שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
כיצד פרספונה השפיעה על עונות השנה?
סיפורנו מתחיל בדמטר, אלת החקלאות, הצמחים והעצים של המיתולוגיה היוונית.
ביוון העתיקה, בכל שנה, כשזרעו את הזרעים שלהם וטיפלו בעצי הפרי, נהגו החקלאים היוונים להלל ולשבח את דמטר, בתקווה ליבול טוב ולשפע של אוכל. דמטר מצידה, אכן דאגה לתנובה טובה לעצים ולשדות.
היא נהגה להביט בפרספונה (Persephone), בתה האהובה וגם בתו של זאוס, מלך האלים. פרספונה הייתה נערה יפה שכולם אהבו. היא הייתה בחורה צעירה ונבונה, שירשה את תחביבי אמה וביחד עם חברותיה העבירה את הימים כשהיא קוטפת פרחים ונוטעת עצים.
אבל פרספונה, שבניגוד להוריה לא חיה על הר האולימפוס, לא ידעה שהַדֵּס (Hades), אל המתים והשאול, התאהב בה וחומד אותה לעצמו. הוא כבר החליט לחטוף ולהביא את פרספונה אל השאול, ממלכתו השחורה שמתחת לאדמה.
ואכן יום אחד, בשעה שפרספונה בילתה באחו עם סיאני חברתה, נימפת המים המתוקים, פרץ הַאדֵּס מבקע באדמה, כשהוא רכוב על מרכבתו השחורה. הוא חטף במהירות את פרספונה ההמומה, ודהר איתה למעמקי האדמה, לשאול תחתיות. הפתח באדמה נסגר והשניים נעלמו מאחריו.
איש לא הבחין בחטיפה, חוץ מזאוס מלך האלים ומהליוס, אל השמש הרואה את הכול.
עד שדמטר הגיעה למקום בחיפושיה אחרי בתה, בכתה סיאני, חברתה של פרספונה. מרוב בכי, היא התמוססה וזרמה אל הנהר הגדול.
מרוב צער, דמטר לא ידעה את נפשה. השמועות מספרות שהיא קיללה את החברות של בתה, שלא מנעו את החטיפה והפכה אותן לסירנות.
דמטר לא ידעה שזאוס, אביה של פרספונה, הרשה להאדס להינשא לבתם. היא מיהרה להר האולימפוס לעזרה, אבל לא השיגה דבר.
ביאושה ובגעגועים לבתה, הזניחה דמטר את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה. היבולים נבלו כולם ורעב השתרר בארץ. כשראו שבני האדם החלו למות בהמוניהם מרעב, החלו האלים לחשוש. הם ראו שהסגידה אליהם והזבחים שהציעו בני האדם הלכו ונעלמו גם הם.
בינתיים בעולם השאול, מעבר לנהר הדמעות סטיקס, דחתה פרספונה את ניסיונותיו של האדס להאכיל אותה. חוץ מכמה גרגרי רימון היא לא נגעה בכלום מהשאול.
דמטר המשיכה בחיפושים ומתוך כבוד וסימפטיה לסבלה, סיפר לה הליוס על בגידתו של זאוס, הרשות שנתן להאדס ועל חטיפת פרספונה על ידו. דמטר התעמתה עם זאוס ונשבעה שאם לא תתאחד עם פרספונה, לעולם היא תשאיר את השדות ללא תנובה.
זאוס מיהר לשלוח אל האדס את שליח האלים, הרמס, כדי שישיב את פרספונה אל האולימפוס ולאם המתגעגעת. אך מכיוון שפרספונה אכלה ולו עמה גרגרי רימון בשאול, לא ניתן היה להחזירה לכל השנה ולהשיב את הגלגל לאחור. לדרישת האדס לחלק מהשנה שבה פרספונה אל עולם החיים, אבל למספר חודשים היא תשוב אל עולם המתים.
החודשים הללו, ודאי ניחשתם, הם חודשי החורף. על פי המיתוס, כבר בסתיו יורדת פרספונה אל מתחת לאדמה ואימה העצובה לא מטפלת באדמה וביבולים. בחורף העולם קר וחשוך, האם המתגעגעת בוכה ומזילה דמעות של גשם, האדמה מתקשה ולא נותנת ירק או פרי.
רק כששבה הנערה מן השאול אל האולימפוס, אז מגיעים חודשי האביב והקיץ ודמטר מפרה את האדמה ונותנת בה יבול.
הנה סיפורם של האדס ופרספונה (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
סיפורה של פרספונה ועונות השנה באנגלית:
https://youtu.be/khpjQZ693Q4
ועוד מסיפור אהבתו החשוכה של האדס אל השאול לפרספונה היפה:
https://youtu.be/46MFoZmJp3g?long=yes
מיהו הדס אל המוות והשאול היווני?
הדֶס או האדֶס (Hades) הוא אל השאול והמתים במיתולוגיה היוונית, אל המוות והשאול של יוון העתיקה.
הוא היה בנם השני של קרונוס וריאה ואחיהם של זאוס (Zeus), פוסידון (Poseidon), הרה, הסטיה ודמטר (Demeter).
כאחד מ-3 האחים האולימפיים שחילקו את העולם ביניהם לאחר הניצחון על הטיטאנים, הדס מעט הפסיד. בעוד זאוס קיבל את השמיים ופוסידון את הים, הגורל נפל עליו לשלוט על עולם המוות והמתים.
ההתחלה הייתה מצמררת. אביהם קרונוס (Kronos) בלע את כל ילדיו, כולל הדס, מחשש מנבואה שילדו יפיל אותו מהשלטון. אך זאוס הצליח בסופו של דבר לשחרר את אחיו ואחיותיו וביחד הם הביסו את קרונוס והטיטאנים.
שמו של הדס משמעו "הבלתי נראה" ביוונית. היוונים פחדו ממנו עד כדי כך שנמנעו מהזכרת שמו האמיתי והעדיפו לכנותו "פלוטון" (Pluto) שפירושו "העשיר". הפחד לא נבע מכך שהדס היה אל רשע אלא מכך שהוא ייצג את המוות עצמו.
למעשה הדס היה שליט צודק והוגן, הרבה יותר מרוב האלים האולימפיים האחרים שהתאפיינו בפעולות נקמניות וקנאות. ובכל זאת, היוונים כמעט ולא הקימו לו מקדשים או פנו אליו בתפילות.
המיתוס המפורסם ביותר הקשור להדס הוא חטיפת פרספונה (Persephone) בתה של דמטר, אלת החקלאות. הדס התאהב בפרספונה וחטף אותה לעולם התחתון להיות מלכתו.
דמטר נכנסה לאבל עמוק וגרמה לכל הצמחייה על פני האדמה לנבול. זאוס נאלץ להתערב והושגה פשרה לפיה פרספונה תחזור לאמה. אולם בינתיים היא אכלה גרגירי רימון בשאול.
המסורת היוונית קובעת שכל מי שאוכל מאכל בעולם המתים נאלץ להישאר שם. לפי גרסאות שונות של המיתוס פרספונה אכלה 3 עד 6 גרגירים, מה שחייב אותה לחזור לשאול למשך 3-6 חודשים בשנה.
המיתוס הזה של פרספונה הוא שהסביר ליוונים את חילופי העונות, כי כשפרספונה בשאול דמטר אבלה והחורף מגיע. כשהעלמה האהובה שבה לאימה, חוזר גם האביב ופורח.
עולם השאול שתחת פיקודו של הדס היה ממלכה חשוכה שאליה מגיעים כל המתים ללא קשר למעשיהם בחיים. הנהר סטיקס (Styx) מפריד בין עולם החיים ועולם המתים.
הספן חרון (Charon) מעביר את נשמות המתים בתשלום של מטבע אובול (obol) אחד. היוונים, אגב, נהגו לקבור את מתיהם עם מטבע בפה למטרה זו.
בשער השאול שומר הכלב התלת-ראשי קרברוס (Cerberus) שתפקידו למנוע מהמתים לברוח ומהחיים להיכנס.
היו מעטים שניסו לרמות את המוות. אחד מהם היה הרקלס (Heracles) שירד לשאול כאחת מ-12 משימותיו ואף שאל את קרברוס בהסכמת הדס. סיזיפוס (Sisyphus) ניסה לרמות את המוות פעמיים ונענש לגלגל סלע במעלה ההר לנצח.
אורפיאוס (Orpheus) ריגש את הדס במוסיקה שלו והוא הסכים לשחרר את אהובתו אורידיצ'ה (Eurydice) - בתנאי שלא יסתכל לאחור בדרך החוזרת. אבל אורפיאוס נכשל ברגע האחרון ואיבד את אורידיצ'ה לעולמים.
אגדה מעניינת מספרת על אסקלפוס (Ascalaphus) שדיווח שפרספונה אכלה מהרימון. כעונש הפכה אותו דמטר לינשוף.
כמעט תמיד הדס נשאר בשאול. זאת בניגוד לאלים האחרים שחיו על הר האולימפוס. הוא היה אל מבודד ומרוחק, נשוי לפרספונה אך ללא ילדים. אגב, יחי האירוניה היוונית שהוא נחשב לעשיר ביותר מהאלים, כיוון שכל המתכות והאוצרות הטמונים באדמה היו שייכים לו. מכאן שהיה גם אל המתכות ועושר האדמה ואל העושר.
אצל הרומאים הדס נודע בשם פלוטו (Pluto), אם כי לעיתים מזהים את הדס גם עם האלים הרומאיים דיס פטר (Dis Pater) ואורקוס (Orcus).
הנה סיפורו של האדס, אל המוות והשאול במיתולוגיה היוונית (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
על הדס מלך המתים:
https://youtu.be/h3d0KR4Ru4U?long=yes
והדס השולט בעולם השאול:
https://youtu.be/t-SueUxP8TI?long=yes
מהו המיתוס של סיזיפוס ועונשו המיתולוגי?
סיזיפוס (Sisyphus) היה בנו של איאולוס, אל הרוחות במיתולוגיה היוונית. לפי המיתולוגיה, סיזיפוס הוא שייסד את העיר קורינתוס. סיזיפוס איש רע וערמומי, שרצח מטיילים תמימים בדרכם, לאחר שהיטעה אותם.
למזלו הרע של סיזיפוס הרשע, הוא הסתבך עם זאוס, אבי האלים, ונענש. זה קרה לאחר שגילה לאל הנהר שבתו אגינה נחטפה, שראה אותה נחטפת על ידי נשר עצום, שחטף אותה בשליחותו של זאוס.
זאוס הזועם שלח את סיזיפוס אל עולם המתים ושם הטיל עליו אל השאול הדס את העונש הנצחי, לגלגל סלע כבד במעלה ההר עד לפסגה, כשהסלע שוב ושוב מתגלגל למטה, ועליו לגלגלו מחדש אל ראש ההר. כך לעולמי עד...
אגב, שם האי מהסיפור הוא עד היום האי איגינה, לכבוד בתו של אל הנהר, שנחטפה אליו.
הנה סיפורו המתורגם של סיזיפוס מהמיתוס המפורסם (מתורגם):
https://youtu.be/q4pDUxth5fQ
על סיזיפוס והעונש שקיבל:
http://youtu.be/bJUZpWbl924
הייאוש של סיזיפוס ופתרון יצירתי שמצא יוצר הסרטון כדי לסייע לו:
http://youtu.be/k_XK0PtV_Hg
ומעין סרט אילם על סיפורו של סיזיפוס:
http://youtu.be/LRJ-RsxVvuA
מהו הגיהנום בדתות השונות?
בדתות רבות מתואר הגיהנום (Hell) בתור השאול, האופל, התופת ושאר השמות של מקום עונש, סבל ועינויים, שממתין לאחר המוות, למי שחטאו בחייהם ועברו עבירות חמורות - בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו.
בציבור נתפס הגיהינום כמקום לזכות בו בעונש נצחי, על החטאים, על אמונה לא מספקת, על אי קיום של המצוות ועוד.
#הגיהנום בדתות השונות
תיאורי הגיהנום או החיים שלאחר המוות הם שונים מדת לדת ונתונים לפרשנויות שונות בין זרמים דתיים, קבוצות, חצרות דתיות, כתות ואפילו אנשים שונים. תהודה רבה בתרבות המערבית הייתה גם לתיאור הגיהנום ב"הקומדיה האלוהית", ספרו העל-זמני של דנטה, בשמו המלא דנטה אליגיירי.
נתחיל ביהדות, המפרשת את המושג "גיהנום" כמקום זמני לטיהור הנשמה ולא כעונש נצחי כמו התפיסה הנוצרית שתוצג בהמשך. הגיהינום היהודי מתואר לעתים כאש מטהרת, כשהרעיון הוא שהנשמה מתנקה בו לפני וכדי שהיא תוכל לבוא בשערי גן עדן.
בנצרות הגיהנום מתואר מתואר כ"תופת" (Inferno), מעין כבשן לוהט ועתיר להבות, הנמצא במעמקי האדמה. קירותיו אדומים עזים ונהרות לבה רותחת זורמים בין הסלעים המחודדים. זה מקום של סבל, חושך וייסורים נצחיים וניתוק מהאלוהים.
בין הפרשנויות השונות יש הרואות בגיהנום מקום פיזי, בעוד אחרות רואות בו מצב רוחני של ריחוק מאלוהים.
בנצרות הגיהנום מיועד למי שדחו את חסד האלוהים או חטאו חטאים בלתי נסלחים. מדובר בהמצאה גאונית שהצליחה במשך מאות רבות של שנים לגרום למאמינים הנוצרים להיות צייתנים, שקטים, חיוביים ולתרום לכנסייה מכספם, גם אם יש להם מעט מאוד ממנו ולה המון.
הגיהנום הנוצרי, אגב, די מבוסס על שילוב בין השאול, עולם המתים כפי שהוא מתואר במיתולוגיה היוונית, זה שמתחת לאדמה ומעבר לנהר סטיקס, לבין הגיהנום של היהדות הקדומה והאלילות של כנען.
האסלאם מדבר על "ג'הנאם" (Jahannam), המקום המיועד להעניש בייסורים עזים את מי שדחו את אללה וביצעו חטאים חמורים. בג'הנם המוסלמי החוטאים סובלים מעונשים המשתנים לפי החטאים שהם עשו.
הג'האנם המוסלמי הוא מקום של אש ורתיחה, מול קור קיצוני. יש בג'הנם שבע דרגות של גיהנום וכל אחת קשה וחמורה מקודמתה. ואגב, אצל המוסלמים רק מי שמאמין באללה וחי חיי צדיקים יזכה לכניסה ל"ג'אנה", גן העדן המוסלמי.
בהינדואיזם והבודהיזם יש גם פאטאלה (Patala) של ההינדו אך גם את הנאראקה (Naraka) המשותפת לשניהם, גם אם כל דת רואה אותו אחרת.
בגיהנום של ההינדים מתקיימות כמה רמות של עונש. גם כאן הגיהנום הוא מקום זמני, מעין מחוזות כפרה זמניים, מקומות בהם מטוהרת נשמתם של מי שצברו במעשיהם קארמה שלילית, לפני שתיוולד מחדש. בין העונשים יש מגוון עינויים פיזיים כשכל אחד מהם מותאם לחטאים אחרים.
ה"נרקה" אצל הבודהיסטים הוא אחד מששת העולמות הבודהיסטיים, של הקיום המחזורי. גם אצלם מדובר במצבי סבל זמניים ולא של עונש נצחי, אבל בסיפורם שלהם מתוארים 8 גיהנומים קרים ו-8 חמים, כשלכל אלה נוסף מגוון של תת-רמות נוספות.
ב"דיו", הגיהנום בו מאמינות מספר דתות סיניות ותיקות, יש 10 בתי משפט או רמות, כשכל אחד נותן עונשים ייחודיים. הנשמות עוברות דרך רמות אלו לפני שהן נולדות מחדש, או עולות לגן עדן.
כך שלכל דת יש את הפרשנויות שלה לגבי הגיהנום, חלקן מילוליות ומבטיחות או מאיימות וחלקן לא. ועדיין מסתבר שלכל אחת מהן יש פרשנויות שונות למהותו של הגיהנום - חלקן מילוליות יותר וחלקן מציגות את הגיהנום כמושג מטפורי ולא כמקום בו החוטאים מעונים באמת.
הנה האגדה על המלך ששלח את חתנו למבחן בגיהינום (מתורגם):
https://youtu.be/4nZ9gNGZwO0
כך מדמיינים את קולות הסובלים בו:
https://youtu.be/Xbrbx0ApQ8k
השאול מהמיתולוגיה היוונית בו האל הדס לוקח לו אישה:
https://youtu.be/ESbd3T7VMsc
בחיוך פרסומי - הגיהנום בגירסת הג'אנק פוד:
https://youtu.be/Nhi84rJyuhA
כך הדתיים מציגים את הגיהנום:
https://youtu.be/MdiWn-cAFmE
הגיהנום לפי הנצרות והתנ"ך:
https://youtu.be/jVleAnze7v8?long=yes
והגיהנום והשטן שאפשר לראות בהקרבת הילדים העתיקה בגיא בן הינום שבירושלים:
https://youtu.be/GeCodRjs1Bs?long=yes
מהו סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה?
בנו של האל אפולו, אוֹרְפֵאוּס, היה נגן מעולה בנבל וכל החיות, העצים והסלעים אהבו את נגינתו. רעייתו של אורפאוס, אורידיקה, מתה מהכשת נחש.
אורפיאוס ירד אל השאול וניגן לאל הַדֵּס, אל המתים ושליט השאול ולאשתו פֶּרְסֵפוֹנֶה. הוא עשה זאת בניסיון לשכנעם לשחרר את אורידיקה מהשאול ולהחזירה לחיים.
הַדֵּס הנרגש, שבכה עם כל רוחות המתים מהלחן העצוב של אורפאוס, הסכים לשחרר את אורידיקה, אך השביע את אורפאוס שלא יביט בה עד שייצאו מהשאול.
סיפורו של אורפיאוס מכאן הוא ממש פרסומת לעידוד ההתאפקות. ממש כמו אשת לוט התנ"כית, שלא יכלה שלא להסתובב ולהביט על עירה העולה בלהבות, איך שיצאו הוא ואורידיקה אל אור היום, התפתה אורפיאוס האומלל ופנה כדי לראות אם אורידיקה מאחוריו.
אהובתו נעלמה לו לתמיד.
שבעה חודשים ישב אורפיאוס וקונן במערה. הוא האשים את עצמו שלא עמד בפיתוי והביט באורידיקה. כשדחה את אהבתן של הנשים העובדות את האל דיוניסוס הן נטלו ממנו את חייו וקברו אותו.
מאז ועד היום, מספרת האגדה, שר זמיר על קברו של אורפיאוס.
הנה סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה (מתורגם):
https://youtu.be/RhaepLsP5eg
עוד גרסה:
http://youtu.be/OyQIOZKsNmU?t=11s
סיפורם של השניים באנגלית:
http://youtu.be/3Jqgx06TJUM
וסרטון אנימציה שמציב את סיפורם של אורפיאוס ואורידיצ'ה בזמננו שלנו:
http://youtu.be/jQFG8HVWiqA
סיפורנו מתחיל בדמטר, אלת החקלאות, הצמחים והעצים של המיתולוגיה היוונית.
ביוון העתיקה, בכל שנה, כשזרעו את הזרעים שלהם וטיפלו בעצי הפרי, נהגו החקלאים היוונים להלל ולשבח את דמטר, בתקווה ליבול טוב ולשפע של אוכל. דמטר מצידה, אכן דאגה לתנובה טובה לעצים ולשדות.
היא נהגה להביט בפרספונה (Persephone), בתה האהובה וגם בתו של זאוס, מלך האלים. פרספונה הייתה נערה יפה שכולם אהבו. היא הייתה בחורה צעירה ונבונה, שירשה את תחביבי אמה וביחד עם חברותיה העבירה את הימים כשהיא קוטפת פרחים ונוטעת עצים.
אבל פרספונה, שבניגוד להוריה לא חיה על הר האולימפוס, לא ידעה שהַדֵּס (Hades), אל המתים והשאול, התאהב בה וחומד אותה לעצמו. הוא כבר החליט לחטוף ולהביא את פרספונה אל השאול, ממלכתו השחורה שמתחת לאדמה.
ואכן יום אחד, בשעה שפרספונה בילתה באחו עם סיאני חברתה, נימפת המים המתוקים, פרץ הַאדֵּס מבקע באדמה, כשהוא רכוב על מרכבתו השחורה. הוא חטף במהירות את פרספונה ההמומה, ודהר איתה למעמקי האדמה, לשאול תחתיות. הפתח באדמה נסגר והשניים נעלמו מאחריו.
איש לא הבחין בחטיפה, חוץ מזאוס מלך האלים ומהליוס, אל השמש הרואה את הכול.
עד שדמטר הגיעה למקום בחיפושיה אחרי בתה, בכתה סיאני, חברתה של פרספונה. מרוב בכי, היא התמוססה וזרמה אל הנהר הגדול.
מרוב צער, דמטר לא ידעה את נפשה. השמועות מספרות שהיא קיללה את החברות של בתה, שלא מנעו את החטיפה והפכה אותן לסירנות.
דמטר לא ידעה שזאוס, אביה של פרספונה, הרשה להאדס להינשא לבתם. היא מיהרה להר האולימפוס לעזרה, אבל לא השיגה דבר.
ביאושה ובגעגועים לבתה, הזניחה דמטר את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה. היבולים נבלו כולם ורעב השתרר בארץ. כשראו שבני האדם החלו למות בהמוניהם מרעב, החלו האלים לחשוש. הם ראו שהסגידה אליהם והזבחים שהציעו בני האדם הלכו ונעלמו גם הם.
בינתיים בעולם השאול, מעבר לנהר הדמעות סטיקס, דחתה פרספונה את ניסיונותיו של האדס להאכיל אותה. חוץ מכמה גרגרי רימון היא לא נגעה בכלום מהשאול.
דמטר המשיכה בחיפושים ומתוך כבוד וסימפטיה לסבלה, סיפר לה הליוס על בגידתו של זאוס, הרשות שנתן להאדס ועל חטיפת פרספונה על ידו. דמטר התעמתה עם זאוס ונשבעה שאם לא תתאחד עם פרספונה, לעולם היא תשאיר את השדות ללא תנובה.
זאוס מיהר לשלוח אל האדס את שליח האלים, הרמס, כדי שישיב את פרספונה אל האולימפוס ולאם המתגעגעת. אך מכיוון שפרספונה אכלה ולו עמה גרגרי רימון בשאול, לא ניתן היה להחזירה לכל השנה ולהשיב את הגלגל לאחור. לדרישת האדס לחלק מהשנה שבה פרספונה אל עולם החיים, אבל למספר חודשים היא תשוב אל עולם המתים.
החודשים הללו, ודאי ניחשתם, הם חודשי החורף. על פי המיתוס, כבר בסתיו יורדת פרספונה אל מתחת לאדמה ואימה העצובה לא מטפלת באדמה וביבולים. בחורף העולם קר וחשוך, האם המתגעגעת בוכה ומזילה דמעות של גשם, האדמה מתקשה ולא נותנת ירק או פרי.
רק כששבה הנערה מן השאול אל האולימפוס, אז מגיעים חודשי האביב והקיץ ודמטר מפרה את האדמה ונותנת בה יבול.
הנה סיפורם של האדס ופרספונה (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
סיפורה של פרספונה ועונות השנה באנגלית:
https://youtu.be/khpjQZ693Q4
ועוד מסיפור אהבתו החשוכה של האדס אל השאול לפרספונה היפה:
https://youtu.be/46MFoZmJp3g?long=yes
הדֶס או האדֶס (Hades) הוא אל השאול והמתים במיתולוגיה היוונית, אל המוות והשאול של יוון העתיקה.
הוא היה בנם השני של קרונוס וריאה ואחיהם של זאוס (Zeus), פוסידון (Poseidon), הרה, הסטיה ודמטר (Demeter).
כאחד מ-3 האחים האולימפיים שחילקו את העולם ביניהם לאחר הניצחון על הטיטאנים, הדס מעט הפסיד. בעוד זאוס קיבל את השמיים ופוסידון את הים, הגורל נפל עליו לשלוט על עולם המוות והמתים.
ההתחלה הייתה מצמררת. אביהם קרונוס (Kronos) בלע את כל ילדיו, כולל הדס, מחשש מנבואה שילדו יפיל אותו מהשלטון. אך זאוס הצליח בסופו של דבר לשחרר את אחיו ואחיותיו וביחד הם הביסו את קרונוס והטיטאנים.
שמו של הדס משמעו "הבלתי נראה" ביוונית. היוונים פחדו ממנו עד כדי כך שנמנעו מהזכרת שמו האמיתי והעדיפו לכנותו "פלוטון" (Pluto) שפירושו "העשיר". הפחד לא נבע מכך שהדס היה אל רשע אלא מכך שהוא ייצג את המוות עצמו.
למעשה הדס היה שליט צודק והוגן, הרבה יותר מרוב האלים האולימפיים האחרים שהתאפיינו בפעולות נקמניות וקנאות. ובכל זאת, היוונים כמעט ולא הקימו לו מקדשים או פנו אליו בתפילות.
המיתוס המפורסם ביותר הקשור להדס הוא חטיפת פרספונה (Persephone) בתה של דמטר, אלת החקלאות. הדס התאהב בפרספונה וחטף אותה לעולם התחתון להיות מלכתו.
דמטר נכנסה לאבל עמוק וגרמה לכל הצמחייה על פני האדמה לנבול. זאוס נאלץ להתערב והושגה פשרה לפיה פרספונה תחזור לאמה. אולם בינתיים היא אכלה גרגירי רימון בשאול.
המסורת היוונית קובעת שכל מי שאוכל מאכל בעולם המתים נאלץ להישאר שם. לפי גרסאות שונות של המיתוס פרספונה אכלה 3 עד 6 גרגירים, מה שחייב אותה לחזור לשאול למשך 3-6 חודשים בשנה.
המיתוס הזה של פרספונה הוא שהסביר ליוונים את חילופי העונות, כי כשפרספונה בשאול דמטר אבלה והחורף מגיע. כשהעלמה האהובה שבה לאימה, חוזר גם האביב ופורח.
עולם השאול שתחת פיקודו של הדס היה ממלכה חשוכה שאליה מגיעים כל המתים ללא קשר למעשיהם בחיים. הנהר סטיקס (Styx) מפריד בין עולם החיים ועולם המתים.
הספן חרון (Charon) מעביר את נשמות המתים בתשלום של מטבע אובול (obol) אחד. היוונים, אגב, נהגו לקבור את מתיהם עם מטבע בפה למטרה זו.
בשער השאול שומר הכלב התלת-ראשי קרברוס (Cerberus) שתפקידו למנוע מהמתים לברוח ומהחיים להיכנס.
היו מעטים שניסו לרמות את המוות. אחד מהם היה הרקלס (Heracles) שירד לשאול כאחת מ-12 משימותיו ואף שאל את קרברוס בהסכמת הדס. סיזיפוס (Sisyphus) ניסה לרמות את המוות פעמיים ונענש לגלגל סלע במעלה ההר לנצח.
אורפיאוס (Orpheus) ריגש את הדס במוסיקה שלו והוא הסכים לשחרר את אהובתו אורידיצ'ה (Eurydice) - בתנאי שלא יסתכל לאחור בדרך החוזרת. אבל אורפיאוס נכשל ברגע האחרון ואיבד את אורידיצ'ה לעולמים.
אגדה מעניינת מספרת על אסקלפוס (Ascalaphus) שדיווח שפרספונה אכלה מהרימון. כעונש הפכה אותו דמטר לינשוף.
כמעט תמיד הדס נשאר בשאול. זאת בניגוד לאלים האחרים שחיו על הר האולימפוס. הוא היה אל מבודד ומרוחק, נשוי לפרספונה אך ללא ילדים. אגב, יחי האירוניה היוונית שהוא נחשב לעשיר ביותר מהאלים, כיוון שכל המתכות והאוצרות הטמונים באדמה היו שייכים לו. מכאן שהיה גם אל המתכות ועושר האדמה ואל העושר.
אצל הרומאים הדס נודע בשם פלוטו (Pluto), אם כי לעיתים מזהים את הדס גם עם האלים הרומאיים דיס פטר (Dis Pater) ואורקוס (Orcus).
הנה סיפורו של האדס, אל המוות והשאול במיתולוגיה היוונית (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
על הדס מלך המתים:
https://youtu.be/h3d0KR4Ru4U?long=yes
והדס השולט בעולם השאול:
https://youtu.be/t-SueUxP8TI?long=yes
סיזיפוס (Sisyphus) היה בנו של איאולוס, אל הרוחות במיתולוגיה היוונית. לפי המיתולוגיה, סיזיפוס הוא שייסד את העיר קורינתוס. סיזיפוס איש רע וערמומי, שרצח מטיילים תמימים בדרכם, לאחר שהיטעה אותם.
למזלו הרע של סיזיפוס הרשע, הוא הסתבך עם זאוס, אבי האלים, ונענש. זה קרה לאחר שגילה לאל הנהר שבתו אגינה נחטפה, שראה אותה נחטפת על ידי נשר עצום, שחטף אותה בשליחותו של זאוס.
זאוס הזועם שלח את סיזיפוס אל עולם המתים ושם הטיל עליו אל השאול הדס את העונש הנצחי, לגלגל סלע כבד במעלה ההר עד לפסגה, כשהסלע שוב ושוב מתגלגל למטה, ועליו לגלגלו מחדש אל ראש ההר. כך לעולמי עד...
אגב, שם האי מהסיפור הוא עד היום האי איגינה, לכבוד בתו של אל הנהר, שנחטפה אליו.
הנה סיפורו המתורגם של סיזיפוס מהמיתוס המפורסם (מתורגם):
https://youtu.be/q4pDUxth5fQ
על סיזיפוס והעונש שקיבל:
http://youtu.be/bJUZpWbl924
הייאוש של סיזיפוס ופתרון יצירתי שמצא יוצר הסרטון כדי לסייע לו:
http://youtu.be/k_XK0PtV_Hg
ומעין סרט אילם על סיפורו של סיזיפוס:
http://youtu.be/LRJ-RsxVvuA
בדתות רבות מתואר הגיהנום (Hell) בתור השאול, האופל, התופת ושאר השמות של מקום עונש, סבל ועינויים, שממתין לאחר המוות, למי שחטאו בחייהם ועברו עבירות חמורות - בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו.
בציבור נתפס הגיהינום כמקום לזכות בו בעונש נצחי, על החטאים, על אמונה לא מספקת, על אי קיום של המצוות ועוד.
#הגיהנום בדתות השונות
תיאורי הגיהנום או החיים שלאחר המוות הם שונים מדת לדת ונתונים לפרשנויות שונות בין זרמים דתיים, קבוצות, חצרות דתיות, כתות ואפילו אנשים שונים. תהודה רבה בתרבות המערבית הייתה גם לתיאור הגיהנום ב"הקומדיה האלוהית", ספרו העל-זמני של דנטה, בשמו המלא דנטה אליגיירי.
נתחיל ביהדות, המפרשת את המושג "גיהנום" כמקום זמני לטיהור הנשמה ולא כעונש נצחי כמו התפיסה הנוצרית שתוצג בהמשך. הגיהינום היהודי מתואר לעתים כאש מטהרת, כשהרעיון הוא שהנשמה מתנקה בו לפני וכדי שהיא תוכל לבוא בשערי גן עדן.
בנצרות הגיהנום מתואר מתואר כ"תופת" (Inferno), מעין כבשן לוהט ועתיר להבות, הנמצא במעמקי האדמה. קירותיו אדומים עזים ונהרות לבה רותחת זורמים בין הסלעים המחודדים. זה מקום של סבל, חושך וייסורים נצחיים וניתוק מהאלוהים.
בין הפרשנויות השונות יש הרואות בגיהנום מקום פיזי, בעוד אחרות רואות בו מצב רוחני של ריחוק מאלוהים.
בנצרות הגיהנום מיועד למי שדחו את חסד האלוהים או חטאו חטאים בלתי נסלחים. מדובר בהמצאה גאונית שהצליחה במשך מאות רבות של שנים לגרום למאמינים הנוצרים להיות צייתנים, שקטים, חיוביים ולתרום לכנסייה מכספם, גם אם יש להם מעט מאוד ממנו ולה המון.
הגיהנום הנוצרי, אגב, די מבוסס על שילוב בין השאול, עולם המתים כפי שהוא מתואר במיתולוגיה היוונית, זה שמתחת לאדמה ומעבר לנהר סטיקס, לבין הגיהנום של היהדות הקדומה והאלילות של כנען.
האסלאם מדבר על "ג'הנאם" (Jahannam), המקום המיועד להעניש בייסורים עזים את מי שדחו את אללה וביצעו חטאים חמורים. בג'הנם המוסלמי החוטאים סובלים מעונשים המשתנים לפי החטאים שהם עשו.
הג'האנם המוסלמי הוא מקום של אש ורתיחה, מול קור קיצוני. יש בג'הנם שבע דרגות של גיהנום וכל אחת קשה וחמורה מקודמתה. ואגב, אצל המוסלמים רק מי שמאמין באללה וחי חיי צדיקים יזכה לכניסה ל"ג'אנה", גן העדן המוסלמי.
בהינדואיזם והבודהיזם יש גם פאטאלה (Patala) של ההינדו אך גם את הנאראקה (Naraka) המשותפת לשניהם, גם אם כל דת רואה אותו אחרת.
בגיהנום של ההינדים מתקיימות כמה רמות של עונש. גם כאן הגיהנום הוא מקום זמני, מעין מחוזות כפרה זמניים, מקומות בהם מטוהרת נשמתם של מי שצברו במעשיהם קארמה שלילית, לפני שתיוולד מחדש. בין העונשים יש מגוון עינויים פיזיים כשכל אחד מהם מותאם לחטאים אחרים.
ה"נרקה" אצל הבודהיסטים הוא אחד מששת העולמות הבודהיסטיים, של הקיום המחזורי. גם אצלם מדובר במצבי סבל זמניים ולא של עונש נצחי, אבל בסיפורם שלהם מתוארים 8 גיהנומים קרים ו-8 חמים, כשלכל אלה נוסף מגוון של תת-רמות נוספות.
ב"דיו", הגיהנום בו מאמינות מספר דתות סיניות ותיקות, יש 10 בתי משפט או רמות, כשכל אחד נותן עונשים ייחודיים. הנשמות עוברות דרך רמות אלו לפני שהן נולדות מחדש, או עולות לגן עדן.
כך שלכל דת יש את הפרשנויות שלה לגבי הגיהנום, חלקן מילוליות ומבטיחות או מאיימות וחלקן לא. ועדיין מסתבר שלכל אחת מהן יש פרשנויות שונות למהותו של הגיהנום - חלקן מילוליות יותר וחלקן מציגות את הגיהנום כמושג מטפורי ולא כמקום בו החוטאים מעונים באמת.
הנה האגדה על המלך ששלח את חתנו למבחן בגיהינום (מתורגם):
https://youtu.be/4nZ9gNGZwO0
כך מדמיינים את קולות הסובלים בו:
https://youtu.be/Xbrbx0ApQ8k
השאול מהמיתולוגיה היוונית בו האל הדס לוקח לו אישה:
https://youtu.be/ESbd3T7VMsc
בחיוך פרסומי - הגיהנום בגירסת הג'אנק פוד:
https://youtu.be/Nhi84rJyuhA
כך הדתיים מציגים את הגיהנום:
https://youtu.be/MdiWn-cAFmE
הגיהנום לפי הנצרות והתנ"ך:
https://youtu.be/jVleAnze7v8?long=yes
והגיהנום והשטן שאפשר לראות בהקרבת הילדים העתיקה בגיא בן הינום שבירושלים:
https://youtu.be/GeCodRjs1Bs?long=yes
הדס
בנו של האל אפולו, אוֹרְפֵאוּס, היה נגן מעולה בנבל וכל החיות, העצים והסלעים אהבו את נגינתו. רעייתו של אורפאוס, אורידיקה, מתה מהכשת נחש.
אורפיאוס ירד אל השאול וניגן לאל הַדֵּס, אל המתים ושליט השאול ולאשתו פֶּרְסֵפוֹנֶה. הוא עשה זאת בניסיון לשכנעם לשחרר את אורידיקה מהשאול ולהחזירה לחיים.
הַדֵּס הנרגש, שבכה עם כל רוחות המתים מהלחן העצוב של אורפאוס, הסכים לשחרר את אורידיקה, אך השביע את אורפאוס שלא יביט בה עד שייצאו מהשאול.
סיפורו של אורפיאוס מכאן הוא ממש פרסומת לעידוד ההתאפקות. ממש כמו אשת לוט התנ"כית, שלא יכלה שלא להסתובב ולהביט על עירה העולה בלהבות, איך שיצאו הוא ואורידיקה אל אור היום, התפתה אורפיאוס האומלל ופנה כדי לראות אם אורידיקה מאחוריו.
אהובתו נעלמה לו לתמיד.
שבעה חודשים ישב אורפיאוס וקונן במערה. הוא האשים את עצמו שלא עמד בפיתוי והביט באורידיקה. כשדחה את אהבתן של הנשים העובדות את האל דיוניסוס הן נטלו ממנו את חייו וקברו אותו.
מאז ועד היום, מספרת האגדה, שר זמיר על קברו של אורפיאוס.
הנה סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה (מתורגם):
https://youtu.be/RhaepLsP5eg
עוד גרסה:
http://youtu.be/OyQIOZKsNmU?t=11s
סיפורם של השניים באנגלית:
http://youtu.be/3Jqgx06TJUM
וסרטון אנימציה שמציב את סיפורם של אורפיאוס ואורידיצ'ה בזמננו שלנו:
http://youtu.be/jQFG8HVWiqA
