שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה היה הבום-בוקס?
אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.
ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.
עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.
היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.
כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.
זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.
כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.
היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.
כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.
אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...
הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:
https://youtu.be/duC1PUVuN1Y
באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:
https://youtu.be/EDZg5kLcvzE
בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:
https://youtu.be/mCUg114fvLc
המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:
https://youtu.be/tFDqBe87JmQ
מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:
https://youtu.be/-4-1eUjgG60
יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:
https://youtu.be/nMyst56BgSM
בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:
https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY
וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:
https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes
מהו הסטריט דאנס?
סטריט דאנס (Street dance), בעברית "ריקוד רחוב", הוא כינוי לאותם ריקודים וסגנונות ריקוד שנולדו ברחוב, לצלילי הבום בוקס או הטלפון שמחובר למגבר על סוללות. ביניהם בולטים היום הברייקדנס והפופינג.
אלה ריקודים מכל הסוגים והסגנונות, שבמקום ליצור אותם בסטודיו למחול או על ידי כוראוגרפים, יצרו אותם חבר'ה, באופן עצמאי ולא פעם גם מתוך חוסר ידע שמביא לתנועות מדויקות להפליא, יצירתיות רבה, שליטה גופנית מדהימה, וירטואוזיות מרהיבה, תיאום מופלא ופתרונות המצאתיים מרתקים לבעיות כוראוגרפיה שונות.
וצריך להבהיר שמרבית רקדני הסטריטדאנס האמיתיים לא למדו ריקוד. אלה רקדני רחוב, לא פעם בני נוער, המתגבשים ללהקות עצמאיות וחבורות הרוקדות בכיכרות הומי-אדם, כשכובע מונח למולם, כך שהעוברים והשבים יוכלו לשים מטבע ולהעריך את יצירתם וכישרונם.
הרחק מהסטודיו למחול, הסטריט דאנס נוצר בתרגולים אינסופיים בחצרות הבתים, בפארקים, במועדוני נוער ובמגרשי ספורט. לא פעם מתאמנים עליו גם במועדוני לילה או אחרי חזרות של מחול ממוסד, רקדנים שרוצים ליצור גם אמנות ריקוד אלטרנטיבית, אורבנית, חברתית, חצופה ושובבה. לא פעם אף כזו שמאתגרת את המחול האמנותי ואומרת לו "זוז!"
מרבית ריקודי הסטריטדאנס כוללים אילתור ותנועות גוף חדשות. לרוב הם מחייבים גם יכולת אקרובטית ומכילים תמיד, לצד המאפיינים החברתיים, גם נתונים פיזיים מרשימים.
הנה מקבץ של ריקודי סטריטדאנס במיקס מרהיב מהסרטים:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
סטריטדאנס באטל - קרב רקדנים בפריז:
https://youtu.be/VLcKX1f9tnM
לא פעם הוא גם מתבטא בפלאש מוב:
https://youtu.be/4Ch3MWQG3CE
סרט מרהיב על ריקודי רחוב הוא "סטריטדאנס 2":
https://youtu.be/XxGDw5blQSY
גם בריאליטי הם יודעים להפציץ:
https://youtu.be/sQ48Llzyy5s
וסטריטדאנס אמיתי ברחוב בווינה:
https://youtu.be/4JeiUDkpwSc?t=2m38s?long=yes
מהי מוסיקת ההיפ הופ?
היפ הופ (Hip hop) הוא סגנון מוסיקלי איטי יחסית, שמתבסס על דגימות צליל ושירת ראפ, שהיא מעין דיבור מחורז. הכל התחיל מתקליטן, די ג'יי מניו-יורק, שיצר את הסגנון בסוף שנות ה-70, על בסיס "סקרצ'ינג" מתקליטים ישנים והפסקות פתאומיות של הנגינה.
אבל לפני הכל היפ-הופ הוא שם כולל לתת-התרבות שבה נוצר הראפ. להיפ-הופ ארבעה יסודות מרכזיים: ציור הגרפיטי על הקירות, ריקודי הברייקדאנס, אמנות הדי-ג'יי (חיתוך וסקרצ'ינג) ושירת-דיבור הראפ.
היא גם מחוברת לתת-התרבות של הסקייטבורדינג שהתפתחה במקביל אליה, במפגש שבין ילדי ונערי דאונטאון מנהטן והחבר'ה מהברונקס, בין "ראפרים", "ברייקרים" (רקדני ברייקדאנס) ו"סקייטרים" (שעושים סקייטבורד), שלפני שעיריית ניו יורק נכנסה בהם חלקם היו בכלל ציירי גרפיטי.
ההיפ-הופ נולד באמריקה על ידי חברי כנופיות ונערי רחוב שחיפשו דרך ביטוי. היסטוריונים של פופ ממספרים שהם פיתחו את הסגנון המרדני הזה כתגובה למוסיקת הדיסקו המסחרית ששלטה באירופה של שנות ה-70 במאה הקודמת והשתלטה על העולם, אבל האמת היא שהם עשו מוסיקה שהם אהבו בלי קשר לכלום.
רבים מאמני הברייקדאנס והראפרים הראשונים היו למעשה חברי כנופיות שמצאו אפיק פעילות חדש. מצוידים במקצבים שהוקלטו על מכשירי בום בוקס גדולים ועתירי באסים, הם היו שרים ראפ ברחוב, אחר כך במועדון "מארס", הבכור והראשון במועדוני מסיבות ההיפ הופ בעולם ובתכנית הרדיו המיתולוגית של סטרץ' ובאביטו ברדיו של אוניברסיטת קולומביה ב-NYC, תכנית פורצת דרך שהייתה הראשונה בעולם ששידרה היפ הופ.
הנערים וההיפרים המשיכו לעשות באטלים, קרבות ראפ, פרי סטייל ולשפר כל הזמן את היכולת שלהם לחרוז, לדברר ולכתוב את הרעיונות, הביקורת והמחאה שלהם על החיים.
אחר כך באו סרטים כמו "קידס" שעשה לארי קלארק ובו תיעד את סצנת הרחוב ותת-התרבות של ההיפ-הופ בגדול ואז הסרט "מיקסטייפ", בו שימש המיקסטייפ היפ-הופ מהתכניות של סטרץ' ובאביטו כפסקול מדהים לתרבות הסקייטבורדינג, שהצטלמה נהדר והפכה את שני התחומים ללוהטים בכל העולם.
בהמשך נוסדו חברת "Zoo York" האלטרנטיבית, שהייתה החברה הראשונה של ההיפ הופ, וחנות "Supreme", שהייתה חנות הסקייטרים הראשונה בעולם והפכה למעצמת אופנת סקייטרים ואופנת רחוב. שתיהן, אגב, הפכו לאימפריות של מיליארדים, ממש כמו הכוכבים שצמחו מהרחוב למיינסטרים העולמי שהחליף את הרוק בתור המוסיקה המצליחה ביותר.
כך נולד ההיפ הופ (עברית):
https://youtu.be/qKOyGu5hY-s
התפתחות ההיפ הופ:
https://youtu.be/qKkUCwxRWAM
תולדות ההיפ הופ מסופר בסגנון היפ הופ:
http://youtu.be/waHXUdlsuLU
כוכב ההיפ הופ העצום אמינם שהוסיף את הזמרת דיידו:
http://youtu.be/aSLZFdqwh7E
התפתחות ריקודי ההיפ הופ לאורך השנים:
http://youtu.be/_BKXn6vb6gA
היפ הופ ישראלי:
https://youtu.be/eC3EGXuhy6k
ילדים באוגנדה שהפנימו וחיברו לתרבות שלהם:
https://youtu.be/GJm1gnQKxWY
וטריילר הסרט "כל הרחובות שקטים" על לידת ההיפ הופ והסקייטבורדינג בניו יורק:
https://youtu.be/I47ZfSDoZcQ
איך היו שומרים ומשתפים פעם מוסיקה?
פעם, לפני עידן הקבצים וההורדות מיוטיוב, היו אבא ואמא קונים תקליטים בחנויות תקליטים. כל תקליט עלה לא מעט ולכן התקציב לא אפשר לקנות רבים כאלה.
הפתרון המעולה להעברה של מוסיקה מאחד לשני היה "קלטת" (Cassette), או "קסטה" כמו שקראו לה אז מאנגלית. הקלטות, שהיו בעצם סליל הקלטה דקיק בתוך קופסת פלסטיק, איפשרו להקליט עליהן תקליטים שלמים או שירים מהרדיו. הן היו באיכות צליל בינונית וכללו רחש מתמיד, אבל הן היו אמצעי מעולה לשמוע מוסיקה בדרכים, בטיול ובאוטובוס.
בעידן תקליטי הוויניל היו מהחבר'ה שהקליטו על קלטות אוספים של שירים מגוונים שאהבו. אלו יהפכו ברבות הימים לפלייליסטים שאנו מכירים ביוטיוב ובשירותי הסטרימיניג דוגמת ספוטיפיי.
את הקלטות הללו היו משמיעים אז במכונית, בטייפ נייד או במסיבות הכיתה. המשקיעים יצרו לעצמם מיקסטייפים, קלטות עם אוספי שירים שהקליטו מתקליטים או מהרדיו. הרומנטיקנים מביניהם היו מעניקים את קלטות האוסף האישיות שערכו, לאלו שהם אוהבים.
די ג'ייז בעידן ה"קסטות" יצרו לא פעם מיקסטייפים, שהיו קלטות אוסף מהמיקסים שלהם שאותן הם מכרו. חלק ממש התפרסמו בזכות מיקסטייפ שלהם שהועתק מחבר לחבר והגיע לקהלים חדשים.
הקלטת הייתה פיתוח של סרטי ההקלטה, שאפשרו בשנות ה-60 להקליט מוסיקה ולנגנה לאחר מכן בטייפ ריקורדר, מכשיר ההקלטה וההשמעה. סרט ההקלטה היה גדול, מסורבל ונוטה להסתבך ולהיקרע בין נגינה לנגינה. זה היה תהליך מטריד ומורכב, להחליף סרטי הקלטה ברשמקול.
הקסטות, לא זו בלבד שהיו קטנות מאוד, הן גם פתרו את המורכבות של הסתבכות הסרט והפכו להצלחה גדולה. למעשה, שמה המלא של ה"קסטה" היה "קסטה קומפקטית", או באנגלית "Compact Cassette".
בימינו, עם תקליטי הוויניל שהופכים שוב מצרך פופולרי וכמעט כל אמן שמכבד את עצמו מוציא את המוסיקה שלו גם על גבי תקליטים, יש תחייה מסוימת גם לקלטת האודיו הזו. לטרנד תרמה גם נטפליקס, באמצעות הסדרה "דברים מוזרים". העניין המרכזי הוא בעונה הרביעית שלה, המתרחשת בשנות ה-80 ומתרכזת בקלטת שירים של האייקונית הבריטית קייט בוש.
הנה קלטת האודיו של פעם:
http://youtu.be/DpEjQdoZ-vM
מוסיקה על אינספור קלטות של פעם:
https://youtu.be/7To_S3Ne_yo
כך נשמעה קסטה עם שיר מהתקופה, כמו "I'm Not in Love" של להקת 10CC:
https://youtu.be/OtBHfxU2wmc
על חלקן של הקסטות, קלטות האודיו, בהתפתחות המוסיקה המזרחית שלנו (עברית):
https://youtu.be/8Fe0RkiWvkw
יש מי שרואים בקלטת גם את העתיד של המוסיקה:
https://youtu.be/pSBQC85ZLEE?long=yes
וסרט תיעודי של מישהו שהחליט לבדוק עד כמה הצליל שלהן הוא מה שאומרים:
https://youtu.be/jVoSQP2yUYA?long=yes
מאיפה בא הברייקדאנס?
ברייקדאנס (Breakdance), או ברייק דאנס, הוא ריקוד שנולד בתרבות השחורה של בני נוער ברחובות ניו יורק. הריקוד מתבסס על מוסיקה אלקטרונית ועל היפ הופ, בשילוב עם חריקת התקליטים הנקראת "סקראצ'ינג" (שריטה).
הסגנון נולד בשנות ה-70 של המאה הקודמת ובשנות ה-80, כשפשטו הרכבי ברייקדאנס של צעירים על כיכרות הערים הגדולות בעולם. מצוידים ב"בום בוקס" עם מוסיקה ובסים אימתניים הם החלו לרקוד, לפתח את היכולות והסגנון הפך בהדרגה לפופולארי במיוחד. הוא נולד כחלק מתרבות ההיפ הופ והיה לאחד מיסודותיה.
לריקוד הברייקדנס תנועות חדות וקטועות שיש בהן הרבה גליות זורמות ותנועות רצפה וירטואוזיות, שהושפעו מאד מהשליטה הגופנית המוחלטת של תנועות הקפואירה. גם "הליכת ירח" היא מהתנועות המוכרות של הברייק-דאנס. כשאימץ מי שכונה "מלך הפופ", מייקל ג'קסון, את "הליכת הירח" היא הפכה מוכרת בכל העולם ומזוהה איתו.
השם "ברייקדאנס" ניתן לסגנון בהיות המוסיקה הראשונית שעליה התבססו הרוקדים מבוססת על קטעים חוזרים מקטעי-מעבר ("ברייקים") מלהיטים בסגנונות פופולאריים כמו דיסקו, פאנק ורגאיי.
כיום הוא ענף אולימפי לכל דבר (עברית):
https://youtu.be/idW2LA_RbIg
ריקוד ברייקדאנס מקצועי של רקדן עם נגן מוסיקה בידו:
https://www.youtube.com/watch?v=IDtBZkfsRRw
תחרות ברייקדאנס בין כמה בחורים מצוינים, שרוקדים מעולה:
http://youtu.be/qTcXxVOM4B0
התנועות מופלאות של רקדני הברייקדאנס:
http://youtu.be/37pwbUp8t1I
כך הוא משתלב בכוריאוגרפיות מתוחכמות:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
מה היה הטייפ ריקורדר?
טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.
לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.
הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.
אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.
עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.
לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.
התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.
מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.
שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.
באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.
הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:
https://youtu.be/BikfrS3hwgM
טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:
https://youtu.be/NRgtz2sS4iM
וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:
https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM
אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.
ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.
עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.
היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.
כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.
זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.
כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.
היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.
כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.
אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...
הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:
https://youtu.be/duC1PUVuN1Y
באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:
https://youtu.be/EDZg5kLcvzE
בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:
https://youtu.be/mCUg114fvLc
המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:
https://youtu.be/tFDqBe87JmQ
מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:
https://youtu.be/-4-1eUjgG60
יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:
https://youtu.be/nMyst56BgSM
בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:
https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY
וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:
https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes
סטריט דאנס (Street dance), בעברית "ריקוד רחוב", הוא כינוי לאותם ריקודים וסגנונות ריקוד שנולדו ברחוב, לצלילי הבום בוקס או הטלפון שמחובר למגבר על סוללות. ביניהם בולטים היום הברייקדנס והפופינג.
אלה ריקודים מכל הסוגים והסגנונות, שבמקום ליצור אותם בסטודיו למחול או על ידי כוראוגרפים, יצרו אותם חבר'ה, באופן עצמאי ולא פעם גם מתוך חוסר ידע שמביא לתנועות מדויקות להפליא, יצירתיות רבה, שליטה גופנית מדהימה, וירטואוזיות מרהיבה, תיאום מופלא ופתרונות המצאתיים מרתקים לבעיות כוראוגרפיה שונות.
וצריך להבהיר שמרבית רקדני הסטריטדאנס האמיתיים לא למדו ריקוד. אלה רקדני רחוב, לא פעם בני נוער, המתגבשים ללהקות עצמאיות וחבורות הרוקדות בכיכרות הומי-אדם, כשכובע מונח למולם, כך שהעוברים והשבים יוכלו לשים מטבע ולהעריך את יצירתם וכישרונם.
הרחק מהסטודיו למחול, הסטריט דאנס נוצר בתרגולים אינסופיים בחצרות הבתים, בפארקים, במועדוני נוער ובמגרשי ספורט. לא פעם מתאמנים עליו גם במועדוני לילה או אחרי חזרות של מחול ממוסד, רקדנים שרוצים ליצור גם אמנות ריקוד אלטרנטיבית, אורבנית, חברתית, חצופה ושובבה. לא פעם אף כזו שמאתגרת את המחול האמנותי ואומרת לו "זוז!"
מרבית ריקודי הסטריטדאנס כוללים אילתור ותנועות גוף חדשות. לרוב הם מחייבים גם יכולת אקרובטית ומכילים תמיד, לצד המאפיינים החברתיים, גם נתונים פיזיים מרשימים.
הנה מקבץ של ריקודי סטריטדאנס במיקס מרהיב מהסרטים:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
סטריטדאנס באטל - קרב רקדנים בפריז:
https://youtu.be/VLcKX1f9tnM
לא פעם הוא גם מתבטא בפלאש מוב:
https://youtu.be/4Ch3MWQG3CE
סרט מרהיב על ריקודי רחוב הוא "סטריטדאנס 2":
https://youtu.be/XxGDw5blQSY
גם בריאליטי הם יודעים להפציץ:
https://youtu.be/sQ48Llzyy5s
וסטריטדאנס אמיתי ברחוב בווינה:
https://youtu.be/4JeiUDkpwSc?t=2m38s?long=yes
היפ הופ (Hip hop) הוא סגנון מוסיקלי איטי יחסית, שמתבסס על דגימות צליל ושירת ראפ, שהיא מעין דיבור מחורז. הכל התחיל מתקליטן, די ג'יי מניו-יורק, שיצר את הסגנון בסוף שנות ה-70, על בסיס "סקרצ'ינג" מתקליטים ישנים והפסקות פתאומיות של הנגינה.
אבל לפני הכל היפ-הופ הוא שם כולל לתת-התרבות שבה נוצר הראפ. להיפ-הופ ארבעה יסודות מרכזיים: ציור הגרפיטי על הקירות, ריקודי הברייקדאנס, אמנות הדי-ג'יי (חיתוך וסקרצ'ינג) ושירת-דיבור הראפ.
היא גם מחוברת לתת-התרבות של הסקייטבורדינג שהתפתחה במקביל אליה, במפגש שבין ילדי ונערי דאונטאון מנהטן והחבר'ה מהברונקס, בין "ראפרים", "ברייקרים" (רקדני ברייקדאנס) ו"סקייטרים" (שעושים סקייטבורד), שלפני שעיריית ניו יורק נכנסה בהם חלקם היו בכלל ציירי גרפיטי.
ההיפ-הופ נולד באמריקה על ידי חברי כנופיות ונערי רחוב שחיפשו דרך ביטוי. היסטוריונים של פופ ממספרים שהם פיתחו את הסגנון המרדני הזה כתגובה למוסיקת הדיסקו המסחרית ששלטה באירופה של שנות ה-70 במאה הקודמת והשתלטה על העולם, אבל האמת היא שהם עשו מוסיקה שהם אהבו בלי קשר לכלום.
רבים מאמני הברייקדאנס והראפרים הראשונים היו למעשה חברי כנופיות שמצאו אפיק פעילות חדש. מצוידים במקצבים שהוקלטו על מכשירי בום בוקס גדולים ועתירי באסים, הם היו שרים ראפ ברחוב, אחר כך במועדון "מארס", הבכור והראשון במועדוני מסיבות ההיפ הופ בעולם ובתכנית הרדיו המיתולוגית של סטרץ' ובאביטו ברדיו של אוניברסיטת קולומביה ב-NYC, תכנית פורצת דרך שהייתה הראשונה בעולם ששידרה היפ הופ.
הנערים וההיפרים המשיכו לעשות באטלים, קרבות ראפ, פרי סטייל ולשפר כל הזמן את היכולת שלהם לחרוז, לדברר ולכתוב את הרעיונות, הביקורת והמחאה שלהם על החיים.
אחר כך באו סרטים כמו "קידס" שעשה לארי קלארק ובו תיעד את סצנת הרחוב ותת-התרבות של ההיפ-הופ בגדול ואז הסרט "מיקסטייפ", בו שימש המיקסטייפ היפ-הופ מהתכניות של סטרץ' ובאביטו כפסקול מדהים לתרבות הסקייטבורדינג, שהצטלמה נהדר והפכה את שני התחומים ללוהטים בכל העולם.
בהמשך נוסדו חברת "Zoo York" האלטרנטיבית, שהייתה החברה הראשונה של ההיפ הופ, וחנות "Supreme", שהייתה חנות הסקייטרים הראשונה בעולם והפכה למעצמת אופנת סקייטרים ואופנת רחוב. שתיהן, אגב, הפכו לאימפריות של מיליארדים, ממש כמו הכוכבים שצמחו מהרחוב למיינסטרים העולמי שהחליף את הרוק בתור המוסיקה המצליחה ביותר.
כך נולד ההיפ הופ (עברית):
https://youtu.be/qKOyGu5hY-s
התפתחות ההיפ הופ:
https://youtu.be/qKkUCwxRWAM
תולדות ההיפ הופ מסופר בסגנון היפ הופ:
http://youtu.be/waHXUdlsuLU
כוכב ההיפ הופ העצום אמינם שהוסיף את הזמרת דיידו:
http://youtu.be/aSLZFdqwh7E
התפתחות ריקודי ההיפ הופ לאורך השנים:
http://youtu.be/_BKXn6vb6gA
היפ הופ ישראלי:
https://youtu.be/eC3EGXuhy6k
ילדים באוגנדה שהפנימו וחיברו לתרבות שלהם:
https://youtu.be/GJm1gnQKxWY
וטריילר הסרט "כל הרחובות שקטים" על לידת ההיפ הופ והסקייטבורדינג בניו יורק:
https://youtu.be/I47ZfSDoZcQ
פעם, לפני עידן הקבצים וההורדות מיוטיוב, היו אבא ואמא קונים תקליטים בחנויות תקליטים. כל תקליט עלה לא מעט ולכן התקציב לא אפשר לקנות רבים כאלה.
הפתרון המעולה להעברה של מוסיקה מאחד לשני היה "קלטת" (Cassette), או "קסטה" כמו שקראו לה אז מאנגלית. הקלטות, שהיו בעצם סליל הקלטה דקיק בתוך קופסת פלסטיק, איפשרו להקליט עליהן תקליטים שלמים או שירים מהרדיו. הן היו באיכות צליל בינונית וכללו רחש מתמיד, אבל הן היו אמצעי מעולה לשמוע מוסיקה בדרכים, בטיול ובאוטובוס.
בעידן תקליטי הוויניל היו מהחבר'ה שהקליטו על קלטות אוספים של שירים מגוונים שאהבו. אלו יהפכו ברבות הימים לפלייליסטים שאנו מכירים ביוטיוב ובשירותי הסטרימיניג דוגמת ספוטיפיי.
את הקלטות הללו היו משמיעים אז במכונית, בטייפ נייד או במסיבות הכיתה. המשקיעים יצרו לעצמם מיקסטייפים, קלטות עם אוספי שירים שהקליטו מתקליטים או מהרדיו. הרומנטיקנים מביניהם היו מעניקים את קלטות האוסף האישיות שערכו, לאלו שהם אוהבים.
די ג'ייז בעידן ה"קסטות" יצרו לא פעם מיקסטייפים, שהיו קלטות אוסף מהמיקסים שלהם שאותן הם מכרו. חלק ממש התפרסמו בזכות מיקסטייפ שלהם שהועתק מחבר לחבר והגיע לקהלים חדשים.
הקלטת הייתה פיתוח של סרטי ההקלטה, שאפשרו בשנות ה-60 להקליט מוסיקה ולנגנה לאחר מכן בטייפ ריקורדר, מכשיר ההקלטה וההשמעה. סרט ההקלטה היה גדול, מסורבל ונוטה להסתבך ולהיקרע בין נגינה לנגינה. זה היה תהליך מטריד ומורכב, להחליף סרטי הקלטה ברשמקול.
הקסטות, לא זו בלבד שהיו קטנות מאוד, הן גם פתרו את המורכבות של הסתבכות הסרט והפכו להצלחה גדולה. למעשה, שמה המלא של ה"קסטה" היה "קסטה קומפקטית", או באנגלית "Compact Cassette".
בימינו, עם תקליטי הוויניל שהופכים שוב מצרך פופולרי וכמעט כל אמן שמכבד את עצמו מוציא את המוסיקה שלו גם על גבי תקליטים, יש תחייה מסוימת גם לקלטת האודיו הזו. לטרנד תרמה גם נטפליקס, באמצעות הסדרה "דברים מוזרים". העניין המרכזי הוא בעונה הרביעית שלה, המתרחשת בשנות ה-80 ומתרכזת בקלטת שירים של האייקונית הבריטית קייט בוש.
הנה קלטת האודיו של פעם:
http://youtu.be/DpEjQdoZ-vM
מוסיקה על אינספור קלטות של פעם:
https://youtu.be/7To_S3Ne_yo
כך נשמעה קסטה עם שיר מהתקופה, כמו "I'm Not in Love" של להקת 10CC:
https://youtu.be/OtBHfxU2wmc
על חלקן של הקסטות, קלטות האודיו, בהתפתחות המוסיקה המזרחית שלנו (עברית):
https://youtu.be/8Fe0RkiWvkw
יש מי שרואים בקלטת גם את העתיד של המוסיקה:
https://youtu.be/pSBQC85ZLEE?long=yes
וסרט תיעודי של מישהו שהחליט לבדוק עד כמה הצליל שלהן הוא מה שאומרים:
https://youtu.be/jVoSQP2yUYA?long=yes
בום בוקס
ברייקדאנס (Breakdance), או ברייק דאנס, הוא ריקוד שנולד בתרבות השחורה של בני נוער ברחובות ניו יורק. הריקוד מתבסס על מוסיקה אלקטרונית ועל היפ הופ, בשילוב עם חריקת התקליטים הנקראת "סקראצ'ינג" (שריטה).
הסגנון נולד בשנות ה-70 של המאה הקודמת ובשנות ה-80, כשפשטו הרכבי ברייקדאנס של צעירים על כיכרות הערים הגדולות בעולם. מצוידים ב"בום בוקס" עם מוסיקה ובסים אימתניים הם החלו לרקוד, לפתח את היכולות והסגנון הפך בהדרגה לפופולארי במיוחד. הוא נולד כחלק מתרבות ההיפ הופ והיה לאחד מיסודותיה.
לריקוד הברייקדנס תנועות חדות וקטועות שיש בהן הרבה גליות זורמות ותנועות רצפה וירטואוזיות, שהושפעו מאד מהשליטה הגופנית המוחלטת של תנועות הקפואירה. גם "הליכת ירח" היא מהתנועות המוכרות של הברייק-דאנס. כשאימץ מי שכונה "מלך הפופ", מייקל ג'קסון, את "הליכת הירח" היא הפכה מוכרת בכל העולם ומזוהה איתו.
השם "ברייקדאנס" ניתן לסגנון בהיות המוסיקה הראשונית שעליה התבססו הרוקדים מבוססת על קטעים חוזרים מקטעי-מעבר ("ברייקים") מלהיטים בסגנונות פופולאריים כמו דיסקו, פאנק ורגאיי.
כיום הוא ענף אולימפי לכל דבר (עברית):
https://youtu.be/idW2LA_RbIg
ריקוד ברייקדאנס מקצועי של רקדן עם נגן מוסיקה בידו:
https://www.youtube.com/watch?v=IDtBZkfsRRw
תחרות ברייקדאנס בין כמה בחורים מצוינים, שרוקדים מעולה:
http://youtu.be/qTcXxVOM4B0
התנועות מופלאות של רקדני הברייקדאנס:
http://youtu.be/37pwbUp8t1I
כך הוא משתלב בכוריאוגרפיות מתוחכמות:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.
לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.
הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.
אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.
עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.
לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.
התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.
מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.
שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.
באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.
הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:
https://youtu.be/BikfrS3hwgM
טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:
https://youtu.be/NRgtz2sS4iM
וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:
https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM
