מסוים התזמורת המקומית, "תזמורת הזבל" אם תרצו. היא הלכה והשתפרה וגדלה לכ-30 נגנים צעירים ומצטיינים שמפליאים לבצע יצירות מוסיקליות מגוונות בכלי הנגינה הממוחזרים. התזמורת זכתה לפרסום, בהתחלה כגימיק ואז להערכה גוברת והולכת כפרויקט סביבתי וחינוכי מרהיב ונעים לאוזן. בשנים האחרונות הם מופיעים ברחבי העולם, חלקם נרשמו ללימודי מוסיקה גבוהים וכמו שצ'אבז אומר "אנחנו שולחים מוסיקה בחזרה - לעולם ששולח לנו זבל!"


הנה סיפורה של תזמורת הזבל (עברית):

https://youtu.be/RcW25ajR4vw


וקדימון לסרט שנעשה על התזמורת הממחזרת ביותר בעולם - הלאנד פילהרמוניק:

http://youtu.be/9xySt5mbO1A

ויק מוניז (Vic Muniz) הוא אמן שיוצר אומנות מכל דבר אפשרי - מזבל ועד לפיסות נייר, חוטי תיל, עננים, יהלומים ומה לא.. ויק מוניז משתמש בטכניקות מגוונות וכל חומר יכול לשמש ליצירותיו, כולל סוכר, שוקולד, קטשופ, בקבוקים, פקקים ומה לא. הוא מעיד על עצמו את מה שכנראה נכון - הוא האמן הברזילאי הנמכר ביותר בעולם. הוא גם מרוויח המון כסף מהאמנות שהוא יוצר, בעיקר מצלם, אמנות שיש בה הרבה שימוש בזבל.

בסרט שנעשה עליו בשנת 2010, "האמנות בזבל", חוזר מוניז למשך שלוש שנים לברזיל. שם, בהר הזבל הגדול ביותר בעולם, הוא עושה אמנות עם ה"קטדורס" - אותם המלקטים העניים, שחיים ומתפרנסים מאיסוף של פסולת למחזור בהר הזבל הזה. כשיצר מוניז פורטרטים ענקיים של העובדים במזבלה, מזבל בלבד, הוא כיבד אותם, אבל כשמכר את הדיוקנאות שלהם, שאותם צילם, ושילם להם חלק גדול מהכנסות העבודות הללו, הוא עשה ניסיון כן להביא לשינוי חברתי, גם אם זעיר ולומר דברים על צדק וחלוקת העושר בעולם. אמנים ברמה שלו מספרים הרבה סיפורים חברתיים, אבל הוא לא מספר אלא יוצר ברוח החברה שהיה רוצה שתהיה כאן.


הנה האמנות של ויק מוניז:

https://youtu.be/oHg8bu1YsII


היצירות שלו בתערוכה, כולל מחוות ליצירות גדולות מתולדות האמנות:

https://youtu.be/om1vsAN05o4


העבודות הגדולות שלו:

http://youtu.be/sBnatR06dDk


זה הקדימון לסרט שעשה מוניז עם עניי ברזיל:

http://youtu.be/NbbNKHKR3qU


ועבודה של ציור על אדמה:

http://youtu.be/6z66AT1Ap2g

גן הסלעים של העיר צ'אנדיגאר (Chandigarh Rock Garden) הוא סיפור מדהים של אדם אחד עם דמיון, נחישות, יצירתיות ולמולו... טמטום שלטוני.

הכל מתחיל בחזון של אדם פשוט, פקיד ממשלתי בהודו בשם נק צ'אנד. בשקט בשקט ובלי יומרות מיוחדות הוא התחיל בפרוייקט סודי של איסוף שאריות אבן ופריטים שנזרקו לזבל. הוא החל לפסל וליצור מהם עשרות פסלים מרשימים ויצירות אמנות מרשימים וסודיים.

עם הזמן החלו העבודות שלו להתגבש לגן סלעים שהוא בנה ליד אגם סוקנה. הגן היה בנוי כולו מאותם פריטים ממוחזרים שמצא צ'אנד ברחבי צ'אנדיגאר ואת כל היצירות שבו הוא יצר במו ידיו.

המדהים הוא שאת קיומו של גן הסלעים שלו הצליח הפקיד להסתיר מהשלטונות במשך 18 שנה. הפרויקט הלך וגדל והגיע לממדים שלא יאומנו.

משהתגלה לרשויות קיומו של גן על שטח של 50 דונמים, הם נדהמו ואולי אף נעלבו. אחרת אי אפשר להסביר את ההחלטה המטומטמת להרוס אותו. אבל התכנית להרוס את המקום התפרסמה בתקשורת המקומית והציבור התגייס להילחם עליו.

התוצאה הייתה ביטול ההחלטה. מאז השתנה היחס אל המקום. גן הסלעים של האמן המשוגע למחזור ואמנות זבל, שומר והפך לפנינה מקומית אהובה ומוערכת.


הנה סיפורו של גן הסלעים בצ’אנדאגאר:

https://youtu.be/E3xPYzVfHuo


מצגת וידאו וסקירה על הגן:

https://youtu.be/f9kvwZ07m5w


עוד מגן הסלעים בצ’אנדאגאר:

https://youtu.be/CTPIVjqUYqY


וביקור בפארק המיוחד:

https://youtu.be/pEzIRFULZPc?long=yes

האמן ויק מוניז יצר בחייו המוני יצירות ממרכיבי מזון שונים ומשונים. חובבי האמנות עוד לא התאוששו מ"המונה ליזה" שלו משוקולד וריבה וכבר יצר האמן את צ'ה ארנסטו גווארה, דמותו של המורד הארגנטיני-קובני. אבל את "צ'ה", שהתבסס על הצילום האייקוני של אלברטו קורדה, יצר מוניז משעועית שחורה בשנת 2000.

אגב, לאחר שהוא יוצר את היצירות הללו, מכיוון שהן לא יישמרו זמן רב מבלי להתקלקל, הוא מצלם אותן וכך משמר אותן להצגה בתערוכות, באלבום העבודות שלו ובהקשרים אמנותיים נוספים.

כמו דימויים אחרים שיצר לדמויות ודימויים מתולדות האמנות, ההיסטוריה, התרבות פופולרית והמדע, גם ביצירת צ'ה הוא השתמש בחומר יומיומי מהמטבח שלו. עדשי השעועית השחורים הם חלק מהמזון הדרום אמריקאי וככאלה הם הולמים את דמותו של צ'ה.

בין סדרות יצירותיו המפורסמות של מוניז מחומרים זמינים ניתן למצוא את "תמונות שוקולד", "תמונות אבק", "תמונות אדמה" ו"תמונות זבל".


את עבודתו של מוניז "צ'ה" לא מצאנו בסרטון, אבל הנה האייקון שאותו ייצר משעועית כהה:

https://youtu.be/aLJ7metgLSI


ועוד מעבודותיו ה"חומרניות" של מוניז:

https://youtu.be/u92J71j_-OU

סיימתם לשתות את המשקאות הקלים והלא-בריאים שלכם? - יופי. עכשיו יש לכם בקבוקים מיותרים. אם אתם רוצים לעשות קצת עבודות יצירה ורוצים רעיונות לפעילות יצירתית עם בקבוקי פלסטיק, הבאנו לכם לא מעט תמונות של מה שאנשים יוצרים מבקבוקי פלסטיק, במקום להשליך אותם לאשפה או למיחזור. שווה לנסות!


הנה דוגמאות רבות ליצירות אפשריות מבקבוקי פלסטיק:

http://youtu.be/wU94rL6M-Cs


ממחזרים פלסטיק למוצרים:

https://youtu.be/76AFNIxYjUE


מה אפשר לעשות עם בקבוקים פלסטיים:

https://youtu.be/GwCU0rW--S0


ועוד רעיונות ליצירה מבקבוקי הפלסטיק:

https://youtu.be/OK_hHoGOQcM

מנורת פתקים של אינגו מאורר (Ingo Maurer), שנקראת זטל 5 ( Zettel’z 5), היא מנורה משנת 1997, שבה משולבים פתקים עם תזכורות.

במנורת "זטל" שהתפתחה גם לדגם 6, או ברבים זטלז, עשה מאורר שימוש מבריק בגזרי נייר שהחליפו את הקריסטלים האופייניים לנברשות השנדליר הגדולות.

אז למעשה, ה"זטל" של מאורר הוא מנורת שנדליר מקורית, שעל הפתקים שבה יש כיתובים. זה כמובן מוסיף ממד נוסף. כך היא יכולה לאפשר לבעליה, בזכות העובדה שהיא עשויה כולה מפתקי תזכורת, להיות חלק מהמעצבים שלה. יש המשלבים בה פתקים צבעוניים, אחרים משתמשים בצבע אחד. יש שעושים שימוש בפתקים קטנים, בעוד אחרים משבצים בה פתקים גדולים או דפים של ממש.

מאחרי הרעיון המקורי והאינטראקטיבי הזה עומד אינגו מאורר, מי שבתור מעצב תעשייתי גרמני, התפרסם כבר בשנות ה-60, ברעיונותיו היצירתיים והשימושים המקוריים שהוא עושה בחומרים מפתיעים בעיצוב. כבר בעבודתו המנורתית הראשונה והמפורסמת, שנקראה פשוט "נורה" (Bulb) הוא זכה לפרסים ולהוקרה רבה. מדובר היה במנורה שצורתה נורה בתוך נורה גדולה. ב-1966, שנת הופעתה, הוא הגדיר את המנורה זוכת הפרסים הזו כ"מפגש מושלם בין תעשייה לשירה".


הנה מנורת הפתקים של אינגו מאורר:

https://youtu.be/Eg5k0LpSj1I


כך מייצרים את הזטלז של מאורר, מנורת הפתקים:

https://youtu.be/B1RG01ksxxo


ותערוכה מעבודות המעצב מאורר:

https://youtu.be/r9icqoLIciY

מיחזור פחיות (Metal cans recycling) מתחיל בשלב איסוף הפחיות. התמריץ הוא דמי הפיקדון שמוטל על פחיות המשקה ולכן נאספות כיום מרבית פחיות המשקה ומועברות למיחזור.

מעבר לחיסכון הרב שעתיד המיחזור לייצר, בכך שהוא מקטין את הצורך לכרות, לעבד ולשנע עוד ועוד חומרי גלם יקרים, הוא מקטין באופן דרסטי את כמות הפסולת שיש להטמין ולשמור במטמנות ופסולת, על פני כדור הארץ, פסולת שיש בה מזהמים קשים ולטווח ארוך לא בריאים.

לאחר האיסוף, מועברות הפחיות הארוזות אל מפעלי המיחזור, שם ממיינים אותן לסוגי פסולת שונים. במפעל המיחזור נגרסות הפחיות לחתיכות קטנות. מפירורים אלה מפרידים ומפיקים אז חומרי גלם חשובים, כמו מתכות ואלומיניום.

לאחר מכן מעבירים את חומרי הגלם הללו אל מפעלים "רגילים", שםמשתמשים בהם לייצור של מוצרים חדשים שונים, כשאחד המוצרים הפופולריים שמייצרים ממתכות אלה הוא... פחיות משקה חדשות!


כך ממחזרים פחיות מתכת:

https://youtu.be/zmz2HgNyHRo


כך ניסו למכור לנו פעם את התהליך החשוב הזה:

https://youtu.be/80itCsl8G_Q


היום כיף שהמיחזור הופך טרנדי לגמרי:

https://youtu.be/byP8KJ-DUVA


הנה מפעל המיחזור של פחיות האלומיניום הללו:

https://youtu.be/KmMP67eC2tg


ויש גם מי שממחזרים ליצירת אמנות:

https://youtu.be/lBbGJv8s6KA

"דרוך דזיין" (Droog Design) הוא שמה של קבוצת מעצבים הולנדית, שיצרה באמסטרדם של שנות ה90 רהיטים פונקציונליים ושימושיים, אך בעלי הומור שנון וקליט.

שידת המגירות הנודעת (Chest of Drawers), שיצר בתחילת שנות התשעים חבר הקבוצה טיו רמי  (Tejy Remy), היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש שעשו חברי הקבוצה במרכיבים קיימים, כמיטב מסורת ה"רדי מייד". בשימוש במגירות קיימות, ליצירת ריהוט מקורי ושימושי ובדרך חסכונית, יצירתית ואמנותית להפליא, הם הצביעו על הדרך לנהוג בעולם שמייצר יותר מדי דברים חדשים, על חשבון דברים שמישים שנזרקים מהר מדי לפח.

מדובר באוסף מגירות נפרדות, שחוברו באופן גס, מגובב וכמעט אקראי ויוצרים רהיט משעשע, גס ובעל מראה של פסל מודרני. מצד שני, הרהיט הפיסולי הזה משמש כשידת מגירות ללא דופי וזכה לשבחים רבים על השימוש המבריק ברדי מייד, תוך הקפדה על שימושיות. מערכת המגירות, על המבנה המגובב שלה, כל כך הצליחה והרשימה את קהילת העיצוב העולמית, עד שהיא הפכה לסימן ההיכר של הקבוצה ולסמל המסחרי שלה.

אנשי דרוך דיזיין לא הסתירו את הביקורת שלהם כלפי התרבות הצרכנית ומקצוע העיצוב עצמו. בעיצוב פריטי ריהוט מחומרים זולים שבחלק גדול מהם נעשה שימוש חוזר ויש בו לא מעט קריצה והומור עצמי שנון, עוררה הקבוצה בתחילת שנות ה-90 את עולם העיצוב, שניצב אז על פרשת דרכים, למחשבה שניה על הדרך להתקיים בעולם שצורך יותר מדי ומחליף, בלי מחשבה שנייה, ישן בחדש ומיותר...


הנה שידת המגירות של דרוך דיזיין:

https://youtu.be/At6FQS-O5F8


והמעצב טיו רמי מסביר את עבודתו:

https://youtu.be/JkY7VTWZ_Bk

'כיסא רובר' (The Rover Chair, 1981) הוא היצירה שפרסמה לראשונה והזניקה את הקריירה של מעצב העל הבינלאומי רון ארד.

זה התחיל כשארד מצא מושב עור של מכונית רובר במגרש גרוטאות בלונדון. כשחיבר את הכיסא למסגרת מתכת מעוגלת שעשוייה מצינורות הוא יצר בעזרתו את אחד מפריטי העיצוב המפורסמים ביותר בעולם, פריט מיחזור יצירתי שהפך לאייקון עיצובי.

בהמשך הקריירה שלו יצר ארד בעזרת חברות רהיטים כמו Vitra גירסאות מעוצבות של כיסא הרובר. למשל כיסא "זאת ועוד" (Moreover) שהוא גירסה של כיסא הרובר בגימורים של חלודה וכרום.


הנה רון ארד מספר על הדרך שלו וכיצד החלה מכיסא הרובר:

http://youtu.be/nHRJJ0b7PRE


וכיסא שמחקה את הרובר של רון ארד:

http://youtu.be/WpiORFrLhkU

"סמרטוט כיסא" (Rag Chair) הוא כורסה שעשויה מבדים ובגדים ישנים המהודקים בפסי מתכת. כסא הבדים או הסמרטוטים המפורסם נוצר בשנת 1991 על ידי המעצב ההולנדי טיו רמי. הוא היה חבר בקבוצת המעצבים ההולנדית "דרוך", שחרתה על דגלה עיצובים מלאי הומור וזבל ממוחזר, קריאת תיגר על תרבות הצריכה והבזבוז המודרניים.

"סמרטוט הכיסא" שיצר טיו רמי זכה לפרסום רב בעולם העיצוב, בעיקר בשל ההקצנה שבעיצוב מודרני המבוסס על סמרטוטים.


אין לנו כרגע סרטון של כיסא הסמרטוטים של טיו רמי.


המעצב טיו רמי מסביר עבודה אחרת שלו וממחיש משהו מההיגיון של כסא הסמרטוטים:

https://youtu.be/JkY7VTWZ_Bk


ואם אפשר מסמרטוטים אז אפשר גם מקרשים, או ש...

https://youtu.be/kf5qMO8FEE0