שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה תרם גאון הרנסאנס ג'וטו די בונדונה לאמנות?
האיטלקי ג'וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה (Giotto di Bondone), שנודע בתולדות האמנות בתור ג'וטו, היה האמן הראשון של הרנסאנס האיטלקי. כנער הוא היה רועה צאן והתגלה כבעל יכולת ציור מופלאה וטבעית לחלוטין, שהתבססה על התבוננות בטבע, במקום על לימוד והקפדה על חוקי הציור ה"נכונים" של תקופתו. כך היה לצייר ואדריכל שקיבל חינוך אמנותי בסוף ימי הביניים, אך היה הראשון בגל של אמנים שיצרו אמנות ברוח חדשה. על אף שהוא מעולם לא התנתק מהעבר ומהמסורת האמנותית של ימי הביניים, היה ג'וטו אחד האמנים הראשונים שפרצו דרך לעידן הרנסאנס ולחידושים שיהפכו אותה לשונה מקודמתה.
תרומתו הראשונה של ג'וטו הייתה בהדגשה של החשיבות להתבונן בעולם, כדי להבינו. זה היה חידוש שהושפע לא מעט מאותה רוח של המדענים בני תקופתו, אותם חוקרים שיתחילו את המהפכה המדעית המוקדמת, מהפכה שההתבוננות והבחינה של הטבע היא אחד היסודות החשובים שלה. בניגוד לציורי הקדושים של תקופתו, שבהם כל דמויות הקדושים היו בעלי אותה ארשת פנים, הוא צייר פנים שונות לדמויות בציוריו. לא רק הבעות פנים מגוונות הוא שילב, אלא גם פנים שלא היו מושלמות, אלא אנושיות ולעיתים אף מכוערות, כמו בני-אדם. בציוריו התייחס ג'וטו באופן מתקדם גם לאור ולאופן והכיוון שבהם הוא פועל ומוטל בציור.
ההתבוננות הזו זיכתה את ג'וטו ביכולת הגאונית להתגבר על המבט הקפוא שאפיין את הדמויות המצוירות של הקדושים והמדונות עד אז. לראשונה הצליח ג'וטו לשלב בעיניהם את המבט הנשגב והשמיימי, עם העומק המוסרי והטהור ולשקף בהן את רוח האדם. עיניהם התמלאו לראשונה בחיים ובאנושיות. כמו שהכניס את האדם הפשוט לציור, הוא הכניס אליו את הבעות הפנים ואפילו הכיעור האנושי והפך את הציור לטבעי, נטורליסטי.
ג'וטו גם שבר הרבה מוסכמות בציור הביזנטי ושל ימי הביניים. כשהוא ממקם את ישו, הדמות הראשית, בצד הציור "הקינה על מות ישו" ולא במרכזו, הוא יוצר קווים שמוליכים אליה את העין. המדרון מוביל מהעץ, סמל לחיים, היישר אל ישו המת. חידוש אחר הוא היכולת לראשונה לייצר כמה מישורים ולהכניס עומק בציור. הוא מסתיר דמויות על ידי אחרות וכך משתמש באפקט ההסתרה של הנשים כדי לייצר תחושה של עומק. אצלו מוכנסות לראשונה אפילו דמויות המפנות את גבן אל המתבונן. במובנים רבים הוא הצייר החדשן ביותר של תקופתו.
תרומתו הגדולה של ג'וטו לאמנות היא הפרספקטיבה, או ליתר דיוק הפרספקטיבה הציורית. זוהי שיטה שמושפעת מהמדע והגאומטריה, שבה יוצרים בציור אשליה של עומק ומרחב תלת-ממדי, כדי להקנות לציור ממד אמיתי יותר, ריאליסטי.
הפרספקטיבה של ג'וטו תהפוך עם השנים לאחד מהיסודות של הריאליזם, שיתפוס מקום מרכזי ברנסאנס. כמו שציור עם פרספקטיבה מושך אל נקודת המגוז שלו, זו המרכזת את כל הקווים המדומים של העומק, כך הפכה השיטה עצמה לנקודה כזו בתולדות הציור הריאליסטי.
הנה סיפורו של ג'וטו בקצרה ובדרך שהוא היה אוהב:
https://youtu.be/z9fyhBXVzgk
קטעים מסרט שמספר על ג'וטו די בונדונה ויצירת הפרספקטיבה:
https://youtu.be/0wEtac3A7ro
מציוריו ועבודותיו הנוספות:
https://youtu.be/3siMvDQkhoE
והוכחה לכך שעבודותיו של ג'וטו מתאימות מאד לאנימציית תלת ממד:
https://youtu.be/3i9oOG-6IbA
איך ניצח הכיעור את היופי בנצרות של ימי הביניים?
אם תהיתם פעם למה המדונה בציורים הנוצריים צוירה פעם כשיש בה הסתרה של יופייה או אפילו עיוות גופני כלשהו, דעו לכם שיש סיבות היסטוריות של ממש לכך.
בימי הביניים נהגו לצייר גם את הילדים בצורה מכוערת, שמזכירה יותר אנשים מבוגרים ולא יפים, מאשר ילדים חמודים.
לגבי דמויות דתיות, זה בא מרעיון שנקרא בלטינית Homunculus, או "איש קטן" ולפיו ישו ומריה נולדו בדיוק כשם שייראו בעתיד ולא כילדים. לכן תוארו הילדים הקדושים עם פנים של מבוגרים.
ובכלל, הרעיון של יופי באמנות לא כל כך התקיים בימי הביניים. לא הייתה אז אמנות לעצמה אלא בעיקר אמנות ששירתה מטרות דתיות. אמנים אז לא חתמו בשמם על יצירות ומבקרי אמנות היה מושג שלא הומצא עדיין. תנאי החיים היו אז קשים וברוב המקרים אנשים עסקו בהישרדות פיזית והתמודדות עם העוני והדלות שחוו רובם.
רק בתקופת הרנסאנס, כשאנשים החלו להאמין בהומניזם, באדם הפרטי ובעולמו הרוחני, החלו לצייר את הקדושים כבני אדם וחשבו כיצד להפוך אותם ליפים. אחרים, כמו העשירים שהחלו להתעשר ולהזמין ציורים של ילדיהם, ביקשו לראות אותם יפים וחמודים.
באופן מעניין החזיר בהמשך הצייר הנודע ג'וטו די בונדונה, את הכיעור האנושי אל האמנות וכך הפך את הציור לטבעי יותר. אבל זה כבר סיפור אחר...
זו ההיסטוריה שהביאה להסתרת היופי ולהכנסת עיוותים מכוונים בציורים הנוצריים של המדונה (מתורגם):
https://youtu.be/ReM-G9V5VrY
וסיפורם של הילדים שצוירו בימי הביניים כאנשים קטנים ומכוערים:
https://youtu.be/xFcF_qfLHeQ
מה נהגו אמני הרנסאנס לצייר?
אמנות הציור בתקופת הרנסאנס הביאה לציור את הריאליזם והרגש. כלומר, האמנים של הרנסאנס השתדלו תמיד להציג את דמות האדם ומושאי הציור בכלל, בצורה אמיתית כל הניתן, או במונח המקובל בעולם האמנות - בצורה ריאליסטית.
לשם כך הם השתמשו בשיטות חדשות, כמו המחשת העומק (פרספקטיבה) או החיקוי המדויק של האופן שבו האור הטבעי מוטל על דברים. ההתבוננות של ציירי הרנסאנס בעולם והחקר המתמיד שלו, אפשרו להם לתעד בציוריהם טוב יותר את המציאות.
ציירי הרנסאנס המרכזיים היו מיכאלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ורפאל. בציוריהם הם ציירו דיוקנאות רבים של אנשים, נופים ותמונות שמתארות את סיפורי התנ"ך, אך הם עשו זאת באופן אחר לחלוטין מאמני ימי הביניים.
כי בעוד אמנות ימי הביניים לא ניסתה לדייק בייצוג המציאות והדגישה דווקא את הסמלים הדתיים של הנצרות, אמני הרנסאנס חזרו לריאליזם הקלאסי שאפיין את אמני העת העתיקה, אלו של יוון ורומי העתיקות, והחשיבו מאד את הקומפוזיציה, הסימטריה, הפרספקטיבה והאור.
ואכן, ההשפעות העיקריות על ציירי הרנסנס באו מאמנות יוון העתיקה ורומי העתיקה.
הנה אמני הרנסאנס:
https://youtu.be/ppgsOXjYZlE
סקירה על אמנות הרנסאנס:
https://youtu.be/xf2G2Il8crw
לצורך ציוריו, לאונרדו דה וינצ'י למד את האנטומיה של גוף האדם:
https://youtu.be/jMTJD5hTx4U
ג'וטו די בונדונה, שהיה גם אדריכל, השתמש בחלל והחל את השימוש בפרספקטיבה:
https://youtu.be/3siMvDQkhoE
והנה תכנית חינוכית על רפאל (עברית):
https://youtu.be/G5y0EmxFme0?long=yes
מהי נקודת המגוז של הפרספקטיבה?
נקודת מגוז (Vanishing Point), שלעיתים מכונה נקודת ההיעלמות, היא הנקודה בציור או רישום של פרספקטיבה, שאליה מתכנסים הקווים מהמרחב ויוצרים בכך אשליה של עומק. במילים פשוטות - הנקודה שהקוויים מובילים אליה.
הפרספקטיבה (Perspective) היא טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק. במילים אחרות, הפרספקטיבה מאפשרת לנו להציג אובייקטים תלת-ממדיים על משטח דו-ממדי, כמו בציור או בשרטוטים אדריכליים.
הפרספקטיבה, שמתבססת על העיקרון ש"רחוק יותר נראה קטן יותר",היא מהשיטות הטובות ביותר שפיתחו הציירים כדי לצייר ציורים המקנים תחושה של עומק.
הפרספקטיבה מתבססת על נקודת מגוז, הנקודה שממנה יוצאים קווים בציור. הם המאפשרים לקבוע במדויק את גודלם של אובייקטים שונים בציור ואת הפרופורציות ביניהם. בזכות הפרספקטיבה מצליחים הציירים להציג בציור עצמים בחלל, בגודל ובצורה דומים לאופן שבו הם היו נראים לעין במציאות.
ישנן עוד פרספקטיבות, כמו הפרספקטיבה המתמטית (או הגאומטרית), שמבוססת על כך שכל עצם נראה קטן יותר ככל שמרחקו מהעיו גדול יותר. לעומתה, פרספקטיבה אטמוספירית, המכונה לעתים ספומאטו, מניחה שאובייקטים רחוקים יותר נראים מטושטשים יותר ובעלי צבעים יותר קרים.
הנה הפרספקטיבה ונקודת המגוז בציור המפורסם "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י:
https://youtu.be/ODEvCINTADs
כיצד ניתן לשלב בפרספקטיבה את הפירוש השני שלה - היותה נקודת מבט:
https://youtu.be/B4ac6Toj-Ho
דוגמה לציור פרספקטיבה שכולה יוצאת מנקודה מרכזית אחת - נקודת מגוז:
https://youtu.be/XzJNdAu9EHk
ודוגמה מתוחכמת יותר של רעיון נקודת המגוז:
https://youtu.be/7ZYBWA-ifEs
וציור שנוצר ממספר קווי פרספקטיבה בודדים:
https://youtu.be/MChgpwcVRFQ
ג'וטו די בונדונה
האיטלקי ג'וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה (Giotto di Bondone), שנודע בתולדות האמנות בתור ג'וטו, היה האמן הראשון של הרנסאנס האיטלקי. כנער הוא היה רועה צאן והתגלה כבעל יכולת ציור מופלאה וטבעית לחלוטין, שהתבססה על התבוננות בטבע, במקום על לימוד והקפדה על חוקי הציור ה"נכונים" של תקופתו. כך היה לצייר ואדריכל שקיבל חינוך אמנותי בסוף ימי הביניים, אך היה הראשון בגל של אמנים שיצרו אמנות ברוח חדשה. על אף שהוא מעולם לא התנתק מהעבר ומהמסורת האמנותית של ימי הביניים, היה ג'וטו אחד האמנים הראשונים שפרצו דרך לעידן הרנסאנס ולחידושים שיהפכו אותה לשונה מקודמתה.
תרומתו הראשונה של ג'וטו הייתה בהדגשה של החשיבות להתבונן בעולם, כדי להבינו. זה היה חידוש שהושפע לא מעט מאותה רוח של המדענים בני תקופתו, אותם חוקרים שיתחילו את המהפכה המדעית המוקדמת, מהפכה שההתבוננות והבחינה של הטבע היא אחד היסודות החשובים שלה. בניגוד לציורי הקדושים של תקופתו, שבהם כל דמויות הקדושים היו בעלי אותה ארשת פנים, הוא צייר פנים שונות לדמויות בציוריו. לא רק הבעות פנים מגוונות הוא שילב, אלא גם פנים שלא היו מושלמות, אלא אנושיות ולעיתים אף מכוערות, כמו בני-אדם. בציוריו התייחס ג'וטו באופן מתקדם גם לאור ולאופן והכיוון שבהם הוא פועל ומוטל בציור.
ההתבוננות הזו זיכתה את ג'וטו ביכולת הגאונית להתגבר על המבט הקפוא שאפיין את הדמויות המצוירות של הקדושים והמדונות עד אז. לראשונה הצליח ג'וטו לשלב בעיניהם את המבט הנשגב והשמיימי, עם העומק המוסרי והטהור ולשקף בהן את רוח האדם. עיניהם התמלאו לראשונה בחיים ובאנושיות. כמו שהכניס את האדם הפשוט לציור, הוא הכניס אליו את הבעות הפנים ואפילו הכיעור האנושי והפך את הציור לטבעי, נטורליסטי.
ג'וטו גם שבר הרבה מוסכמות בציור הביזנטי ושל ימי הביניים. כשהוא ממקם את ישו, הדמות הראשית, בצד הציור "הקינה על מות ישו" ולא במרכזו, הוא יוצר קווים שמוליכים אליה את העין. המדרון מוביל מהעץ, סמל לחיים, היישר אל ישו המת. חידוש אחר הוא היכולת לראשונה לייצר כמה מישורים ולהכניס עומק בציור. הוא מסתיר דמויות על ידי אחרות וכך משתמש באפקט ההסתרה של הנשים כדי לייצר תחושה של עומק. אצלו מוכנסות לראשונה אפילו דמויות המפנות את גבן אל המתבונן. במובנים רבים הוא הצייר החדשן ביותר של תקופתו.
תרומתו הגדולה של ג'וטו לאמנות היא הפרספקטיבה, או ליתר דיוק הפרספקטיבה הציורית. זוהי שיטה שמושפעת מהמדע והגאומטריה, שבה יוצרים בציור אשליה של עומק ומרחב תלת-ממדי, כדי להקנות לציור ממד אמיתי יותר, ריאליסטי.
הפרספקטיבה של ג'וטו תהפוך עם השנים לאחד מהיסודות של הריאליזם, שיתפוס מקום מרכזי ברנסאנס. כמו שציור עם פרספקטיבה מושך אל נקודת המגוז שלו, זו המרכזת את כל הקווים המדומים של העומק, כך הפכה השיטה עצמה לנקודה כזו בתולדות הציור הריאליסטי.
הנה סיפורו של ג'וטו בקצרה ובדרך שהוא היה אוהב:
https://youtu.be/z9fyhBXVzgk
קטעים מסרט שמספר על ג'וטו די בונדונה ויצירת הפרספקטיבה:
https://youtu.be/0wEtac3A7ro
מציוריו ועבודותיו הנוספות:
https://youtu.be/3siMvDQkhoE
והוכחה לכך שעבודותיו של ג'וטו מתאימות מאד לאנימציית תלת ממד:
https://youtu.be/3i9oOG-6IbA
אם תהיתם פעם למה המדונה בציורים הנוצריים צוירה פעם כשיש בה הסתרה של יופייה או אפילו עיוות גופני כלשהו, דעו לכם שיש סיבות היסטוריות של ממש לכך.
בימי הביניים נהגו לצייר גם את הילדים בצורה מכוערת, שמזכירה יותר אנשים מבוגרים ולא יפים, מאשר ילדים חמודים.
לגבי דמויות דתיות, זה בא מרעיון שנקרא בלטינית Homunculus, או "איש קטן" ולפיו ישו ומריה נולדו בדיוק כשם שייראו בעתיד ולא כילדים. לכן תוארו הילדים הקדושים עם פנים של מבוגרים.
ובכלל, הרעיון של יופי באמנות לא כל כך התקיים בימי הביניים. לא הייתה אז אמנות לעצמה אלא בעיקר אמנות ששירתה מטרות דתיות. אמנים אז לא חתמו בשמם על יצירות ומבקרי אמנות היה מושג שלא הומצא עדיין. תנאי החיים היו אז קשים וברוב המקרים אנשים עסקו בהישרדות פיזית והתמודדות עם העוני והדלות שחוו רובם.
רק בתקופת הרנסאנס, כשאנשים החלו להאמין בהומניזם, באדם הפרטי ובעולמו הרוחני, החלו לצייר את הקדושים כבני אדם וחשבו כיצד להפוך אותם ליפים. אחרים, כמו העשירים שהחלו להתעשר ולהזמין ציורים של ילדיהם, ביקשו לראות אותם יפים וחמודים.
באופן מעניין החזיר בהמשך הצייר הנודע ג'וטו די בונדונה, את הכיעור האנושי אל האמנות וכך הפך את הציור לטבעי יותר. אבל זה כבר סיפור אחר...
זו ההיסטוריה שהביאה להסתרת היופי ולהכנסת עיוותים מכוונים בציורים הנוצריים של המדונה (מתורגם):
https://youtu.be/ReM-G9V5VrY
וסיפורם של הילדים שצוירו בימי הביניים כאנשים קטנים ומכוערים:
https://youtu.be/xFcF_qfLHeQ
אמנות הציור בתקופת הרנסאנס הביאה לציור את הריאליזם והרגש. כלומר, האמנים של הרנסאנס השתדלו תמיד להציג את דמות האדם ומושאי הציור בכלל, בצורה אמיתית כל הניתן, או במונח המקובל בעולם האמנות - בצורה ריאליסטית.
לשם כך הם השתמשו בשיטות חדשות, כמו המחשת העומק (פרספקטיבה) או החיקוי המדויק של האופן שבו האור הטבעי מוטל על דברים. ההתבוננות של ציירי הרנסאנס בעולם והחקר המתמיד שלו, אפשרו להם לתעד בציוריהם טוב יותר את המציאות.
ציירי הרנסאנס המרכזיים היו מיכאלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ורפאל. בציוריהם הם ציירו דיוקנאות רבים של אנשים, נופים ותמונות שמתארות את סיפורי התנ"ך, אך הם עשו זאת באופן אחר לחלוטין מאמני ימי הביניים.
כי בעוד אמנות ימי הביניים לא ניסתה לדייק בייצוג המציאות והדגישה דווקא את הסמלים הדתיים של הנצרות, אמני הרנסאנס חזרו לריאליזם הקלאסי שאפיין את אמני העת העתיקה, אלו של יוון ורומי העתיקות, והחשיבו מאד את הקומפוזיציה, הסימטריה, הפרספקטיבה והאור.
ואכן, ההשפעות העיקריות על ציירי הרנסנס באו מאמנות יוון העתיקה ורומי העתיקה.
הנה אמני הרנסאנס:
https://youtu.be/ppgsOXjYZlE
סקירה על אמנות הרנסאנס:
https://youtu.be/xf2G2Il8crw
לצורך ציוריו, לאונרדו דה וינצ'י למד את האנטומיה של גוף האדם:
https://youtu.be/jMTJD5hTx4U
ג'וטו די בונדונה, שהיה גם אדריכל, השתמש בחלל והחל את השימוש בפרספקטיבה:
https://youtu.be/3siMvDQkhoE
והנה תכנית חינוכית על רפאל (עברית):
https://youtu.be/G5y0EmxFme0?long=yes
נקודת מגוז (Vanishing Point), שלעיתים מכונה נקודת ההיעלמות, היא הנקודה בציור או רישום של פרספקטיבה, שאליה מתכנסים הקווים מהמרחב ויוצרים בכך אשליה של עומק. במילים פשוטות - הנקודה שהקוויים מובילים אליה.
הפרספקטיבה (Perspective) היא טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק. במילים אחרות, הפרספקטיבה מאפשרת לנו להציג אובייקטים תלת-ממדיים על משטח דו-ממדי, כמו בציור או בשרטוטים אדריכליים.
הפרספקטיבה, שמתבססת על העיקרון ש"רחוק יותר נראה קטן יותר",היא מהשיטות הטובות ביותר שפיתחו הציירים כדי לצייר ציורים המקנים תחושה של עומק.
הפרספקטיבה מתבססת על נקודת מגוז, הנקודה שממנה יוצאים קווים בציור. הם המאפשרים לקבוע במדויק את גודלם של אובייקטים שונים בציור ואת הפרופורציות ביניהם. בזכות הפרספקטיבה מצליחים הציירים להציג בציור עצמים בחלל, בגודל ובצורה דומים לאופן שבו הם היו נראים לעין במציאות.
ישנן עוד פרספקטיבות, כמו הפרספקטיבה המתמטית (או הגאומטרית), שמבוססת על כך שכל עצם נראה קטן יותר ככל שמרחקו מהעיו גדול יותר. לעומתה, פרספקטיבה אטמוספירית, המכונה לעתים ספומאטו, מניחה שאובייקטים רחוקים יותר נראים מטושטשים יותר ובעלי צבעים יותר קרים.
הנה הפרספקטיבה ונקודת המגוז בציור המפורסם "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י:
https://youtu.be/ODEvCINTADs
כיצד ניתן לשלב בפרספקטיבה את הפירוש השני שלה - היותה נקודת מבט:
https://youtu.be/B4ac6Toj-Ho
דוגמה לציור פרספקטיבה שכולה יוצאת מנקודה מרכזית אחת - נקודת מגוז:
https://youtu.be/XzJNdAu9EHk
ודוגמה מתוחכמת יותר של רעיון נקודת המגוז:
https://youtu.be/7ZYBWA-ifEs
וציור שנוצר ממספר קווי פרספקטיבה בודדים:
https://youtu.be/MChgpwcVRFQ
