קפיצה לרוחק (Long Jump) היא שמו של ענף ספורט, אירוע אתלטי בו רצים הספורטאים על גבי מסלול וקופצים לארגז חול, באמצעות התנופה שצברו, אל המרחק הכי גדול שהם יכולים.

מבחינה ויזואלית, הענף הזה הוא מהאירועים המרשימים באתלטיקה. הוא דורש מהספורטאי כוח, מהירות, טכניקה ומיקוד מנטלי.


#תולדות הקפיצה לרוחק
לידת הספורט הזה היא במשחקים האולימפיים שביוון העתיקה, בה כינויי היה "החלמה". הקפיצה לרוחק הייתה חלק מהפנטאתלון העתיק, ביחד עם עוד ענפי או אירועי אתלטיקה כמו דיסקוס, כידון, ריצה והיאבקות.

באותה תקופה השתמשו הספורטאים באבנים או משקולות כדי לקפוץ ממצב של עמידה.

זה היה בסוף המאה ה-19, כשהוצגה הקפיצה לרוחק בגרסתה המודרנית. זה היה באנגליה ב-1840, כשהתקיימה של התחרות הראשונה של הקפיצה לרוחק. חצי מאה אחר כך, במשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים באתונה 1896, כשנכללה תחרות הקפיצה למרחק.

עם השנים התפתחו טכניקות הקפיצה לרוחק, תוך שינוי מתמיד של סגנונות ההמראה וטכניקות הנחיתה של ספורטאים שונים.

מספר פעמים נשבר שיא העולם בקפיצה לרוחק. נכון ל-2023 שיא הגברים בקפיצה לרוחק עומד על 8.95 מטר. קבע אותו בשנת 1991 מייק פאוול מארצות הברית.

גלינה צ'יסטיאקובה מברית המועצות היא מחזיקת השיא העולמי לנשים, לאחר שב-1988 היא קפצה למרחק של 7.52 מטר.


הנה יסודות הקפיצה לרוחק:

https://youtu.be/a4IsrJO_LQQ


חוקי הקפיצה למרחק:

https://youtu.be/K_-mBWT47_E


טובי הקופצים למרחק ב-2020:

https://youtu.be/_JXl7Tw4MPU


וטכניקה לקפיצה לרוחק:

https://youtu.be/r55-fvNIKJU

הדיפת כדור ברזל (Shot put) הוא ענף ספורט לגברים ולנשים כאחד, או מה שנקרא אירוע אתלטיקה. בו הודפים, כלומר זורקים כדור מתכת כבד המכונה shot למרחק האפשרי הגדול ביותר.

ענף זה, המחייב כוח מתפרץ, טכניקה ומהירות, הוא ספורט תחרותי במיוחד. השיאים העולמיים מוחזקים בידי רנדי בארנס האמריקאי (גברים), שהדף את הכדור ב-1990 למרחק של 23.12 מטרים ובידי נטליה ליסובסקאיה הסובייטית לנשים, שהשיגה את השיא העולמי ב-1987 למרחק של 22.63 מטר.


#תולדות הדיפת כדור ברזל
המקור של הספורט הזה כספורט תחרותי הוא ככל הנראה במשחקים האולימפיים של יוון העתיקה. הדיפת כדור הברזל נכללה במשחקים העתיקים באולימפיה, כחלק מהפנטתלון המקורי באולימפיאדה.

בתור כדור להדיפה, אגב, השתמשו ביוון הקדומה בכדור מתכת או אבן. התחרות עצמה התקיימה אצלם בעמידה.

מאז ובמהלך אלפי שנים, התפתח הספורט והתפשט לכל רחבי העולם. במדינות ואזורים שונים בעולם הופיעו בימי הביניים וגם אחר כך טכניקות וכללים שונים.

במאה ה-19, הפך הספורט הזה לאחד מענפי הספורט הפופולריים בבריטניה ונקבעו לו כללים אחידים בעולם. כבר במשחקים האולימפיים הראשונים בעידן המודרני, שהתקיימו באתונה בשנת 1896 נכללה זריקת כדור ברזל כחלק מאירועי האתלטיקה של המשחקים.


הנה ההיסטוריה של הדיפת כדור ברזל:

https://youtu.be/V76zAZ72GLU


למדו את הטכניקה להדיפת כדור ברזל:

https://youtu.be/khk9L3Pbp0g


והקושי בהדיפת כדור ברזל למרחקים גדולים:

https://youtu.be/TZANFlvsXv4?long=yes

הטלת כידון (Javelin throw) הוא ענף ספורט באתלטיקה בו מטילים, זורקים האתלטים כידון, חפץ דמוי חנית, למרחק רב ככל האפשר.

הטלת כידון היא ענף ספורט פופולרי ברחבי העולם. מהספורטאים הוא דורש כוח, טכניקה ודיוק כדי להצטיין בו.

באורך של כ-2.6 מטר ומשקל בין 800 גרם לקילוגרם, הכידון הספורטיבי עשוי מתכת או סיבי פחמן.

נכון ל-2023 מחזיקים בשיא העולמי שני ספורטאים מצ'כיה, איש ואישה.

השיא העולמי לגברים בהטלת כידון הוא 98.48 מטר. הוא נקבע ב-1996, בידי הצ'כי יאן זלזני.

שיא העולם לנשים באותה שנה עומד על 72.28 מטר. קבעה אותו ב-2008 מטילת הכידון ברבורה ספוטקובה, גם היא מצ'כיה.


#ההיסטוריה של זריקת כידון
תחרות הטלת הכידון המתועדת הראשונה בהיסטוריה, נרשמה באירלנד של המאה ה-7. שם הושלך הכידון למרחק של מעט יותר מ-21 מטרים (21.3 מטרים, אם להיות מדויקים).

אבל לאירועי הספורט הללו יש עבר היסטורי ארוך הרבה יותר, שמגיע לתקופות קדומות בהן הכידון שימש כנשק ציד ומאוחר יותר כנשק צבאי.

היו אלה היוונים ואחריהם הרומאים הקדמונים, שהשתמשו בכידון כנשק ספורטיבי בתחרויות האתלטיקה שלהם.

בתקופה המודרנית, הטלת הכידון הפכה לספורט אולימפי רשמי במשחקים האולימפיים של 1908. מאז, ענף זה היה חלק מכל המשחקים האולימפיים, למעט באולימפיאדת הקיץ של 1928.

עם השנים הלכו חוקי התחום והתפתחו וגם הכידון הלך ושופר, תוך עדכון מתמיד של העיצוב והחומרים שבהם נעשה שימוש. דוגמה טובה היא הכידון שלראשונה שימש באולימפיאדת 1984, כידון מעוצב מחדש כך שישפר את הדיוק ויצמצם את המרחק שלו.


כך מטילים כידון:

https://youtu.be/5Ro_65dDQHI


הדיפת כידון בשיאים של 90 מטר בליגת היהלומים:

https://youtu.be/e2e_VbAjx5g


ובואו ללמוד הטלה של כידון ב-5 צעדים:

https://youtu.be/Xc9AmWIt9hw

זריקת או הטלת דיסקוס (Discus throw) הוא אחד מענפי הספורט העתיקים ביותר. זהו אחד ממקצועות הזריקה שבענף האתלטיקה. בתחרות זריקת דיסקוס זורקים המתחרים דסקה עגולה הנקראת "דיסקוס" למרחק. המגרש המסומן מאפשר למדוד מי מהמתחרים זרקו למרחק הגדול ביותר והם הזוכים.

זורק הדיסקוס אוחז בו ביד מתוחה ומסתובב סביב עצמו, כדי לצבור תנופה ואז מטיל את הדיסקוס למרחק. הזריקה היא מתוך מעגל מונמך בקוטר של 2.5 מטרים, שאין לצאת ממנו. כדי להבטיח את ביטחון הקהל והסבבים את הזורק, מוקף המעגל עצמו גדר גבוהה. לאחר נחיתת הדיסקוס מודדים את המרחק שבין קצה המעגל הקדמי, למקום הנחיתה של הדיסקוס, המקום שבו פגע בקרקע.

עוד במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה נהגו לזרוק דיסקוס. אך אז היה מדובר בגברים בלבד, שכן נשים לא השתתפו באולימפיאדות העתיקות. כיום זורקים שני המינים ומתחרים בזריקת דיסקוס. משקל הדיסקוס של הגברים 2 קילוגרם, בעוד זה של הנשים שוקל קילוגרם בלבד.

לזריקת הדיסקוס מוקצבים בדרך כלל לכל מתחרה 3 עד 6 ניסיונות זריקה. הזוכה הוא מי שזרק את הדיסקוס למרחק הגדול ביותר בנסיון כלשהו. אם יש תיקו בין שני מתמודדים, משווים את זריקתם השנייה במרחקה וקובעים מי המנצח וכך הלאה.

יש הבדל בין משקל הדיסקוס בין תחרות הגברים לתחרות הנשים. הדיסקוס של הגברים שוקל 2 ק"ג בעוד של הנשים שוקל ק"ג אחד. הדיסקוס עצמו חלק, בעל שוליים ופנים עשויים מתכת.


כך זורקים דיסקוס:

https://youtu.be/3GjhBvcgO6w


מתוך סרט שנעשה על זורק הדיסקוס שניצח באולימפיאדה הראשונה:

https://youtu.be/mCTP1wSUqK0


וגמר אליפות העולם בברלין 2018 בהטלת דיסקוס:

https://youtu.be/DKiUs6Wek1A

היא מכונה "מלכת הספורט" וידועה גם בתור "אתלטיקה קלה", אתלטיקה (Athletics) היא מקבץ של אירועי ספורט, ביניהם ריצה, קפיצה, זריקה והליכה. מדחבר בסוגי ספורט פופולריים, הדורשים שילוב של כוח, סיבולת, זריזות ומהירות.

מתחרויות מקומיות בבתי ספר ועד למשחקים האולימפיים, האתלטיקה היא ספורט אישי ותחרותי, שכספורט תחרותי הוא סופר תחרותי, עם מתחרים בכל הרמות.

הכינוי אתלטיקה קלה נועד להבדיל אותה מאתלטיקה כבדה, הכוללת את ענפי ההיאבקות, האגרוף והרמת משקולות.


#ענפים וסוגים
שני סוגים עיקריים של אירועים מרכיבים את האתלטיקה הקלה:

אירועי מסלול - מרוצים שמתקיימים על מסלול ריצה במרחקים שנעים בין 100 ל-10,000 מטר. הריצה היא בנפרד או כחלק ממרוץ שליחים.

אירועי שטח - תחרויות המתקיימות במגרש או באצטדיון. נכללים בהם אירועי קפיצות (לרוחק, משולשת), זריקה למרחק (כדור ברזל, דיסקוס או כידון) והליכה למרחקים ארוכים תוך שמירה על קצב הליכה מהיר.

יש גם שילוב בין סוגי הספורט הללו בצורה שנקראת "קרב רב".

ראו את ענפי האתלטיקה השונים בתגית "אתלטיקה".



#אתלטיקה לאדם הפשוט
גם למי שאינם ספורטאים תחרותיים ורק מעוניינים לשמור על כושר, מתאימה האתלטיקה. כי בנוסף להיותה ספורט תחרותי, אתלטיקה היא גם מהצורות הפופולריות של פעילות גופנית וכושר. ריצה, במיוחד, אבל גם הליכה הן דרכים מצוינות להישאר בריאים ולשפר את הכושר. אם מדובר בספורט המשולב בפעילות חברתית, כמו קבוצות הליכה או מועדוני ריצה, אז אתלטיקה וספורט בכלל, שווים זהב.


זוהי האתלטיקה:

https://youtu.be/8tboaYXAwog


כל מרכיבי או כמו שהם נקראים אירועי האתלטיקה:

https://youtu.be/97iKteyVj1A


והסבר ארוך יותר של עולם האתלטיקה:

https://youtu.be/lTlB1z4N5hI?long=yes

קפיצה לגובה (High jump) הוא ענף ספורט באתלטיקה וחלק מענף הקפיצות האולימפי, הכולל גם מקצועות כמו קפיצה במוט, קפיצה לרוחק וקפיצה משולשת. בקפיצה לגובה נדרשים המתחרים בקפיצה לגובה לקפוץ מעל רף אופקי הממוקם בגובה נתון, מבלי להפילו. זהו ספורט חדש יחסית, שלא היה קיים אצל היוונים, באולימפיאדה של העת העתיקה.

התחרות הראשונה בקפיצה לגובה שתועדה באופן רשמי התקיימה בראשית המאה ה-19, בסקוטלנד. בסוף אותה מאה השתתפו כבר הקופצים לגובה באולימפיאדה הראשונה ביוון. הם קפצו מעל חבל מתוח בין שתי כלונסאות.

הקפיצה המקובלת אז הייתה בסגנון המספרת. השם נובע מתנועת הקפיצה שהזכירה תנועת מספריים - הקופצים נהגו לרוץ לעבר הרף במסלול אלכסוני, להעביר את הרגל הקרובה מעבר לרף ואז את הרגל השנייה.

בתחילת המאה ה-20 פיתח קופץ אמריקאי בשם הורין את סגנון גלילת הבטן. גם בסגנון הגלילה, היעיל יותר, רץ הקופץ לעבר הרף במסלול אלכסוני, אך נהג להתרומם בעזרת הרגל הקרובה לרף, עם פניו לעבר הרף, כשהרגל הרחוקה מהרף היא שמרימה את הגוף מעליו. גלילת הבטן הפך לסגנון מועדף על קופצים.

אך היה זה הקופץ האמריקאי דיק פוסברי שעשה את המהפכה האמיתית בענף הקפיצה לגובה. פוסברי הפך את היוצרות. בקפיצה שהוא המציא עברו הראש והכתפיים ראשונים מעל הרף ואז עבר הגב. למעשה, הקופץ "נשכב" על הרף ונוחת על גבו. קצת כמו קפיצת המספרת אבל במקום הישבן מובילים הראש והכתפיים.

פוסברי קפץ בסגנונו החדשני, שייקרא באופן נדיר על שמו "קפיצת פוסברי". הוא זכה במדליית הזהב באולימפיאדת מקסיקו (1968) והקפיצה שהציג הפכה לסנסציה. מהר מאד הפך הסגנון החדש לסגנון הקפיצה המקובל בתחרויות הקפיצה לגובה האולימפיות והבינלאומיות.

קפיצת הפוסברי הפכה לקפיצה של כל מי שהתחרו בקפיצות לגובה. אחד מהם הוא הקופץ לגובה הגדול בכל הזמנים - הקובני חווייר סוטומאיור. סוטומאיור, בחור גבוה מארץ עניה וקומוניסטית, הצליח לנצח את גדולי הקופצים, אנשים שהתאמנו בליווי המקצועי ועם התנאיים הטובים בעולם. שוב ושוב הוא הצליח לשפר את שיא העולם. לא פחות מ-3 פעמים ברציפות הוא קבע את שיא העולם בקפיצה לגובה. בהדרגה הוא הביא אותו לגבהים שאיש עוד לא זכה לקפוץ ושספק אם יישבר בשנים הקרובות. מ-2.43 מטרים, דרך 2.44, ולבסוף אל שיא העולם הנוכחי והמדהים של 2.45 מטרים!

חווייר סוטומאיור היה גם האדם הראשון שקפץ מעל גובה של 8 רגל. הוא כנראה הספורטאי הטוב ביותר שלא הכרתם. מעולם לא פרסם מוצר, לא קיבל קמפיין, לא הופיע בתכנית אירוח או באירוע של סלבריטאי ספורט. בהיותו בן לארץ קומוניסטית ושנואה על ארצות הברית, איש לא פינק אותו בתשומת-לב המגיעה לענק ספורט ברמתו.


הנה ההיסטוריה של הקפיצה לגובה (עברית):

https://youtu.be/xR8T4XCUDps


מצגת וידאו וסקירה על תולדות הקפיצה לגובה (עברית):

https://youtu.be/b-LK9sfd-yM


גדול הקופצים לגובה חוויאר סוטומאיור בשיאי הקפיצה שלו 2.45 מטרים:

https://youtu.be/7n6NhV4CaiU


ודיון על הטכניקה הטובה ביותר לקפיצה לגובה:

https://youtu.be/XBtBdNHBNSI

זה קרה רגע אחרי שבוב בימון האמריקאי קפץ לרוחק באולימפיאדת מקסיקו 1968 את "הקפיצה של המאה". מדובר בשיא לא נתפס שיחזיק מעמד 23 שנים לפני שמישהו ישבור אותו.

עד כדי כך היה המרחק שקפץ בימון גדול, עד שהוא היה מעבר לטווח המדידה האלקטרונית שתוכננה לאולימפיאדה. איש לא ציפה להישג כה גדול. משום כך נאלצו השופטים למדוד את המרחק באמצעות סרט מידה ידני. הסתבר שבוב בימון קבע שיא של 8.90 מטרים.

השיא הלא-יאומן שלו הכניס לשפה האנגלית את המילה שתתאר הישג לא צפוי ומדהים - "בימוני" ("Beamonesque"). ברגע הראשון התקשה בימון שספר באינצ'ים לחשב את השיא במטרים ולא קלט את גודל ההישג. אבל אחרי שהסבירו לו שהתוצאה היא 29 רגל ו-2.5 אינץ' הוא ירד על ברכיו ופרץ בבכי, כשהוא מכסה את פניו.

ממש כשבימון הנרגש כרע על הרצפה ובכה באושר על גודל ההישג שלו, קרה עוד דבר קטן וסמלי מצד כוחות הטבע. ממש עם הבכי על הקפיצה האלוהית פרצה בשמיים סערת ברקים. היתכן שאפילו למעלה התרשמו מהקפיצה הזו?

על אף שנותרו לו עוד קפיצות בתחרות, החליט בימון שלא לקפוץ שוב. הוא ידע שמדליית הזהב בכיסו. אגב, חברו הטוב ומי שבאופן לא רשמי גם אימן אותו, ראלף בוסטון, זכה לבסוף במדליית הארד. אבל את הפאנץ' נתן האלוף האולימפי שאת שיאו שבר בימון. הוא כל כך התרשם מהקפיצה המדהימה, עד שאמר לבימון "הרסת את האירוע"...

מדעית, הגורמים שתרמו לקפיצה המדהימה של בימון היו כמה. פעם אחת, דלילות האוויר במקסיקו סיטי, שנמצאת בגובה של 2,240 מטרים. אוויר דליל מקטין משמעותית את התנגדות האוויר ומקל מאד על הקופצים (וגם על הרצים, אבל זה סיפור אחר).

פעם שנייה, רוח גבית חזקה, החזקה ביותר שנחשבת חוקית באולימפיאדה, נרשמה בעת קפיצתו של בימון. ובכל זאת, כדי שלא להמעיט בגדולתו של גדול הקופצים לרוחק, מסתבר שעוד דבר קטן תרם להשיג העצום שלו - מניתוח זווית ומיקום רגל הניתור של בימון על קרש הקפיצה, הסתבר שהוא הצליח לנתר מבלי להפסיד מרחק כלשהו. הוא השכיל לבחור לניתור שלו בנקודה המושלמת לקפיצה. אין פלא שהיא זכתה כאמור לכינוי "קפיצת המאה".


הנה הקפיצה של המאה:

http://youtu.be/DEt_Xgg8dzc


על גדולתו של בימון:

http://youtu.be/YBefM9G51Aw


הקפיצה עצמה בהילוך איטי:

http://youtu.be/XkTWEDKtP1A


ופרסומת שמשתמשת בו:

http://youtu.be/pG35D9Ty6Do

פעילות גופנית וספורט הם דברים חשובים לבריאותנו. החוקרים הגיעו למסקנה ש-10,000 צעדים ביום הם מה שאנשים מבוגרים צריכים ללכת כדי לא לעלות במשקל, אבל ילדים אינם צריכים לשמור על המשקל אלא על הבריאות.

כשאנו הולכים ברגל, אנו מחזקים את גופנו ושומרים עליו חיוני ונמרץ. אנו גם שומרים על עצמנו מלהפוך לילדים כבדים שכל היום רובצים מול הטלוויזיה. העיקר זו הבריאות והליכה ברגל היא מאד בריאה.


על חשיבותה של ההליכה לגוף ולנפש (עברית):

http://youtu.be/KqweUdh4q4k


על ענף הספורט האולימפי הזה:

https://youtu.be/W1sxFgTUbWo


ותכנית חינוכית על הליכה כספורט (עברית):

https://youtu.be/fzo0cX2QOeo?long=yes

ריצת המרתון נקראת על שם העיר מרתון. מקור השם שלה הוא באגדה עממית אודות הרץ השליח מאתונה ששמו היה פידיפידס. הוא רץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, כדי להביא את בשורת הניצחון היווני על הפרסים שפלשו אל יוון בקרב מרתון. מיד לאחר שמסר את הידיעה, מת השליח במקום.

כיום ריצת מרתון היא למרחק של 42.195 קילומטרים. באולימפיאדת אתונה הראשונה בעת החדשה, בשנת 1896, נקבע מסלולו של המרתון האולימפי הראשון ל-40 קילומטרים.

אגב, בעדות ההיסטורית של הרודוטוס מסופר שפידיפידס רץ בתחילה מאתונה לספרטה בכדי להזעיק תגבורת לפני הקרב וחזר משם ללא תוצאות - ריצה של כ-450 קילומטרים, שבסיומה מת.


כך נולד המרתון ביוון העתיקה:

http://youtu.be/Iop5IRj2Lhs


כמה מהרגעים מעוררי ההשראה בתולדות המרתון:

https://youtu.be/a_CoJYDqLXI


ושחזור של ריצת המרתון ההיסטורית מאתונה לספרטה ומשם לעיר מרתון:

http://youtu.be/9s0Ms8iyCKY

ריצת כושר, או ג'וגינג (Jogging), היא דרך נהדרת לעשות פעילות גופנית אירובית בספורט זמין ואפשרי בכל מקום. לרוץ הרי אפשר בלי מגבלה של ציוד מיוחד, שעות פתיחה של חדר כושר או יכולות מיוחדות.

אנשים שמתחילים לרוץ ממשיכים לעשות זאת באופן סדיר, בעיקר כי הם התרגלו לצפות לאנדורפינים ולהשתוקק לנוירוכימיקלים שהפעילות הזו משחררת בגוף.

גם פסיכולוגית יש תמורה לריצה. כ-70% מהרצים או העושים פעילות גופנית מעידים שהפעילות הגופנית מייצרת אצלם תחושה של ניצחון משיפור ההישגים שלהם ותחושת "הישג", שמייצרת הרגל.

כל אדם שלא סובל מבעיות רפואיות מיוחדות, כמו עודף משקל או גיל מבוגר מדי, בעיקר בשל סיכוני נפילה, יכול ואפילו מומלץ לו לבחור בריצה כפעילות גופנית מועדפת. אגב, החלופה האירובית המומלצת לריצה תהיה הליכה.

פיזית, מאמץ הריצה מפעיל הרבה יותר את שרירי הגוף השונים מאשר פעילויות אירוביות כמו שחייה, דיווש על אופניים או אימון מדרגות.

הדופק בריצה גבוה משמעותית מזה שבפעילויות אירוביות אחרות, מה שהופך את הריצה ליעילה מאוד לשיפור הכושר הגופני, שריפת קלוריות מוגברת והשגת מראה הגוף.

אצל אנשים בריאים ובעלי יחס משקל מאוזן, שריפת הקלוריות בריצה תשפר את סיבולת הלב-ריאה טוב יותר מפעילויות ספורט אחרות. בכך היא תורמת לשיפור בלחץ הדם, כולסטרול ומדדים בריאותיים נוספים. אפילו הנחירות יקטנו, במיוחד עם שמירה על משקל נכון שתתווסף לריצה.

כובד משקל לעומת זאת, אפילו קטן, לא הולך ביחד עם אימוני ריצה. הסיבה היא שנחיתת כפות הרגליים על הקרקע בריצה מפעילה על הרגליים עומס שהוא גבוה פי שלושה מפעילויות ספורט אחרות, פעילויות שבהן אין ניתוק של כף הרגל מהקרקע.


הנה ריצת הכושר:

https://youtu.be/bZmF-VBSMd8


ג'וגינג בניו יורק:

https://youtu.be/OV9P1Sh_KL8


ואלה שרצים למרחקים מטורפים (עברית):

https://youtu.be/PqKLVfgPxIo?long=yes

מעט מאד ספורטאים הם גם ממציאים. מעטים מתוך מי שהם אכן ממציאים הם גם מהפכנים. דיק פוסברי (Dick Fosbury) היה גם ספורטאי, גם ממציא ולא פחות ממהפכן ספורט של ממש.

בתוך פחות מדקה, בקפיצה אחת לגובה באולימפיאדת מקסיקו 1968, הוכה עולם הספורט בתדהמה! הקופץ לגובה רץ אל הרף, הסתובב וקפץ כשגבו אליו.. הוא השלים את הקפיצה והרף לא נפל. איש לא הבין מה השטות הזו, אבל זה לקח עוד כמה דקות והוא זכה במדליית הזהב ובהערצה בלתי-נתפסת ששמורה רק למהפכנים מסוגו.

ריצ'ארד "דיק" פוסברי לא היה סתם אלוף העולם בקפיצה לגובה. הוא גם היה הממציא של שיטת קפיצה הפוכה לחלוטין ומוזרה משל שאר הקופצים שלפניו. בעוד שכולם קפצו קדימה, פוסברי היה הראשון והיחיד שקפץ לאחור. הוא עשה זאת לאחר שהגיע למסקנה שקפיצה כזו תאפשר לו לנתר לגובה רב יותר מאשר הטכניקה שהיתה נהוגה אז. בנצחונו המדהים באולימפיאדה של מקסיקו בשנת 1968, הוא גרם לכל הקופצים האחרים להבין את מה שהשיג וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אימצו את "שיטת פוסברי" כטכניקה המועדפת עליהם לקפיצה לגובה.

כיום נקרא על שמו הסגנון הפופולארי בקפיצה לגובה - פוסברי. באולימפיאדה שאחרי מקסיקו, אגב, איש מהקופצים לא קפץ בשיטת הקפיצה הישנה - כולם קפצו פוסברי!

משום כך, פוסברי אינו רק ספורטאי דגול - הוא גם ממציא גדול!


הנה דיק פוסברי באולימפיאדת מקסיקו 1968:

https://youtu.be/CZsH46Ek2ao


סיפורה של המהפכה של פוסברי והצד הפיזיקלי שלה (מתורגם):

http://youtu.be/RaGUW1d0w8g


הגאונות שבקפיצת פוסברי (עברית):

https://youtu.be/WgAeVYR18gw


הראשון בהיסטוריה שהמציא קפיצה ולקח את הזהב:

https://youtu.be/ERWo5pIPoNA


ריצ'ארד פוסברי והישגיו באולימפיאדת מקסיקו 1968:

http://youtu.be/mYyxDW7Hq8M


והסבר על המהפכה שיצר דיק פוסברי:

http://youtu.be/uKbpa_P3sRw