שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך התפתח תות השדה כפרי מדומה?
תות שדה (Strawberry), או תות גינה, אינו ירק ולא פרי. מבחינה בוטנית מדובר בפרי מדומה, מכיוון שהוא צומח ישר מהגבעול.
הפרי המתוק, האדום, העסיסי והמלא בוויטמין סי, הוא אחד הפירות האהובים והטעימים של זמננו. דומה שהתותים המודרניים איבדו מהמתיקות והטעם הטבעי שלהם, למען הנדסה גנטית, שיצרה זנים עם גודל מרשים וחיי מדף ארוכים. ועדיין - התות הוא מהפירות הללו שקשה לעמוד בפניהם כשהם מונחים מולנו.
ללא קשר משפחתי לתות העץ המשתייך למשפחת התותיים, תות השדה הוא צמח שגבעוליו מכים שורשים וזוחלים על פני הקרקע. נפוץ באזורים הממוזגים של כדור הארץ , לרוב ביערות ובהרים, תות השדה נמנה על משפחת הוורדניים, ביחד עם פירות כמו אגסים, תפוחי עץ, אפרסקים וחבושים.
תות השדה מוכר כבר בפרס העתיקה, בה קראו לו תות פראנגי (Toot Farangi). בארמית תותה ובערבית תות, הוא התגלגל גם ליהדות, בה הוא מוזכר בתלמוד.
בטבע הוא מוכר עוד בתקופת יוון העתיקה. הספרות הרומית היא הראשונה שמזכירה אותו, כצמח מרפא ונוי.
כצמח תרבות גידלו אותו לראשונה איפה שהוא באירופה של ימי הביניים, בסביבות המאה ה-13. במקומות מסוימים הוא ייצג אז יושר ושלמות ונהגו אז להגישו באירועים ממלכתיים חשובים, בתור אות לשלום ולשגשוג כלכלי.
בתור פרי שמזכיר לב אדום, התות היה סמל לאהבה. לא פלא שהצרפתים, מלכי הרומנטיקה ואמנות האהבה, ראו גם הם בו מעורר חשק.
זני תות השדה שעליהם גדלנו נוצרו בסביבות המאה ה-17 באירופה, מהכלאות תוך-מיניות ובין-יבשתיות, עם זני תות שהגיעו מיבשת אמריקה. האגדה מספרת על שני זנים של תותי בר, שמקור אחד מהם בצ'ילה מדרום אמריקה והשני שהובא מצפון אמריקה שנשתלו זה ליד זה בשדה צרפתי ויצרו איכשהו את תות הגינה המוכר לנו כיום.
כך או כך, בעידן המודרני נוצרו מאותם שניים או שלושה זני הבר ההם, עשרות עד מאות של זני תות שדה בעולם, בעלי פרי עסיסי, מתוק ואדום.
אז למה תות השדה יקר כל כך בארץ? (עברית)
https://youtu.be/-jQEAEUh07o
תולדות תות השדה באמריקה:
https://youtu.be/fPxUIz5GHAE
וביפן מגדלים תות שדה לבן:
https://youtu.be/Pns6I6IhVaY
איך יש כל כך הרבה זני תפוחים?
לא סתם היה התפוח נוכח בגן העדן ותפס מקום כה חשוב בסיפור החטא של האדם הראשון וזוגתו. זה היה רומן מטעימה ראשונה. גם היסטורית, עצי התפוח (Apple trees) הם מהעצים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כך הם ליוו את האדם מהולדת האנושות ועד עולם המחשבים האישיים של העשורים האחרונים.
התפוחים התפתחו מתפוח הבר ממין "מאלוס סיברסי" (Malus sieversii), שגדל במקור במרכז אסיה.
כיום התפוחים מתוקים מאשר התפוחים של תקופות קדומות יותר וישנם מעל 7,500 זני תפוחים שונים, שתורבתו ונוצרו על ידי האדם. לכל זן תכונות אחרות. מבדילים ביניהם גורמים רבים, כולל הטעמים, הצבעים, הצורות, העמידות למחלות שונות ולסוגי אקלים שונים.
במהלך השנים והגלובליזציה, בה פירות וירקות נשלחים מפינות שונות בעולם לארצות רחוקות, פותחו גם זנים מיוחדים שמקנים חיי מדף ארוכים וקלות משלוח, לצורך יצוא.
התפוחים הם פירות בריאיים מאד לגופנו. לא סתם נוצרה הממרה "תפוח אחד ביום ירחיק את הרופא!". החל מחיזוק המערכת החיסונית, דרך מניעת מחלות לב, הגדלת השליטה של הגוף ברמת הכולסטרול שלו ובכמות הסוכרים בדם ועוד.
מחקרים גם מצאו שאכילת תפוח אחד ביום לפחות מקטינה משמעותית את הסיכון לחלות בסוגי סרטן שונים. מסרטן המעי הגס, סרטן השד, סרטן הפה, סרטן הכליות וסרטן השחלות.
התפוח עתיר ויטמינים בריאים והוא מסייע לשמור על הגיינת הפה. למעשה, כשאין בידיכם משחת שיניים או אפשרות לצחצח שיניים, כדאי לכם לנגוס בתפוח - הוא ינקה את הפה ויילחם בחיידקים לא רע בכלל...
בין הזנים המוכרים של התפוח ניתן למצוא את ה"רד דלישס" האדום, הזן המתוק והכי נמכר בעולם, זן שהעץ שלו לא זקוק להפריה מעץ תפוח אחר, כי הוא מפרה את עצמו.
ה"גרני סמית" (או גרנד סמית, כפי שמכנים אותו בישראל), לעומתו, הוא תפוח חמוץ-מתוק בצבע ירוק חזק וקליפה מבריקה. הוא נקרא על שם מי שגילתה אותו, מריה אן סמית' האוסטרלית, שמצאה בחצרה עץ תפוח והבחינה שהוא גדל מערימת זבל שעמדה בסמוך. ככל הנראה הוא תוצאה של הפרייה של תפוח תרבותי מתפוח בר.
אבל התפוח שזכה לפרסום עולמי, חייב אותו למחשב ה"מקינטוש" של חברת אפל, שנקרא על שמו. תפוח המקינטוש מזוהה בקליפתו הצבועה בגווני האדום-ירוק ובטעמו החמצמץ, שהפך אותו לחביב על תושבי קנדה וצפון אמריקה.
הנה התפוח ומגוון התפוחים שיש (עברית):
https://youtu.be/mQePz62zkqA
כך מגדלים תפוחים:
https://youtu.be/iQ6dz6jE3ew
ישראל היא מעצמת תפוחים ומפתחת זנים חדשים בעצמה (עברית):
https://youtu.be/3F8n0IM33-g
והסיידר, מיץ התפוחים המצוין שמכינים מתפוחים (עברית):
https://youtu.be/H0yyY-n1DXk
מהם תולדות האבטיח?
אין כמו אֲבַטִּיחַ (watermellon) קר, כדי להפוך יום קיץ לוהט לנעים וטעים יותר. ניתן גם לומר שאין פרי המזוהה באופן מוחלט עם הקיץ כמו האבטיח.
בוטנית, האבטיח הוא הפרי הטעים של שיח ירק שרוע, כזה שצומח ומשתרע על פני האדמה. הוא חד מיני, כלומר אין שם זרע נקבי וזכרי. הוא גם חד-שנתי ומשתייך למשפחת הדלועיים.
מקור האבטיחים הוא ביבשת אפריקה, באזור קו המשווה. האבטיח נוצר בתחילה טבעית, כאבטיח בר. לפני שבייתו אותו, כשהוא עוד היה בר, נהגו הולכי המדבר, במהלך המסעות הממושכים עם השיירות, להסתער עליו, לפתוח את הפרי ולשתות ממנו את מימיו המרים.
פרי האבטיח עם הפנים הלבן, שימש אז כמעין מימייה טבעית ועתירת נוזלים, גם אם אבטיחי הבר הללו לא היו טעימים כמו האבטיחים שאנו מכירים היום.
האחראי לטעמו המר של האבטיח הלא מבויית היה גן אחד בלבד. על מוטציות בטח כבר שמעתם (אם לא, ראו בתגית "מוטציות"). ובכן, החוקרים מניחים שפה ושם גדלו אבטיחי בר ללא הטעם המר, אלא עם טעם מתוק.
את האבטיחים המתוקים הללו גילו חקלאים קדומים והרבו אותם, על ידי איסוף הגרעינים שלהם ונטיעה של מקשות אבטיחים שלמות כאלה. כך, במהלך כמה דורות, הפך פרי האבטיח למתוק יותר ופחות מר.
במהלך דורות רבים, הלכו החקלאים והשביחו את האבטיחים, הרבו שוב ושוב את האבטיחים המתוקים ביותר ויצרו את האבטיחים של ימינו, שהפכו להיות אדומים ממש ומתוקים יותר מאי-פעם. אגב, יש קשר קרוב בין הגן שאחראי על המתיקות של האבטיח וגן אחר, שאחראי לצבע האדום של הציפה שלו, החלק שאני נוהגים לאכול.
כך יצא שככל שטעמו של האבטיח הפך מתוק יותר, הוא גם הפך יותר אדום.
במצרים העתיקה התגלו זרעי אבטיח מבויית מהאלף השני והשלישי לפני הספירה. גם בציורי הקיר שלהם נראו אבטיחים. המצרים הקדמונים נהגו לטמון עם המתים בקבריהם כמה אבטיחים, כדי שיוכלו לשתות מהם, במסעם אל העולם הבא.
בסביבות ימי הביניים נפוצו יותר ויותר האבטיחים העסיסיים והמתוקים, עם הציפה האדומה. גם במזרח התיכון, מעידים כתבים מהתקופה, גידלו אז ומכרו אבטיחים.
חקלאים ערביי ארץ ישראל גידלו גם בתקופה העות'מנית אבטיחים מזנים שונים והשביחו אותם. אחד הידועים שבהם היה זן של אבטיח שנקרא 'טללים'. האבטיחים מזן הטללים לא הושקו, אלא גדלו רק על מי תהום ועל הלחות שבאה מהטל בלילה, במה שנקרא חקלאות בעל.
ואכן, החקלאים יודעים לספר גם היום שהאבטיח התרבותי, אף שהוא אוגר המון מים בפירותיו, יכול לגדול גם בתנאי בעל, ללא השקיה.
הנה ההיסטוריה של האבטיחים:
https://youtu.be/QSY2EmcJP_8
אפרו-אמריקאים שתובעים בחזרה את הפרי שנולד באפריקה - האבטיח:
https://youtu.be/KihYpOn32KI
והסיפור של אבטיחי ברדפורד המעולים, הגרסה האמריקאית לאבטיחי חצבה שלנו:
https://youtu.be/ljFJJ4kcNqU
איך נולד הקראט כיחידת מידה מגרעיני חרוב?
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
מה ההיסטוריה של עצי ההדר?
הדרים (Citrus) הם עשרות מינים של עצים ירוקי-עד, עם פירות מאד אהובים ובריאים. פירות ההדר מספקים מגוון טעמים גדול, שנע בין מתוק לחמוץ. פירות ההדר מכילים מיץ רב.
בימי הביניים הצטיידו ספינות בהדרים לקראת הפלגות ארוכות. ליים למשל, נבחר בזכות תכונותיו לחיזוק בריאותם של ספנים. באותה תקופה האמינו שבעזרת מוצרי מזון חמוצים, כמו הלימון, ניתן למנוע גם את ההידבקות במחלת הדבר, שעל פי האמונה המקובלת אז נתפסה כנגרמת מאוויר רע ומעופש.
אבל לא רבים יודעים שבמקור כללו ההדרים רק מספר קטן של מינים - אתרוג, פומלו, מנדרינה, קיי ליים וחלימי, פרי שקיומו התגלה רק בשנים האחרונות. מהם נוצרו על ידי הרכבה או הכלאה מיני הדרים נוספים, רבים מהם הם מהאהובים והבריאים שבפירות. ביניהם ניתן למנות כיום גם את התפוז, הלימון, האשכולית, המנדרינה, הפומלית, הקלמנטינה, התפוזינה ואחרים.
הרכבה היא חיבור של ענף מעץ אחד, אל עץ שני. כך ניתן לקבל על העץ המארח את ההרכבה את פירות העץ המקורי. על ידי הרכבת העצים יגדלו פירות טעימים על עץ שקודם לכן נתן פירות פחות מוצלחים. כך ניתן גם לייצר פירות חדשים וטעמים לא מוכרים. הלימון למשל, הוא פרי שנוצר מהרכבה של ליים ואתרוג. קראו על כך באאוריקה, בתגית "הרכבה".
אם הרבה פירות וירקות הגיעו אלינו מהעולם החדש, מאמריקה, ההדרים עשו את הדרך ההפוכה. קולומבוס וספניו הם שהביאו אותם לאמריקה.
מאז סוף המאה ה-18 החלו להבין את היתרונות הבריאותיים הגלומים במיץ ההדרים כמקור לוויטמינים.
הנה תולדות עצי ההדרים:
https://youtu.be/ZxhRgmr2yhY
חקלאות ההדרים:
https://youtu.be/bsMwuISCftE
היתרונות התזונתיים:
https://youtu.be/XuB6N1z9N8k
אורזי מנדרינות להפצה:
https://youtu.be/zeqAlsmoEns
וכך מתפתח פרי הדר:
https://youtu.be/QcFBUp_C1QA
תות שדה (Strawberry), או תות גינה, אינו ירק ולא פרי. מבחינה בוטנית מדובר בפרי מדומה, מכיוון שהוא צומח ישר מהגבעול.
הפרי המתוק, האדום, העסיסי והמלא בוויטמין סי, הוא אחד הפירות האהובים והטעימים של זמננו. דומה שהתותים המודרניים איבדו מהמתיקות והטעם הטבעי שלהם, למען הנדסה גנטית, שיצרה זנים עם גודל מרשים וחיי מדף ארוכים. ועדיין - התות הוא מהפירות הללו שקשה לעמוד בפניהם כשהם מונחים מולנו.
ללא קשר משפחתי לתות העץ המשתייך למשפחת התותיים, תות השדה הוא צמח שגבעוליו מכים שורשים וזוחלים על פני הקרקע. נפוץ באזורים הממוזגים של כדור הארץ , לרוב ביערות ובהרים, תות השדה נמנה על משפחת הוורדניים, ביחד עם פירות כמו אגסים, תפוחי עץ, אפרסקים וחבושים.
תות השדה מוכר כבר בפרס העתיקה, בה קראו לו תות פראנגי (Toot Farangi). בארמית תותה ובערבית תות, הוא התגלגל גם ליהדות, בה הוא מוזכר בתלמוד.
בטבע הוא מוכר עוד בתקופת יוון העתיקה. הספרות הרומית היא הראשונה שמזכירה אותו, כצמח מרפא ונוי.
כצמח תרבות גידלו אותו לראשונה איפה שהוא באירופה של ימי הביניים, בסביבות המאה ה-13. במקומות מסוימים הוא ייצג אז יושר ושלמות ונהגו אז להגישו באירועים ממלכתיים חשובים, בתור אות לשלום ולשגשוג כלכלי.
בתור פרי שמזכיר לב אדום, התות היה סמל לאהבה. לא פלא שהצרפתים, מלכי הרומנטיקה ואמנות האהבה, ראו גם הם בו מעורר חשק.
זני תות השדה שעליהם גדלנו נוצרו בסביבות המאה ה-17 באירופה, מהכלאות תוך-מיניות ובין-יבשתיות, עם זני תות שהגיעו מיבשת אמריקה. האגדה מספרת על שני זנים של תותי בר, שמקור אחד מהם בצ'ילה מדרום אמריקה והשני שהובא מצפון אמריקה שנשתלו זה ליד זה בשדה צרפתי ויצרו איכשהו את תות הגינה המוכר לנו כיום.
כך או כך, בעידן המודרני נוצרו מאותם שניים או שלושה זני הבר ההם, עשרות עד מאות של זני תות שדה בעולם, בעלי פרי עסיסי, מתוק ואדום.
אז למה תות השדה יקר כל כך בארץ? (עברית)
https://youtu.be/-jQEAEUh07o
תולדות תות השדה באמריקה:
https://youtu.be/fPxUIz5GHAE
וביפן מגדלים תות שדה לבן:
https://youtu.be/Pns6I6IhVaY
לא סתם היה התפוח נוכח בגן העדן ותפס מקום כה חשוב בסיפור החטא של האדם הראשון וזוגתו. זה היה רומן מטעימה ראשונה. גם היסטורית, עצי התפוח (Apple trees) הם מהעצים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כך הם ליוו את האדם מהולדת האנושות ועד עולם המחשבים האישיים של העשורים האחרונים.
התפוחים התפתחו מתפוח הבר ממין "מאלוס סיברסי" (Malus sieversii), שגדל במקור במרכז אסיה.
כיום התפוחים מתוקים מאשר התפוחים של תקופות קדומות יותר וישנם מעל 7,500 זני תפוחים שונים, שתורבתו ונוצרו על ידי האדם. לכל זן תכונות אחרות. מבדילים ביניהם גורמים רבים, כולל הטעמים, הצבעים, הצורות, העמידות למחלות שונות ולסוגי אקלים שונים.
במהלך השנים והגלובליזציה, בה פירות וירקות נשלחים מפינות שונות בעולם לארצות רחוקות, פותחו גם זנים מיוחדים שמקנים חיי מדף ארוכים וקלות משלוח, לצורך יצוא.
התפוחים הם פירות בריאיים מאד לגופנו. לא סתם נוצרה הממרה "תפוח אחד ביום ירחיק את הרופא!". החל מחיזוק המערכת החיסונית, דרך מניעת מחלות לב, הגדלת השליטה של הגוף ברמת הכולסטרול שלו ובכמות הסוכרים בדם ועוד.
מחקרים גם מצאו שאכילת תפוח אחד ביום לפחות מקטינה משמעותית את הסיכון לחלות בסוגי סרטן שונים. מסרטן המעי הגס, סרטן השד, סרטן הפה, סרטן הכליות וסרטן השחלות.
התפוח עתיר ויטמינים בריאים והוא מסייע לשמור על הגיינת הפה. למעשה, כשאין בידיכם משחת שיניים או אפשרות לצחצח שיניים, כדאי לכם לנגוס בתפוח - הוא ינקה את הפה ויילחם בחיידקים לא רע בכלל...
בין הזנים המוכרים של התפוח ניתן למצוא את ה"רד דלישס" האדום, הזן המתוק והכי נמכר בעולם, זן שהעץ שלו לא זקוק להפריה מעץ תפוח אחר, כי הוא מפרה את עצמו.
ה"גרני סמית" (או גרנד סמית, כפי שמכנים אותו בישראל), לעומתו, הוא תפוח חמוץ-מתוק בצבע ירוק חזק וקליפה מבריקה. הוא נקרא על שם מי שגילתה אותו, מריה אן סמית' האוסטרלית, שמצאה בחצרה עץ תפוח והבחינה שהוא גדל מערימת זבל שעמדה בסמוך. ככל הנראה הוא תוצאה של הפרייה של תפוח תרבותי מתפוח בר.
אבל התפוח שזכה לפרסום עולמי, חייב אותו למחשב ה"מקינטוש" של חברת אפל, שנקרא על שמו. תפוח המקינטוש מזוהה בקליפתו הצבועה בגווני האדום-ירוק ובטעמו החמצמץ, שהפך אותו לחביב על תושבי קנדה וצפון אמריקה.
הנה התפוח ומגוון התפוחים שיש (עברית):
https://youtu.be/mQePz62zkqA
כך מגדלים תפוחים:
https://youtu.be/iQ6dz6jE3ew
ישראל היא מעצמת תפוחים ומפתחת זנים חדשים בעצמה (עברית):
https://youtu.be/3F8n0IM33-g
והסיידר, מיץ התפוחים המצוין שמכינים מתפוחים (עברית):
https://youtu.be/H0yyY-n1DXk
אין כמו אֲבַטִּיחַ (watermellon) קר, כדי להפוך יום קיץ לוהט לנעים וטעים יותר. ניתן גם לומר שאין פרי המזוהה באופן מוחלט עם הקיץ כמו האבטיח.
בוטנית, האבטיח הוא הפרי הטעים של שיח ירק שרוע, כזה שצומח ומשתרע על פני האדמה. הוא חד מיני, כלומר אין שם זרע נקבי וזכרי. הוא גם חד-שנתי ומשתייך למשפחת הדלועיים.
מקור האבטיחים הוא ביבשת אפריקה, באזור קו המשווה. האבטיח נוצר בתחילה טבעית, כאבטיח בר. לפני שבייתו אותו, כשהוא עוד היה בר, נהגו הולכי המדבר, במהלך המסעות הממושכים עם השיירות, להסתער עליו, לפתוח את הפרי ולשתות ממנו את מימיו המרים.
פרי האבטיח עם הפנים הלבן, שימש אז כמעין מימייה טבעית ועתירת נוזלים, גם אם אבטיחי הבר הללו לא היו טעימים כמו האבטיחים שאנו מכירים היום.
האחראי לטעמו המר של האבטיח הלא מבויית היה גן אחד בלבד. על מוטציות בטח כבר שמעתם (אם לא, ראו בתגית "מוטציות"). ובכן, החוקרים מניחים שפה ושם גדלו אבטיחי בר ללא הטעם המר, אלא עם טעם מתוק.
את האבטיחים המתוקים הללו גילו חקלאים קדומים והרבו אותם, על ידי איסוף הגרעינים שלהם ונטיעה של מקשות אבטיחים שלמות כאלה. כך, במהלך כמה דורות, הפך פרי האבטיח למתוק יותר ופחות מר.
במהלך דורות רבים, הלכו החקלאים והשביחו את האבטיחים, הרבו שוב ושוב את האבטיחים המתוקים ביותר ויצרו את האבטיחים של ימינו, שהפכו להיות אדומים ממש ומתוקים יותר מאי-פעם. אגב, יש קשר קרוב בין הגן שאחראי על המתיקות של האבטיח וגן אחר, שאחראי לצבע האדום של הציפה שלו, החלק שאני נוהגים לאכול.
כך יצא שככל שטעמו של האבטיח הפך מתוק יותר, הוא גם הפך יותר אדום.
במצרים העתיקה התגלו זרעי אבטיח מבויית מהאלף השני והשלישי לפני הספירה. גם בציורי הקיר שלהם נראו אבטיחים. המצרים הקדמונים נהגו לטמון עם המתים בקבריהם כמה אבטיחים, כדי שיוכלו לשתות מהם, במסעם אל העולם הבא.
בסביבות ימי הביניים נפוצו יותר ויותר האבטיחים העסיסיים והמתוקים, עם הציפה האדומה. גם במזרח התיכון, מעידים כתבים מהתקופה, גידלו אז ומכרו אבטיחים.
חקלאים ערביי ארץ ישראל גידלו גם בתקופה העות'מנית אבטיחים מזנים שונים והשביחו אותם. אחד הידועים שבהם היה זן של אבטיח שנקרא 'טללים'. האבטיחים מזן הטללים לא הושקו, אלא גדלו רק על מי תהום ועל הלחות שבאה מהטל בלילה, במה שנקרא חקלאות בעל.
ואכן, החקלאים יודעים לספר גם היום שהאבטיח התרבותי, אף שהוא אוגר המון מים בפירותיו, יכול לגדול גם בתנאי בעל, ללא השקיה.
הנה ההיסטוריה של האבטיחים:
https://youtu.be/QSY2EmcJP_8
אפרו-אמריקאים שתובעים בחזרה את הפרי שנולד באפריקה - האבטיח:
https://youtu.be/KihYpOn32KI
והסיפור של אבטיחי ברדפורד המעולים, הגרסה האמריקאית לאבטיחי חצבה שלנו:
https://youtu.be/ljFJJ4kcNqU
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
ביות פירות
הדרים (Citrus) הם עשרות מינים של עצים ירוקי-עד, עם פירות מאד אהובים ובריאים. פירות ההדר מספקים מגוון טעמים גדול, שנע בין מתוק לחמוץ. פירות ההדר מכילים מיץ רב.
בימי הביניים הצטיידו ספינות בהדרים לקראת הפלגות ארוכות. ליים למשל, נבחר בזכות תכונותיו לחיזוק בריאותם של ספנים. באותה תקופה האמינו שבעזרת מוצרי מזון חמוצים, כמו הלימון, ניתן למנוע גם את ההידבקות במחלת הדבר, שעל פי האמונה המקובלת אז נתפסה כנגרמת מאוויר רע ומעופש.
אבל לא רבים יודעים שבמקור כללו ההדרים רק מספר קטן של מינים - אתרוג, פומלו, מנדרינה, קיי ליים וחלימי, פרי שקיומו התגלה רק בשנים האחרונות. מהם נוצרו על ידי הרכבה או הכלאה מיני הדרים נוספים, רבים מהם הם מהאהובים והבריאים שבפירות. ביניהם ניתן למנות כיום גם את התפוז, הלימון, האשכולית, המנדרינה, הפומלית, הקלמנטינה, התפוזינה ואחרים.
הרכבה היא חיבור של ענף מעץ אחד, אל עץ שני. כך ניתן לקבל על העץ המארח את ההרכבה את פירות העץ המקורי. על ידי הרכבת העצים יגדלו פירות טעימים על עץ שקודם לכן נתן פירות פחות מוצלחים. כך ניתן גם לייצר פירות חדשים וטעמים לא מוכרים. הלימון למשל, הוא פרי שנוצר מהרכבה של ליים ואתרוג. קראו על כך באאוריקה, בתגית "הרכבה".
אם הרבה פירות וירקות הגיעו אלינו מהעולם החדש, מאמריקה, ההדרים עשו את הדרך ההפוכה. קולומבוס וספניו הם שהביאו אותם לאמריקה.
מאז סוף המאה ה-18 החלו להבין את היתרונות הבריאותיים הגלומים במיץ ההדרים כמקור לוויטמינים.
הנה תולדות עצי ההדרים:
https://youtu.be/ZxhRgmr2yhY
חקלאות ההדרים:
https://youtu.be/bsMwuISCftE
היתרונות התזונתיים:
https://youtu.be/XuB6N1z9N8k
אורזי מנדרינות להפצה:
https://youtu.be/zeqAlsmoEns
וכך מתפתח פרי הדר:
https://youtu.be/QcFBUp_C1QA
