שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך בנויות הסינית והיפנית?
הכתב הסיני הוא אחד העתיקים בעולם שעדיין בשימוש ושורשיו נטועים בזמנים שלפני יותר מ-3,000 שנה. רבים רואים בו את השפה הקשה ביותר ללימוד בעולם.
בעבר היו רבים שתלו בכתב הסימנים הזה את האשם לבערות ואי הידיעה של קרוא וכתוב בקרב הסינים ואף לכך שהיא לא התפתחה והתקדמה להיות מדינה מודרנית ומשגשגת, כמו במערב. העובדות, אגב, מעט אחרות וניתן להתווכח על אמיתות הטענה הזו. כי לפני המאה ה-18 ותקופת ההשכלה באירופה, עמד אחוז יודעי הקרוא וכתוב בסין על כ-5% היה בקביעות הגבוה ביותר בעולם.
מספר האנשים המשתמשים בכתב הסיני הוא מהגבוהים על פני כדור הארץ. לעומתם, על רבים מהזרים המבקשים לשלוט ברזיו של כתב הסימנים הזה, הוא ממש מטיל אימה.
המערכת מבוססת על תווים לוגוגרפיים (logographic characters), סמלים שכל אחד מהם מייצג מילה או מושג, לא צליל.
הכתב הקדום ביותר כזה שהתגלה הוא כתב העצם (oracle bone script) מתקופת שושלת שאנג (Shang dynasty), שנחרת על עצמות בעלי חיים וקליפות צב לצורכי ניחוש.
עם הזמן הפכו הסמלים מציוריים לסכמטיים יותר. כתב הברונזה (bronze script) שגשג בתקופת שושלת ג'ואו (Zhou dynasty), ואחריו בא כתב החותם הקטן (small seal script) שאוחד בצו קיסר צ'ין שיהואנגדי (Qin Shi Huang) ב-221 לפני הספירה. זה היה מהלך פוליטי ותרבותי אדיר: לראשונה, יכולים היו אנשים שדיברו ניבים שונים לגמרי לקרוא את אותו טקסט.
הכתב הסיני המודרני מכיל עשרות אלפי תווים, אם כי לשליטה מעשית בשפה מספיקים בסביבות 3,500. כל תו בנוי לרוב משני חלקים: רכיב המשמעות (radical) שרומז לנושא, ורכיב הצליל (phonetic component) שרומז להגייה. כך למשל, תווים רבים הקשורים למים מכילים את הרדיקל "מים" (水).
במאה ה-20 פישטה סין הקומוניסטית חלק מהתווים לגרסה המכונה כתב פשוט (simplified Chinese), בעוד טייוואן והונג קונג שמרו על הכתב המסורתי (traditional Chinese).
ליפן הגיע הכתב הסיני בסביבות המאות ה-4 וה-5 לספירה והפך לבסיס לשיטת הכתיבה היפנית. היפנים אימצו תווים סיניים, שאצלם הם נקראים קאנג'י (kanji), אך הם בנו לצידם שתי מערכות הברתיות: הירגנה (hiragana), שפותחה במאה ה-9, נועדה בתחילה לשימוש ספרותי ונשי.
הקטקנה (katakana) שימשה בתחילה לטקסטים בודהיסטיים ומסמכים ממשלתיים. בעידן המודרני היא הפכה לכלי הסטנדרטי לתעתיק מילים זרות. הכתב היפני המודרני משתמש בשלושת המערכות בו זמנית.
אנקדוטה מעניינת מההיסטוריה היא של הסופרת מוראסאקי שיקיבו (Murasaki Shikibu) שכתבה בסביבות שנת 1,000 לספירה את "סיפור גנג'י" (The Tale of Genji), סיפור שנחשב לאחד הרומנים הפסיכולוגיים הראשונים בהיסטוריה האנושית. היא כתבה אותו בהירגנה, שנחשבה אז ל"כתב הנשים", כי בקאנג'י כתבו גברים בלבד.
עוד אנקדוטה היסטורית היא שהקיסר היפני קאנגשי (Kangxi) הזמין במאה ה-17 אסיפה של חוקרים שקטלגו 47,035 תווים סיניים בספר המילים שנושא את שמו. גם הם, כנראה, לא ידעו את כולם בעל פה.
הנה הסינית וכך ניתן לקרוא אותה (מתורגם):
https://youtu.be/U0EySK4T2aY
כך קוראים את הכתב הסיני (מתורגם):
https://youtu.be/troxvPRmZm8
כך התפתחו האותיות הסיניות:
https://youtu.be/GpUqqtE2qUo?long=yes
וסרטון ארוך על הקליגרפיה הסינית:
https://youtu.be/PneprVUiGDs?long=yes
למה צריך דיבוב ומדובבים בסרטים?
דיבּוב (Dubbing) הוא שיטה בהפקת סרטים שבה מקליטים ומחליפים את הקולות בסרט קיים ובסדרות טלוויזיה. בדיבוב כזה מחליפים את הפסקול המקורי בפסקול שהדיבור בו הוא בשפה המקומית. לא פעם מחליפים ביחד עם הדיאלוגים, השיחות והדיבורים, גם מרכיבים כמו מוסיקה וצלילי רקע.
הדיבוב נפוץ בהרבה מדינות בעולם, לשם צפייה בסרט בשפה המקומית. במדינות הללו משתמשים בדיבּוב בסרטים ובסדרות טלוויזיה. ביניהן ניתן למצוא את גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, אמריקה הלטינית ויפאן. במדינות כאלה אין מסורת ותיקה של רב-לשוניות וסובלנות לשמיעת הפסקול בשפת המקור. אלה גם מדינות שבהן קהל הצופים הוא גדול ומצדיק את העלויות הכספיות של הדיבּוב לכל סדרה וסרט.
לרוב נהגו לתרגם את הפסקול של סרטים, סדרות טלוויזיה וקטעי וידאו, במדינות שבהן שיעור האנאלפביתים גבוה יחסית ורבים אינם יודעים קרוא וכתוב. בהמשך הפך הדיבוב בהן להרגל חברתי.
כך ניתן לצפות באותו סרט, כשיוצג בקולנוע ובטלוויזיה במדינות שונות, כשהוא נשמע אחרת בכל מדינה, עם קולות מקומיים - של שחקנים המדַבְּבים אותו באולפן.
המילה דיבוב באה מהמילה האנגלית "Dub" שפירושה "לשכפל".
הנה הדיבוב ומצעד המדובבים הכי טובים בכל הזמנים (עברית):
https://youtu.be/YnxfTC2bhjo
בארצות רבות רואים את כל הסדרות והסרטים כשהם מדובבים לגמרי:
https://youtu.be/FD4Ns88cUHg
חקיין דיבוב שמחקה 100 דמויות תוך 6 דקות:
https://youtu.be/-68xL-DGEBo?t=54s
המדבבים של אחד מסרטי וולט דיסני והדמויות שלהם:
https://youtu.be/Gx0FWdOs6BQ
תכנית שמפגישה ילדים עם מדבבת מקצועית לסרטים מצוירים והם מקליטים דיבוב (מתורגם):
https://youtu.be/jjHikJusUxs?long=yes
הקולות של הדמויות מהסרטים המצוירים:
https://youtu.be/GIG7RmsDRik?long=yes
ומה קורה כששחר חסון עושה דיבוב לסרט מצויר? (מתורגם)
https://youtu.be/dOqhKZpw6us?long=yes
איך חיו האצילים ובני המעמד הגבוה בימי הביניים?
בעיני רבים נראים ימי הביניים (Middle ages) כמו תקופה ארוכה של יותר מ-1,000 שנים של חושך ובערות. אבל כדאי לדעת שלצד אמונות, מלחמות, אבירים ומלכים, החיים בה כללו עולם תרבותי מרתק שכלל טקסים, מנהגים ואורח חיים ייחודי שעיצב את התרבות האירופית לדורות.
בתוך העולם הזה היו הבדלים ברורים וקיצוניים בין פשוטי העם, הצמיתים והאריסים, לבין האצילים והאצילות, שחייהם היומיומיים כללו זכויות יתר, הנאות ופינוקים, לצד מערכת חובות וכללים חברתיים ברורים ולא פעם נוקשים למדי.
חיי האצולה והמעמד הגבוה בימי הביניים מתרכזים כמעט תמיד בטירות ובאחוזות והשטחים החקלאיים שלהם. האצילים בימי הביניים מקבלים את הזכויות עליהם מהמלך ובתמורה הם מתחייבים לשרת אותו, בהגנה וביציאה למלחמה תחת דגלו.
הטירה אז היא הרבה יותר מסתם מבצר בנוי מאבן. היא מהווה את המרכז התוסס של השלטון המקומי, על התרבות, הפוליטיקה וחיי החברה של המעמד הגבוה. החיים בחצר האצולה היו מורכבים ורבי-רבדים, עם מעמדות שונים, בחובות ובזכויות.
היו הבדלים משמעותיים בין האצולה הגבוהה (High Nobility), שכללה את הדוכסים, הרוזנים והברונים הגדולים - לבין האצולה הנמוכה (Lesser Nobility) שכללה אבירים ובעלי אחוזות קטנות יותר. העולם של האצולה הכיל ניגודים מרתקים: בין פאר ועושר לאידיאלים נוצריים של צניעות, בין כוח צבאי גס לתרבות מעודנת של שירה ואמנות.
הלבוש מילא תפקיד מכריע בהצגת המעמד החברתי. במאות ה-12 וה-13, השלב האחרון של ימי הביניים, האצילים והאצילות לבשו גלימות ארוכות מבדים יקרים שיובאו ממרחקים. המעבר למאה ה-14 הביא עמו מהפכה של ממש בלבוש האירופי. אז הופיע ה"הופלנד" (Houppelande), בגד מרשים שנלבש הן על-ידי גברים והן על-ידי נשים, עם שרוולים רחבים ועיטורים מורכבים.
האופנה שיחקה בחיי האצולה תפקיד מרכזי. בגדי האצילים נתפרו מבדים יקרים כמו משי ופרווה ונצבעו בצבעים עזים שבלטו אז בהיותם סמל למעמדם. במיוחד בחטו כסמל מעמדי הגוונים של סגול וארגמן, שהופקו בתהליך יקר מרכיכות-ים והופיעו רק על בגדי העשירים ביותר מקרב האצולה.
חיי המשפחה באצולה נעו בין מחויבויות פוליטיות לרגשות אישיים. נישואים באותה תקופה היו בראש ובראשונה עסקה פוליטית וכלכלית. יחד עם זאת, מכתבים ויומנים מהתקופה מגלים לנו שלצד הסידורים הפוליטיים, רבים מצאו דרכים לפתח קשרים אינטימיים ומשמעותיים. ועדיין, המתח בין האינטרסים המשפחתיים לרגשות האישיים יצר לא פעם קונפליקטים מורכבים.
תפקידי הגברים והנשים היו מוגדרים היטב, אם כי מעניין לגלות שנשים אצילות רבות תפסו עמדות כוח משמעותיות. בעוד שהגבר האציל עסק בענייני מלחמה, פוליטיקה ומשפט, האישה האצילה ניהלה את היום יום של האימפריה המשפחתית עצמה: את הטירה, על מאות משרתיה ואת החינוך הראשוני של הילדים. לעתים קרובות, כשבעלה יצא למסעות צבאיים, היא ניהלה את כל ענייני האחוזה.
ההיררכיה החברתית הייתה ברורה וקפדנית. האציל ומשפחתו חיו בחדרים הפרטיים המפוארים ביותר. לעומתם התגוררו המשרתים, האומנים והחיילים בקומות התחתונות. ארוחות בטירה היו אירועים מורכבים של טקס וראווה, כשהמאכלים המשובחים ביותר מוגשים לשולחן האדון, בעוד המנות הורדו בהדרגה במורד ההיררכיה החברתית.
חינוך הילדים השתנה, מן הסתם, לאורך התקופה ובין אזורים שונים. בשנים הראשונות, כל הילדים גדלו תחת השגחת אימם והמטפלות. בגיל מבוגר יותר, חלק מהבנים, בעיקר באצולה הגבוהה, נשלחו לטירות אחרות ללמוד את אמנות האבירות, קריאה וכתיבה בלטינית, לצד אמנויות לחימה וציד - שנחשב לא רק לספורט אלא גם לאימון צבאי חשוב. האחרים קיבלו את חינוכם בבית. הבנות למדו ניהול משק בית, אך גם, במיוחד במאות המאוחרות יותר, ספרות, מוסיקה, ריקוד, רקמה ושפות. בשעות הפנאי בטירה שיחקו משחקי לוח מתוחכמים כמו שחמט ומדי פעם היו בדחנים, ג'וקרים, משעשעים את אנשי הטירה במופעים מצחיקים.
התרבות בטירה הייתה עשירה ומגוונת. באולם הגדול התקיימו אירועי תרבות שונים. הופיעו בה זמרים נודדים. בדרום צרפת הם נקראו טרובדורים (Troubadours) ובצפונה טרוברים (Trouvères). מקביליהם, שנדדו עם שירים וסיפורים ברחבי אירופה, נקראו מיניסטרלים (Minstrels). במהלך החגים והפסטיבלים, הייתה הטירה למרכזן של חגיגות ראוותניות שנמשכו ימים ארוכים.
טורנירי האבירים התקופתיים שילבו ספורט, בידור ופוליטיקה, כשמשפחות אצולה הפגינו את כוחן וקשרו בריתות. פשוטי העם הכפריים היו מגיעים לקרבות שבהם אבירים התחרו זה בזה, כדי להריע לאדונם המנצח אבירים אחרים וללעוג למפסידים שאתגרו אותו. בטורנירים המרהיבים נמכר גם אוכל והתקיימו הופעות של להטוטנים ומוסיקאים נודדים.
מעניין במיוחד לראות כיצד השתנתה רמת האוריינות והתרבות האינטלקטואלית לאורך ימי הביניים. בחלק המוקדם של התקופה לא היה איש באזורים הכפריים של אירופה, מלבד הכמרים, שידע קרוא וכתוב. גם רוב האצילים במאות המוקדמות של ימי הביניים, היו אנאלפביתים.
המאות ה-12 וה-13 הביאו עמן התעוררות תרבותית, כשבטירות החלו להופיע ספריות קטנות ויותר ויותר אצילים ואצילות למדו קרוא וכתוב, לא רק בשפתם המקומית אלא גם בלטינית.
מסדרי האבירים הדתיים, שצמחו בעקבות מסעי הצלב, השפיעו עמוקות על התרבות האצילית. הם יצרו אידיאל חדש, של אבירות המשלבת כוח צבאי עם אדיקות דתית והשפיעו על הקוד המוסרי והחברתי של האצולה כולה.
הנה החיים בימי הביניים:
https://youtu.be/yHughcfloZM
הפאודלים:
https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE
החיים בטירות האצילים של ימי הביניים:
https://youtu.be/aYMNbLxnEMU
השוו אותם לחיי המעמדות הנמוכים בימי הביניים:
https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes
אנאלפביתיות
הכתב הסיני הוא אחד העתיקים בעולם שעדיין בשימוש ושורשיו נטועים בזמנים שלפני יותר מ-3,000 שנה. רבים רואים בו את השפה הקשה ביותר ללימוד בעולם.
בעבר היו רבים שתלו בכתב הסימנים הזה את האשם לבערות ואי הידיעה של קרוא וכתוב בקרב הסינים ואף לכך שהיא לא התפתחה והתקדמה להיות מדינה מודרנית ומשגשגת, כמו במערב. העובדות, אגב, מעט אחרות וניתן להתווכח על אמיתות הטענה הזו. כי לפני המאה ה-18 ותקופת ההשכלה באירופה, עמד אחוז יודעי הקרוא וכתוב בסין על כ-5% היה בקביעות הגבוה ביותר בעולם.
מספר האנשים המשתמשים בכתב הסיני הוא מהגבוהים על פני כדור הארץ. לעומתם, על רבים מהזרים המבקשים לשלוט ברזיו של כתב הסימנים הזה, הוא ממש מטיל אימה.
המערכת מבוססת על תווים לוגוגרפיים (logographic characters), סמלים שכל אחד מהם מייצג מילה או מושג, לא צליל.
הכתב הקדום ביותר כזה שהתגלה הוא כתב העצם (oracle bone script) מתקופת שושלת שאנג (Shang dynasty), שנחרת על עצמות בעלי חיים וקליפות צב לצורכי ניחוש.
עם הזמן הפכו הסמלים מציוריים לסכמטיים יותר. כתב הברונזה (bronze script) שגשג בתקופת שושלת ג'ואו (Zhou dynasty), ואחריו בא כתב החותם הקטן (small seal script) שאוחד בצו קיסר צ'ין שיהואנגדי (Qin Shi Huang) ב-221 לפני הספירה. זה היה מהלך פוליטי ותרבותי אדיר: לראשונה, יכולים היו אנשים שדיברו ניבים שונים לגמרי לקרוא את אותו טקסט.
הכתב הסיני המודרני מכיל עשרות אלפי תווים, אם כי לשליטה מעשית בשפה מספיקים בסביבות 3,500. כל תו בנוי לרוב משני חלקים: רכיב המשמעות (radical) שרומז לנושא, ורכיב הצליל (phonetic component) שרומז להגייה. כך למשל, תווים רבים הקשורים למים מכילים את הרדיקל "מים" (水).
במאה ה-20 פישטה סין הקומוניסטית חלק מהתווים לגרסה המכונה כתב פשוט (simplified Chinese), בעוד טייוואן והונג קונג שמרו על הכתב המסורתי (traditional Chinese).
ליפן הגיע הכתב הסיני בסביבות המאות ה-4 וה-5 לספירה והפך לבסיס לשיטת הכתיבה היפנית. היפנים אימצו תווים סיניים, שאצלם הם נקראים קאנג'י (kanji), אך הם בנו לצידם שתי מערכות הברתיות: הירגנה (hiragana), שפותחה במאה ה-9, נועדה בתחילה לשימוש ספרותי ונשי.
הקטקנה (katakana) שימשה בתחילה לטקסטים בודהיסטיים ומסמכים ממשלתיים. בעידן המודרני היא הפכה לכלי הסטנדרטי לתעתיק מילים זרות. הכתב היפני המודרני משתמש בשלושת המערכות בו זמנית.
אנקדוטה מעניינת מההיסטוריה היא של הסופרת מוראסאקי שיקיבו (Murasaki Shikibu) שכתבה בסביבות שנת 1,000 לספירה את "סיפור גנג'י" (The Tale of Genji), סיפור שנחשב לאחד הרומנים הפסיכולוגיים הראשונים בהיסטוריה האנושית. היא כתבה אותו בהירגנה, שנחשבה אז ל"כתב הנשים", כי בקאנג'י כתבו גברים בלבד.
עוד אנקדוטה היסטורית היא שהקיסר היפני קאנגשי (Kangxi) הזמין במאה ה-17 אסיפה של חוקרים שקטלגו 47,035 תווים סיניים בספר המילים שנושא את שמו. גם הם, כנראה, לא ידעו את כולם בעל פה.
הנה הסינית וכך ניתן לקרוא אותה (מתורגם):
https://youtu.be/U0EySK4T2aY
כך קוראים את הכתב הסיני (מתורגם):
https://youtu.be/troxvPRmZm8
כך התפתחו האותיות הסיניות:
https://youtu.be/GpUqqtE2qUo?long=yes
וסרטון ארוך על הקליגרפיה הסינית:
https://youtu.be/PneprVUiGDs?long=yes
דיבּוב (Dubbing) הוא שיטה בהפקת סרטים שבה מקליטים ומחליפים את הקולות בסרט קיים ובסדרות טלוויזיה. בדיבוב כזה מחליפים את הפסקול המקורי בפסקול שהדיבור בו הוא בשפה המקומית. לא פעם מחליפים ביחד עם הדיאלוגים, השיחות והדיבורים, גם מרכיבים כמו מוסיקה וצלילי רקע.
הדיבוב נפוץ בהרבה מדינות בעולם, לשם צפייה בסרט בשפה המקומית. במדינות הללו משתמשים בדיבּוב בסרטים ובסדרות טלוויזיה. ביניהן ניתן למצוא את גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, אמריקה הלטינית ויפאן. במדינות כאלה אין מסורת ותיקה של רב-לשוניות וסובלנות לשמיעת הפסקול בשפת המקור. אלה גם מדינות שבהן קהל הצופים הוא גדול ומצדיק את העלויות הכספיות של הדיבּוב לכל סדרה וסרט.
לרוב נהגו לתרגם את הפסקול של סרטים, סדרות טלוויזיה וקטעי וידאו, במדינות שבהן שיעור האנאלפביתים גבוה יחסית ורבים אינם יודעים קרוא וכתוב. בהמשך הפך הדיבוב בהן להרגל חברתי.
כך ניתן לצפות באותו סרט, כשיוצג בקולנוע ובטלוויזיה במדינות שונות, כשהוא נשמע אחרת בכל מדינה, עם קולות מקומיים - של שחקנים המדַבְּבים אותו באולפן.
המילה דיבוב באה מהמילה האנגלית "Dub" שפירושה "לשכפל".
הנה הדיבוב ומצעד המדובבים הכי טובים בכל הזמנים (עברית):
https://youtu.be/YnxfTC2bhjo
בארצות רבות רואים את כל הסדרות והסרטים כשהם מדובבים לגמרי:
https://youtu.be/FD4Ns88cUHg
חקיין דיבוב שמחקה 100 דמויות תוך 6 דקות:
https://youtu.be/-68xL-DGEBo?t=54s
המדבבים של אחד מסרטי וולט דיסני והדמויות שלהם:
https://youtu.be/Gx0FWdOs6BQ
תכנית שמפגישה ילדים עם מדבבת מקצועית לסרטים מצוירים והם מקליטים דיבוב (מתורגם):
https://youtu.be/jjHikJusUxs?long=yes
הקולות של הדמויות מהסרטים המצוירים:
https://youtu.be/GIG7RmsDRik?long=yes
ומה קורה כששחר חסון עושה דיבוב לסרט מצויר? (מתורגם)
https://youtu.be/dOqhKZpw6us?long=yes
בעיני רבים נראים ימי הביניים (Middle ages) כמו תקופה ארוכה של יותר מ-1,000 שנים של חושך ובערות. אבל כדאי לדעת שלצד אמונות, מלחמות, אבירים ומלכים, החיים בה כללו עולם תרבותי מרתק שכלל טקסים, מנהגים ואורח חיים ייחודי שעיצב את התרבות האירופית לדורות.
בתוך העולם הזה היו הבדלים ברורים וקיצוניים בין פשוטי העם, הצמיתים והאריסים, לבין האצילים והאצילות, שחייהם היומיומיים כללו זכויות יתר, הנאות ופינוקים, לצד מערכת חובות וכללים חברתיים ברורים ולא פעם נוקשים למדי.
חיי האצולה והמעמד הגבוה בימי הביניים מתרכזים כמעט תמיד בטירות ובאחוזות והשטחים החקלאיים שלהם. האצילים בימי הביניים מקבלים את הזכויות עליהם מהמלך ובתמורה הם מתחייבים לשרת אותו, בהגנה וביציאה למלחמה תחת דגלו.
הטירה אז היא הרבה יותר מסתם מבצר בנוי מאבן. היא מהווה את המרכז התוסס של השלטון המקומי, על התרבות, הפוליטיקה וחיי החברה של המעמד הגבוה. החיים בחצר האצולה היו מורכבים ורבי-רבדים, עם מעמדות שונים, בחובות ובזכויות.
היו הבדלים משמעותיים בין האצולה הגבוהה (High Nobility), שכללה את הדוכסים, הרוזנים והברונים הגדולים - לבין האצולה הנמוכה (Lesser Nobility) שכללה אבירים ובעלי אחוזות קטנות יותר. העולם של האצולה הכיל ניגודים מרתקים: בין פאר ועושר לאידיאלים נוצריים של צניעות, בין כוח צבאי גס לתרבות מעודנת של שירה ואמנות.
הלבוש מילא תפקיד מכריע בהצגת המעמד החברתי. במאות ה-12 וה-13, השלב האחרון של ימי הביניים, האצילים והאצילות לבשו גלימות ארוכות מבדים יקרים שיובאו ממרחקים. המעבר למאה ה-14 הביא עמו מהפכה של ממש בלבוש האירופי. אז הופיע ה"הופלנד" (Houppelande), בגד מרשים שנלבש הן על-ידי גברים והן על-ידי נשים, עם שרוולים רחבים ועיטורים מורכבים.
האופנה שיחקה בחיי האצולה תפקיד מרכזי. בגדי האצילים נתפרו מבדים יקרים כמו משי ופרווה ונצבעו בצבעים עזים שבלטו אז בהיותם סמל למעמדם. במיוחד בחטו כסמל מעמדי הגוונים של סגול וארגמן, שהופקו בתהליך יקר מרכיכות-ים והופיעו רק על בגדי העשירים ביותר מקרב האצולה.
חיי המשפחה באצולה נעו בין מחויבויות פוליטיות לרגשות אישיים. נישואים באותה תקופה היו בראש ובראשונה עסקה פוליטית וכלכלית. יחד עם זאת, מכתבים ויומנים מהתקופה מגלים לנו שלצד הסידורים הפוליטיים, רבים מצאו דרכים לפתח קשרים אינטימיים ומשמעותיים. ועדיין, המתח בין האינטרסים המשפחתיים לרגשות האישיים יצר לא פעם קונפליקטים מורכבים.
תפקידי הגברים והנשים היו מוגדרים היטב, אם כי מעניין לגלות שנשים אצילות רבות תפסו עמדות כוח משמעותיות. בעוד שהגבר האציל עסק בענייני מלחמה, פוליטיקה ומשפט, האישה האצילה ניהלה את היום יום של האימפריה המשפחתית עצמה: את הטירה, על מאות משרתיה ואת החינוך הראשוני של הילדים. לעתים קרובות, כשבעלה יצא למסעות צבאיים, היא ניהלה את כל ענייני האחוזה.
ההיררכיה החברתית הייתה ברורה וקפדנית. האציל ומשפחתו חיו בחדרים הפרטיים המפוארים ביותר. לעומתם התגוררו המשרתים, האומנים והחיילים בקומות התחתונות. ארוחות בטירה היו אירועים מורכבים של טקס וראווה, כשהמאכלים המשובחים ביותר מוגשים לשולחן האדון, בעוד המנות הורדו בהדרגה במורד ההיררכיה החברתית.
חינוך הילדים השתנה, מן הסתם, לאורך התקופה ובין אזורים שונים. בשנים הראשונות, כל הילדים גדלו תחת השגחת אימם והמטפלות. בגיל מבוגר יותר, חלק מהבנים, בעיקר באצולה הגבוהה, נשלחו לטירות אחרות ללמוד את אמנות האבירות, קריאה וכתיבה בלטינית, לצד אמנויות לחימה וציד - שנחשב לא רק לספורט אלא גם לאימון צבאי חשוב. האחרים קיבלו את חינוכם בבית. הבנות למדו ניהול משק בית, אך גם, במיוחד במאות המאוחרות יותר, ספרות, מוסיקה, ריקוד, רקמה ושפות. בשעות הפנאי בטירה שיחקו משחקי לוח מתוחכמים כמו שחמט ומדי פעם היו בדחנים, ג'וקרים, משעשעים את אנשי הטירה במופעים מצחיקים.
התרבות בטירה הייתה עשירה ומגוונת. באולם הגדול התקיימו אירועי תרבות שונים. הופיעו בה זמרים נודדים. בדרום צרפת הם נקראו טרובדורים (Troubadours) ובצפונה טרוברים (Trouvères). מקביליהם, שנדדו עם שירים וסיפורים ברחבי אירופה, נקראו מיניסטרלים (Minstrels). במהלך החגים והפסטיבלים, הייתה הטירה למרכזן של חגיגות ראוותניות שנמשכו ימים ארוכים.
טורנירי האבירים התקופתיים שילבו ספורט, בידור ופוליטיקה, כשמשפחות אצולה הפגינו את כוחן וקשרו בריתות. פשוטי העם הכפריים היו מגיעים לקרבות שבהם אבירים התחרו זה בזה, כדי להריע לאדונם המנצח אבירים אחרים וללעוג למפסידים שאתגרו אותו. בטורנירים המרהיבים נמכר גם אוכל והתקיימו הופעות של להטוטנים ומוסיקאים נודדים.
מעניין במיוחד לראות כיצד השתנתה רמת האוריינות והתרבות האינטלקטואלית לאורך ימי הביניים. בחלק המוקדם של התקופה לא היה איש באזורים הכפריים של אירופה, מלבד הכמרים, שידע קרוא וכתוב. גם רוב האצילים במאות המוקדמות של ימי הביניים, היו אנאלפביתים.
המאות ה-12 וה-13 הביאו עמן התעוררות תרבותית, כשבטירות החלו להופיע ספריות קטנות ויותר ויותר אצילים ואצילות למדו קרוא וכתוב, לא רק בשפתם המקומית אלא גם בלטינית.
מסדרי האבירים הדתיים, שצמחו בעקבות מסעי הצלב, השפיעו עמוקות על התרבות האצילית. הם יצרו אידיאל חדש, של אבירות המשלבת כוח צבאי עם אדיקות דתית והשפיעו על הקוד המוסרי והחברתי של האצולה כולה.
הנה החיים בימי הביניים:
https://youtu.be/yHughcfloZM
הפאודלים:
https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE
החיים בטירות האצילים של ימי הביניים:
https://youtu.be/aYMNbLxnEMU
השוו אותם לחיי המעמדות הנמוכים בימי הביניים:
https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes
