שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מיהם הקו קלוקס קלאן?
קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan או בקיצור KKK) הוא ארגון ידוע לשמצה ורווי שנאה וגזענות שהתפתח בארצות הברית. חברי הארגון, לבנים אמריקאיים ושמרנים, מזוהים במצעדי הלפידים המאיימים שלהם, שהם עורכים בלילות כשהם עטויים בברדסים לבנים ובמעשי אלימות ופשע כנגד שחורים ובני מיעוטים.
חברי הארגון הגזעני "קו קלוקס קלאן" דגלו תמיד בעליונות הגזע הלבן. הארגון המוכר נוסד בשנת 1915, אך השתמש בשם של ארגון קודם בעל שם זהה, שפעל במאה ה-19. בארגון הראשון פעלו לבנים מהדרום, שזה עתה הובס במלחמת האזרחים האמריקאית. אז הם התנגדו לשיקום שכפה הצפון המנצח על הדרום והתמקדו במעשי טרור ורצח של אלפים מתושבי הצפון שהגיעו לסחור ולשקם את דרום ארה"ב ושל עבדים שזה עתה שוחררו מהעבדות.
הארגון החדש, שהוקם בהשראת הסרט הגזעני והחשוב "הולדתה של אומה", היה זהיר יותר אך עדיין מזוהה באנטישמיות שלו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בשיא כוחו, הגיע הארגון למיליוני חברים ול-15 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בארה"ב ובהדרגה הוסיפו חברי ה-KKK לרשימת השנואים שלהם גם את הקתולים והמהגרים לארה"ב. אך במהלך "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה הקו קלוקס קלאן הלך והדרדר, בין השאר בגלל תמיכת חלק ממנהיגיו בהיטלר ובאידיאולוגיה הנאצית.
כיום ישנן בארה"ב "קבוצות שנאה" רבות המזהות עצמן כ-KKK, אך הן פועלות עצמאית ואף מפוצלות ביניהן.
הנה הולדת הקו קלוקס קלאן:
https://youtu.be/5CTG58jIlNA
הקו קלוקס קלאן היום:
https://youtu.be/5VzKRI7JbVk
בסרט של האחים כהן "אחי, איפה אתה?":
https://youtu.be/v0fFKNCKIhE?long=yes
וכתבת טלוויזיה על האפרו-אמריקאי שהצליח להידבר איתם וליצור קשר טוב (עברית):
https://youtu.be/e1DRs3G7mko?long=yes
מה הסיפור של שיר המחאה המצמרר "פרי מוזר"?
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב 1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר ''פרי מוזר'', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/byCFxNUo0Cw
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
במה נודעה מלכת הבלוז בילי הולידיי?
כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.
מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.
מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.
בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.
במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.
אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.
בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.
אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.
די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.
אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.
גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.
בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.
במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.
הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה.
על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.
הנה סיפורה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw
שרה עם לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
השיר "הגבר שלי" (My Man):
https://youtu.be/IQlehVpcAes
לבדה:
https://youtu.be/N0aaZnxnkEo
עם קאונט בייסי:
https://youtu.be/VtKQynXZCZQ
"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):
https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY
ותפקידה המרגש של בילי הולידיי בסיפור המצמרר של השיר "פרי מוזר":
https://youtu.be/7b4Z4O1m63M?long=yes
מה היה הרנסנס של הארלם?
הארלם רנסאנס (Harlem Renaissance), או "הרנסאנס של הארלם" היה פיצוץ של פריחה תרבותית מרהיבה, לצד יצירתיות שחורה, שהתרחשו בשכונת הארלם שבמנהטן, החל משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.
בתקופה הזו, שנמשכה כ-15 שנים, עד המשבר הכלכלי הגדול, הפכה הארלם למרכז תוסס של אמנות, מוזיקה, ספרות ותיאטרון שהשפיע על התרבות האמריקאית כולה. כי תקופה זו הביאה לידי ביטוי את הכישרון היצירתי המדהים של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.
הסיפור מתחיל בהגירה הגדולה של השחורים מהדרום לצפון, בתחילת המאה ה-20. אלפי משפחות עזבו את חייהם הקשים תחת ההפרדה הגזעית והאפלייה של "חוקי ג'ים קרואו" הנפוצים בדרום, ועברו לערים הגדולות שבצפון, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. רבים מהם הגיעו להארלם, שהייתה במהירות לשכונה תוססת עם קהילה חזקה ומלאת חיים.
הארלם עצמה נוסדה במאה ה-17 כיישוב הולנדי קטן בשם "ניו הארלם" (Nieuw Haarlem), על שם העיר הארלם בהולנד. במהלך המאה ה-19 היא הפכה לשכונת מגורים יוקרתית של המעמד הבינוני-גבוה הלבן במנהטן, עם רחובות רחבים ובתי אבן חומים ומפוארים.
עם השינויים הכלכליים והחברתיים שאירעו בתחילת המאה ה-20, החלה הארלם לשנות את פניה והפכה למרכז תוסס של חיים רב-תרבותיים. הקהילה השחורה והגדולה, שהפכה דומיננטית בשכונה, התקיימה כשלצידה קהילות משגשגות של איטלקים, יהודים ופורטוריקנים. כל אחת מהן תרמה את חלקה לפסיפס התרבותי העשיר של הארלם.
אחד המוקדים של הפעילות החברתית, תרבותית ורוחנית בשכונה הייתה כנסיית האבינגדון, שהנהיג הכומר אדם קלייטון פאוול ג'וניור (Adam Clayton Powell Jr.). בנוסף למקום תפילה הפכה הכנסייה גם למרכז קהילתי שוקק חיים ופעילות, שתמך באמנים, סופרים ומוסיקאים צעירים.
האווירה התוססת בהארלם והמפגש שבין הקהילות המגוונות הצמיחו את הרנסנס בהארלם. השם רנסאנס, שמשמעותו "תחייה", ניתן לה כי זו הייתה תקופה של פריחת היצירה האפרו-אמריקאית, שעתידה להשפיע על התרבות האמריקאית כולה.
הרנסנס של הארלם הפך לתקופה בה פרחו אפרו-אמריקאים ובלטו ביצירתיות שלהם. רבים מבתי השכונה הגדולים הפכו למועדונים, לתיאטראות ולגלריות ורחובות הארלם החלו מתמלאים במוסיקה, אמנות וחיי לילה סוערים.
הסאונד המוביל של "הרנסאנס" הזה היו הבלוז והג'אז שנבע ממנו. כסגנון מוסיקלי חדשני שערבב מסורות אפריקאיות עם הרמוניות מערביות, לג'אז היה מקום של כבוד בתרומתו לקהילה השחורה והענקית של הארלם. מי שבעבר היו מדוכאים כעבדים, מצאו את עצמם בניו יורק כשהם מפתחים דרכי ביטוי אמנותי נהדרות וזוכים להצלחה, שנאסרה עליה בעבר.
הג'אז חגג את החיים במועדונים המפורסמים שקמו בשכונה, בדגש על ה"קוטון קלאב" (Cotton Club), "מועדון הכותנה" האגדי, לצד ה"סבוי בולרום" (Savoy Ballroom), בהם הופיעו תזמורות ואמנים שחורים בפני קהל לבן.
במידה רבה סימל הרנסנס של הארלם את כוח המוח השחור והמשוחרר של אמריקה. לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong) המציא בו מחדש את האלתור הווירטואוזי בחצוצרה, בעוד דיוק אלינגטון (Duke Ellington) יוצר כאן תזמורות ג'אז מתוחכמות ומצליחות, שהפכו את המוסיקה השחורה לאמנות גבוהה באמריקה.
במחול, הפך הסווינג שהתפתח מהג'אז לריקוד הלאומי של אמריקה והשפיע בהמשך על כל תרבות הפופ המודרנית.
בספרות, יצרו משוררים וסופרים, כמו לנגסטון יוז (Langston Hughes) וזורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston), יצירות שחגגו את הגאווה השחורה ואת היופי של התרבות האפרו-אמריקאית.
באמנות החזותית, יצר אהרון דאגלס (Aaron Douglas) סגנון ייחודי שמיזג אלמנטים אפריקאים עם מודרניזם אמריקאי והשפיע על דורות של אמנים אחריו.
ומה שהפך את רנסנס הארלם למיוחד כל כך היה שהוא לא היה רק תנועה אמנותית - הוא היה הצהרה של זהות, גאווה ועוצמה תרבותית. במסגרתו, זכו לראשונה אמנים אפרו-אמריקאים להכרה רחבה והשפיעו על הזרם המרכזי של התרבות האמריקאית.
המוסיקה, הספרות והאמנות שנוצרו בתקופה זו לא רק שינו את פני האמנות האמריקאית, אלא אף סללו את הדרך לתנועות זכויות האזרח שיבואו בהמשך.
השפעת הרנסנס של הארלם ממשיכה להדהד בארצות הברית עד היום. תקופה זו הראתה לעולם את העושר והעומק של התרבות האפרו-אמריקאית, והוכיח שאמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי מתמשך ולביטוי של זהות תרבותית.
הנה סיפורו של הרנסאנס ההארלמי:
https://youtu.be/9gboEyrj02g
על התנועה שצמחה מהדיכוי לשמחת החיים:
https://youtu.be/nnU0pDo9PtU
הרנסאנס השחור בשחור לבן - צילומי התקופה:
https://youtu.be/0ivWbxiVFTs
אופנת הרנסנס של הארלם:
https://youtu.be/Pt0lB2y1Zp0
זה היה גם רנסנס לתנועת הלהט"ב:
https://youtu.be/71fKS2SF-0U
מועדון הכותנה המפורסם בהארלם:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
סרטון תיעודי קצר על הארלם והרנסאנס שלה:
https://youtu.be/SkTVYtjKiF8?long=yes
ג'ים קרואו
קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan או בקיצור KKK) הוא ארגון ידוע לשמצה ורווי שנאה וגזענות שהתפתח בארצות הברית. חברי הארגון, לבנים אמריקאיים ושמרנים, מזוהים במצעדי הלפידים המאיימים שלהם, שהם עורכים בלילות כשהם עטויים בברדסים לבנים ובמעשי אלימות ופשע כנגד שחורים ובני מיעוטים.
חברי הארגון הגזעני "קו קלוקס קלאן" דגלו תמיד בעליונות הגזע הלבן. הארגון המוכר נוסד בשנת 1915, אך השתמש בשם של ארגון קודם בעל שם זהה, שפעל במאה ה-19. בארגון הראשון פעלו לבנים מהדרום, שזה עתה הובס במלחמת האזרחים האמריקאית. אז הם התנגדו לשיקום שכפה הצפון המנצח על הדרום והתמקדו במעשי טרור ורצח של אלפים מתושבי הצפון שהגיעו לסחור ולשקם את דרום ארה"ב ושל עבדים שזה עתה שוחררו מהעבדות.
הארגון החדש, שהוקם בהשראת הסרט הגזעני והחשוב "הולדתה של אומה", היה זהיר יותר אך עדיין מזוהה באנטישמיות שלו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בשיא כוחו, הגיע הארגון למיליוני חברים ול-15 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בארה"ב ובהדרגה הוסיפו חברי ה-KKK לרשימת השנואים שלהם גם את הקתולים והמהגרים לארה"ב. אך במהלך "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה הקו קלוקס קלאן הלך והדרדר, בין השאר בגלל תמיכת חלק ממנהיגיו בהיטלר ובאידיאולוגיה הנאצית.
כיום ישנן בארה"ב "קבוצות שנאה" רבות המזהות עצמן כ-KKK, אך הן פועלות עצמאית ואף מפוצלות ביניהן.
הנה הולדת הקו קלוקס קלאן:
https://youtu.be/5CTG58jIlNA
הקו קלוקס קלאן היום:
https://youtu.be/5VzKRI7JbVk
בסרט של האחים כהן "אחי, איפה אתה?":
https://youtu.be/v0fFKNCKIhE?long=yes
וכתבת טלוויזיה על האפרו-אמריקאי שהצליח להידבר איתם וליצור קשר טוב (עברית):
https://youtu.be/e1DRs3G7mko?long=yes
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב 1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר ''פרי מוזר'', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/byCFxNUo0Cw
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.
מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.
מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.
בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.
במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.
אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.
בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.
אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.
די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.
אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.
גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.
בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.
במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.
הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה.
על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.
הנה סיפורה של בילי הולידיי:
https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw
שרה עם לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
השיר "הגבר שלי" (My Man):
https://youtu.be/IQlehVpcAes
לבדה:
https://youtu.be/N0aaZnxnkEo
עם קאונט בייסי:
https://youtu.be/VtKQynXZCZQ
"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):
https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY
ותפקידה המרגש של בילי הולידיי בסיפור המצמרר של השיר "פרי מוזר":
https://youtu.be/7b4Z4O1m63M?long=yes
הארלם רנסאנס (Harlem Renaissance), או "הרנסאנס של הארלם" היה פיצוץ של פריחה תרבותית מרהיבה, לצד יצירתיות שחורה, שהתרחשו בשכונת הארלם שבמנהטן, החל משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.
בתקופה הזו, שנמשכה כ-15 שנים, עד המשבר הכלכלי הגדול, הפכה הארלם למרכז תוסס של אמנות, מוזיקה, ספרות ותיאטרון שהשפיע על התרבות האמריקאית כולה. כי תקופה זו הביאה לידי ביטוי את הכישרון היצירתי המדהים של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.
הסיפור מתחיל בהגירה הגדולה של השחורים מהדרום לצפון, בתחילת המאה ה-20. אלפי משפחות עזבו את חייהם הקשים תחת ההפרדה הגזעית והאפלייה של "חוקי ג'ים קרואו" הנפוצים בדרום, ועברו לערים הגדולות שבצפון, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. רבים מהם הגיעו להארלם, שהייתה במהירות לשכונה תוססת עם קהילה חזקה ומלאת חיים.
הארלם עצמה נוסדה במאה ה-17 כיישוב הולנדי קטן בשם "ניו הארלם" (Nieuw Haarlem), על שם העיר הארלם בהולנד. במהלך המאה ה-19 היא הפכה לשכונת מגורים יוקרתית של המעמד הבינוני-גבוה הלבן במנהטן, עם רחובות רחבים ובתי אבן חומים ומפוארים.
עם השינויים הכלכליים והחברתיים שאירעו בתחילת המאה ה-20, החלה הארלם לשנות את פניה והפכה למרכז תוסס של חיים רב-תרבותיים. הקהילה השחורה והגדולה, שהפכה דומיננטית בשכונה, התקיימה כשלצידה קהילות משגשגות של איטלקים, יהודים ופורטוריקנים. כל אחת מהן תרמה את חלקה לפסיפס התרבותי העשיר של הארלם.
אחד המוקדים של הפעילות החברתית, תרבותית ורוחנית בשכונה הייתה כנסיית האבינגדון, שהנהיג הכומר אדם קלייטון פאוול ג'וניור (Adam Clayton Powell Jr.). בנוסף למקום תפילה הפכה הכנסייה גם למרכז קהילתי שוקק חיים ופעילות, שתמך באמנים, סופרים ומוסיקאים צעירים.
האווירה התוססת בהארלם והמפגש שבין הקהילות המגוונות הצמיחו את הרנסנס בהארלם. השם רנסאנס, שמשמעותו "תחייה", ניתן לה כי זו הייתה תקופה של פריחת היצירה האפרו-אמריקאית, שעתידה להשפיע על התרבות האמריקאית כולה.
הרנסנס של הארלם הפך לתקופה בה פרחו אפרו-אמריקאים ובלטו ביצירתיות שלהם. רבים מבתי השכונה הגדולים הפכו למועדונים, לתיאטראות ולגלריות ורחובות הארלם החלו מתמלאים במוסיקה, אמנות וחיי לילה סוערים.
הסאונד המוביל של "הרנסאנס" הזה היו הבלוז והג'אז שנבע ממנו. כסגנון מוסיקלי חדשני שערבב מסורות אפריקאיות עם הרמוניות מערביות, לג'אז היה מקום של כבוד בתרומתו לקהילה השחורה והענקית של הארלם. מי שבעבר היו מדוכאים כעבדים, מצאו את עצמם בניו יורק כשהם מפתחים דרכי ביטוי אמנותי נהדרות וזוכים להצלחה, שנאסרה עליה בעבר.
הג'אז חגג את החיים במועדונים המפורסמים שקמו בשכונה, בדגש על ה"קוטון קלאב" (Cotton Club), "מועדון הכותנה" האגדי, לצד ה"סבוי בולרום" (Savoy Ballroom), בהם הופיעו תזמורות ואמנים שחורים בפני קהל לבן.
במידה רבה סימל הרנסנס של הארלם את כוח המוח השחור והמשוחרר של אמריקה. לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong) המציא בו מחדש את האלתור הווירטואוזי בחצוצרה, בעוד דיוק אלינגטון (Duke Ellington) יוצר כאן תזמורות ג'אז מתוחכמות ומצליחות, שהפכו את המוסיקה השחורה לאמנות גבוהה באמריקה.
במחול, הפך הסווינג שהתפתח מהג'אז לריקוד הלאומי של אמריקה והשפיע בהמשך על כל תרבות הפופ המודרנית.
בספרות, יצרו משוררים וסופרים, כמו לנגסטון יוז (Langston Hughes) וזורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston), יצירות שחגגו את הגאווה השחורה ואת היופי של התרבות האפרו-אמריקאית.
באמנות החזותית, יצר אהרון דאגלס (Aaron Douglas) סגנון ייחודי שמיזג אלמנטים אפריקאים עם מודרניזם אמריקאי והשפיע על דורות של אמנים אחריו.
ומה שהפך את רנסנס הארלם למיוחד כל כך היה שהוא לא היה רק תנועה אמנותית - הוא היה הצהרה של זהות, גאווה ועוצמה תרבותית. במסגרתו, זכו לראשונה אמנים אפרו-אמריקאים להכרה רחבה והשפיעו על הזרם המרכזי של התרבות האמריקאית.
המוסיקה, הספרות והאמנות שנוצרו בתקופה זו לא רק שינו את פני האמנות האמריקאית, אלא אף סללו את הדרך לתנועות זכויות האזרח שיבואו בהמשך.
השפעת הרנסנס של הארלם ממשיכה להדהד בארצות הברית עד היום. תקופה זו הראתה לעולם את העושר והעומק של התרבות האפרו-אמריקאית, והוכיח שאמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי מתמשך ולביטוי של זהות תרבותית.
הנה סיפורו של הרנסאנס ההארלמי:
https://youtu.be/9gboEyrj02g
על התנועה שצמחה מהדיכוי לשמחת החיים:
https://youtu.be/nnU0pDo9PtU
הרנסאנס השחור בשחור לבן - צילומי התקופה:
https://youtu.be/0ivWbxiVFTs
אופנת הרנסנס של הארלם:
https://youtu.be/Pt0lB2y1Zp0
זה היה גם רנסנס לתנועת הלהט"ב:
https://youtu.be/71fKS2SF-0U
מועדון הכותנה המפורסם בהארלם:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
סרטון תיעודי קצר על הארלם והרנסאנס שלה:
https://youtu.be/SkTVYtjKiF8?long=yes
