שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
למה אנו נהנים לראות פנים יפים?
היופי (Beauty) מרגש אותנו ואין בזה חדש. אנשים יפים מושכים מבטים וזה חברתי.
יופי משווק היטב. זה הבסיס לכל תעשיית הדוגמנות, לתופעת הפרזנטורים ולעולם המשפיענים של המדיה החברתית החדשה יותר. לכן מרבית המוכרות בקניונים ובחנויות הן נשים יפות ומצודדות.
גם עולם הפרסום יודע שנים ששימוש בפרצוף יפה מעלה את המכירות של מוצרים ושירותים מסחריים. כשאנחנו רואים אישה או גבר יפים ניצבים ליד מכונית או מוצר כלשהם, מתקשרות אצלנו תכונות האדם הזה לתכונות של המוצר ואנו מעוניינים יותר לרכוש אותו.
פרסומות הכוללות נשים יפות המקפצות על החוף מגדילות משמעותית את המכירות. לא פעם הוכח גם שנשים נאות המגייסות תרומות לצדקה, מקבלות תרומות גדולות יותר. הרצון להרשים אדם יפה הוא משמעותית יותר חזק מהצורך שלנו להרשים אנשים פחות יפים.
מילולית, אנו משתמשים במילים כמו במחמאות כמו "מסובבת ראשים" או במונחים כמו "מצודד", בהתייחס לאנשים הגורמים לאחרים לסובב את ראשם אחריהם או להביט בהם הצידה. באנגלית אומרים על מי שהם יפים שהם "מלאים ביופי", תרגום של Beautiful.
אמנם החכם באדם שלמה המלך, אמר ש"שקר החן והבל היופי" ולא מעט חכמים בשלל תרבויות יעצו לנו שלא להיגרר אחרי המראה החיצוני ולהעדיף את תוכו של אדם על יופיו.
אבל ניסויים מדעיים הראו שצפייה בפנים יפות יוצרת תחושת הנאה, הבאה לידי ביטוי בהפרשה של דופמין, שיש לה פוטנציאל להיות ממכרת. סריקות מוח מראות שמבט בפרצופים יפים מפעיל את העונג הממכר הזה, המשפיע ישירות על מערכת התגמול שבמוחנו.
כל אלו התגלו גם במעקב אחרי נסיינים שהתבוננו בתצלומים של כוכבי קולנוע מצודדים. באמיגדלה ובקליפת המוח האורביטופרונטלית שבמוחם נרשמה עליה מובהקת בפעילות העצבית.
מנותני שירות, פקידים ומנהלים ועד מפקדים בצבא ומרצים באוניברסיטה - כולם שותפים ללא משים ביצירת המציאות בה לאנשים יפים קל הרבה יותר.
אז קל יותר לאנשים יפים להשיג דברים, אבל האם המשיכה לאנשים יפים היא דבר מולד או שהוא נרכש?
במחקרים נמצא שהמשיכה ליופי טבועה בנו כבר מהלידה. תצפיות הראו שגם תינוקות בני שבוע מתבוננים יותר זמן בפנים ובפרצופים יפים, מאשר בשאינם יפים.
גם שוק העבודה נכנע ליופי. מסתבר שמבין מספר מועמדים למשרה, בעלי כישורים דומים, ייבחרו המועמדים היותר יפים. מעניין יותר הממצא המחקרי, ששכרם של עובדים יפים נוטה להיות גבוה מזה של הפחות יפים, העושים עבודה זהה.
הנה הסבר של המשיכה האנושית ליופי (מתורגם):
https://youtu.be/169N81xAffQ
גם אם הם קצת מאיימים עלינו (עברית):
https://youtu.be/QKGl54GwzK4
בחיוך - מה קורה כשברקוני רואה בחורה יפה (עברית):
https://youtu.be/UhJ6vTyBmcw
על המשיכה האנושית לאנשים יפים:
https://youtu.be/v8DdqocuQf0?long=yes
ואיך מוחנו מזהה בעצם יופי (מתורגם):
https://youtu.be/Wgt8QUHQjw8?long=yes
מהי הסקרנות?
הסקרנות (Curiosity) היא תכונה המובילה אותנו לדעת, לחקור ולהבין דברים שאיננו יודעים ושדרכה אנו לומדים, מתקדמים ומבינים את הדברים.
מילת הקוד היא פערים. הסקרנות מתעוררת בעת שיש פער בין מה שאדם מעוניין לדעת ובין מה שהוא יודע.
הסקרנות מתגלה כבר בגיל צעיר מאוד.
התבוננות פשוטה על תינוקות חושפת די מהר עד כמה הם סקרנים. עם העניין שלהם בדברים ואינספור שאלות של "למה...?" רבים חשים שרק פעוטות וילדים הם סקרנים. סטטיסטית יש בכך ודאי לא מעט צדק, אך ניתן להישאר סקרנים גם כשמתבגרים.
לא מעט מבוגרים ממשיכים ומשתדלים להישאר סקרנים. רבים מהם אף עוסקים בהמשך חייהם במקצועות שבהם הסקרנות מעניקה להם יתרון.
אילו מקצועות? - שאלה טובה: הסקרנות היא הבסיס לעיסוקים כמו אמנות, מדע, הומור, משחק ופעילויות דומות. ליצנים או שחקנים בוגרים נראים לנו כילדים שלא התבגרו. אבל רבים מהתחום יספרו לכם שגם מדענים ואמנים הם כאלה.
אם אתם הורים, נסו שלא לומר לילדים שלכם כל הזמן "מספיק!" או "די!" על הניסיונות המוזרים שהם עושים, על הרעש או על הגועל שאתם חשים כשהם חוקרים את העולם שמסביב. ככה מגדלים, או לפחות לא מעלימים להם את הסקרנות.
מכל מקום, זה לא שהסקרנות נעלמת אצלנו כשאנו מתבגרים. אנחנו ממשיכים להיות סקרנים או לפחות להמ'יך ולתת דרור לחקר העולם, אבל פחות מסתכנים כדי ללמוד ולרכוש ידע חדש. אם ילד מוכן ולא נרתע מלסכן ולהרוס דברים כדי להבין או לגלות על דברים שמסקרנים אותו, המבוגר הממוצע, שהתוודע להשלכות של מעשיו, יעז ויסתכן הרבה פחות כדי ללמוד.
ואגב, זה לא רק הגיל שמפחית את גילויי הסקרנות שלנו. גם המומחיות נוטה לרסן אותה. כשבני אדם הופכים מומחים, הם נוטים לאבד את התשוקה והסקרנות להמשיך ולחקור ולגלות. משום כך תמיד יאיימו הצעירים הנלהבים בכל תחום על המומחים הוותיקים. הם סקרנים וחדורי תשוקה להצליח וללמוד, בעוד הוותיקים כבר הצליחו.
הסקרנות היא אחת התכונות החשובות בהן זכינו בראשית האבולוציה והיא העניקה למין האנושי יתרון עצום על כל המינים האחרים. תודות לה גילו ראשוני האדם הקדמון תגליות כמו איזה פרי הוא טוב לאכילה ומתי הוא זמין, איפה מסתתר הציד הכי טוב, איזה מפל מציע את המים הטובים ואיך להדליק אש עם שתי אבנים.
כשהסקרנות נתנה יתרון לסקרני האדם הקדמון על פני הלא סקרנים, ברור שהיא הלכה והתפשטה במין האנושי. היא הועברה לצאצאים והפכה לבסיס לתגליות, להמצאות, ליצירות האמנות, להנדסה ולמחקר.
מוחית, מערכת התגמול היא זו שמעורבת גם בלמידה המונעת מסקרנות. כשאנו לומדים משהו שעניין אותנו מראש, הפעילות המוחית שלנו היא באזורי המוח שבהם פעילה במיוחד מערכת התגמול. כל למידה יכולה לעורר עוד סקרנות ולמידה נוספת וכך הלאה. הסקרנות היא המניע והלמידה היא התגמול. אנחנו נקרא לזה סיפוק אבל הדופמין שאנחנו מייצרים בהצלחת הלמידה הוא העניין.
הסקרנות היא שמושכת אותנו לסרטי מתח, לספרי בלשים וכדומה. הדברים שהכי מסקרנים אותנו יכילו הפתעות, ראיות מעורפלות או דברים שמעבר להיגיון. זו גם הסיבה שאנו כל כך מתעניינים בצירופי מקרים שלכאורה אין בהם כל היגיון אבל אנחנו מנסים למצוא אותו.
זו הסיבה שרכילות, שמועות ותיאוריות קונספירציה כל כך תופסים.
למימוש הסקרנות צריך למקד את הקשב. קשה לפתור ולפצח בעיה כשאנו מאזינים לשירים או כשהטלוויזיה עובדת. לכן רבים מאיתנו יעידו שהם מצליחים למצוא פתרונות ורעיונות דווקא במקלחת.
אז סקרנות היא התשוקה והמניע לידע, לגילוי ולמחקר מדעי. אבל היא גם זו שנותנת לנו השראה ליצירה אמנותית פורצת דרך, ליזמות ולפיתוח שיפתור בעיה שאיש לא פתר לפנינו.
הנה הסקרנות האנושית ונפלאותיה (מתורגם):
https://youtu.be/tbX6aMfPtEw
לאיפה נעלמת הסקרנות הזו מהילדות ועד להתבגרות?
https://youtu.be/HhPZ7yx8ttg
עוצמתה של הסקרנות והריגוש שהיא מייצרת לאנושות:
https://youtu.be/VOVmVMJEhg8
המחקר המדעי המונע מסקרנות (מתורגם):
https://youtu.be/PlytMrKfOFA?long=yes
איך להפעיל את הסקרנות שלנו? (מתורגם)
https://youtu.be/OMDVTZ-ycaY?long=yes
הרצאה על סקרנות ועל הדרך ללמד רובוטים להיות סקרנים (עברית):
https://youtu.be/SZjXMcsAObg?long=yes
ופודקסט של הפרופסור הרסגור המיתולוגי על חשיבות הסקרנות לקידמה האנושית (עברית):
https://youtu.be/w9HdKXSRMn4?long=yes
מהי תקווה?
לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."
אז מהי התקווה?
תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.
התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.
מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.
בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".
אז מה ההבדל מאמונה?
בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.
#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.
פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.
מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.
ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.
התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.
#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".
רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.
בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.
הנה סיפורה של התקווה (עברית):
https://youtu.be/ldPGfbiWw0w
התקווה והנפש (עברית):
https://youtu.be/-_ytper9_b0
קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):
https://youtu.be/O2iKtPXUV-s
"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)
https://youtu.be/IFTqY7LpdIg
"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):
https://youtu.be/mTjXviliGPk
מהי אהבה?
האהבה (Love) היא רגש לא לחלוטין ברור. אלפי שנים עסקו בה האמנים והאוהבים והיום גם המדענים. המון שאלות יש ברגש המבלבל הזה.
שווה לדעת שגילו של המושג "אהבה רומנטית" ואפילו המשמעות שיש לו בימינו, הם בקושי בני 600 שנה. עד אותם זמנים אנשים התחתנו משלל סיבות, כלכליות ומעמדיות, לא פעם ממש הישרדותיות ולעתים סתם כדי שהאישה תשרת את הבעל. אבל אהבה באופן שאנחנו מבינים וחווים אותה - כנראה שלא הוכרה והייתה נפוצה בתרבות האנושית עד אז.
מיד נדבר גם על המדע ועל ההגדרות, אבל אולי נתחיל בתחושת האהבה שיכולים לבטא הכי טוב דווקא המשוררים. המשורר יהודה עמיחי עשה זאת היטב, כדרכו, בשורת הפרידה הכואבת אבל המדויקת להפליא: "חבל, היינו המצאה טובה ואוהבת: אווירון עשוי מגבר ואישה".
אז התרוממות רוח אצל אוהבים יש. גם אושר צרוף, גם ציפייה למימוש יש. אבל האם זוהי אהבה? ואולי זוהי התאהבות?
אהבה אינה בהכרח אומרת שאנחנו רק אוהבים מישהו, הרי לפעמים אנחנו גם שונאים את מי שאנחנו אוהבים, לא? ומה קורה כשלא אוהבים אותנו בחזרה?
קצת קשה להגדיר את האהבה בדיוק. האם היא התמכרות למישהו? האם מדובר, כמו שהמדענים גורסים, בחומרים כימיים בגופנו שמושכים אותנו למי שאנחנו אוהבים? ואולי היא הרגל למי שאנו רוצים להיות לידו? או שהאהבה היא שיטה שפיתחה האבולוציה כדי לגרום לנו להתרבות ולהמשיך להרבות את עצמנו ואת הגזע האנושי?
האם אהבה היא בכלל דבר זהה אצל כולנו? - מדענים מצאו שבזמן ההתאהבות, תחילת זמן האהבה, בשלב של אותה התרגשות מטורפת של התחלה, בתקופה הזו יש עליה של כמה חומרים כימיים במוח. חומרים כמו נוראפינפרין (הקרוב לאדרנלין), דופאמין ופנילאתילאמין (ובקיצור PEA) מתרבים במוחנו בעת שאנו מתאהבים.
הם הסערה הנהדרת של ההתאהבות.
אבל אחרי כמה שנים, נוהגים להעריך שזה סביב שנתיים, יש ירידה בחומרים הללו. עכשיו יהיה עלינו לטפח את האהבה, לחדש ולהשקיע בה, לגדל אותה משתיל ירוק ויפהפה לצמח שיגדל ויוציא ענפים חדשים ופרחים.
אחרת היא תהיה כמו צמח שלא משקים. היא תלך ותנבול. כי ככה לא אוהבים. כך נפרדים.
המדע סביב הנושא, ההשערות הרבות, המחקרים והממצאים החדשים, כולם מראים שהאהבה הישנה, שמלווה את האנושות דורות אינספור, היא נושא חם גם היום. כמו החקלאות, אהבה היא התרגשות בתחילת החריש ואז היא מלאכה, לא פעם מתישה, של גידול וטיפוח, בציפייה לגשם ולפריחה.
הנה סרטון שמסביר מהי האהבה (מתורגם):
http://youtu.be/5sY4rhvB9LE?t=7s
אהבה, גם ביהדות, הייתה פעם הדבר הכי קדוש שיש (עברית):
https://youtu.be/zG678YCtaTo
ואהבה מהכיוון הפילוסופי (מתורגם):
https://youtu.be/yJSiUm6jvI0
מהו לחץ חברתי ולמה הוא כל כך מפחיד הורים?
לחץ חברתי (Peer pressure) הוא לחץ על אדם מקבוצת השווים, מהחברים או מהסביבה החברתית שמסביבנו. הוא זה שיביא אותנו לנהוג במהירות מסוכנת, כשהחבר'ה נוסעים איתנו, לעשן חומרים שאיננו רוצים, לשתות ולאבד את זה כשאיננו באמת רוצים בכך, ועד לבחור מקצוע או ללמוד משהו שלא מעניין אותנו, רק כי הוא נחשב...
הלחץ החברתי אפילו יגרום לנו לבחור בני זוג שלא באמת עושים לנו טוב, רק כי הם מתקבלים יפה מסביבנו והופכים למעין "תכשיטים אנושי" שנותן הרגשה שאנו מוצלחים.
הלחץ החברתי הוא גורם רגשי, חזק מאוד ומשפיע בעוצמה על בני אדם. הוא מקבל את כוחו בשל הצורך האנושי המרכזי שלנו - להיות חלק מחבורה, להיות שייך לחברה, כמו שהיונקים רוצים להיות חלק מלהקה.
איך פועל הלחץ החברתי?
בני אדם הם יצורים חברתיים. בתור שכאלה אנו נוטים "לזרום", כלומר ללכת עם הזרם ולא נגדו. כי הלחץ החברתי הוא גורם קבוע ומתוכנת בנו. הוא נוכח וחזק בראשנו, בין אם הוא מופעל על ידי חברים וקולגות מסביבנו ובין אם הוא שקט ופועל מעצם היותו שם, בראש שלנו, בתור "מה יגידו" מטריף ולוחץ שכזה.
אבל החברתיות טבועה בנו. במוח האנושי יש חוויה של עונג מ"הביחד" עם החברים.
אם יש משהו שידוע לגבי גיל ההתבגרות, הרי זו הרגישות המוגברת של מתבגרים ללחצים חברתיים. הן השינויים ההורמונאליים שגופם חווה באותו שלב בחייהם, דרך השפעת הורמוני המין של המתבגר על הפרשה בקצב מוגבר של הדופמין שבמוחם. זה אותו מוליך עצבי שאחראי על ההנאה והריגוש ושכמות הקולטנים שאחראים עליו בקליפת המוח גדלה משמעותית במהלך שנות העשרה.
וזו גם השליטה בדחפים בגיל זה. הלחץ החברתי שולט במתבגרים בגדול. אצל בנים, אגב, זה קורה אפילו יותר מאצל בנות - דברים מסוכנים נתפסים כמתגמלים יותר בקבוצת השווים, הידועה בתור החבר'ה, מה שמעלה את הסיכוי לעשותם. זה ההסבר לנטילת הסיכונים הלא הגיונית אצל המושפעים מקריאות העידוד, או השיסוי של החבר'ה...
מה שבולט לא פחות הוא שבעת קבלת החלטה רגשית, בני נוער עושים שימוש מועט במידע ומכאן קצרה הדרך לקבלת החלטה שאינה החלטה רציונלית דווקא, מה שבולט עוד יותר כשהם נמצאים בקרב בני גילם.
ואכן, במחקר מהשנים האחרונות נמצא שעצם הידיעה שבני נוער אחרים רק מתבוננים בהם כשהם משחקים במשחק מחשב למשל, גם אם אינם נוכחים במקום, הביאה בני נוער להסתכן בו ולהציג עליה בתגובה המוחית של מערכת התגמול שבמוח.
מדעי המוח מלמדים גם שכשאנו שוהים בחברה, בעת שאנו חווים זכייה, רווח, הישג או ניצחון, פועל במוחנו אזור ההנאה, שנקרא "אזור הסטריאטום". הפעילות המוחית הזו בסטריאטום, כמה לא מפתיע, לא מתרחשת כשאנו חווים את ההישג, הזכייה או הרווח הללו לבדנו.
זו ככל הנראה הסיבה שכשקורה משהו טוב בחיינו, אנו ממהרים לחגוג אותו פומבית, עם חברינו ועם כל מי שאנחנו מחשיבים ככאלה. כאן הלחץ החברתי זוכה לרגע של זיכוך ואנו מקבלים חיזוק למי שאנחנו ולמעשינו המוצלחים.
מסר (עברית):
https://youtu.be/58Sy354hT1M
כך פועל הלחץ החברתי (עברית):
https://youtu.be/3Xq9UcDIyJk
ניסוי שמדגים את תרומת הלחץ החברתי או פגיעתו בפרט ובהישגיו (עברית):
https://youtu.be/kO1kgl0p-Hw
דוגמה ציונית מחויכת ללחץ החברתי (עברית):
https://youtu.be/z_p_igVYbbk
דוגמה ללחץ חברתי והבנה שלו (עברית):
https://youtu.be/zcjVjZ61_iI?long=yes
והרצאה מעולה להורים - על תקשורת טובה כדרך להפחית את השפעת הלחץ החברתי אצל המתבגרים שלהם (עברית):
https://youtu.be/x_BHPnOA5p0?long=yes
מהו דופמין, הורמון ההרגשה הטובה?
הדופמין (dopamine) הוא "הורמון ההרגשה הטובה". זהו הורמון שנמצא במוחנו, תורם להרגשה טובה ולעונג ומסייע לנו להיות נמרצים וממוקדים יותר.
הדופמין הוא כימיקל, החומר בגוף שגורם לנו לקום מלאי מוטיבציה, להשתוקק לדברים ולעשות אותם, להעז בחיים ובעצם - ליהנות מהם.
לעיתים מכנים אותו גם "אינסטינקט החיים", או באנגלית "life instinct substance". יש לו שלל תפקידים במערכת העצבים והשפעה רבה על ההתנהגות, החשיבה ועל הפעילות התנועתית שלנו.
אם לא היינו ציידי דופמין כל כך אדוקים, כנראה שחיינו היו כמעט כמו זומבים. היינו אדישים, איטיים, חסרי מעוף, התרגשות, התלהבות ורצון להתנסות בדברים מסעירים ובחוויות חדשות. אם התיאור הזה מוכר לכם זה לא סתם. הוא מאפיין רבים מאיתנו, שמבלים יותר מדי מול מסכים ופחות מדי בעולם האמיתי, פחות בשמש, מול בני אדם אמיתיים. התנתקו קצת מהמסך, גם של הטלפון, צאו החוצה, טיילו, בלו ופגשו חברים!
הדופמין הוא נוירו טרנסמיטר, מוליך עצבי שאחראי לכך שאנו כל כך זקוקים ומחפשים ריגושים בחיינו. מנסיעות בעולם לטיולים, דרך סרטי אימה, ספורט אתגרי, חקר הסביבה שלנו, יצירת קשרים ונטילת אתגרים ומשימות על עצמנו - החיפוש אחרי התרגשות וריגושים נובע מהצורך שלנו בדופמין.
חולי פרקינסון, למשל, סובלים ממחסור בדופמין, מה שמקשה עליהם מאד. כך גם מי שסובלים מסכיזופרניה.
אגב, כל מה שנאמר למעלה לא אומר כמובן שכולנו זקוקים לכמות זהה של דופמין. יש כאלה שזקוקים ליותר ממנו, "מחפשי ריגושים" נקרא להם, בעוד יש אחרים שצריכים הרבה פחות. אבל כל אחד זקוק לפחות למעט דופמין, כי אחרת הוא אולי זז ומתנועע, אבל בפראפרזה על הפרסומת השנונה ההיא, בלי הדופמין "הוא לא באמת חי..."
מה זה דופמין?
https://youtu.be/NUNorglHg1U
כך נעודד בגופנו יצירה טבעית של דופמין (עברית):
https://youtu.be/-enRfzbZtiE
אם שאלתם את עצמכם מה מנחם באוכל המנחם אז הדופמין הוא חלק משמעותי בנחמה והעונג הללו (עברית):
https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k
גם המוסיקה היא פצצת דופמין ולא רק לאדם (עברית):
https://youtu.be/Cobq9IpEsTk
כך ניתן להגדיל את כמות הדופמין במוחנו:
https://youtu.be/lB3hj2-SlB4
ויש גם מאכלים שמגדילים את הדופמין:
https://youtu.be/0bsaf7RW_6M
היופי (Beauty) מרגש אותנו ואין בזה חדש. אנשים יפים מושכים מבטים וזה חברתי.
יופי משווק היטב. זה הבסיס לכל תעשיית הדוגמנות, לתופעת הפרזנטורים ולעולם המשפיענים של המדיה החברתית החדשה יותר. לכן מרבית המוכרות בקניונים ובחנויות הן נשים יפות ומצודדות.
גם עולם הפרסום יודע שנים ששימוש בפרצוף יפה מעלה את המכירות של מוצרים ושירותים מסחריים. כשאנחנו רואים אישה או גבר יפים ניצבים ליד מכונית או מוצר כלשהם, מתקשרות אצלנו תכונות האדם הזה לתכונות של המוצר ואנו מעוניינים יותר לרכוש אותו.
פרסומות הכוללות נשים יפות המקפצות על החוף מגדילות משמעותית את המכירות. לא פעם הוכח גם שנשים נאות המגייסות תרומות לצדקה, מקבלות תרומות גדולות יותר. הרצון להרשים אדם יפה הוא משמעותית יותר חזק מהצורך שלנו להרשים אנשים פחות יפים.
מילולית, אנו משתמשים במילים כמו במחמאות כמו "מסובבת ראשים" או במונחים כמו "מצודד", בהתייחס לאנשים הגורמים לאחרים לסובב את ראשם אחריהם או להביט בהם הצידה. באנגלית אומרים על מי שהם יפים שהם "מלאים ביופי", תרגום של Beautiful.
אמנם החכם באדם שלמה המלך, אמר ש"שקר החן והבל היופי" ולא מעט חכמים בשלל תרבויות יעצו לנו שלא להיגרר אחרי המראה החיצוני ולהעדיף את תוכו של אדם על יופיו.
אבל ניסויים מדעיים הראו שצפייה בפנים יפות יוצרת תחושת הנאה, הבאה לידי ביטוי בהפרשה של דופמין, שיש לה פוטנציאל להיות ממכרת. סריקות מוח מראות שמבט בפרצופים יפים מפעיל את העונג הממכר הזה, המשפיע ישירות על מערכת התגמול שבמוחנו.
כל אלו התגלו גם במעקב אחרי נסיינים שהתבוננו בתצלומים של כוכבי קולנוע מצודדים. באמיגדלה ובקליפת המוח האורביטופרונטלית שבמוחם נרשמה עליה מובהקת בפעילות העצבית.
מנותני שירות, פקידים ומנהלים ועד מפקדים בצבא ומרצים באוניברסיטה - כולם שותפים ללא משים ביצירת המציאות בה לאנשים יפים קל הרבה יותר.
אז קל יותר לאנשים יפים להשיג דברים, אבל האם המשיכה לאנשים יפים היא דבר מולד או שהוא נרכש?
במחקרים נמצא שהמשיכה ליופי טבועה בנו כבר מהלידה. תצפיות הראו שגם תינוקות בני שבוע מתבוננים יותר זמן בפנים ובפרצופים יפים, מאשר בשאינם יפים.
גם שוק העבודה נכנע ליופי. מסתבר שמבין מספר מועמדים למשרה, בעלי כישורים דומים, ייבחרו המועמדים היותר יפים. מעניין יותר הממצא המחקרי, ששכרם של עובדים יפים נוטה להיות גבוה מזה של הפחות יפים, העושים עבודה זהה.
הנה הסבר של המשיכה האנושית ליופי (מתורגם):
https://youtu.be/169N81xAffQ
גם אם הם קצת מאיימים עלינו (עברית):
https://youtu.be/QKGl54GwzK4
בחיוך - מה קורה כשברקוני רואה בחורה יפה (עברית):
https://youtu.be/UhJ6vTyBmcw
על המשיכה האנושית לאנשים יפים:
https://youtu.be/v8DdqocuQf0?long=yes
ואיך מוחנו מזהה בעצם יופי (מתורגם):
https://youtu.be/Wgt8QUHQjw8?long=yes
הסקרנות (Curiosity) היא תכונה המובילה אותנו לדעת, לחקור ולהבין דברים שאיננו יודעים ושדרכה אנו לומדים, מתקדמים ומבינים את הדברים.
מילת הקוד היא פערים. הסקרנות מתעוררת בעת שיש פער בין מה שאדם מעוניין לדעת ובין מה שהוא יודע.
הסקרנות מתגלה כבר בגיל צעיר מאוד.
התבוננות פשוטה על תינוקות חושפת די מהר עד כמה הם סקרנים. עם העניין שלהם בדברים ואינספור שאלות של "למה...?" רבים חשים שרק פעוטות וילדים הם סקרנים. סטטיסטית יש בכך ודאי לא מעט צדק, אך ניתן להישאר סקרנים גם כשמתבגרים.
לא מעט מבוגרים ממשיכים ומשתדלים להישאר סקרנים. רבים מהם אף עוסקים בהמשך חייהם במקצועות שבהם הסקרנות מעניקה להם יתרון.
אילו מקצועות? - שאלה טובה: הסקרנות היא הבסיס לעיסוקים כמו אמנות, מדע, הומור, משחק ופעילויות דומות. ליצנים או שחקנים בוגרים נראים לנו כילדים שלא התבגרו. אבל רבים מהתחום יספרו לכם שגם מדענים ואמנים הם כאלה.
אם אתם הורים, נסו שלא לומר לילדים שלכם כל הזמן "מספיק!" או "די!" על הניסיונות המוזרים שהם עושים, על הרעש או על הגועל שאתם חשים כשהם חוקרים את העולם שמסביב. ככה מגדלים, או לפחות לא מעלימים להם את הסקרנות.
מכל מקום, זה לא שהסקרנות נעלמת אצלנו כשאנו מתבגרים. אנחנו ממשיכים להיות סקרנים או לפחות להמ'יך ולתת דרור לחקר העולם, אבל פחות מסתכנים כדי ללמוד ולרכוש ידע חדש. אם ילד מוכן ולא נרתע מלסכן ולהרוס דברים כדי להבין או לגלות על דברים שמסקרנים אותו, המבוגר הממוצע, שהתוודע להשלכות של מעשיו, יעז ויסתכן הרבה פחות כדי ללמוד.
ואגב, זה לא רק הגיל שמפחית את גילויי הסקרנות שלנו. גם המומחיות נוטה לרסן אותה. כשבני אדם הופכים מומחים, הם נוטים לאבד את התשוקה והסקרנות להמשיך ולחקור ולגלות. משום כך תמיד יאיימו הצעירים הנלהבים בכל תחום על המומחים הוותיקים. הם סקרנים וחדורי תשוקה להצליח וללמוד, בעוד הוותיקים כבר הצליחו.
הסקרנות היא אחת התכונות החשובות בהן זכינו בראשית האבולוציה והיא העניקה למין האנושי יתרון עצום על כל המינים האחרים. תודות לה גילו ראשוני האדם הקדמון תגליות כמו איזה פרי הוא טוב לאכילה ומתי הוא זמין, איפה מסתתר הציד הכי טוב, איזה מפל מציע את המים הטובים ואיך להדליק אש עם שתי אבנים.
כשהסקרנות נתנה יתרון לסקרני האדם הקדמון על פני הלא סקרנים, ברור שהיא הלכה והתפשטה במין האנושי. היא הועברה לצאצאים והפכה לבסיס לתגליות, להמצאות, ליצירות האמנות, להנדסה ולמחקר.
מוחית, מערכת התגמול היא זו שמעורבת גם בלמידה המונעת מסקרנות. כשאנו לומדים משהו שעניין אותנו מראש, הפעילות המוחית שלנו היא באזורי המוח שבהם פעילה במיוחד מערכת התגמול. כל למידה יכולה לעורר עוד סקרנות ולמידה נוספת וכך הלאה. הסקרנות היא המניע והלמידה היא התגמול. אנחנו נקרא לזה סיפוק אבל הדופמין שאנחנו מייצרים בהצלחת הלמידה הוא העניין.
הסקרנות היא שמושכת אותנו לסרטי מתח, לספרי בלשים וכדומה. הדברים שהכי מסקרנים אותנו יכילו הפתעות, ראיות מעורפלות או דברים שמעבר להיגיון. זו גם הסיבה שאנו כל כך מתעניינים בצירופי מקרים שלכאורה אין בהם כל היגיון אבל אנחנו מנסים למצוא אותו.
זו הסיבה שרכילות, שמועות ותיאוריות קונספירציה כל כך תופסים.
למימוש הסקרנות צריך למקד את הקשב. קשה לפתור ולפצח בעיה כשאנו מאזינים לשירים או כשהטלוויזיה עובדת. לכן רבים מאיתנו יעידו שהם מצליחים למצוא פתרונות ורעיונות דווקא במקלחת.
אז סקרנות היא התשוקה והמניע לידע, לגילוי ולמחקר מדעי. אבל היא גם זו שנותנת לנו השראה ליצירה אמנותית פורצת דרך, ליזמות ולפיתוח שיפתור בעיה שאיש לא פתר לפנינו.
הנה הסקרנות האנושית ונפלאותיה (מתורגם):
https://youtu.be/tbX6aMfPtEw
לאיפה נעלמת הסקרנות הזו מהילדות ועד להתבגרות?
https://youtu.be/HhPZ7yx8ttg
עוצמתה של הסקרנות והריגוש שהיא מייצרת לאנושות:
https://youtu.be/VOVmVMJEhg8
המחקר המדעי המונע מסקרנות (מתורגם):
https://youtu.be/PlytMrKfOFA?long=yes
איך להפעיל את הסקרנות שלנו? (מתורגם)
https://youtu.be/OMDVTZ-ycaY?long=yes
הרצאה על סקרנות ועל הדרך ללמד רובוטים להיות סקרנים (עברית):
https://youtu.be/SZjXMcsAObg?long=yes
ופודקסט של הפרופסור הרסגור המיתולוגי על חשיבות הסקרנות לקידמה האנושית (עברית):
https://youtu.be/w9HdKXSRMn4?long=yes
לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."
אז מהי התקווה?
תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.
התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.
מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.
בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".
אז מה ההבדל מאמונה?
בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.
#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.
פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.
מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.
ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.
התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.
#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".
רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.
בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.
הנה סיפורה של התקווה (עברית):
https://youtu.be/ldPGfbiWw0w
התקווה והנפש (עברית):
https://youtu.be/-_ytper9_b0
קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):
https://youtu.be/O2iKtPXUV-s
"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)
https://youtu.be/IFTqY7LpdIg
"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):
https://youtu.be/mTjXviliGPk
האהבה (Love) היא רגש לא לחלוטין ברור. אלפי שנים עסקו בה האמנים והאוהבים והיום גם המדענים. המון שאלות יש ברגש המבלבל הזה.
שווה לדעת שגילו של המושג "אהבה רומנטית" ואפילו המשמעות שיש לו בימינו, הם בקושי בני 600 שנה. עד אותם זמנים אנשים התחתנו משלל סיבות, כלכליות ומעמדיות, לא פעם ממש הישרדותיות ולעתים סתם כדי שהאישה תשרת את הבעל. אבל אהבה באופן שאנחנו מבינים וחווים אותה - כנראה שלא הוכרה והייתה נפוצה בתרבות האנושית עד אז.
מיד נדבר גם על המדע ועל ההגדרות, אבל אולי נתחיל בתחושת האהבה שיכולים לבטא הכי טוב דווקא המשוררים. המשורר יהודה עמיחי עשה זאת היטב, כדרכו, בשורת הפרידה הכואבת אבל המדויקת להפליא: "חבל, היינו המצאה טובה ואוהבת: אווירון עשוי מגבר ואישה".
אז התרוממות רוח אצל אוהבים יש. גם אושר צרוף, גם ציפייה למימוש יש. אבל האם זוהי אהבה? ואולי זוהי התאהבות?
אהבה אינה בהכרח אומרת שאנחנו רק אוהבים מישהו, הרי לפעמים אנחנו גם שונאים את מי שאנחנו אוהבים, לא? ומה קורה כשלא אוהבים אותנו בחזרה?
קצת קשה להגדיר את האהבה בדיוק. האם היא התמכרות למישהו? האם מדובר, כמו שהמדענים גורסים, בחומרים כימיים בגופנו שמושכים אותנו למי שאנחנו אוהבים? ואולי היא הרגל למי שאנו רוצים להיות לידו? או שהאהבה היא שיטה שפיתחה האבולוציה כדי לגרום לנו להתרבות ולהמשיך להרבות את עצמנו ואת הגזע האנושי?
האם אהבה היא בכלל דבר זהה אצל כולנו? - מדענים מצאו שבזמן ההתאהבות, תחילת זמן האהבה, בשלב של אותה התרגשות מטורפת של התחלה, בתקופה הזו יש עליה של כמה חומרים כימיים במוח. חומרים כמו נוראפינפרין (הקרוב לאדרנלין), דופאמין ופנילאתילאמין (ובקיצור PEA) מתרבים במוחנו בעת שאנו מתאהבים.
הם הסערה הנהדרת של ההתאהבות.
אבל אחרי כמה שנים, נוהגים להעריך שזה סביב שנתיים, יש ירידה בחומרים הללו. עכשיו יהיה עלינו לטפח את האהבה, לחדש ולהשקיע בה, לגדל אותה משתיל ירוק ויפהפה לצמח שיגדל ויוציא ענפים חדשים ופרחים.
אחרת היא תהיה כמו צמח שלא משקים. היא תלך ותנבול. כי ככה לא אוהבים. כך נפרדים.
המדע סביב הנושא, ההשערות הרבות, המחקרים והממצאים החדשים, כולם מראים שהאהבה הישנה, שמלווה את האנושות דורות אינספור, היא נושא חם גם היום. כמו החקלאות, אהבה היא התרגשות בתחילת החריש ואז היא מלאכה, לא פעם מתישה, של גידול וטיפוח, בציפייה לגשם ולפריחה.
הנה סרטון שמסביר מהי האהבה (מתורגם):
http://youtu.be/5sY4rhvB9LE?t=7s
אהבה, גם ביהדות, הייתה פעם הדבר הכי קדוש שיש (עברית):
https://youtu.be/zG678YCtaTo
ואהבה מהכיוון הפילוסופי (מתורגם):
https://youtu.be/yJSiUm6jvI0
דופאמין
לחץ חברתי (Peer pressure) הוא לחץ על אדם מקבוצת השווים, מהחברים או מהסביבה החברתית שמסביבנו. הוא זה שיביא אותנו לנהוג במהירות מסוכנת, כשהחבר'ה נוסעים איתנו, לעשן חומרים שאיננו רוצים, לשתות ולאבד את זה כשאיננו באמת רוצים בכך, ועד לבחור מקצוע או ללמוד משהו שלא מעניין אותנו, רק כי הוא נחשב...
הלחץ החברתי אפילו יגרום לנו לבחור בני זוג שלא באמת עושים לנו טוב, רק כי הם מתקבלים יפה מסביבנו והופכים למעין "תכשיטים אנושי" שנותן הרגשה שאנו מוצלחים.
הלחץ החברתי הוא גורם רגשי, חזק מאוד ומשפיע בעוצמה על בני אדם. הוא מקבל את כוחו בשל הצורך האנושי המרכזי שלנו - להיות חלק מחבורה, להיות שייך לחברה, כמו שהיונקים רוצים להיות חלק מלהקה.
איך פועל הלחץ החברתי?
בני אדם הם יצורים חברתיים. בתור שכאלה אנו נוטים "לזרום", כלומר ללכת עם הזרם ולא נגדו. כי הלחץ החברתי הוא גורם קבוע ומתוכנת בנו. הוא נוכח וחזק בראשנו, בין אם הוא מופעל על ידי חברים וקולגות מסביבנו ובין אם הוא שקט ופועל מעצם היותו שם, בראש שלנו, בתור "מה יגידו" מטריף ולוחץ שכזה.
אבל החברתיות טבועה בנו. במוח האנושי יש חוויה של עונג מ"הביחד" עם החברים.
אם יש משהו שידוע לגבי גיל ההתבגרות, הרי זו הרגישות המוגברת של מתבגרים ללחצים חברתיים. הן השינויים ההורמונאליים שגופם חווה באותו שלב בחייהם, דרך השפעת הורמוני המין של המתבגר על הפרשה בקצב מוגבר של הדופמין שבמוחם. זה אותו מוליך עצבי שאחראי על ההנאה והריגוש ושכמות הקולטנים שאחראים עליו בקליפת המוח גדלה משמעותית במהלך שנות העשרה.
וזו גם השליטה בדחפים בגיל זה. הלחץ החברתי שולט במתבגרים בגדול. אצל בנים, אגב, זה קורה אפילו יותר מאצל בנות - דברים מסוכנים נתפסים כמתגמלים יותר בקבוצת השווים, הידועה בתור החבר'ה, מה שמעלה את הסיכוי לעשותם. זה ההסבר לנטילת הסיכונים הלא הגיונית אצל המושפעים מקריאות העידוד, או השיסוי של החבר'ה...
מה שבולט לא פחות הוא שבעת קבלת החלטה רגשית, בני נוער עושים שימוש מועט במידע ומכאן קצרה הדרך לקבלת החלטה שאינה החלטה רציונלית דווקא, מה שבולט עוד יותר כשהם נמצאים בקרב בני גילם.
ואכן, במחקר מהשנים האחרונות נמצא שעצם הידיעה שבני נוער אחרים רק מתבוננים בהם כשהם משחקים במשחק מחשב למשל, גם אם אינם נוכחים במקום, הביאה בני נוער להסתכן בו ולהציג עליה בתגובה המוחית של מערכת התגמול שבמוח.
מדעי המוח מלמדים גם שכשאנו שוהים בחברה, בעת שאנו חווים זכייה, רווח, הישג או ניצחון, פועל במוחנו אזור ההנאה, שנקרא "אזור הסטריאטום". הפעילות המוחית הזו בסטריאטום, כמה לא מפתיע, לא מתרחשת כשאנו חווים את ההישג, הזכייה או הרווח הללו לבדנו.
זו ככל הנראה הסיבה שכשקורה משהו טוב בחיינו, אנו ממהרים לחגוג אותו פומבית, עם חברינו ועם כל מי שאנחנו מחשיבים ככאלה. כאן הלחץ החברתי זוכה לרגע של זיכוך ואנו מקבלים חיזוק למי שאנחנו ולמעשינו המוצלחים.
מסר (עברית):
https://youtu.be/58Sy354hT1M
כך פועל הלחץ החברתי (עברית):
https://youtu.be/3Xq9UcDIyJk
ניסוי שמדגים את תרומת הלחץ החברתי או פגיעתו בפרט ובהישגיו (עברית):
https://youtu.be/kO1kgl0p-Hw
דוגמה ציונית מחויכת ללחץ החברתי (עברית):
https://youtu.be/z_p_igVYbbk
דוגמה ללחץ חברתי והבנה שלו (עברית):
https://youtu.be/zcjVjZ61_iI?long=yes
והרצאה מעולה להורים - על תקשורת טובה כדרך להפחית את השפעת הלחץ החברתי אצל המתבגרים שלהם (עברית):
https://youtu.be/x_BHPnOA5p0?long=yes
הדופמין (dopamine) הוא "הורמון ההרגשה הטובה". זהו הורמון שנמצא במוחנו, תורם להרגשה טובה ולעונג ומסייע לנו להיות נמרצים וממוקדים יותר.
הדופמין הוא כימיקל, החומר בגוף שגורם לנו לקום מלאי מוטיבציה, להשתוקק לדברים ולעשות אותם, להעז בחיים ובעצם - ליהנות מהם.
לעיתים מכנים אותו גם "אינסטינקט החיים", או באנגלית "life instinct substance". יש לו שלל תפקידים במערכת העצבים והשפעה רבה על ההתנהגות, החשיבה ועל הפעילות התנועתית שלנו.
אם לא היינו ציידי דופמין כל כך אדוקים, כנראה שחיינו היו כמעט כמו זומבים. היינו אדישים, איטיים, חסרי מעוף, התרגשות, התלהבות ורצון להתנסות בדברים מסעירים ובחוויות חדשות. אם התיאור הזה מוכר לכם זה לא סתם. הוא מאפיין רבים מאיתנו, שמבלים יותר מדי מול מסכים ופחות מדי בעולם האמיתי, פחות בשמש, מול בני אדם אמיתיים. התנתקו קצת מהמסך, גם של הטלפון, צאו החוצה, טיילו, בלו ופגשו חברים!
הדופמין הוא נוירו טרנסמיטר, מוליך עצבי שאחראי לכך שאנו כל כך זקוקים ומחפשים ריגושים בחיינו. מנסיעות בעולם לטיולים, דרך סרטי אימה, ספורט אתגרי, חקר הסביבה שלנו, יצירת קשרים ונטילת אתגרים ומשימות על עצמנו - החיפוש אחרי התרגשות וריגושים נובע מהצורך שלנו בדופמין.
חולי פרקינסון, למשל, סובלים ממחסור בדופמין, מה שמקשה עליהם מאד. כך גם מי שסובלים מסכיזופרניה.
אגב, כל מה שנאמר למעלה לא אומר כמובן שכולנו זקוקים לכמות זהה של דופמין. יש כאלה שזקוקים ליותר ממנו, "מחפשי ריגושים" נקרא להם, בעוד יש אחרים שצריכים הרבה פחות. אבל כל אחד זקוק לפחות למעט דופמין, כי אחרת הוא אולי זז ומתנועע, אבל בפראפרזה על הפרסומת השנונה ההיא, בלי הדופמין "הוא לא באמת חי..."
מה זה דופמין?
https://youtu.be/NUNorglHg1U
כך נעודד בגופנו יצירה טבעית של דופמין (עברית):
https://youtu.be/-enRfzbZtiE
אם שאלתם את עצמכם מה מנחם באוכל המנחם אז הדופמין הוא חלק משמעותי בנחמה והעונג הללו (עברית):
https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k
גם המוסיקה היא פצצת דופמין ולא רק לאדם (עברית):
https://youtu.be/Cobq9IpEsTk
כך ניתן להגדיל את כמות הדופמין במוחנו:
https://youtu.be/lB3hj2-SlB4
ויש גם מאכלים שמגדילים את הדופמין:
https://youtu.be/0bsaf7RW_6M
