» «
ג'ימי הנדריקס
למה הנדריקס הוא גיטריסט הרוק הטוב בכל הזמנים?



בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.

זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".

אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.

נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.

הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר.

ואת שלושתם הוא עשה נהדר.

בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".

ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.

הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.

גל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...

אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.

אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".


גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):

https://youtu.be/v6S94GbfJwg


סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU


קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:

http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s


רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:

http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk


המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:

https://youtu.be/6t4qXH_YaBs


"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):

https://youtu.be/6bnfQIsWFrM


הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):

https://youtu.be/oVLtmMIuYxY


וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:

https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes
הנדריקס וקלפטון
מה קרה בקרב הגיטריסטים הגדול אי-פעם?



אם היה בעולם הרוק משהו דומה לאליפות העולם באיגרוף זה ודאי היה אותו מפגש, שמעולם לא תועד, בין שני הגיטריסטים הגדולים בעולם.

המפגש הזה נולד בשנות ה-60, כשהבאסיסט של להקת "האנימלס" הבריטית, צ'ס צ'נדלר, הגיע לקפה "וואה" בניו יורק כדי לראות את הגיטריסט שכל ניו יורק מדברת עליו. כבר מהצלילים הראשונים שלו, נפלה לו הלסת... מבחינתו מדובר היה בכלומניק עם גיטרה חשמלית, שמנגן כמו השטן. צ'נדלר, שלהקתו התפרקה והוא חלם להפוך למנהל אמנים, נדהם מהגאון שעמד לפניו. מעולם הוא לא שמע כשרון כל כך מרהיב ופראי, תופעת טבע של ממש, גיטריסט שאיש לא עיבד וקלקל, ששום קלישאת גיטרה לא הייתה במוסיקה שלו ושום מסחור לא הורגש בשירתו. זה היה ג'ימי הנדריקס, השם שעומד להיות השם החם ביותר בעולם הרוק בשנים הקרובות.

הילד שלימד את עצמו לנגן בגיטרה וניגן בגיטרה הפוכה כי הוא היה שמאלי, אבל עני מדי מכדי לקנות גיטרה לשמאליים, היה הדבר הכי מסעיר שצ'נדלר פגש בחייו.

צ'נדלר החתים אותו, תוך שהוא מפנטז על להיות הבריאן אפשטיין של הנדריקס ומיהר להביאו ללונדון להופעות. זו הייתה תקופה שבה הבירה הבריטית נשטפה במוסיקת הרוק הפסיכדלית והנדריקס ביקש רק דבר אחד - להיפגש ואם אפשר לג'מג'ם עם אריק קלפטון וג'ף בק. מבחינתו הם היו אגדות והוא היה מעריץ. מבחינתם הוא לא היה קיים...

איש לא חלם על מפגש-העל שיווצר שם. קלפטון היה הגיטריסט של להקת "קצפת" (Cream), סופרגרופ שניגנה רוק קשיח, מדויק ועם סולואים יצירתיים להפליא של שלושת הנגנים, סולואים שאגב פשוט לא נגמרו... לונדון העריצה את הלהקה הזו וכולם ראו בקלפטון אליל רוק וכינו אותו "אלוהים של הגיטרה". גם הנדריקס, מעריץ נלהב, חלם על הופעה ולו גם קצרה עם קלפטון, לחוש את אוויר הפסגות שהוא נושם, או מייצר, או מנגן...

צ'נדלר סידר להנדריקס להצטרף להופעה של "קרים" בפני סטודנטים בלונדון. קלפטון קיבל אותו בנימוס בריטי ואולי חשב שמדובר בחובב אמריקאי בעל קשרים שבא לג'מג'ם איתו. אבל כשהנדריקס התחבר למגבר הבאס עם החשמלית שלו, הוא בחר, מבלי לדעת זאת, בשיר שקלפטון מאז ומתמיד התקשה לנגן.

כשהנדריקס החל לנגן באותו ערב, השמיים של הרוק נפלו. קלפטון ראה את הגדול בסיוטיו מתממש. הוא עזב לאיטו את הבמה והביט מבחוץ. הוא הספיק לומר למישהו בצד שתמיד ידע שיבוא רגע כזה. הנדריקס היה היהלום הלא מלוטש, אך המבריק, הווירטואוזי והמוסיקלי ביותר שראה. הוא ניגן בחדווה מיומנת ובהתלהבות שגרמה למלך הגיטרה קלפטון לחוש ברע. הוא והגיטרה שלו היו יחידה מהודקת ושלמה של מוסיקליות בלתי-נתפסת. כשהוא שר המצב נעשה רק יותר קשה, כי השלמות צעקה ממנו גאונות. היו שם טכניקות וצלילים שאיש לא הכיר. פידבקים ש"מדברים" פסיכדלית שוטפת, נגינה מאחורי הגב, עם השיניים, בין הרגליים ומה לא. היו לו "ריפים", משפטי גיטרה, מדהימים ביופיים. הריפים האלה היו מקוריים, לא שגרתיים ויצירתיים להפליא. כל מי שמבין זיהה שהילד הזה שלימד את עצמו גיטרה, פשוט לא ידע לעצור בזמן. הוא ידע הכל. הגיטרה הייתה הוא והוא היה הגיטרה שלו.

גם הקהל ראה התגלות. ברגע אחד הנדריקס זינק ממעמד של נגן בבית קפה למה שיכונה בפשטות "הגיטריסט הגדול ביותר אי-פעם". בתוך שעות כל לונדון הרוקיסטית דיברה על הגיטריסט האמריקאי שהבלוז שלו הרג את אלוהים. בקהל הסטודנטים שראה את מפגש הענקים הזה היה גם הסטודנט לארכיטקטורה רוג'ר ווטרס, מי שיהיה בעתיד המנהיג של פינק פלויד. שנים אחר כך הוא יעיד בראיון שחווה באותה הופעה חוויה מיסטית ועוצמתית.

מיד אחרי ההופעה הרכיב צ'נדלר להנדריקס את ה"קצפת" שלו - מתופף ובאסיסט שביחד עם הנדריקס יקבלו את השם המיתולוגי של "The Jimi Hendrix Experience". ההרכב הזה ירוץ עם הנדריקס עד שכל העולם יכיר אותו. זה קרה, כצפוי יש לומר, די מהר...


זה סיפור המפגש של שני ענקי הגיטרה החשמלית הנדריקס ואריק קלפטון בלונדון:

https://youtu.be/kS6Mlytx5Nc


ובקצרה:

https://youtu.be/6t4qXH_YaBs


כך ודאי נשמע הנדריקס באותה הופעה:

https://youtu.be/qFfnlYbFEiE


או כך:

https://youtu.be/_PVjcIO4MT4
רוברט ג'ונסון
האם כרת הגיטריסט רוברט ג'ונסון ברית עם השטן?



קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק... מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.

הוא חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה. כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.

כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.

רוברט מופיע עם נגינה עלובה ולא סופרים אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי. הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי.

רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח. וירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.

אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל. בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש בשטן. הוא לקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון. האחרון זכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז.

סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, הוא הפגין את יכולתו והפך כוכב.

אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה הזהיר את ג'ונסון שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם... זמן קצר אחרי כן הוא התמוטט. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת הוא מת מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שקשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועולם המוסיקה הפופולרית מאז. המרעיל מעולם לא נענש על מעשהו.


הנה ג'ונסון:

https://youtu.be/Yd60nI4sa9A


בלוז "אני והשטן":

https://youtu.be/3MCHI23FTP8


על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:

https://youtu.be/feIaNfFONWo


ואריק קלפטון מבצע את "אהבה לשווא" שלו:

https://youtu.be/OZCREueK6OI
דיסטורשן (מוזיקה)
מה הסיפור של הדיסטורשן?



מי לא מכיר את הדיסטורשן (Distortion) - הצליל הצרוד, המעוות בעוצמה רבה של הגיטרה, זה שיוצא ממגבר המכוון חזק מדי או שמרוב אפקט הוא צרוד עד צווחני. הצליל הזה הפך את הרוק הכבד למה שהוא ואת ג'ימי הנדריקס למלך המוכתר של הגיטריסטים.

בואו נתחיל בלדעת שהדיסטורשן הוא בכלל אפקט המשמש גיטריסטים לנגינת גיטרה חשמלית צווחנית או רועמת בסאונד שהפך לצליל של הרוק.

בשנות ה-70 הדיסטורשן הופך אבן יסוד בסגנונות הרוק הרועשים של הרוק הכבד, ההבי מטאל ואחר כך הפאנק. באייטיז, כלומר שנות ה-80, הוא נרגע מעט, לנוכח סגנונות אלקטרוניים שזוכים להצלחה שלדיסטורשן אין בה מקום.

אבל בניינטיז, שנות ה-90, הוא חוזר בגדול עם סגנונות ה"נויז" והגראנג' ולהקות כמו מטאליקה ו"Guns and Roses" שמפציצות אצטדיונים במטוסי תובלה עמוסי מגברים ורמקולים ענקיים שהופכים אותו לרעידת אדמה.


#אבל איך הכל התחיל? איך הדיסטורשן נולד?
מספרים שבשנת 1951 מפציע בטעות צליל דיסטורשן, בהופעה של אייק טרנר, לימים מי שיגלו שהיה בעלה המכה של פצצת הסול טינה טרנר. צליל הדיסטורשן שלו אז היה תוצאה של מגבר שנפגע בהובלה וצלילו נפגע.

ארבע שנים אחר כך, ב-1955, היה זה חלוץ הרוקנ'רול צ'אק ברי ששומעים אצלו בשיר Maybelline צליל דיסטורשן. הוא נבע מעומס חשמלי על שפופרות מגבר המנורות של הגיטרה שלו, אבל גם הוא נחרת בזיכרון ההיסטוריוני של הרוק.

ב־1962 מייצר אורוויל רודס, מוסיקאי חובב אלקטרוניקה, קופסה עם אפקט שנקראה "פאז בוקס" (Fuzz Box). בכך הוא נעתר ללהקת רוק שהוציאה מיד אחר כך תקליט עם ה"פאז". האפקט החדש, צרוד ומעין דיסטורשן עדין יותר, הופך במהירות לאופנתי אצל נגני רוק ויפלס את הדרך לצלילים מעוותים של גיטרת דיסטורשן אמיתית.

במקביל, באנגליה כולם נחשפים לדיסטורשן ב-1964, כשלהקת הקינקס המצליחה מוציאה את "You Really Got Me". את האפקט אצלם יצר קיצוץ חלק מהמגבר של הגיטריסט שלהם, שיצר עומס יתר וסאונד של דיסטורשן. הלהקה היא להיט עצום בבריטניה, אבל באמריקה כמעט לא שמעו עליהם עד היום. פספוס. הם ענקי רוק אמיתיים.

באותו זמן באמריקה ג'ימי הנדריקס כבר מתחיל להשתולל על הדיסטורשן והופך אותו לחלק מהתחביר של השפה המוסיקלית שלו.

עוד קצת עם האח העדין שלו - ב-1965 הרולינג סטונז מוציאים את להיט הענק שלהם, I Can't Get No Satisfaction והפאז בוקס הופך להיט בכל מקום. ב"ביטלס" פול מקרטני, יצירתי כתמיד, מנגן באס עם פאז בשיר "Think for yourself" ועושה היסטוריה.

בפסטיבל וודסטוק הנדריקס אוטוטו ינגן את ההימנון האמריקאי בדיסטורשן והעולם יצעק. טוב, אולי לא כל העולם אלא רק העולם של אמריקה הבורגנית של ההורים שלהם, אבל הנדריקס מת והדיסטורשן לא.

להיפך. הוא הפך לחלק מהצליל של הרוק, עם נוכחות כמעט בכל סגנון שאינו אלקטרוני, עד סוף המילניום. הדיסטורשן מצליח לפלס את דרכו המייבבת אפילו לקודש הקודשים של הבלוז, עם קלפטון, לד זפלין, בלומפילד, ג'ף בק וכמובן בי בי קינג.


אז הנה סיפורו וההיסטוריה של הדיסטורשן:

https://youtu.be/iYU90XajYmU


Satisfaction - להיט הפאז הגדול של הסטונז מדגים את הסאונד שהוא הכניס:

https://youtu.be/nrIPxlFzDi0


קול של "עשן על המים" יש לדיסטורשן הזה:

https://youtu.be/eu5lv2Umn3M


פאז על הבאס ב-Think For Yourself של הביטלס:

https://youtu.be/Ctm-8aaGsMc


וכל התפקידים של אותו שיר:

https://youtu.be/e79YxNeSL84


והסולואים מהגדולים בתולדות הרוק - כולם עם דיסטורשן:

https://youtu.be/rQUbnfobVMU

ג'ימי הנדריקס

פידבק
איך הפך הרעש מהמגבר למוסיקה?



ג'ימי הנדריקס נודע כגדול הגיטריסטים בעולם הרוק וכמי שהוביל את עולם הגיטרה הבלוזית למקומות חדשניים ופורצי דרך. הטכניקה והמוסיקליות שלו נחשבים בעיני מרבית הגיטריסטים הגדולים בעולם, לגדולים ופורצי דרך. בהיותו איטר יד ימין, כלומר שמאלי, הוא ניגן בגיטרה הפוכה. זה הכריח אותו ללמד את עצמו כיצד לעשות דברים בצורה הפוכה לאחרים. הוא בעיקר לימד את עצמו לנגן בגיטרה כי לא למד באופן מסודר אצל מורה. בתוך כך הוא סיגל לעצמו אופי של חוקר גיטרה וצליל וחקר את הגיטרה לכל הכיוונים ובמגוון אפשרויות.

הנדריקס גילה המון דברים שמוסיקאים אחרים לא הבינו לפניו. הוא הבין טוב מאחרים את האפשרויות המדהימות והצליל המיוחד של הדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה ממגבר שמכוון חזק מדי. כשהוא הגזים אותו הדיסטורשן שלו הפך לצליל של הנדריקס. בהמשך הוא גם הראשון שהחל להשתמש בהופעותיו בפידבק, אותה שריקה מרגיזה שכולם שמעו ונרתעו, אותו צליל מצמרר של המשוב האקוסטי, שאצל כל הנגנים האחרים היה איום ופגם במוסיקה ואצלו הפך בשבילו לחומר יצירה מוסיקלי בנגינת הדיסטורשן והפייזר שכל כך אפיינו אותו.

באופן מפתיע, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, ומוזיקאי מחונן, הוא מעולם לא למד לקרוא תווים. דבר זה התבטא היטב בסגנון הנגינה שלו שהתאפיין בחופשיות רבה, באלתור ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית. אריק ברדן סולן להקת "החיות", אמר עליו שהוא "לקח את הבלוז למאדים".

גם כמפיק תקליטים, ג'ימי הנדריקס היה חלוץ, שהבין לפני אחרים עד כמה הקלטות האולפן יכולות לפתח ולהרחיב את הרעיונות המוסיקליים שלו כיוצר. הוא הרבה לחקור את עולם ההקלטות ואת האפקטים לגיטרה שהחלו להיכנס והיה מהמוסיקאים הראשונים שהקליטו הקלטות סטריאופוניות.


הנה ג'ימי הנדריקס מופיע בפסטיבל וודסטוק:

https://www.youtube.com/watch?v=_PVjcIO4MT4


הרעש של הפידבק שהפך אצל הנדריקס לצליל במוסיקת הרוק:

http://youtu.be/53JpbrxM7O0


חובבי הרוק גילו גיטריסט חדש בלונדון 1966, כשהוא בא לנגן עם "אלוהים של הגיטרה" אריק קלפטון, והשאיר אותו פעור פה:

http://youtu.be/6t4qXH_YaBs


שוב ב וודסטוק, הנדריקס מדגים את יכולות אילוף הפידבק שלו:

https://youtu.be/KfGyylmR-aI


ודעתם של הגיטריסטים הגדולים על הנדריקס והחדשנות שלו:

http://youtu.be/pYJ7tvQFnow
מועדון 27
מהו מועדון ה-27?



האם יש מועדון של כוכבי פופ שלא תרצו להיות חברים בו? - יתכן שכן..

רבים מזמרי הרוק והבלוז הגדולים מתו בדיוק בגיל 27. התופעה כל כך מוזרה ולא מובנת שמכנים אותו כבר מזמן "האנשים שיישארו תמיד בני 27" או בקיצור "מועדון 27" (Forever 27 club) והוא כולל אמנים רבים שבאופן מוזר מתו בדיוק בגיל הזה. בין הבכירים במועדון המקולל של כמעט 50 אמנים שמתו כל כך צעירים ניתן למצוא את הגיטריסט ג'ימי הנדריקס, הזמרים ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין ואיימי ויינהאוס, את "האבן מתגלגלת" בריאן ג'ונס ואפילו את נציגת ישראל, מנהיגת להקת "המכשפות" המצוינת, הגיטריסטית והזמרת יוצרת ענבל פרלמוטר.

מה יכולה להיות הסיבה שכל כך הרבה מוסיקאים חשובים ואייקוניים מצאו את מותם בגיל הזה דווקא? - הסיבות למותם של המוסיקאים המוערכים כל כך, כולם בשיא הקריירה שלהם, הן מגוונות. אבל יש כמה שכיחות יותר, כמו השיכרות והסמים, או החיים הפרועים ומלאי ההרס עצמי שהם ניהלו. ברוב המקרים תופעות אלה הן שגרמו לפרידה המוקדמת של חברי המועדון מהעולם. היו שסבלו מדיכאון ולא עמדו בהצלחה ובערעור החיים הנורמליים שהביאה ההצלחה והתהילה והתאבדו.

ואולי את הפרסום הגדול ביותר למועדון 27 תרמה אימו של קורט קוביין, סולן ומנהיג להקת נירוונה שהתאבד, שמספרים שאמרה אחרי מותו: "עכשיו הוא הצטרף למועדון המטופש הזה. ביקשתי שלא להצטרף למועדון המטופש הזה." היא מייצגת לא רק את עצמה. רבים ובתוכם אנחנו חוששים שהסגידה למועדון היוקרתי הזה, תדרדר מוסיקאים וצעירים לחיי הרס עצמי וזלזול בחיים. אז חבל על החיים וזכרו תמיד שמאחרי כל הסיפורים האלה יש רק מוות. לכל מצוקה יש עזרה ואסור להתייאש ולגלוש במורד לייאוש והרס עצמי.


הנה תופעת "מועדון 27":

http://youtu.be/ZUhLfRAC9BQ


ג'ימי הנדריקס שנפטר מחנק בגיל 27:

https://youtu.be/_PVjcIO4MT4


וקולו של ג'ים מוריסון, מנהיג להקת ה-Doors, במילות שירה שנהג לכתוב ולהקליט לעצמו:

https://youtu.be/3qKzjIRtjmI


איימי ויינהאוס, הצעירה במועדון:

https://youtu.be/TJAfLE39ZZ8


זמרת הבלוז האגדית ג'ניס ג’ופלין:

https://youtu.be/bWm81fpd1g8


עד היום יש שמאמינים שסולן “נירוונה” קורט קוביין, אולי הרוקר החשוב בדורו, נרצח ולא התאבד:

http://youtu.be/W5hgwV90A0Q


ענבל פרלמוטר, סולנית להקת “המכשפות", הנציגה הישראלית, שמתה בתאונת דרכים:

http://youtu.be/fE2eJTlMwVw


והחשש שסגידה למועדון ידרדר מוסיקאים וצעירים למוות בגיל צעיר:

http://youtu.be/AJ2H47-vMjM
פידבק
מה זה הפידבק שמצפצף בהופעות?


פִידְבֶּק (Feedback) במוסיקה, בעברית "משוב אקוסטי", הוא הצליל הצורם שנוצר כשהמיקרופון קרוב לרמקול המחובר לאותו מעגל חשמלי שלו.

משוב אקוסטי נוצר כשהרמקול משדר את מה שהמיקרופון קולט לאחר הגברה. למעשה בכל פעם הולך ומתחזק האות המקורי, כי בכל פעם הוא מוגבר, מושמע מהרמקול ונקלט על ידי המיקרופון שוב, מוגבר, מושמע ונקלט וכן הלאה...

התוצאה האקוסטית היא מעין שריקה בתדר גבוה, שריקה שהיא חדה וחזקה, או לחילופין המהום בתדר נמוך ההולך ומתגבר. זו התוצאה האקוסטית של הלופ הבלתי נגמר של צליל ראשוני, שהולך ומוגבר שוב ושוב, במעגל ללא סוף.

פידבק כזה נוצר לא פעם גם כשמאזינים מתקשרים לאולפן רדיו ומדברים בשידור, אך לא מנמיכים את עוצמת מקלט הרדיו הביתי שלהם. בצורה כזו נוצר המעגל שהצגנו קודם -
כשהמיקרופון של הטלפון קולט את קולו המוגבר של המאזין מהרמקול של מקלט הרדיו שלו.

הדיסטורשן בגיטרה חשמלית מאפשר להגיע לפידבק בקלות וגיטריסטים יודעים לנצל אותו כדי לחזק את האפקט של הדיסטורשן במוסיקת רוק. הצליל המעוות של הגיטרה עם הדיסטורשן, כשהוא יוצא ממגבר חזק, נותן פידבק. כשמסובבים את הגיטרה לזוויות שונות ניתן להוציא מהפידבק את הצלילים העיליים, שחבויים בו. גאון הגיטרה ג'ימי הנדריקס, היה הראשון שעמד על האפשרויות הפסיכדליות של נגינה בשילוב הפידבק ויצר כך את הסאונד האופייני והמיוחד כל כך שלו - סאונד שחובבי הרוק מתגעגעים אליו עד היום.


הנה הסבר כיצד הרעש של הפידבק משמש גיטריסטים לנגינה:

http://youtu.be/luURyH9fzhk


וג'ימי הנדריקס שהיה הראשון לנצל את הפידבק כמוסיקת רוק:

http://youtu.be/53JpbrxM7O0
פסטיבל וודסטוק
מה היה הדבר המופלא בפסטיבל וודסטוק?



בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"

ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.

וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.

זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.

מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.

אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.

המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.

את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.

בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.

וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.

בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.

דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו.

בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.

אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...

כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.


הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:

https://youtu.be/Wyx053CNMag


תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:

https://youtu.be/Vv98-4eOJbU


לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:

https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc


ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":

https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc


להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:

https://youtu.be/fHTdrPL22-Y


שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:

https://youtu.be/HKdsRWhyH30


והנה סרט תיעודי על ההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:

https://youtu.be/PQMIIdiStpc


פסיכדליה
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?



הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.

מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.

ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!

בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.

חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.

הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.

אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.

לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.

זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.


השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:

https://youtu.be/Ag58k2elaYs


"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:

https://youtu.be/ENz1uyheA8g


"Paint It Black" של הרולינג סטונז:

https://youtu.be/O4irXQhgMqg


"Eight Miles High" של הבירדס:

https://youtu.be/2ymkBEhdHBE


סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:

https://youtu.be/X95CTasDKdg


הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):

https://youtu.be/QB8NuvDML2I


ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:

https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.