ג'ימי הנדריקס נודע כגדול הגיטריסטים בעולם הרוק וכמי שהוביל את עולם הגיטרה הבלוזית למקומות חדשניים ופורצי דרך. הטכניקה והמוסיקליות שלו נחשבים בעיני מרבית הגיטריסטים הגדולים בעולם, לגדולים ופורצי דרך. בהיותו איטר יד ימין, כלומר שמאלי, הוא ניגן בגיטרה הפוכה. זה הכריח אותו ללמד את עצמו כיצד לעשות דברים בצורה הפוכה לאחרים. הוא בעיקר לימד את עצמו לנגן בגיטרה כי לא למד באופן מסודר אצל מורה. בתוך כך הוא סיגל לעצמו אופי של חוקר גיטרה וצליל וחקר את הגיטרה לכל הכיוונים ובמגוון אפשרויות.

הנדריקס גילה המון דברים שמוסיקאים אחרים לא הבינו לפניו. הוא הבין טוב מאחרים את האפשרויות המדהימות והצליל המיוחד של הדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה ממגבר שמכוון חזק מדי. כשהוא הגזים אותו הדיסטורשן שלו הפך לצליל של הנדריקס. בהמשך הוא גם הראשון שהחל להשתמש בהופעותיו בפידבק, אותה שריקה מרגיזה שכולם שמעו ונרתעו, אותו צליל מצמרר של המשוב האקוסטי, שאצל כל הנגנים האחרים היה איום ופגם במוסיקה ואצלו הפך בשבילו לחומר יצירה מוסיקלי בנגינת הדיסטורשן והפייזר שכל כך אפיינו אותו.

באופן מפתיע, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, ומוזיקאי מחונן, הוא מעולם לא למד לקרוא תווים. דבר זה התבטא היטב בסגנון הנגינה שלו שהתאפיין בחופשיות רבה, באלתור ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית. אריק ברדן סולן להקת "החיות", אמר עליו שהוא "לקח את הבלוז למאדים".

גם כמפיק תקליטים, ג'ימי הנדריקס היה חלוץ, שהבין לפני אחרים עד כמה הקלטות האולפן יכולות לפתח ולהרחיב את הרעיונות המוסיקליים שלו כיוצר. הוא הרבה לחקור את עולם ההקלטות ואת האפקטים לגיטרה שהחלו להיכנס והיה מהמוסיקאים הראשונים שהקליטו הקלטות סטריאופוניות.


הנה ג'ימי הנדריקס מופיע בפסטיבל וודסטוק:

https://www.youtube.com/watch?v=_PVjcIO4MT4


הרעש של הפידבק שהפך אצל הנדריקס לצליל במוסיקת הרוק:

http://youtu.be/53JpbrxM7O0


חובבי הרוק גילו גיטריסט חדש בלונדון 1966, כשהוא בא לנגן עם "אלוהים של הגיטרה" אריק קלפטון, והשאיר אותו פעור פה:

http://youtu.be/6t4qXH_YaBs


שוב ב וודסטוק, הנדריקס מדגים את יכולות אילוף הפידבק שלו:

https://youtu.be/KfGyylmR-aI


ודעתם של הגיטריסטים הגדולים על הנדריקס והחדשנות שלו:

http://youtu.be/pYJ7tvQFnow

מי לא מכיר את הדיסטורשן (Distortion) - הצליל הצרוד, המעוות בעוצמה רבה של הגיטרה, זה שיוצא ממגבר המכוון חזק מדי או שמרוב אפקט הוא צרוד עד צווחני. הצליל הזה הפך את הרוק הכבד למה שהוא ואת ג'ימי הנדריקס למלך המוכתר של הגיטריסטים.

בואו נתחיל בלדעת שהדיסטורשן הוא בכלל אפקט המשמש גיטריסטים לנגינת גיטרה חשמלית צווחנית או רועמת בסאונד שהפך לצליל של הרוק.

בשנות ה-70 הדיסטורשן הופך אבן יסוד בסגנונות הרוק הרועשים של הרוק הכבד, ההבי מטאל ואחר כך הפאנק. באייטיז, כלומר שנות ה-80, הוא נרגע מעט, לנוכח סגנונות אלקטרוניים שזוכים להצלחה שלדיסטורשן אין בה מקום.

אבל בניינטיז, שנות ה-90, הוא חוזר בגדול עם סגנונות ה"נויז" והגראנג' ולהקות כמו מטאליקה ו"Guns and Roses" שמפציצות אצטדיונים במטוסי תובלה עמוסי מגברים ורמקולים ענקיים שהופכים אותו לרעידת אדמה.


#אבל איך הכל התחיל? איך הדיסטורשן נולד?
מספרים שבשנת 1951 מפציע בטעות צליל דיסטורשן, בהופעה של אייק טרנר, לימים מי שיגלו שהיה בעלה המכה של פצצת הסול טינה טרנר. צליל הדיסטורשן שלו אז היה תוצאה של מגבר שנפגע בהובלה וצלילו נפגע.

ארבע שנים אחר כך, ב-1955, היה זה חלוץ הרוקנ'רול צ'אק ברי ששומעים אצלו בשיר Maybelline צליל דיסטורשן. הוא נבע מעומס חשמלי על שפופרות מגבר המנורות של הגיטרה שלו, אבל גם הוא נחרת בזיכרון ההיסטוריוני של הרוק.

ב־1962 מייצר אורוויל רודס, מוסיקאי חובב אלקטרוניקה, קופסה עם אפקט שנקראה "פאז בוקס" (Fuzz Box). בכך הוא נעתר ללהקת רוק שהוציאה מיד אחר כך תקליט עם ה"פאז". האפקט החדש, צרוד ומעין דיסטורשן עדין יותר, הופך במהירות לאופנתי אצל נגני רוק ויפלס את הדרך לצלילים מעוותים של גיטרת דיסטורשן אמיתית.

במקביל, באנגליה כולם נחשפים לדיסטורשן ב-1964, כשלהקת הקינקס המצליחה מוציאה את "You Really Got Me". את האפקט אצלם יצר קיצוץ חלק מהמגבר של הגיטריסט שלהם, שיצר עומס יתר וסאונד של דיסטורשן. הלהקה היא להיט עצום בבריטניה, אבל באמריקה כמעט לא שמעו עליהם עד היום. פספוס. הם ענקי רוק אמיתיים.

באותו זמן באמריקה ג'ימי הנדריקס כבר מתחיל להשתולל על הדיסטורשן והופך אותו לחלק מהתחביר של השפה המוסיקלית שלו.

עוד קצת עם האח העדין שלו - ב-1965 הרולינג סטונז מוציאים את להיט הענק שלהם, I Can't Get No Satisfaction והפאז בוקס הופך להיט בכל מקום. ב"ביטלס" פול מקרטני, יצירתי כתמיד, מנגן באס עם פאז בשיר "Think for yourself" ועושה היסטוריה.

בפסטיבל וודסטוק הנדריקס אוטוטו ינגן את ההימנון האמריקאי בדיסטורשן והעולם יצעק. טוב, אולי לא כל העולם אלא רק העולם של אמריקה הבורגנית של ההורים שלהם, אבל הנדריקס מת והדיסטורשן לא.

להיפך. הוא הפך לחלק מהצליל של הרוק, עם נוכחות כמעט בכל סגנון שאינו אלקטרוני, עד סוף המילניום. הדיסטורשן מצליח לפלס את דרכו המייבבת אפילו לקודש הקודשים של הבלוז, עם קלפטון, לד זפלין, בלומפילד, ג'ף בק וכמובן בי בי קינג.


אז הנה סיפורו וההיסטוריה של הדיסטורשן:

https://youtu.be/iYU90XajYmU


Satisfaction - להיט הפאז הגדול של הסטונז מדגים את הסאונד שהוא הכניס:

https://youtu.be/nrIPxlFzDi0


קול של "עשן על המים" יש לדיסטורשן הזה:

https://youtu.be/eu5lv2Umn3M


פאז על הבאס ב-Think For Yourself של הביטלס:

https://youtu.be/Ctm-8aaGsMc


וכל התפקידים של אותו שיר:

https://youtu.be/e79YxNeSL84


והסולואים מהגדולים בתולדות הרוק - כולם עם דיסטורשן:

https://youtu.be/rQUbnfobVMU

במוסיקת רוק בשנות ה-80 הפך סגנון המטאל רוק (Metal Rock), סוד של רוק כבד, לסגנון המוסיקלי המצליח והשולט ביותר. הוא נולד מסגנון ה"הבי מטאל" של שנות ה-60 וה-70, שהוא עצמו היה חלק מהרוק הכבד.

מוסיקת הבי מטאל (heavy metal), בעברית "מתכת כבדה" ולא פעם מטאל, הוא זרם מוסיקלי, שהתפתח בסוף שנות ה-60 באנגליה. הוא התאפיין במקצב אגרסיבי, נגינה רועשת ומהירה מאוד, נגינת גיטרה חשמלית עתירת דיסטורשן ואפקטים ובנגינת סולו גיטרות חשמליות ארוכים ווירטואוזיים.

תכני השירים בהבי מטאל הם בדרך כלל אפלים.

מקורותיו של ההבי מטאל הם מוסיקת הרוק, הבלוז והפרוגרסיב - הרוק המתקדם. הוא נולד עם להקות רוק אנגליות שהידועות בהן היו לד זפלין, דיפ פרפל ובלאק סבאת'.

בשנות ה-70 פרץ סגנון המטאל גם לארצות הברית ולגרמניה, והפך לזרם מרכזי ומצליח ברוק. סביבו התפתחה תרבות מעריצים וההצלחה הייתה אז גדולה מאד. בשנות ה-80 התרכזה הפעילות באזור שנקרא "סאנסט סטריפ". במהלך שנות התשעים נדחק המטאל לשוליים ואת מירב המקום תפסו סגנונות קיצוניים יותר מהסגנונות המקוריים, כמו בלאק מטאל ודת' מטאל.


הנה מוסיקת המטאל ששלטה ברוק של שנות השמונים:

https://youtu.be/AUrHVWa3s2Y


הגיטרה והדיסטורשן בהבי-מטאל היו מדויקים וחדים להפליא:

https://youtu.be/vY2l3KV7zsU


להקות המטאל הטובות ביותר:

https://youtu.be/shv-BIDfr98


כך נשמעים ההבדלים בין הגיטרות של המטאל לעומת הפאנק:

https://youtu.be/U3LgSMFkAi0

פִידְבֶּק (Feedback) במוסיקה, בעברית "משוב אקוסטי", הוא הצליל הצורם שנוצר כשהמיקרופון קרוב לרמקול המחובר לאותו מעגל חשמלי שלו.

משוב אקוסטי נוצר כשהרמקול משדר את מה שהמיקרופון קולט לאחר הגברה. למעשה בכל פעם הולך ומתחזק האות המקורי, כי בכל פעם הוא מוגבר, מושמע מהרמקול ונקלט על ידי המיקרופון שוב, מוגבר, מושמע ונקלט וכן הלאה...

התוצאה האקוסטית היא מעין שריקה בתדר גבוה, שריקה שהיא חדה וחזקה, או לחילופין המהום בתדר נמוך ההולך ומתגבר. זו התוצאה האקוסטית של הלופ הבלתי נגמר של צליל ראשוני, שהולך ומוגבר שוב ושוב, במעגל ללא סוף.

פידבק כזה נוצר לא פעם גם כשמאזינים מתקשרים לאולפן רדיו ומדברים בשידור, אך לא מנמיכים את עוצמת מקלט הרדיו הביתי שלהם. בצורה כזו נוצר המעגל שהצגנו קודם -
כשהמיקרופון של הטלפון קולט את קולו המוגבר של המאזין מהרמקול של מקלט הרדיו שלו.

הדיסטורשן בגיטרה חשמלית מאפשר להגיע לפידבק בקלות וגיטריסטים יודעים לנצל אותו כדי לחזק את האפקט של הדיסטורשן במוסיקת רוק. הצליל המעוות של הגיטרה עם הדיסטורשן, כשהוא יוצא ממגבר חזק, נותן פידבק. כשמסובבים את הגיטרה לזוויות שונות ניתן להוציא מהפידבק את הצלילים העיליים, שחבויים בו. גאון הגיטרה ג'ימי הנדריקס, היה הראשון שעמד על האפשרויות הפסיכדליות של נגינה בשילוב הפידבק ויצר כך את הסאונד האופייני והמיוחד כל כך שלו - סאונד שחובבי הרוק מתגעגעים אליו עד היום.


הנה הסבר כיצד הרעש של הפידבק משמש גיטריסטים לנגינה:

http://youtu.be/luURyH9fzhk


וג'ימי הנדריקס שהיה הראשון לנצל את הפידבק כמוסיקת רוק:

http://youtu.be/53JpbrxM7O0

בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.

זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".

אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.

נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.

הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.

אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.

בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".

ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.

הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.

כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...

אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.

אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".


גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):

https://youtu.be/v6S94GbfJwg


סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU


קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:

http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s


רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:

http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk


המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:

https://youtu.be/6t4qXH_YaBs


"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):

https://youtu.be/6bnfQIsWFrM


הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):

https://youtu.be/oVLtmMIuYxY


טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:

https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes


וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:

https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes

בגיל צעיר עלה על הבמה בממפיס בחור צעיר והתחיל לנגן בגיטרה. קראו לו בי בי קינג (BB King) והוא הדהים את המאזינים. הם נהנו בלי סוף אבל לא יכולים היו לדעת שהם נוכחים במה שתהיה הופעתו הראשונה של מי שעתיד להפוך לאגדת בלוז, אגדה אמריקאית ואגדת מוסיקה בכלל, שהייתה באמת.

ועוד איך הייתה... זה היה בשנות ה-40 של המאה שעברה, כשריילי בי קינג , יליד מיסיסיפי, התפרסם והפך במהירות לכוכב ענק. רבים ראו בגיטרת הגיבסון החשמלית והאיקונית שלו, שזכתה ממנו לכינוי "לוסיל", את סימן ההיכר שלו, אבל האמת היא שהנגינה שלו הייתה בעצם העניין.

שני עשורים אחר כך הוא כבר ההשראה של גדולי הגיטריסטים-זמרים ושל כוכבי הרוק של הסיקסטיז. בראשם שניים - מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בהיסטוריה ג'ימי הנדריקס והזנב הנצחי בו ומי שמכונה "אלוהים של הגיטרה", הגיטריסט האגדי אריק קלפטון.

50 אלבומים הקליט ביבי קינג בחייו. הוא זכה בכל תואר, פרס או עיטור אפשריים. לא פחות מ-15 פרסי גראמי הונחו על המדף שלו. אותו אריק קלפטון , שהקליט עימו את האלבום "לרכוב עם המלך", אמר עליו שהוא היה "המגדלור של כל אוהבי מוסיקת הבלוז".

בשנת 2006 , בגיל 80, קינג יצא לסיבוב ההופעות שהוגדר כסיבוב הפרידה שלו מהבמה. עשור אחר כך הוא הלך לעולמו.

ביבי קינג, שנחשב לא רק גיטריסט על אלא גם מגדולי זמרי הבלוז בכל הזמנים, הופיע כמעט עד מותו, בגיל 89. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ששלוש שנים לפני כן עוד אירח אותו בבית הלבן ואף שר איתו כמה שורות באחד השירים, אמר עליו בהספד מרגש ש"הבלוז איבד את המלך שלו ואמריקה איבדה אגדה". אובמה ציין אז בחיוך עצוב ש"הלילה תהיה חתיכת מסיבת בלוז בשמיים"...


הנה "מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן משהו בלוזי:

http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw


קינג מספר על הקריירה המופלאה שלו בליווי אנימציה:

https://youtu.be/-tIphqWYu_s


בלוז של בי בי קינג עם ענקי גיטרה אחרים וגם מיק ג'אגר וברק אובמה כזמרים:

https://youtu.be/xPFtzUilUSI


עם הגיטריסטים קוני ווד וסלאש והסולן של להקת "סימפלי רד":

https://youtu.be/3uneA-cstZs


ולסיום - קטע ממה שהוא עצמו הגדיר פעם כ"הופעתי הטובה ביותר":

https://youtu.be/LWLAAzOBoBI

בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.

ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.

אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...

שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...

מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".

הרים? - צוקים!

בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.

כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".


הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:

http://youtu.be/W92apQbud8s


להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":

https://youtu.be/dYpgg__qc-c


בהופעה חיה:

https://youtu.be/mtskOtJUWXQ


הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':

https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s


ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:

https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes


וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes

הוא מכונה "יד איטית" (Slowhand), הטכניקה לא מושלמת ובמשך שנים הוא היה מכור כבד לסמים ואלכוהול ובקושי תפקד מחוץ לבמה. בכל זאת הוא נגן הגיטרה החשמלית המוערך ביותר בעולם והאיש שמכונה בפי רבים "האלוהים של הגיטרה".

זהו אריק קלפטון (Eric Clapton), מי שמאז שנות ה-60 עומד בחזית הרוק העולמי ולא מפסיק לייצר עניין. גם המוסיקה שלו והשינויים שהיא עברה, גם להקות הסופר-ג'רופ המיתולוגיות "Cream" וה"Yardbirds" שבהן כיכב, תולדות חייו האישיים - הסוערים ומלאי התהפוכות, החיבורים שלו למוסיקאים החשובים בהיסטוריה של הרוק ולא מעט גם דמותו המסקרנת כאדם - כל אלו רק מגבירים את ההילה שמסביבו ואת האגדה שלו.

כבר מהתחלה לא היו חייו של קלפטון פשוטים. הוא גודל על ידי סבו וסבתו ובגיל 6 גילה שמי שחשב לאמו היא בעצם סבתו, בעוד שזו שסבר שהיא אחותו הגדולה התגלתה כאמו. היא אגב סרבה תמיד שהוא יקרא לה כך.

אביו היה חייל מקנדה ששירת באנגליה ואריק מעולם לא זכה להכיר אותו. לא פלא שקלפטון חש מילדות נטוש בעולם. עם רקע משפחתי שכזה, כשהוא התפרסם והפך לגיטריסט מצליח, קלפטון לא הפסיק להתנקם בבנות זוגו.

במהלך השנים עבר מי שייחשב לאחד מהגיטריסטים המהוללים תהפוכות רבות בחייו. הוא התאהב באשתו של חברו הטוב ג'ורג' האריסון ולאחר שנות חיזור ארוכות הוא יישא אותה לאישה. הוא נשאר, אגב, חבר נאמן של האריסון. אחר כך התאהב קלפטון באישה אחרת ונולד להם ילד. אבל את בנו בן הארבע הוא עתיד לאבד, בנפילה איומה אל מותו מחלון הדירה בקומה ה-53.

האובדן הגדול הוביל את קלפטון ההמום לגמילה קשה מסמים ומאלכוהול, שהיה מכור להם במשך שנים רבות. בשנים שמאז הצליח קלפטון לשמור על מעמדו כאייקון גיטרה ובמקביל להתפייס עם עברו, חייו הלא פשוטים וההצלחה המתמשכת והתובענית של מי שכבר איננו צעיר. הוא נשאר אגדה. עצובה ונקייה מסמים, אבל אגדה.


גיטריסט וזמר - הנה הקריירה של אריק קלפטון:

https://youtu.be/dxE5vCEumHw


רגעים מחייו ושיריו של אריק קלפטון:

https://youtu.be/JN5G334_ujA


אחד מלהיטיו הגדולים "קוקאין":

https://youtu.be/tyw8Hg3jpoA


גם ללא גיטרה חשמלית הוא מנגן מדהים:

https://youtu.be/Tkm3UOhGN-A


היחיד שהביס אותו מת מזמן וקראו לו ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/KPJgtQwtVVA


קליפ מהשנים האחרונות:

https://youtu.be/-gKPuxV3MkY


הנה אוסף של 10 השירים הגדולים שלו:

https://youtu.be/UPp9_n4xp_Q?long=yes


סרטון תיעודי על האסון שהביא לגמילה מהתמכרויותיו:

https://youtu.be/Py1VzfqxfW4?long=yes

שנות ה-70 של המאה הקודמת היו ימי השיא של עידן המתקשטים במוסיקת הרוק בעולם. מדיוויד בואי, דרך להקת קיס ואפילו צביקה פיק שלנו - כולם התקשטו והתחפשו על הבמה. אבל מעל כולם התנשא מלך השואו, פרדי מרקורי, אגדת הרוק הטווסית והסולן של להקת קווין הבריטית, מהלהקות המצליחות בכל הזמנים.

לא רבים יודעים שהזמר עם הקול העוצמתי, התנועות המהממות על הבמה, התלבושות הפנטסטיות והביצועים התיאטרליים והבלתי נשכחים, התגלגל אל הבמה כמעט במקרה. מרקורי, ללא ספק מזמרי הרוק הגדולים בכל הזמנים, נולד בשם פארוק פלוטו בולסרה להורים ממוצא הודי.

בפנימייה בהודו הוא למד לנגן בפסנתר וכשמשפחתו היגרה לאנגליה הוא פנה ללמוד אמנות ועיצוב גרפי. כשהשותף שלו לחדר במכללה לאמנות, פרש מלהקת רוק זניחה, הוא הציע לחבריה להצטרף אליהם ושכנע אותם לשנות את שמה ל-Queen. הם עוד לא ידעו איזה כוכב הם מקבלים.

די מהר פרדי בלט במנעד הקולי המדהים שלו, בפרייזינג של זמרים גדולים, ויברטו יוצא דופן וביכולת לשיר במגוון קולות, טכניקות שירה, בהכפלות הרמוניות מטורפות כמו חמשת הקולות שהקליט לבדו בפתיחה של "רפסודיה בוהמית" ובאינספור הסגנונות שיכול היה לשלב במשפט ובבית אחד של שיר, מבלי להתאמץ.

הוא היה מכונת שירה שעולם הרוק עוד לא ידע שאפשר להמציא, שלא לדבר על הכריזמה, ההופעה המחוצפת שמאז אלביס אף אחד לא ידע לייצר שונה כמוה.

את התהילה קווין החלו לקצור רק באלבום השלישי, עם השיר שיהפוך לאגדה "Bohemian Rhapsody". הקליפ שלו, מראשוני הקליפים בעולם, השתמש בהכפלות צילום בדיוק כמו הכפלת הקולות שבהן השיר מוקלט. מרקורי הביא המון מהראש היצירתי והתפיסה החזותית שלו ללהקה. הוא אפילו עיצב להם את עטיפות האלבומים המיוחדות כל כך.

כשרון המשחק והשטות שלו היה בלתי נגמר. התיאבון שלו להמצאות וחוסר הבושה שלו לעשות הכל בלי לדפוק חשבון - אלו הפכו את הלהקה בכל שלב לסנסציה של ממש. כל קליפ, הופעה ואלבום שלהם היו חגיגה של קול מדהים ומגוון ביכולותיו, כשרון תיאטרלי מופלא, התכתבויות אמנותיות, תחפושות מקוריות וחסרות בושה, עיצוב מרהיב וגרפיקה מקסימה ממוחו הקודח והמוכשר להפליא, בקיצור - אגדה!

אבל חייו של פרדי מרקורי נקטעו בשל מחלת האיידס שבה לקה. עולם הרוק הבין שהוא איבד את כוכב הצפון שלו ולמד להסתפק ברוקרים עם חולצות טריקו וקסם אישי של פקידי רוק בינוניים. קווין ממשיכה עד היום להופיע, עם סולן מחליף ומשקיע, אבל הרגע החזק באמת בהופעות שלהם הוא הרגע שבו מפציעה דמותו של מרקורי ממסכי הענק והוא מפציץ בשיר מהימים הכי גדולים של הרוק התיאטרלי. המלך מת - יחי קווין!


חייו של פרדי מרקורי:

https://youtu.be/5bPlgmy9ynY


הנה סיפורה של להקת קווין:

https://youtu.be/diy_J6o0qgQ


"מי רוצה לחיות לעד?" פרדי שר וניבא את העתיד:

https://youtu.be/_Jtpf8N5IDE


מרקורי ולהקת קווין בהופעה אופיינית וגדולה מהחיים:

https://youtu.be/hSTivVclQQ0


"רדיו גא גא" בקליפ שמשתמש בדימויים חזותיים מעולם הקולנוע וההיסטוריה:

https://youtu.be/azdwsXLmrHE


הוא ידע להפעיל את הקהל כמו מנצח של אצטדיונים:

https://youtu.be/jO9C7frk2ss


רפסודיה בוהמית - הלהיט הראשון והגדול ביותר של קווין והישג ווקאלי נדיר:

http://youtu.be/fJ9rUzIMcZQ


כך נראה קליפ אבוד שלו שנמצא לאחרונה (עברית):

https://youtu.be/oSqx8qB_a3o


בסוף חייו יצא הקליפ הזה עם קטעי הופעות וקליפים של קווין ומרקורי:

https://youtu.be/t99KH0TR-J4


סקירה על 10 מהשירים הטובים שלו ושלהם:

https://youtu.be/kVcT4LmiqhI?long=yes


סרט על דרכו של פרדי מרקורי:

https://youtu.be/ssgapPLhWbY?long=yes


וניתוח מוסיקלי על הכישרון הווקאלי החד-פעמי של פרדי מרקורי:

https://youtu.be/p3MjsrMNCbU?long=yes

לא רבים יודעים, אבל יותר מכל מוסיקאי אחר מחלוצי הרוקנרול, מי שאחראי לעיצוב שירי הרוקנרול הוא הזמר והגיטריסט היוצר צ'אק ברי (Chuck Berry). ברי, יליד סיינט לואיס, היה פרפומר אגדי ולדעת רבים הגיטריסט הטוב מבין חלוצי הרוק. נגינת הגיטרה שלו הפכה באופן מסוים להיות ספר הלימוד של גדולי הגיטרה החשמלית.

הוא היה הראשון שהבין שהרוקנ'רול מיועד למתבגרים בני-עשרה וייעד אותו בשבילם. הוא כתב במהלך הקריירה שלו עשרות להיטי ענק קלילים אבל מדויקים וטובים להפליא, שבוצעו על ידי גדולי הרוק מאז.

ברי היה גם פרפורמר מופלא, שנע על הבמה באופן חופשי ומקצועי מאד והמציא תנועות משלו, כמו "הליכת הברווז" שלו, תוך כדי שירה ונגינת סולואי גיטרה וירטואוזיים.

מהביטלס ועד ג'ימי הנדריקס, דרך אריק קלפטון, הרולינג הסטונז ואינספור להקות רוק - כמעט כל מי שכיכב בזירת הרוק העמוסה של שנות ה-60 הושפע ממנו וביצע את הימנוני הרוק שלו בחרדת קודש וקצב מקפיץ.

הקצב הזה, אגב, הוליד סגנון ריקוד חדש ומהפכני אז, שנקרא "שייק". הוא היה הריקוד האינדיבידואלי הראשון, ריקוד ללא בני זוג או שותפים, שגם לא כלל תנועות, אלא בעיקר הרעדה של הראש, הרגליים והידיים.

אבל לצ'אק ברי היה גם חלק אפל באישיותו. הוא ישב בכלא פעמיים, מסיבות שונות. במהלך השנים הוא הפך לאדם לא פשוט, שמוסיקאים התקשו לעבוד איתו והקריירה שלו ידעה עליות וירידות. בכל זאת המשיך לעבוד עד לגיל מתקדם והגיח מעת לעת בהופעות טלוויזיה, עם מוסיקאים גדולים שהמשיכו את דרכו וזכרו לו חסד נעורים.

ההערצה של גדולי הרוק למוסיקאי שג'ון לנון אמר עליו ש"אם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, זה בטח היה צ'אק ברי" ממשיכה להיות עצומה. בתקליט הזהב שנשלח על החללית וויאג'ר לחלל החיצון ומכיל דוגמאות של יצירות אמנות של המין האנושי, נכלל להיטו הגדול "ג'וני בי גוד" (Johnny B Good), ביחד עם יצירות של בטהובן, באך ושייקספיר (קראו עליו באאוריקה בתגית "תקליט הזהב של וויאג'ר").

ברשימת 50 האמנים החשובים ביותר בכל הזמנים, שהכין המגזין "רולינג סטון", דורג צ'אק ברי במקום החמישי אי-פעם. הוא ממשיך לעשות רוקנרול גם בגיל זקנה. צ'אק ברי הוא אגדת רוק ואגדת גיטרה מובילה, תרתי משמע..


הנה סיפורו של צ'אק ברי:

https://youtu.be/hq_BT1sd7oc


"הליכת הברווז" שלו:

https://youtu.be/BCsfh5ItkEc


הנה מחווה לאגדת הרוק צ'אק ברי בהמנון הרוק הקלאסי "ג'וני בי גוד":

https://youtu.be/UM_PTJCFCQw


ומי שהושפע ממנו מאד, ג'ון לנון, מופיע איתו באותו שיר:

https://youtu.be/kpTpxbnBWYM


מצגת וידאו של תמונותיו:

https://youtu.be/1vaZnUeZKWY


וכאן מארח את גדולי הגיטריסטים ללהיטו "רוקנרול מיוזיק":

https://youtu.be/Iz3gRNNdUC0