שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי מוסיקת הבלוז?
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
מי הגיטריסט רוברט ג'ונסון שכרת ברית עם השטן?
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
מה עשה מלך הבלוז בי בי קינג?
בגיל צעיר עלה על הבמה בממפיס בחור צעיר והתחיל לנגן בגיטרה. קראו לו בי בי קינג (BB King) והוא הדהים את המאזינים. הם נהנו בלי סוף אבל לא יכולים היו לדעת שהם נוכחים במה שתהיה הופעתו הראשונה של מי שעתיד להפוך לאגדת בלוז, אגדה אמריקאית ואגדת מוסיקה בכלל, שהייתה באמת.
ועוד איך הייתה... זה היה בשנות ה-40 של המאה שעברה, כשריילי בי קינג , יליד מיסיסיפי, התפרסם והפך במהירות לכוכב ענק. רבים ראו בגיטרת הגיבסון החשמלית והאיקונית שלו, שזכתה ממנו לכינוי "לוסיל", את סימן ההיכר שלו, אבל האמת היא שהנגינה שלו הייתה בעצם העניין.
שני עשורים אחר כך הוא כבר ההשראה של גדולי הגיטריסטים-זמרים ושל כוכבי הרוק של הסיקסטיז. בראשם שניים - מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בהיסטוריה ג'ימי הנדריקס והזנב הנצחי בו ומי שמכונה "אלוהים של הגיטרה", הגיטריסט האגדי אריק קלפטון.
50 אלבומים הקליט ביבי קינג בחייו. הוא זכה בכל תואר, פרס או עיטור אפשריים. לא פחות מ-15 פרסי גראמי הונחו על המדף שלו. אותו אריק קלפטון , שהקליט עימו את האלבום "לרכוב עם המלך", אמר עליו שהוא היה "המגדלור של כל אוהבי מוסיקת הבלוז".
בשנת 2006 , בגיל 80, קינג יצא לסיבוב ההופעות שהוגדר כסיבוב הפרידה שלו מהבמה. עשור אחר כך הוא הלך לעולמו.
ביבי קינג, שנחשב לא רק גיטריסט על אלא גם מגדולי זמרי הבלוז בכל הזמנים, הופיע כמעט עד מותו, בגיל 89. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ששלוש שנים לפני כן עוד אירח אותו בבית הלבן ואף שר איתו כמה שורות באחד השירים, אמר עליו בהספד מרגש ש"הבלוז איבד את המלך שלו ואמריקה איבדה אגדה". אובמה ציין אז בחיוך עצוב ש"הלילה תהיה חתיכת מסיבת בלוז בשמיים"...
הנה "מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן משהו בלוזי:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קינג מספר על הקריירה המופלאה שלו בליווי אנימציה:
https://youtu.be/-tIphqWYu_s
בלוז של בי בי קינג עם ענקי גיטרה אחרים וגם מיק ג'אגר וברק אובמה כזמרים:
https://youtu.be/xPFtzUilUSI
עם הגיטריסטים קוני ווד וסלאש והסולן של להקת "סימפלי רד":
https://youtu.be/3uneA-cstZs
ולסיום - קטע ממה שהוא עצמו הגדיר פעם כ"הופעתי הטובה ביותר":
https://youtu.be/LWLAAzOBoBI
מי הייתה ג'ניס ג'ופלין?
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
מה זה ג'אז ומאיפה הוא הגיע?
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - התתמודדו איתה? (מתורגם):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
למה נינה סימון לא הפכה לפסנתרנית קלאסית?
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
מה הסיפור של שיר המחאה המצמרר "פרי מוזר"?
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב 1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר ''פרי מוזר'', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/ah8PxUFhaGo
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
מהו אילתור?
אילתור (Improvisation) במוסיקה הוא יצירה של מוסיקה חדשה, באופן ספונטני, ממש תוך כדי ביצוע. מדובר בתהליך יצירתי בו הנגן, המוסיקאי, מחבר וממציא מנגינות, הרמוניות ומקצבים, תוך כדי נגינה.
באילתור סולו, למשל, המוסיקאי ממציא את המלודיה (מנגינה), תוך כדי נגינה וללא תכנון מוקדם. נגינה באילתור נפוצה במיוחד בסגנונות מוסיקליים כמו ג'אז, בלוז ורוק, בו סולו הגיטרה הוא כמעט אבן הראשה של הסגנון, אך ניתן למצוא אימפרוביזציה של נגנים גם במוסיקה עממית ובז'אנרים נוספים.
מעבר לשליטה גבוהה בכלי הנגינה והפגנת היכולת הטכנית, האלתור משלב בתוכו הבעה של רגשות ומצבי רוח על ידי הנגן ולא פעם אפילו יצירת תקשורת עם נגנים אחרים, במיוחד כשהם מאלתרים ביחד, קשובים זה לזה ומגיבים בזמן אמת ובאופן ספונטני.
לרוב מוכר האילתור בתחום המנגינה, כאילתור מלודי בו הנגנים ממציאים מנגינות חדשות, אך יש והאילתור הוא אילתור הרמוני, בו פסנתרן, למשל, ממציא אקורדים חדשים, או אילתור קצב בשינויים על הקצב וסולו של תופים או כלי הקשה.
האילתור הוא דרך נהדרת למוסיקאים לחקור ולהפגין את היצירתיות שלהם ולהתחבר למוסיקה בצורה עמוקה, יותר מביצוע בלבד. לאלתר זו ללא ספק חוויה מאתגרת, לפחות בהתחלה ולנגנים צעירים, אך בהמשך היא מתגמלת במיוחד וכלי ביטוי ייחודי ועשיר.
האילתור כמובן יכול להיות לא רק במוסיקה. יש אילתור בריקוד, תיאטרון אימפרוביזציה שמתבסס על זה שהשחקנים מאלתרים על המקום ולא פעם אפילו בהתבסס על רעיונות מהקהל, סצנות בסרטים בהן הבמאי נותן חופש לשחקנים לאלתר, כדי לקבל משחק אותנטי וספונטני יותר.
הנה האילתור בנגינת ג'אז:
https://youtu.be/ggnk1fCQENw
פסנתרן מאלתר בנגינת סולו:
https://youtu.be/6wxwQy8sXSg
תוך דקה - הקלטת ליווי בלופ על מקלדת מיניאטורית ואז אילתור:
https://youtu.be/nB1xt78S7m0
בקולנוע:
https://youtu.be/mQgZjRf-xmY
אילתור בריקוד קונטקט:
https://youtu.be/mlxTyKI0aMU
אילתור ווקאלי באמצע שיר של הדר נחמיה הישראלית:
https://youtu.be/qYpYzf3xlAc
ומוצרט מאלתר בסצנה מהסרט "אמדאוס" על יצירה ששמע רגע לפני:
https://youtu.be/9jlQiHHMlkA
מהו שיר ההתאבדות ההונגרי?
אין ספק שחייה של מלכת הבלוז בילי הולידיי (Billie Holiday) היו קשים ולא פשוטים. אבל אין כמו השיר "Gloomy Sunday", בעברית "יום ראשון עגמומי", או "יום ראשון העצוב", בכדי להדגים את ההשפעה שלה ושל שירתה על הנימים הרכים ביותר שלנו, ודאי של השבריריים והדיכאוניים שבנו.
השיר הזה, שזכה לכינוי "שיר ההתאבדות ההונגרי", נכתב במקור ב-1933, על ידי ההונגרי לסלו יאבור. המזמר שר בו לאהובתו ומזמין אותה להצטרף אליו בלוויה של עצמו. אותו כותב נפרד אז מארוסתו וליבו השבור נתן לו השראה בכתיבת השיר הכואב הזה. על זה נוסף הלחן המלנכולי, של הפסנתרן היהודי ההונגרי רז'ו שרש. הוא עצמו יכול היה להיחשב לדמות טרגית לא פחות, שכן הוא נהג להלחין על הפסנתר, תוך נגינה ביד אחת בלבד, בשל תאונת עבודה קשה שעבר.
השיר הלך ותפס תאוצה בהונגריה ובהדרגה נראה היה כי משהו מיסטי שיש בו, משהו שמשפיע ישירות על הנפש, גורם להתאבדויות רבות. אנשים שהאזינו לו העידו שמשהו בו מדכא במיוחד וגל ההתאבדויות המתגבש הלך ותפס כותרות.
כשהשיר תורגם לאנגלית והיה ל-Gloomy Sunday, התאהבו בו כמה מבצעים. מי שהפכה אותו ללהיט עצום הייתה "מלכת הבלוז", בילי הולידיי, שהקליטה אותו בשנת 1941. השיר בביצועה היה רך יותר ואף מעט חלומי, אך רק הגביר את התופעה האובדנית. במקביל אוסר ה-BBC בבריטניה על השמעתו, בשל "השפעתו המזיקה למוראל בזמן מלחמת העולם השנייה..."
המקרים השונים שתועדו כקשורים בשיר, הניבו לו באמריקה את הכינוי "שיר ההתאבדות ההונגרי". בהדרגה הלכה ונוצר מיתוס, על מהלך מוסיקלי הגורם בו להתאבדות ועל זה שמי שמאזין לו מסתכן.
כך זכה שיר ההתאבדות ההונגרי המפורסם למכירות מטורפות, לרווחים לאמנים ומפיקים ולמוניטין מפוקפקים. כוחו האפל, שהוביל לגל של התאבדויות, דחף אמנים רבים להקליט אותו, ביניהם אלביס פרסלי, ריי צ'ארלס, אלביס קוסטלו וביורק המיוחדת. בעולם מייחסים מעל 100 מקרי התאבדות ליום הראשון הקודר הזה.
במהלך השנים רז'ו שרש הכחיש שבלחן שלו מוטמע מסר תת הכרתי הגורם לאפקט הקטלני של השיר. אבל גם הוא סיים את חייו בצורה דומה. בשנת 1968 הוא נכנס לדיכאון בשל מה שראה ככישלון קריירת ההלחנה שלו. בניסיון להתאבד הוא קפץ מהחלון, אך נפצע ואושפז. בבית החולים הוא מצא חוט תיל וחנק את עצמו למוות.
מילה אישית לכם - התאבדות היא פתרון סופי ורע לבעיה זמנית שניתנת לפתרון. בקשו עזרה. אל תתאבדו!
סיפורו של שיר ההתאבדות ההונגרי:
https://youtu.be/55FP1LfkkVQ
השיר המקורי בהונגרית:
https://youtu.be/9dZj7YW5oFQ
קליפ מקסים שעושה תיקון ל"נזקי השיר" - בקולה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/p-GV6t4YMik
המחזה של השיר:
https://youtu.be/Q3bW3W6P5Uo
וביצוע מרטיט של ילדה נורבגית בת 7 לשיר המורכב הזה:
https://youtu.be/2da7N6ADm9s
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
בגיל צעיר עלה על הבמה בממפיס בחור צעיר והתחיל לנגן בגיטרה. קראו לו בי בי קינג (BB King) והוא הדהים את המאזינים. הם נהנו בלי סוף אבל לא יכולים היו לדעת שהם נוכחים במה שתהיה הופעתו הראשונה של מי שעתיד להפוך לאגדת בלוז, אגדה אמריקאית ואגדת מוסיקה בכלל, שהייתה באמת.
ועוד איך הייתה... זה היה בשנות ה-40 של המאה שעברה, כשריילי בי קינג , יליד מיסיסיפי, התפרסם והפך במהירות לכוכב ענק. רבים ראו בגיטרת הגיבסון החשמלית והאיקונית שלו, שזכתה ממנו לכינוי "לוסיל", את סימן ההיכר שלו, אבל האמת היא שהנגינה שלו הייתה בעצם העניין.
שני עשורים אחר כך הוא כבר ההשראה של גדולי הגיטריסטים-זמרים ושל כוכבי הרוק של הסיקסטיז. בראשם שניים - מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בהיסטוריה ג'ימי הנדריקס והזנב הנצחי בו ומי שמכונה "אלוהים של הגיטרה", הגיטריסט האגדי אריק קלפטון.
50 אלבומים הקליט ביבי קינג בחייו. הוא זכה בכל תואר, פרס או עיטור אפשריים. לא פחות מ-15 פרסי גראמי הונחו על המדף שלו. אותו אריק קלפטון , שהקליט עימו את האלבום "לרכוב עם המלך", אמר עליו שהוא היה "המגדלור של כל אוהבי מוסיקת הבלוז".
בשנת 2006 , בגיל 80, קינג יצא לסיבוב ההופעות שהוגדר כסיבוב הפרידה שלו מהבמה. עשור אחר כך הוא הלך לעולמו.
ביבי קינג, שנחשב לא רק גיטריסט על אלא גם מגדולי זמרי הבלוז בכל הזמנים, הופיע כמעט עד מותו, בגיל 89. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ששלוש שנים לפני כן עוד אירח אותו בבית הלבן ואף שר איתו כמה שורות באחד השירים, אמר עליו בהספד מרגש ש"הבלוז איבד את המלך שלו ואמריקה איבדה אגדה". אובמה ציין אז בחיוך עצוב ש"הלילה תהיה חתיכת מסיבת בלוז בשמיים"...
הנה "מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן משהו בלוזי:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קינג מספר על הקריירה המופלאה שלו בליווי אנימציה:
https://youtu.be/-tIphqWYu_s
בלוז של בי בי קינג עם ענקי גיטרה אחרים וגם מיק ג'אגר וברק אובמה כזמרים:
https://youtu.be/xPFtzUilUSI
עם הגיטריסטים קוני ווד וסלאש והסולן של להקת "סימפלי רד":
https://youtu.be/3uneA-cstZs
ולסיום - קטע ממה שהוא עצמו הגדיר פעם כ"הופעתי הטובה ביותר":
https://youtu.be/LWLAAzOBoBI
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
בלוז
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - התתמודדו איתה? (מתורגם):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב 1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר ''פרי מוזר'', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/ah8PxUFhaGo
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
אילתור (Improvisation) במוסיקה הוא יצירה של מוסיקה חדשה, באופן ספונטני, ממש תוך כדי ביצוע. מדובר בתהליך יצירתי בו הנגן, המוסיקאי, מחבר וממציא מנגינות, הרמוניות ומקצבים, תוך כדי נגינה.
באילתור סולו, למשל, המוסיקאי ממציא את המלודיה (מנגינה), תוך כדי נגינה וללא תכנון מוקדם. נגינה באילתור נפוצה במיוחד בסגנונות מוסיקליים כמו ג'אז, בלוז ורוק, בו סולו הגיטרה הוא כמעט אבן הראשה של הסגנון, אך ניתן למצוא אימפרוביזציה של נגנים גם במוסיקה עממית ובז'אנרים נוספים.
מעבר לשליטה גבוהה בכלי הנגינה והפגנת היכולת הטכנית, האלתור משלב בתוכו הבעה של רגשות ומצבי רוח על ידי הנגן ולא פעם אפילו יצירת תקשורת עם נגנים אחרים, במיוחד כשהם מאלתרים ביחד, קשובים זה לזה ומגיבים בזמן אמת ובאופן ספונטני.
לרוב מוכר האילתור בתחום המנגינה, כאילתור מלודי בו הנגנים ממציאים מנגינות חדשות, אך יש והאילתור הוא אילתור הרמוני, בו פסנתרן, למשל, ממציא אקורדים חדשים, או אילתור קצב בשינויים על הקצב וסולו של תופים או כלי הקשה.
האילתור הוא דרך נהדרת למוסיקאים לחקור ולהפגין את היצירתיות שלהם ולהתחבר למוסיקה בצורה עמוקה, יותר מביצוע בלבד. לאלתר זו ללא ספק חוויה מאתגרת, לפחות בהתחלה ולנגנים צעירים, אך בהמשך היא מתגמלת במיוחד וכלי ביטוי ייחודי ועשיר.
האילתור כמובן יכול להיות לא רק במוסיקה. יש אילתור בריקוד, תיאטרון אימפרוביזציה שמתבסס על זה שהשחקנים מאלתרים על המקום ולא פעם אפילו בהתבסס על רעיונות מהקהל, סצנות בסרטים בהן הבמאי נותן חופש לשחקנים לאלתר, כדי לקבל משחק אותנטי וספונטני יותר.
הנה האילתור בנגינת ג'אז:
https://youtu.be/ggnk1fCQENw
פסנתרן מאלתר בנגינת סולו:
https://youtu.be/6wxwQy8sXSg
תוך דקה - הקלטת ליווי בלופ על מקלדת מיניאטורית ואז אילתור:
https://youtu.be/nB1xt78S7m0
בקולנוע:
https://youtu.be/mQgZjRf-xmY
אילתור בריקוד קונטקט:
https://youtu.be/mlxTyKI0aMU
אילתור ווקאלי באמצע שיר של הדר נחמיה הישראלית:
https://youtu.be/qYpYzf3xlAc
ומוצרט מאלתר בסצנה מהסרט "אמדאוס" על יצירה ששמע רגע לפני:
https://youtu.be/9jlQiHHMlkA
אין ספק שחייה של מלכת הבלוז בילי הולידיי (Billie Holiday) היו קשים ולא פשוטים. אבל אין כמו השיר "Gloomy Sunday", בעברית "יום ראשון עגמומי", או "יום ראשון העצוב", בכדי להדגים את ההשפעה שלה ושל שירתה על הנימים הרכים ביותר שלנו, ודאי של השבריריים והדיכאוניים שבנו.
השיר הזה, שזכה לכינוי "שיר ההתאבדות ההונגרי", נכתב במקור ב-1933, על ידי ההונגרי לסלו יאבור. המזמר שר בו לאהובתו ומזמין אותה להצטרף אליו בלוויה של עצמו. אותו כותב נפרד אז מארוסתו וליבו השבור נתן לו השראה בכתיבת השיר הכואב הזה. על זה נוסף הלחן המלנכולי, של הפסנתרן היהודי ההונגרי רז'ו שרש. הוא עצמו יכול היה להיחשב לדמות טרגית לא פחות, שכן הוא נהג להלחין על הפסנתר, תוך נגינה ביד אחת בלבד, בשל תאונת עבודה קשה שעבר.
השיר הלך ותפס תאוצה בהונגריה ובהדרגה נראה היה כי משהו מיסטי שיש בו, משהו שמשפיע ישירות על הנפש, גורם להתאבדויות רבות. אנשים שהאזינו לו העידו שמשהו בו מדכא במיוחד וגל ההתאבדויות המתגבש הלך ותפס כותרות.
כשהשיר תורגם לאנגלית והיה ל-Gloomy Sunday, התאהבו בו כמה מבצעים. מי שהפכה אותו ללהיט עצום הייתה "מלכת הבלוז", בילי הולידיי, שהקליטה אותו בשנת 1941. השיר בביצועה היה רך יותר ואף מעט חלומי, אך רק הגביר את התופעה האובדנית. במקביל אוסר ה-BBC בבריטניה על השמעתו, בשל "השפעתו המזיקה למוראל בזמן מלחמת העולם השנייה..."
המקרים השונים שתועדו כקשורים בשיר, הניבו לו באמריקה את הכינוי "שיר ההתאבדות ההונגרי". בהדרגה הלכה ונוצר מיתוס, על מהלך מוסיקלי הגורם בו להתאבדות ועל זה שמי שמאזין לו מסתכן.
כך זכה שיר ההתאבדות ההונגרי המפורסם למכירות מטורפות, לרווחים לאמנים ומפיקים ולמוניטין מפוקפקים. כוחו האפל, שהוביל לגל של התאבדויות, דחף אמנים רבים להקליט אותו, ביניהם אלביס פרסלי, ריי צ'ארלס, אלביס קוסטלו וביורק המיוחדת. בעולם מייחסים מעל 100 מקרי התאבדות ליום הראשון הקודר הזה.
במהלך השנים רז'ו שרש הכחיש שבלחן שלו מוטמע מסר תת הכרתי הגורם לאפקט הקטלני של השיר. אבל גם הוא סיים את חייו בצורה דומה. בשנת 1968 הוא נכנס לדיכאון בשל מה שראה ככישלון קריירת ההלחנה שלו. בניסיון להתאבד הוא קפץ מהחלון, אך נפצע ואושפז. בבית החולים הוא מצא חוט תיל וחנק את עצמו למוות.
מילה אישית לכם - התאבדות היא פתרון סופי ורע לבעיה זמנית שניתנת לפתרון. בקשו עזרה. אל תתאבדו!
סיפורו של שיר ההתאבדות ההונגרי:
https://youtu.be/55FP1LfkkVQ
השיר המקורי בהונגרית:
https://youtu.be/9dZj7YW5oFQ
קליפ מקסים שעושה תיקון ל"נזקי השיר" - בקולה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/p-GV6t4YMik
המחזה של השיר:
https://youtu.be/Q3bW3W6P5Uo
וביצוע מרטיט של ילדה נורבגית בת 7 לשיר המורכב הזה:
https://youtu.be/2da7N6ADm9s
במה נודעה מלכת הבלוז בילי הולידיי?
כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.
מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.
מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.
בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.
במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.
אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.
בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.
אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.
די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.
אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.
גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.
בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.
במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.
הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה. על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.
הנה סיפורה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw
שרה עם לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
השיר "הגבר שלי" (My Man):
https://youtu.be/IQlehVpcAes
לבדה:
https://youtu.be/N0aaZnxnkEo
עם קאונט בייסי:
https://youtu.be/VtKQynXZCZQ
"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):
https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY
כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.
מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.
מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.
בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.
במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.
אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.
בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.
אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.
די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.
אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.
גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.
בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.
במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.
הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה. על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.
הנה סיפורה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw
שרה עם לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
השיר "הגבר שלי" (My Man):
https://youtu.be/IQlehVpcAes
לבדה:
https://youtu.be/N0aaZnxnkEo
עם קאונט בייסי:
https://youtu.be/VtKQynXZCZQ
"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):
https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY
מהי גיטרת לוסיל של בי בי קינג?
בִּי־בִּי קינג (B.B. King) הוא אחד מגדולי הבלוז. קינג, ששמו המקורי ריילי בִּי קינג, הוא אגדת בלוז אמריקאית, זמר וגיטריסט אגדי, שייחודו היה שלא נהג לשיר בשעה שניגן ולא ניגן בשעה שהוא שר.
אבל סמלו המסחרי היה ללא ספק הגיטרה שלו, שאותה כינה "לוסיל". הסיפור שלהם מתחיל ב-1949, כשבי בי קינג הופיע בטוויסט, ארקנסו, שבדרום ארצות הברית. המקום היה אולם אירועים שנראה כאסם גדול ובנוי עץ. באולם שימשה חבית גדולה מלאה בנפט בוער לחימום. זה היה די מקובל להשתמש בתנורים כאלה באולמות שכאלה.
תוך כדי ההופעה פרצה באסם קטטה בין שני גברים. הקטטה הפכה אלימה במיוחד ואיש לא הצליח לעצור את המריבה. בשלב מסוים נפל תנור הנפט הבוער שחימם את המקום והצית אש באולם. כולם מיהרו לברוח החוצה.
אבל אז נזכר בי בי קינג, שהוא שכח את הגיטרה האקוסטית שלו על הבמה. מבלי לחשוב לרגע, חרף המוסיקאי הצעיר את נפשו ורץ אל הבמה שבאולם הבוער. הוא חיפש ומצא באש את הגיטרה השחורה שלו וחילץ אותה מהשריפה, ללא פגע.
למחרת גילה בי בי קינג שהמריבה התחילה בשל ריב בין שני הגברים,. השניים רבו על מלצרית יפה בשם לוסיל. ביבי החליט לקרוא לגיטרה שלו "לוסיל" (Lucille), על שמה של אותה המלצרית שהוא מעולם לא פגש.
כמה שנים אחר כך נגנבה "לוסיל" והמעניין היה שבהמשך הקריירה המשיך קינג לקרוא לכל גיטרה שבה השתמש "לוסיל". בי בי קינג ולוסיל שלו היו בלתי נפרדים והיא הפכה לאגדה.
בשלב מסוים פנו מחברת "גיבסון" לקינג, והציעו לייצר דגם גיטרות חשמליות, גיטרות עם נפח, שייקרא כך. הוא הסכים מיד ומהגיטרה של בי. בי. קינג נולדה הגיבסון ES-335 שנקראה באופן רשמי "לוסיל".
מאז מיוצרת הגיטרה בממפיס שבמדינת טנסי. בראש הצוואר שלה משובץ השם "לוסיל" העשוי מפנינה. עד היום גיטרת "Gibson B.B. King "Lucille היא הפנטזיה של נגני בלוז רבים.
הנה סיפורה של הלוסיל בקצרה:
https://youtu.be/EGsvAMRFivo
לוסיל עם בי בי קינג בהופעה:
https://youtu.be/LWLAAzOBoBI
הריגוש נעלם... שנים אחר כך, בי בי קינג מנגן בלוסיל את "דה ט'ריל איז גון":
https://youtu.be/4fk2prKnYnI
בִּי־בִּי קינג (B.B. King) הוא אחד מגדולי הבלוז. קינג, ששמו המקורי ריילי בִּי קינג, הוא אגדת בלוז אמריקאית, זמר וגיטריסט אגדי, שייחודו היה שלא נהג לשיר בשעה שניגן ולא ניגן בשעה שהוא שר.
אבל סמלו המסחרי היה ללא ספק הגיטרה שלו, שאותה כינה "לוסיל". הסיפור שלהם מתחיל ב-1949, כשבי בי קינג הופיע בטוויסט, ארקנסו, שבדרום ארצות הברית. המקום היה אולם אירועים שנראה כאסם גדול ובנוי עץ. באולם שימשה חבית גדולה מלאה בנפט בוער לחימום. זה היה די מקובל להשתמש בתנורים כאלה באולמות שכאלה.
תוך כדי ההופעה פרצה באסם קטטה בין שני גברים. הקטטה הפכה אלימה במיוחד ואיש לא הצליח לעצור את המריבה. בשלב מסוים נפל תנור הנפט הבוער שחימם את המקום והצית אש באולם. כולם מיהרו לברוח החוצה.
אבל אז נזכר בי בי קינג, שהוא שכח את הגיטרה האקוסטית שלו על הבמה. מבלי לחשוב לרגע, חרף המוסיקאי הצעיר את נפשו ורץ אל הבמה שבאולם הבוער. הוא חיפש ומצא באש את הגיטרה השחורה שלו וחילץ אותה מהשריפה, ללא פגע.
למחרת גילה בי בי קינג שהמריבה התחילה בשל ריב בין שני הגברים,. השניים רבו על מלצרית יפה בשם לוסיל. ביבי החליט לקרוא לגיטרה שלו "לוסיל" (Lucille), על שמה של אותה המלצרית שהוא מעולם לא פגש.
כמה שנים אחר כך נגנבה "לוסיל" והמעניין היה שבהמשך הקריירה המשיך קינג לקרוא לכל גיטרה שבה השתמש "לוסיל". בי בי קינג ולוסיל שלו היו בלתי נפרדים והיא הפכה לאגדה.
בשלב מסוים פנו מחברת "גיבסון" לקינג, והציעו לייצר דגם גיטרות חשמליות, גיטרות עם נפח, שייקרא כך. הוא הסכים מיד ומהגיטרה של בי. בי. קינג נולדה הגיבסון ES-335 שנקראה באופן רשמי "לוסיל".
מאז מיוצרת הגיטרה בממפיס שבמדינת טנסי. בראש הצוואר שלה משובץ השם "לוסיל" העשוי מפנינה. עד היום גיטרת "Gibson B.B. King "Lucille היא הפנטזיה של נגני בלוז רבים.
הנה סיפורה של הלוסיל בקצרה:
https://youtu.be/EGsvAMRFivo
לוסיל עם בי בי קינג בהופעה:
https://youtu.be/LWLAAzOBoBI
הריגוש נעלם... שנים אחר כך, בי בי קינג מנגן בלוסיל את "דה ט'ריל איז גון":
https://youtu.be/4fk2prKnYnI
מי כונה "האלוהים של הגיטרה"?
הוא מכונה "יד איטית" (Slowhand), הטכניקה לא מושלמת ובמשך שנים הוא היה מכור כבד לסמים ואלכוהול ובקושי תפקד מחוץ לבמה. בכל זאת הוא נגן הגיטרה החשמלית המוערך ביותר בעולם והאיש שמכונה בפי רבים "האלוהים של הגיטרה".
זהו אריק קלפטון (Eric Clapton), מי שמאז שנות ה-60 עומד בחזית הרוק העולמי ולא מפסיק לייצר עניין. גם המוסיקה שלו והשינויים שהיא עברה, גם להקות הסופר-ג'רופ המיתולוגיות "Cream" וה"Yardbirds" שבהן כיכב, תולדות חייו האישיים - הסוערים ומלאי התהפוכות, החיבורים שלו למוסיקאים החשובים בהיסטוריה של הרוק ולא מעט גם דמותו המסקרנת כאדם - כל אלו רק מגבירים את ההילה שמסביבו ואת האגדה שלו.
כבר מהתחלה לא היו חייו של קלפטון פשוטים. הוא גודל על ידי סבו וסבתו ובגיל 6 גילה שמי שחשב לאמו היא בעצם סבתו, בעוד שזו שסבר שהיא אחותו הגדולה התגלתה כאמו. היא אגב סרבה תמיד שהוא יקרא לה כך.
אביו היה חייל מקנדה ששירת באנגליה ואריק מעולם לא זכה להכיר אותו. לא פלא שקלפטון חש מילדות נטוש בעולם. עם רקע משפחתי שכזה, כשהוא התפרסם והפך לגיטריסט מצליח, קלפטון לא הפסיק להתנקם בבנות זוגו.
במהלך השנים עבר מי שייחשב לאחד מהגיטריסטים המהוללים תהפוכות רבות בחייו. הוא התאהב באשתו של חברו הטוב ג'ורג' האריסון ולאחר שנות חיזור ארוכות הוא יישא אותה לאישה. הוא נשאר, אגב, חבר נאמן של האריסון. אחר כך התאהב קלפטון באישה אחרת ונולד להם ילד. אבל את בנו בן הארבע הוא עתיד לאבד, בנפילה איומה אל מותו מחלון הדירה בקומה ה-53.
האובדן הגדול הוביל את קלפטון ההמום לגמילה קשה מסמים ומאלכוהול, שהיה מכור להם במשך שנים רבות. בשנים שמאז הצליח קלפטון לשמור על מעמדו כאייקון גיטרה ובמקביל להתפייס עם עברו, חייו הלא פשוטים וההצלחה המתמשכת והתובענית של מי שכבר איננו צעיר. הוא נשאר אגדה. עצובה ונקייה מסמים, אבל אגדה.
גיטריסט וזמר - הנה הקריירה של אריק קלפטון:
https://youtu.be/dxE5vCEumHw
רגעים מחייו ושיריו של אריק קלפטון:
https://youtu.be/JN5G334_ujA
אחד מלהיטיו הגדולים "קוקאין":
https://youtu.be/tyw8Hg3jpoA
היחיד שהביס אותו מת מזמן וקראו לו ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/KPJgtQwtVVA
קליפ מהשנים האחרונות:
https://youtu.be/-gKPuxV3MkY
הנה אוסף של 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/UPp9_n4xp_Q?long=yes
סרטון תיעודי על האסון שהביא לגמילה מהתמכרויותיו:
https://youtu.be/Py1VzfqxfW4?long=yes
הוא מכונה "יד איטית" (Slowhand), הטכניקה לא מושלמת ובמשך שנים הוא היה מכור כבד לסמים ואלכוהול ובקושי תפקד מחוץ לבמה. בכל זאת הוא נגן הגיטרה החשמלית המוערך ביותר בעולם והאיש שמכונה בפי רבים "האלוהים של הגיטרה".
זהו אריק קלפטון (Eric Clapton), מי שמאז שנות ה-60 עומד בחזית הרוק העולמי ולא מפסיק לייצר עניין. גם המוסיקה שלו והשינויים שהיא עברה, גם להקות הסופר-ג'רופ המיתולוגיות "Cream" וה"Yardbirds" שבהן כיכב, תולדות חייו האישיים - הסוערים ומלאי התהפוכות, החיבורים שלו למוסיקאים החשובים בהיסטוריה של הרוק ולא מעט גם דמותו המסקרנת כאדם - כל אלו רק מגבירים את ההילה שמסביבו ואת האגדה שלו.
כבר מהתחלה לא היו חייו של קלפטון פשוטים. הוא גודל על ידי סבו וסבתו ובגיל 6 גילה שמי שחשב לאמו היא בעצם סבתו, בעוד שזו שסבר שהיא אחותו הגדולה התגלתה כאמו. היא אגב סרבה תמיד שהוא יקרא לה כך.
אביו היה חייל מקנדה ששירת באנגליה ואריק מעולם לא זכה להכיר אותו. לא פלא שקלפטון חש מילדות נטוש בעולם. עם רקע משפחתי שכזה, כשהוא התפרסם והפך לגיטריסט מצליח, קלפטון לא הפסיק להתנקם בבנות זוגו.
במהלך השנים עבר מי שייחשב לאחד מהגיטריסטים המהוללים תהפוכות רבות בחייו. הוא התאהב באשתו של חברו הטוב ג'ורג' האריסון ולאחר שנות חיזור ארוכות הוא יישא אותה לאישה. הוא נשאר, אגב, חבר נאמן של האריסון. אחר כך התאהב קלפטון באישה אחרת ונולד להם ילד. אבל את בנו בן הארבע הוא עתיד לאבד, בנפילה איומה אל מותו מחלון הדירה בקומה ה-53.
האובדן הגדול הוביל את קלפטון ההמום לגמילה קשה מסמים ומאלכוהול, שהיה מכור להם במשך שנים רבות. בשנים שמאז הצליח קלפטון לשמור על מעמדו כאייקון גיטרה ובמקביל להתפייס עם עברו, חייו הלא פשוטים וההצלחה המתמשכת והתובענית של מי שכבר איננו צעיר. הוא נשאר אגדה. עצובה ונקייה מסמים, אבל אגדה.
גיטריסט וזמר - הנה הקריירה של אריק קלפטון:
https://youtu.be/dxE5vCEumHw
רגעים מחייו ושיריו של אריק קלפטון:
https://youtu.be/JN5G334_ujA
אחד מלהיטיו הגדולים "קוקאין":
https://youtu.be/tyw8Hg3jpoA
היחיד שהביס אותו מת מזמן וקראו לו ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/KPJgtQwtVVA
קליפ מהשנים האחרונות:
https://youtu.be/-gKPuxV3MkY
הנה אוסף של 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/UPp9_n4xp_Q?long=yes
סרטון תיעודי על האסון שהביא לגמילה מהתמכרויותיו:
https://youtu.be/Py1VzfqxfW4?long=yes
מהם הבלו נוטס בג'אז?
ה"בלו נוט" (Blue Note), "התו העצוב" של המוסיקה, מוכר לחובבי הג'אז, הרוק וכמובן הבלוז, בתור הצליל או הצלילים האלה שהופכים מלודיה לבלוזית.
הבלו נוט, התו הכי בלוזי בסולם, הוא תו שמתווסף לסולם הפנטטוני במוסיקת הבלוז, הג'אז והרוק. בעולם הבלוז הוא זה שנותן להן את הצבע המיוחד, הבלוזי, הכל כך אופייני ומצד שני רב-הצדדים בכל סגנון כזה. הוא שהופך את הסולם הפנטטוני לסולם הבלוז.
בעולם המושגים של מוסיקת הג'אז הוא מצטייר כתו נוסף, או נסתר. השימוש בו הוא יותר ספונטני מהנגינה של צלילי הסולם העיקריים.
נגנים משתמשים בבלו נוט בדרך כלל בסולואים, באלתורים. לעתים הם מופיעים גם ביצירה הכתובה.
כללית, הבלו נוט הוא תוספת לא רשמית לסולם, דרגה שהיא לא לגמרי חלק ממנו, אבל יש לה חשיבות רבה בו.
לכן זכה הבלו נוט לשמותיו הרבים והציוריים משהו, ביניהם "התו העצוב", "התו הנסתר", "תו הרפאים", "התו הנוסף" ו"תו הבלוז".
למעשה, בלו נוט הוא הנמכה של כל אחת מהדרגות בסולם. מוזיקלית מקובל לזהות אותו בתור החמישית מונמכת או רביעית מוגבהת. הוא ממוקם בתור הדרגה החמישית המונמכת של הסולם המינורי או הרביעית המונמכת של הסולם הפנטטוני.
#למוסיקאים
בתור "תו הרפאים", שאינו חלק מהסולם, מנגנים את הבלו נוט בדרך כלל ב"אוף ביט" או כצליל מעבר לצליל חזק בסולם הפנטטוני.
יש לבלו נוט בבלוז תפקיד מרכזי, בהיותו התו היחיד בסולם הפנטטוני שמאפשר נגינה של דיסוננס. אפשר לראות בדיסוננסים את ה"תבלינים" של המוסיקה. הבלו נוט באופן זה הוא המתבלן של הנגינה הבלוזית והרוקית.
האקורדים המרכזיים באקורדים של הבלוז הם אלה שבדרגות הראשונה, רביעית וחמישית. למעשה עליהם בנוי שיר הבלוז הקלאסי וגם הרוקנרול הקלאסי. המרווחים שנוצרים בין הבלו נוט לבאס, צליל היסוד של כל אחד משלושת האקורדים הללו, הוא דיסוננסי, לכן כשמנגנים כל אחד מהאקורדים הללו, הבלו נוט שמנוגן מולו מקבל הדגשה והבלטה.
הנה מוסיקאית מסבירה את הבלו נוט למתחילים:
https://youtu.be/CRtWDj4rbtE
נגן גיטרה מסביר ומדגים על נגינת בלוז עם בלו נוטס:
https://youtu.be/OF-JU0SgdRU
כך תשתמשו ב"בלו נוטס" באילתור על הפסנתר:
https://youtu.be/JjGPigIVGQc
גיטריסט מדגים בלו נוטס בג'אז וסולם בלוז פנטטוני:
https://youtu.be/mXuIIDnaoRE
ואגב, יש גם חברת תקליטים שנקראת "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ?long=yes
ורשת מועדוני ג'אז נהדרים - הנה סניף טוקיו:
https://youtu.be/J6-FLEiBE84
ה"בלו נוט" (Blue Note), "התו העצוב" של המוסיקה, מוכר לחובבי הג'אז, הרוק וכמובן הבלוז, בתור הצליל או הצלילים האלה שהופכים מלודיה לבלוזית.
הבלו נוט, התו הכי בלוזי בסולם, הוא תו שמתווסף לסולם הפנטטוני במוסיקת הבלוז, הג'אז והרוק. בעולם הבלוז הוא זה שנותן להן את הצבע המיוחד, הבלוזי, הכל כך אופייני ומצד שני רב-הצדדים בכל סגנון כזה. הוא שהופך את הסולם הפנטטוני לסולם הבלוז.
בעולם המושגים של מוסיקת הג'אז הוא מצטייר כתו נוסף, או נסתר. השימוש בו הוא יותר ספונטני מהנגינה של צלילי הסולם העיקריים.
נגנים משתמשים בבלו נוט בדרך כלל בסולואים, באלתורים. לעתים הם מופיעים גם ביצירה הכתובה.
כללית, הבלו נוט הוא תוספת לא רשמית לסולם, דרגה שהיא לא לגמרי חלק ממנו, אבל יש לה חשיבות רבה בו.
לכן זכה הבלו נוט לשמותיו הרבים והציוריים משהו, ביניהם "התו העצוב", "התו הנסתר", "תו הרפאים", "התו הנוסף" ו"תו הבלוז".
למעשה, בלו נוט הוא הנמכה של כל אחת מהדרגות בסולם. מוזיקלית מקובל לזהות אותו בתור החמישית מונמכת או רביעית מוגבהת. הוא ממוקם בתור הדרגה החמישית המונמכת של הסולם המינורי או הרביעית המונמכת של הסולם הפנטטוני.
#למוסיקאים
בתור "תו הרפאים", שאינו חלק מהסולם, מנגנים את הבלו נוט בדרך כלל ב"אוף ביט" או כצליל מעבר לצליל חזק בסולם הפנטטוני.
יש לבלו נוט בבלוז תפקיד מרכזי, בהיותו התו היחיד בסולם הפנטטוני שמאפשר נגינה של דיסוננס. אפשר לראות בדיסוננסים את ה"תבלינים" של המוסיקה. הבלו נוט באופן זה הוא המתבלן של הנגינה הבלוזית והרוקית.
האקורדים המרכזיים באקורדים של הבלוז הם אלה שבדרגות הראשונה, רביעית וחמישית. למעשה עליהם בנוי שיר הבלוז הקלאסי וגם הרוקנרול הקלאסי. המרווחים שנוצרים בין הבלו נוט לבאס, צליל היסוד של כל אחד משלושת האקורדים הללו, הוא דיסוננסי, לכן כשמנגנים כל אחד מהאקורדים הללו, הבלו נוט שמנוגן מולו מקבל הדגשה והבלטה.
הנה מוסיקאית מסבירה את הבלו נוט למתחילים:
https://youtu.be/CRtWDj4rbtE
נגן גיטרה מסביר ומדגים על נגינת בלוז עם בלו נוטס:
https://youtu.be/OF-JU0SgdRU
כך תשתמשו ב"בלו נוטס" באילתור על הפסנתר:
https://youtu.be/JjGPigIVGQc
גיטריסט מדגים בלו נוטס בג'אז וסולם בלוז פנטטוני:
https://youtu.be/mXuIIDnaoRE
ואגב, יש גם חברת תקליטים שנקראת "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ?long=yes
ורשת מועדוני ג'אז נהדרים - הנה סניף טוקיו:
https://youtu.be/J6-FLEiBE84
מה זיכה את לד זפלין בתואר "הלהקה הגדולה בעולם"?
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
מה הייתה הפלישה הבריטית בסיקסטיז?
בשנות ה-60. אחרי שכבשו הביטלס את אמריקה, זה היה רק עניין של זמן עד שהאמריקאים הנכנעים יתחילו לחפש עוד מהחומר המשובח הזה שיכול להגיע מהאיים הבריטיים.
הביטלס פרצו את הדרך ועשו את הלא-יאומן, כששברו את כל ההתנגדות האמריקאית לתרבות הבריטית, שעד אז נדמתה לאמריקאים כתרבות מוסיקלית מיושנת ולא מעניינת. אחרי הכל, בעשור הקודם צמחו דווקא באמריקה כל מלכי הרוקנ'רול - מאלביס פרסלי, מייסד הסגנון, דרך צ'אק ברי, שהראה כיצד מבצעים רוק גיטרות משובח ובאדי הולי, שאמנם מת מוקדם אבל הספיק ללמד את הרוקרים לכתוב את שיריהם בעצמם - כולם גדלו ופרצו באמריקה.
אבל עכשיו אלה הביטלס ואמריקה כבר נכבשה. בעקבות הכיבוש הבריטי החל מה שיזכה לשם "הפלישה הבריטית" (British Invasion). זו הייתה שורת להקות בריטיות מעולות, שרובן אימצו את הבלוז האמריקאי וכמובן את הרוק ועשו מוסיקה מצוינת.
כך זכו להצלחה בבריטניה להקות מערים שונות, כמו ה"הוליז" שהגיעו ממנצ'סטר, "החיות" מניוקאסל, ה"מי" ממערב לונדון וה"רולינג סטונז", שבארץ נקראו "האבנים המתגלגלות" ונולדו בפרברים של קמפיץ'. כולם הוזמנו די מהר להופיע בצפון אמריקה והפכו ברגע לפופולאריות ומשפיעות מאוד ברוק העולמי.
אבל בריטניה התחילה להפציץ את אמריקה בלהקות רוק משובחות - הבולטות הבאות היו "הקינקס" המצליחים מאד גם בבריטניה, שחייבים לומר שבגלל בעיות אישיות של אחד מהם קצת החמיצו את הפלישה, "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז", "ג'רי והפוסעים", "הזומבים" עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שביצעו הרמוניות קוליות מרהיבות בסגנון שנולד בעשור הקודם באמריקה של "האחים אוורלי".
אחריהם יגיעו התותחים הכבדים באמת - מלהקת "המי" המצויינת, עם חממת הכשרונות המתפרצת שלה, הסופר-גרופ "Cream" של אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" ויפגיזו את אמריקה במיניות המתפרצת שלהם ובכריזמה של מיק ג'אגר הסולן...
אבל בראש כל אלה ימשיכו, איך לא, הביטלס לככב ולהוביל את הפלישה לאמריקה ואת ההתמכרות העולמית ובמיוחד האמריקאית, לרוק הבריטי.
באופן אירוני ומשעשע משהו, הפלישה הבריטית תרמה להחזרת הבלוז, שנולד באמריקה, אל הזרם המרכזי והפופולרי של המוסיקה האמריקאית. כך יצא שמוסיקאים בריטים צעירים, מי שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, הם שבאופן פרדוקסלי לימדו והרגילו את המעריצים בארצות הברית לצרוך על בסיס יומיומי מוסיקה שחורה, את המוסיקה השחורה של אמריקה...
לא פלא שבעקבות הפלישה הזו יתחילו להיוולד גם באמריקה ענקי רוק וריתם אנד בלוז שחורים, כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של סוסי מוסטנג אמריקאים וכישרון של נגני קומנדו בריטים.
עוד תוצאה של החיבור בין הבריטים לאמריקה, אגב, הייתה המסחור האמריקאי המיומן של ההצלחה המוסיקלית. כמו תמיד, הביטלס הם שהחלו את המגמה הזו. אלפי מרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמותם, הופצו ברחבי צפון אמריקה ואחר כך לכל העולם כולו ולימדו אמני פופ ורוק אחריהם איך עושים כסף, הרבה כסף, מהצלחתם.
המוצרים האלה הכניסו סכומי עתק, רובם ליצרנים ויזמים אמריקאים, שקנו את הזכויות בזול ויצרו מיליוני יחידות למעריצים הנלהבים ובעלי הכיסים המלאים. מעכשיו הרוק והפופ הפכו למוצרי צריכה, מוצרי מדף, אביזרי פופ. יחי הכסף (גם)!
כך הכל החל:
https://youtu.be/w88VXGTrQ5c
זו הייתה רק תחילתה של הפלישה הבריטית:
https://youtu.be/yrlKKVsMnd8
הביטלס היו כמובן השחקנים המרכזיים בפלישה הבריטית לאמריקה:
https://youtu.be/RiQicdzrshQ
מצגת של תלמידה על הפלישה:
https://youtu.be/DewcER-iM6Q
היצוא הבריטי היה גם קלאסי והכניס גם את באך ואת הבתולות הווסטיליות מהמיתולוגיה היוונית לתמונה:
https://youtu.be/Mb3iPP-tHdA
והנה עשר הלהקות שמוכיחות שהפלישה הבריטית ממשיכה ויוצרת להקות מדהימות:
https://youtu.be/F4JuRqbyl6o?long=yes
בשנות ה-60. אחרי שכבשו הביטלס את אמריקה, זה היה רק עניין של זמן עד שהאמריקאים הנכנעים יתחילו לחפש עוד מהחומר המשובח הזה שיכול להגיע מהאיים הבריטיים.
הביטלס פרצו את הדרך ועשו את הלא-יאומן, כששברו את כל ההתנגדות האמריקאית לתרבות הבריטית, שעד אז נדמתה לאמריקאים כתרבות מוסיקלית מיושנת ולא מעניינת. אחרי הכל, בעשור הקודם צמחו דווקא באמריקה כל מלכי הרוקנ'רול - מאלביס פרסלי, מייסד הסגנון, דרך צ'אק ברי, שהראה כיצד מבצעים רוק גיטרות משובח ובאדי הולי, שאמנם מת מוקדם אבל הספיק ללמד את הרוקרים לכתוב את שיריהם בעצמם - כולם גדלו ופרצו באמריקה.
אבל עכשיו אלה הביטלס ואמריקה כבר נכבשה. בעקבות הכיבוש הבריטי החל מה שיזכה לשם "הפלישה הבריטית" (British Invasion). זו הייתה שורת להקות בריטיות מעולות, שרובן אימצו את הבלוז האמריקאי וכמובן את הרוק ועשו מוסיקה מצוינת.
כך זכו להצלחה בבריטניה להקות מערים שונות, כמו ה"הוליז" שהגיעו ממנצ'סטר, "החיות" מניוקאסל, ה"מי" ממערב לונדון וה"רולינג סטונז", שבארץ נקראו "האבנים המתגלגלות" ונולדו בפרברים של קמפיץ'. כולם הוזמנו די מהר להופיע בצפון אמריקה והפכו ברגע לפופולאריות ומשפיעות מאוד ברוק העולמי.
אבל בריטניה התחילה להפציץ את אמריקה בלהקות רוק משובחות - הבולטות הבאות היו "הקינקס" המצליחים מאד גם בבריטניה, שחייבים לומר שבגלל בעיות אישיות של אחד מהם קצת החמיצו את הפלישה, "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז", "ג'רי והפוסעים", "הזומבים" עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שביצעו הרמוניות קוליות מרהיבות בסגנון שנולד בעשור הקודם באמריקה של "האחים אוורלי".
אחריהם יגיעו התותחים הכבדים באמת - מלהקת "המי" המצויינת, עם חממת הכשרונות המתפרצת שלה, הסופר-גרופ "Cream" של אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" ויפגיזו את אמריקה במיניות המתפרצת שלהם ובכריזמה של מיק ג'אגר הסולן...
אבל בראש כל אלה ימשיכו, איך לא, הביטלס לככב ולהוביל את הפלישה לאמריקה ואת ההתמכרות העולמית ובמיוחד האמריקאית, לרוק הבריטי.
באופן אירוני ומשעשע משהו, הפלישה הבריטית תרמה להחזרת הבלוז, שנולד באמריקה, אל הזרם המרכזי והפופולרי של המוסיקה האמריקאית. כך יצא שמוסיקאים בריטים צעירים, מי שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, הם שבאופן פרדוקסלי לימדו והרגילו את המעריצים בארצות הברית לצרוך על בסיס יומיומי מוסיקה שחורה, את המוסיקה השחורה של אמריקה...
לא פלא שבעקבות הפלישה הזו יתחילו להיוולד גם באמריקה ענקי רוק וריתם אנד בלוז שחורים, כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של סוסי מוסטנג אמריקאים וכישרון של נגני קומנדו בריטים.
עוד תוצאה של החיבור בין הבריטים לאמריקה, אגב, הייתה המסחור האמריקאי המיומן של ההצלחה המוסיקלית. כמו תמיד, הביטלס הם שהחלו את המגמה הזו. אלפי מרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמותם, הופצו ברחבי צפון אמריקה ואחר כך לכל העולם כולו ולימדו אמני פופ ורוק אחריהם איך עושים כסף, הרבה כסף, מהצלחתם.
המוצרים האלה הכניסו סכומי עתק, רובם ליצרנים ויזמים אמריקאים, שקנו את הזכויות בזול ויצרו מיליוני יחידות למעריצים הנלהבים ובעלי הכיסים המלאים. מעכשיו הרוק והפופ הפכו למוצרי צריכה, מוצרי מדף, אביזרי פופ. יחי הכסף (גם)!
כך הכל החל:
https://youtu.be/w88VXGTrQ5c
זו הייתה רק תחילתה של הפלישה הבריטית:
https://youtu.be/yrlKKVsMnd8
הביטלס היו כמובן השחקנים המרכזיים בפלישה הבריטית לאמריקה:
https://youtu.be/RiQicdzrshQ
מצגת של תלמידה על הפלישה:
https://youtu.be/DewcER-iM6Q
היצוא הבריטי היה גם קלאסי והכניס גם את באך ואת הבתולות הווסטיליות מהמיתולוגיה היוונית לתמונה:
https://youtu.be/Mb3iPP-tHdA
והנה עשר הלהקות שמוכיחות שהפלישה הבריטית ממשיכה ויוצרת להקות מדהימות:
https://youtu.be/F4JuRqbyl6o?long=yes
איך הייתה "רולינג סטונז" ללהקה הוותיקה בעולם?
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
הנה סרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
וסרט תיעודי ולא ממש רשמי על חבריה וחייהם בצד הלהקה הגדולה שבה הם פועלים:
https://youtu.be/joejWu6bi1o?long=yes
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
הנה סרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
וסרט תיעודי ולא ממש רשמי על חבריה וחייהם בצד הלהקה הגדולה שבה הם פועלים:
https://youtu.be/joejWu6bi1o?long=yes
מהו ה"ווקינג באס"?
"ווקינג באס" (Walking Bass), בתרגום חופשי "באס מהלך", הוא סגנון נגינה בו נגן הבס מנגן תווים בעלי משך של 1/4 ועוצמה דומה.
השם בא מהצלילים בעת נגינה המזכירים צעדי הליכה ומכאן גם האנרגיה של צלילי הבאס המהלך, הנותנים תחושה של תנועה, תנועה קדימה, השומרת על קצב יציב.
הצלילים המנוגנים בנגינת "ווקינג באס" הם של באסים מתווי האקורדים והגוונים שלהם.
כשנגני פסנתר מנגנים את הנגינה הזו, זה כמובן כאשר אין נגן בס. הם ינגנו זאת כמובן ביד שמאל, המנגנת תמיד את תפקיד הבס, כשיד ימין חופשית לנגן את המנגינה, לאלתר או לנגן סולו כתוב.
הנה ווקינג באס בג'אז:
https://youtu.be/zGQN8vdwVrI
כך מנגנים ווקינג באס:
https://youtu.be/N3eoVsdDseU
מהבלוז הוא עבר גם לרוקנ'רול המקורי:
https://youtu.be/zk_WpqVFYZg
הגיטריסט ג'ו פאס נהג לשלב Walking Bass בקטעי הסולו והאילתור שלו:
https://youtu.be/0f_Z4-25HI8
בג'אז המודרני הווקינג באס כמעט ונעלם - הנה אספרנזה ספלדינג הנפלאה:
https://youtu.be/aZ4uarjLsKg
"ווקינג באס" (Walking Bass), בתרגום חופשי "באס מהלך", הוא סגנון נגינה בו נגן הבס מנגן תווים בעלי משך של 1/4 ועוצמה דומה.
השם בא מהצלילים בעת נגינה המזכירים צעדי הליכה ומכאן גם האנרגיה של צלילי הבאס המהלך, הנותנים תחושה של תנועה, תנועה קדימה, השומרת על קצב יציב.
הצלילים המנוגנים בנגינת "ווקינג באס" הם של באסים מתווי האקורדים והגוונים שלהם.
כשנגני פסנתר מנגנים את הנגינה הזו, זה כמובן כאשר אין נגן בס. הם ינגנו זאת כמובן ביד שמאל, המנגנת תמיד את תפקיד הבס, כשיד ימין חופשית לנגן את המנגינה, לאלתר או לנגן סולו כתוב.
הנה ווקינג באס בג'אז:
https://youtu.be/zGQN8vdwVrI
כך מנגנים ווקינג באס:
https://youtu.be/N3eoVsdDseU
מהבלוז הוא עבר גם לרוקנ'רול המקורי:
https://youtu.be/zk_WpqVFYZg
הגיטריסט ג'ו פאס נהג לשלב Walking Bass בקטעי הסולו והאילתור שלו:
https://youtu.be/0f_Z4-25HI8
בג'אז המודרני הווקינג באס כמעט ונעלם - הנה אספרנזה ספלדינג הנפלאה:
https://youtu.be/aZ4uarjLsKg
