כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.

מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.

מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.

בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.

במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.

אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.

בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.

אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.

די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.

אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.

גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.

בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.

במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.

הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה.

על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.


הנה סיפורה של בילי הולידיי:

https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw


שרה עם לואי ארמסטרונג:

https://youtu.be/x6RwSsHSIfs


השיר "הגבר שלי" (My Man):

https://youtu.be/IQlehVpcAes


לבדה:

https://youtu.be/N0aaZnxnkEo


עם קאונט בייסי:

https://youtu.be/VtKQynXZCZQ


"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):

https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY


ותפקידה המרגש של בילי הולידיי בסיפור המצמרר של השיר "פרי מוזר":

https://youtu.be/7b4Z4O1m63M?long=yes

בגיל צעיר עלה על הבמה בממפיס בחור צעיר והתחיל לנגן בגיטרה. קראו לו בי בי קינג (BB King) והוא הדהים את המאזינים. הם נהנו בלי סוף אבל לא יכולים היו לדעת שהם נוכחים במה שתהיה הופעתו הראשונה של מי שעתיד להפוך לאגדת בלוז, אגדה אמריקאית ואגדת מוסיקה בכלל, אגדה שהייתה באמת.

ועוד איך הייתה... זה היה בשנות ה-40 של המאה שעברה, כשריילי בי קינג , יליד מיסיסיפי, התפרסם והפך במהירות לכוכב ענק. רבים ראו בגיטרת הגיבסון החשמלית והאיקונית שלו, שזכתה ממנו לכינוי "לוסיל", את סימן ההיכר שלו, אבל האמת היא שהנגינה שלו הייתה בעצם העניין.

שני עשורים אחר כך הוא כבר ההשראה של גדולי הגיטריסטים-זמרים ושל כוכבי הרוק של הסיקסטיז. בראשם שניים - מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בהיסטוריה ג'ימי הנדריקס והזנב הנצחי בו ומי שמכונה "אלוהים של הגיטרה", הגיטריסט האגדי אריק קלפטון.

50 אלבומים הקליט ביבי קינג בחייו. הוא זכה בכל תואר, פרס או עיטור אפשריים. לא פחות מ-15 פרסי גראמי הונחו על המדף שלו. אותו אריק קלפטון , שהקליט עימו את האלבום "לרכוב עם המלך", אמר עליו שהוא היה "המגדלור של כל אוהבי מוסיקת הבלוז".

בשנת 2006 , בגיל 80, קינג יצא לסיבוב ההופעות שהוגדר כסיבוב הפרידה שלו מהבמה. עשור אחר כך הוא הלך לעולמו.

ביבי קינג, שנחשב לא רק גיטריסט על אלא גם מגדולי זמרי הבלוז בכל הזמנים, הופיע כמעט עד מותו, בגיל 89. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ששלוש שנים לפני כן עוד אירח אותו בבית הלבן ואף שר איתו כמה שורות באחד השירים, אמר עליו בהספד מרגש ש"הבלוז איבד את המלך שלו ואמריקה איבדה אגדה". אובמה ציין אז בחיוך עצוב ש"הלילה תהיה חתיכת מסיבת בלוז בשמיים"...


הנה "מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן משהו בלוזי:

http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw


קינג מספר על הקריירה המופלאה שלו בליווי אנימציה:

https://youtu.be/-tIphqWYu_s


בלוז של בי בי קינג עם ענקי גיטרה אחרים וגם מיק ג'אגר וברק אובמה כזמרים:

https://youtu.be/xPFtzUilUSI


עם הגיטריסטים קוני ווד וסלאש והסולן של להקת "סימפלי רד":

https://youtu.be/3uneA-cstZs


ולסיום - קטע ממה שהוא עצמו הגדיר פעם כ"הופעתי הטובה ביותר":

https://youtu.be/LWLAAzOBoBI

מפסטיבל וודסטוק רבים זוכרים דווקא ברנש אנגלי כמעט אלמוני באמריקה, בשם ג'ו קוקר (Joe Cocker). הוא ביצע ולא רק בוודסטוק את הלהיט המהפנט של פרוקול הארום "A Whiter Shade of Pale".

זה סיפורו של זמר הבלוז הלבן של שנות ה-60 שנולד ב-1944 בעיר הבריטית שפילד (Sheffield), עיר תעשייתית בצפון אנגליה.

שמו האמיתי היה ג'ון רוברט קוקר ומהר מאוד הוא הבין שיש לו משהו נדיר: קול שבור, כבד ורטוב, שנשמע כאילו יצא מעמקי הדלתא של המיסיסיפי ולא מרחוב בשפילד הגשומה.

אבל קוקר הצעיר החל את דרכו דווקא כשרברב, עובד מקומי שהשתכר לחייו בעבודת היומיום ובלילות שר בפאבים מקומיים. אחרי שעות העבודה המפרכות מקפיד הבחור הצעיר לספוג בקדחתנות את הרית'ם אנד בלוז (Rhythm and Blues) השחור האמריקאי. הכוכבים שהוא מעריץ שם הם ריי צ'רלס (Ray Charles) וג'ימי ריד (Jimmy Reed) והוא לומד לשיר מגרונו הניחר ומהבטן בצליל גס ועוצמתי, שמזכיר בד גס שנקרע.

פריצת הדרך שלו מגיעה ב-1968, עם ביצוע מחודש לשיר של הביטלס (The Beatles), "With a Little Help from My Friends". הביטלס עצמם כתבו אותו כשיר קליל ומשחקי, בעוד קוקר הפך אותו למשהו אחר לחלוטין.

ה"עזרה מידידי" שלו הוא אטי, כבד, נכנס לעצמות. ג'ון לנון (John Lennon) ופול מקרטני (Paul McCartney) אמרו שאחרי שקוקר סיים איתו הם לא הכירו את השיר שלהם.

הביצוע המוקלט שלו הפך לאחד הרגעים האייקוניים של הרוק הבריטי וב-1969 עלה קוקר לבמת וודסטוק (Woodstock). לא רבים הכירו אותו באמריקה והוא בבירור לא היה מהכוכבים הגדולים שם. אבל הופעתו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של בני הדור שהיו שם וגם אצל מי שלא.

בהופעה מחשמלת זזות ידיו בצורה לא-שגרתית, כאילו הוא מתאבק עם כוח בלתי נראה. גופו מתפתל ועיניו חצי עצומות. זה לא היה פרפורמנס, זו הייתה חוויה אחוזת דיבוק, מתמסרת כמו טראנס. לא המוסיקה - השיגעון.

אבל העשור הבא, שנות ה-70, יהיה מטלטל. ג'ו קוקר מתמודד עם הרס עצמי, המון אלכוהול והרבה סמים. הוא נעלם ושב ונעלם שוב, אבל קולו נשאר. ב-1982 הוא מבליח מחדש, עם "Up Where We Belong", דואט עם ג'ניפר ורנס (Jennifer Warnes) לסרט "קצין וג'נטלמן" (An Officer and a Gentleman) שזוכה מיד בפרס האוסקר (Oscar).

בשנות ה-10 של המאה החדשה מספיק ג'ו קוקר להבליח שוב בסרט המחזמר "Across the universe" אך בדצמבר 2014, בגיל 70, הוא הולך לעולמו מסרטן ריאות.

לא איש מופת הוא קוקר ולא דמות לחיקוי, אבל הוא אמן שהוכיח לעולם שלמוסיקה אין צבע עור או מקום לידה אלא רק אחוז של אהבה והתמסרות למה שאתה מתחבר.


הנה קיצור הביו של קוקר בפחות מדקה:

https://youtu.be/Mpop_W7hPrM


סיפורו של אייקון הבלוז הלבן של הסיקסטיז:

https://youtu.be/xNqCTStONCA


בקאבר נהדר לשיר נהדר "בהיר יותר מחיוורון":

https://youtu.be/Qkq0ZMAEvaY


מיטיב לקלוע לרגשות ילדי הפרחים בשיר של הביטלס "עם מעט עזרה מידידי":

https://youtu.be/LpwabPQW4p4


דלתא ליידי:

https://youtu.be/TxDJXd-88Nc


ו"נהרות רבים לחצות" שיר הקאמבק מהשנים האבודות של הסמים:

https://youtu.be/bHI0lRql8jA

בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.

ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.

אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...

שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...

מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".

הרים? - צוקים!

בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.

כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".


הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:

http://youtu.be/W92apQbud8s


קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:

https://youtu.be/EDKC77QS8WM


להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":

https://youtu.be/dYpgg__qc-c


בהופעה חיה:

https://youtu.be/mtskOtJUWXQ


הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':

https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s


ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:

https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes


וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes

הוא מכונה "יד איטית" (Slowhand), הטכניקה לא מושלמת ובמשך שנים הוא היה מכור כבד לסמים ואלכוהול ובקושי תפקד מחוץ לבמה. בכל זאת הוא נגן הגיטרה החשמלית המוערך ביותר בעולם והאיש שמכונה בפי רבים "האלוהים של הגיטרה".

זהו אריק קלפטון (Eric Clapton), מי שמאז שנות ה-60 עומד בחזית הרוק העולמי ולא מפסיק לייצר עניין. גם המוסיקה שלו והשינויים שהיא עברה, גם להקות הסופר-ג'רופ המיתולוגיות "Cream" וה"Yardbirds" שבהן כיכב, תולדות חייו האישיים - הסוערים ומלאי התהפוכות, החיבורים שלו למוסיקאים החשובים בהיסטוריה של הרוק ולא מעט גם דמותו המסקרנת כאדם - כל אלו רק מגבירים את ההילה שמסביבו ואת האגדה שלו.

כבר מהתחלה לא היו חייו של קלפטון פשוטים. הוא גודל על ידי סבו וסבתו ובגיל 6 גילה שמי שחשב לאמו היא בעצם סבתו, בעוד שזו שסבר שהיא אחותו הגדולה התגלתה כאמו. היא אגב סרבה תמיד שהוא יקרא לה כך.

אביו היה חייל מקנדה ששירת באנגליה ואריק מעולם לא זכה להכיר אותו. לא פלא שקלפטון חש מילדות נטוש בעולם. עם רקע משפחתי שכזה, כשהוא התפרסם והפך לגיטריסט מצליח, קלפטון לא הפסיק להתנקם בבנות זוגו.

במהלך השנים עבר מי שייחשב לאחד מהגיטריסטים המהוללים תהפוכות רבות בחייו. הוא התאהב באשתו של חברו הטוב ג'ורג' האריסון ולאחר שנות חיזור ארוכות הוא יישא אותה לאישה. הוא נשאר, אגב, חבר נאמן של האריסון. אחר כך התאהב קלפטון באישה אחרת ונולד להם ילד. אבל את בנו בן הארבע הוא עתיד לאבד, בנפילה איומה אל מותו מחלון הדירה בקומה ה-53.

האובדן הגדול הוביל את קלפטון ההמום לגמילה קשה מסמים ומאלכוהול, שהיה מכור להם במשך שנים רבות. בשנים שמאז הצליח קלפטון לשמור על מעמדו כאייקון גיטרה ובמקביל להתפייס עם עברו, חייו הלא פשוטים וההצלחה המתמשכת והתובענית של מי שכבר איננו צעיר. הוא נשאר אגדה. עצובה ונקייה מסמים, אבל אגדה.


גיטריסט וזמר - הנה הקריירה של אריק קלפטון:

https://youtu.be/dxE5vCEumHw


רגעים מחייו ושיריו של אריק קלפטון:

https://youtu.be/JN5G334_ujA


אחד מלהיטיו הגדולים "קוקאין":

https://youtu.be/tyw8Hg3jpoA


היחיד שהביס אותו מת מזמן וקראו לו ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/KPJgtQwtVVA


קליפ מהשנים האחרונות:

https://youtu.be/-gKPuxV3MkY


הנה אוסף של 10 השירים הגדולים שלו:

https://youtu.be/UPp9_n4xp_Q?long=yes


סרטון תיעודי על האסון שהביא לגמילה מהתמכרויותיו:

https://youtu.be/Py1VzfqxfW4?long=yes

היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.

כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.

כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!

אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.

וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.

ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.

מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.

עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.

באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.

שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.

שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.

אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.

בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.

כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.

בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.

הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.

וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.

ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.

יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.

המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.


הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:

https://youtu.be/GM5A-uLRYao


עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:

https://youtu.be/mZmiefQ5y4U


ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:

https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c


והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":

https://youtu.be/7uG2gYE5KOs

קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...

מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.

רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.

כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.

כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.

רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.

הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.

מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.

אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.

בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.

ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.

סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.

אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...

זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.

בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.


הנה ג'ונסון:

https://youtu.be/Yd60nI4sa9A


בלוז "אני והשטן":

https://youtu.be/3MCHI23FTP8


על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:

https://youtu.be/feIaNfFONWo


ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:

https://youtu.be/OZCREueK6OI

בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.

זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".

אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.

נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.

הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.

אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.

בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".

ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.

הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.

כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...

אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.

אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".


גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):

https://youtu.be/v6S94GbfJwg


סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU


קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:

http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s


רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:

http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk


המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:

https://youtu.be/6t4qXH_YaBs


"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):

https://youtu.be/6bnfQIsWFrM


הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):

https://youtu.be/oVLtmMIuYxY


טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:

https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes


וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:

https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes