שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי בעיית מסיבת הקוקטייל?
מכירים את זה שחבר מפעיל את הסירי שלו במסיבה, שהוא מדבר אליה והיא מצליחה או לא מצליחה להבין מה הוא אומר? - זה לא ברור מאליו.
"אפקט מסיבת הקוקטייל" (Cocktail party effect) ולפעמים "בעיית מסיבת הקוקטייל" (Cocktail Party Problem) הם השמות שניתנו לתופעת האבחנה בין בליל הקולות האנושיים המתערבבים זה בזה. מדובר באפקט ידוע מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
בעיית מסיבת הקוקטייל (Cocktail Party Problem) שואלת שאלה פשוטה לכאורה: כיצד המוח האנושי מצליח להתמקד בקול אחד בתוך ים של רעשים?
דמיינו שאתם עומדים במסיבה רועשת, עשרות שיחות מתנהלות סביבכם בו זמנית, מוסיקה מתנגנת ברקע, כוסות מתנפצות. ובכל זאת, אתם מסוגלים להקשיב בדיוק לאדם שעומד מולכם. יותר מזה: אם מישהו בצד השני של החדר מזכיר את שמכם, אתם מיד שומעים אותו. המוח שלנו עושה משהו שמחשבי-העל המתוחכמים ביותר עדיין מתקשים לשחזר.
הבעיה הוגדרה לראשונה ב-1953 על ידי המדען הבריטי קולין צ'רי (Colin Cherry), שחקר כיצד בני אדם מפרידים בין קולות מעורבבים. בניסוי מפורסם שלו, הוא ביקש מנבדקים להאזין לשתי הקלטות שונות בו זמנית, אחת לכל אוזן, ולעקוב אחרי רק אחת מהן. הנבדקים הצליחו לבצע זאת בקלות, אבל כמעט ולא זכרו דבר ממה שנאמר באוזן השנייה. האנקדוטה המשעשעת: כשצ'רי החליף את הדיבור באוזן השנייה לדיבור הפוך, כמעט אף אחד לא שם לב.
הוא גילה שבני אדם משתמשים ברמזים כמו מיקום מרחבי של הדובר, גובה הצליל, קצב הדיבור, אפילו היכרות עם הקול. המוח שלנו, כך מתברר, הוא מנגנון סינון מדהים שפועל ברובד לא מודע לחלוטין.
מחקרים מאוחרים יותר, כמו אלה של דונלד ברודבנט (Donald Broadbent) ב-1958, הציעו שהמוח פועל כמו "מסנן בקבוק" שמאפשר רק לערוץ מידע אחד לעבור בכל רגע. אחר כך הגיעה אן טריסמן (Anne Treisman) וסיבכה את התמונה: היא הראתה שהמוח לא פשוט חוסם מידע, אלא מחליש אותו, ולכן עדיין מסוגל "ללכוד" מילים משמעותיות כמו שמך גם מהשיחות שסוננו.
נמצא שליכולת הזו האחראית היא המערכת הרטיקולרית במוח, מערכת שאחראית למנגנון הקשב הסלקטיבי שיש לנו. תפקידה של המערכת הוא לעורר ולהסב את תשומת ליבנו לכל גירוי סביבתי שאנו תופסים כרלוונטי ובו בזמן לסנן אותו מבעד לגירויים אחרים.
בדיוק כמו כשאנו רוצים לשמוע שיחה של אדם או זוג ספציפי מבין אנשים רבים שמדברים, היום הבעיה רלוונטית מאוד בעולם הטכנולוגיה. מערכות זיהוי דיבור, מכשירי שמיעה, מערכות ועידת וידאו, כולן מתמודדות בדיוק עם אותו אתגר.
אחד האתגרים הגדולים ביותר בפיתוח עוזרות קוליות כמו סירי (Siri) ואלקסה (Alexa) היה ללמד אותן להתעלם מרעשי הרקע ולזהות רק את קולו של המשתמש, בדיוק כפי שמוחנו עושה זאת ללא מאמץ וכתוצר של אינספור שנות אבולוציה.
לפריצת הדרך אחראים שני חוקרים ישראלים שהצליחו להפריד בהצלחה קולות של מספר דוברים זה מזה ובהמשך גם לגרום למערכת להבין עצמאית וללא התערבות אנושית כמה דוברים היא "שומעת". כל זאת באמצעות דיפ לרנינג, בעברית "למידה עמוקה", הכלי החזק בלמידת מכונה (Machine Learning).
בעקבות פרסום מחקרם פורץ הדרך של ד"ר יוסי עדי ואליה נחמני מאותו מרכז מו"פ של פייסבוק בישראל, פיתחו חוקרים מהאוניברסיטה הטכנולוגית של הלסינקי מערכת שבאמצעות בינה מלאכותית פתרה למעשה את "בעיית מסיבת הקוקטייל".
הנה בעיית מסיבת הקוקטייל (עברית):
https://youtu.be/nmxeVf9KimE
את העניין הזה לומדים בלימודי הפסיכולוגיה:
https://youtu.be/9yRm7iWwFws
והסבר התופעה:
https://youtu.be/iO3jTl0WuS4
מהם צירופי המקרים של אפקט באדר מיינהוף?
אפקט באדר מיינהוף (Bader Meinhof effect) הוא שמה המלגלג של תופעה שכל אחד ייזכר מיד שהוא חווה ולא רק פעם אחת.
זוהי תופעה פסיכולוגית מסקרנת, שבה נדמה לנו שברגע שלמדנו על דבר חדש – הוא פתאום מופיע בכל מקום. שמעת בפעם הראשונה על סופר בשם הרוקי מורקמי? פתאום תראה את שמו בחנות הספרים, בכתבה בעיתון, ואז תישאב לשיחה אקראית ברחוב שבה מישהו ממליץ עליו.
זה לא שהעולם באמת השתנה או שהמידע החדש צץ משום מקום – אלא שהמוח שלנו התחיל לשים לב. מדובר במנגנון הקשב הסלקטיבי במוחנו, שנותן קדימות למידע, ככל הנראה מידע חדש. זהו שילוב בין קשב סלקטיבי, בו המוח בוחר למה להתייחס ובאופן לא מודע גורם לנו לחפש אותו מסביב. המוח "שולף" את המידע מתוך כל הרעש הסביבתי, לבין הטיית אישוש (Confirmation Bias), שקשורה בנטייה שלנו להבחין במה שמחזק את מה שאנחנו כבר יודעים או מאמינים בו.
השם "אפקט באדר-מיינהוף" (Baader-Meinhof Effect) ניתן לתופעה בשנות ה-90, כשקורא אמריקאי בשם טרי מ. מיינץ כתב באינטרנט (עיתון מקומי בשם St. Paul Pioneer Press) שבפעם הראשונה ששמע על קבוצת הטרור הגרמנית באדר-מיינהוף, הוא החל להיתקל בשמה שוב ושוב בימים שאחר כך. שם הקבוצה לקוח משמותיהם של שניים מראשי "סיעת הצבא האדום" (Red Army Faction) שפעלה במערב גרמניה בשנות ה-70.
למרות שאין קשר ממשי בין האפקט לתנועה הזו, השם תפס. עם הזמן, אנשי מדע החלו להשתמש בשם המדויק יותר – אשליית תדירות (Frequency Illusion) – מונח שטבע הפרופסור לבלשנות ארנולד זוויקי (Arnold Zwicky). הוא עצמו סיפר על מקרה שבו שמע במקרה שיר איטלקי ישן, ופתאום שם לב שהוא חוזר שוב ושוב בכל מקום – כולל בפרק של סדרת טלוויזיה.
זה לא שהתדירות של המקרים במציאות עולה לפתע. אלה אנחנו שנותנים להם פתאום תשומת לב מיוחדת, כשבעצם הם היו קיימים שם כל הזמן.
יש שראו באפקט באדר-מיינהוף הוכחה לכך שהמוח הוא לא מצלמה שמתעדת את המציאות, אלא עורך שמחליט מה ייכנס לתמונה ומה יישאר מחוץ לפריים. הסופר דאגלאס קופלנד תיאר תופעה כזו באחד מספריו, כשהגיבור מגלה תסמין נדיר – ופתאום שומע עליו בכל מקום. במציאות, אותו תסמין כנראה היה שם תמיד, פשוט המוח לא נתן לו במה.
אפילו דיפלומטים אמריקאים דיווחו על חוויות דומות: אחד מהם סיפר שכשלמד ביטוי מסוים בשפה המקומית, פתאום שמע אותו חוזר ברדיו, בעיתון, ואפילו ברחוב. למעשה, הביטוי תמיד היה שם – רק שהוא לא היה קשוב לו קודם לכן.
אז בפעם הבאה שתשמע על משהו חדש – ופתאום תראה אותו בכל מקום – אתה לא משתגע. אתה פשוט חווה את אפקט באדר-מיינהוף בפעולה. וזה דווקא אומר שהמוח שלך עובד בדיוק כמו שצריך.
הנה אפקט באדר מיינהוף (עברית):
https://youtu.be/Szqlw1tviXc
עוד על האפקט:
https://youtu.be/p6hnC6QLvfo
והסבר מצויר של רובוטית שיודעת:
https://youtu.be/1RG1JiPny3o
הטיות קוגניטיביות
מכירים את זה שחבר מפעיל את הסירי שלו במסיבה, שהוא מדבר אליה והיא מצליחה או לא מצליחה להבין מה הוא אומר? - זה לא ברור מאליו.
"אפקט מסיבת הקוקטייל" (Cocktail party effect) ולפעמים "בעיית מסיבת הקוקטייל" (Cocktail Party Problem) הם השמות שניתנו לתופעת האבחנה בין בליל הקולות האנושיים המתערבבים זה בזה. מדובר באפקט ידוע מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
בעיית מסיבת הקוקטייל (Cocktail Party Problem) שואלת שאלה פשוטה לכאורה: כיצד המוח האנושי מצליח להתמקד בקול אחד בתוך ים של רעשים?
דמיינו שאתם עומדים במסיבה רועשת, עשרות שיחות מתנהלות סביבכם בו זמנית, מוסיקה מתנגנת ברקע, כוסות מתנפצות. ובכל זאת, אתם מסוגלים להקשיב בדיוק לאדם שעומד מולכם. יותר מזה: אם מישהו בצד השני של החדר מזכיר את שמכם, אתם מיד שומעים אותו. המוח שלנו עושה משהו שמחשבי-העל המתוחכמים ביותר עדיין מתקשים לשחזר.
הבעיה הוגדרה לראשונה ב-1953 על ידי המדען הבריטי קולין צ'רי (Colin Cherry), שחקר כיצד בני אדם מפרידים בין קולות מעורבבים. בניסוי מפורסם שלו, הוא ביקש מנבדקים להאזין לשתי הקלטות שונות בו זמנית, אחת לכל אוזן, ולעקוב אחרי רק אחת מהן. הנבדקים הצליחו לבצע זאת בקלות, אבל כמעט ולא זכרו דבר ממה שנאמר באוזן השנייה. האנקדוטה המשעשעת: כשצ'רי החליף את הדיבור באוזן השנייה לדיבור הפוך, כמעט אף אחד לא שם לב.
הוא גילה שבני אדם משתמשים ברמזים כמו מיקום מרחבי של הדובר, גובה הצליל, קצב הדיבור, אפילו היכרות עם הקול. המוח שלנו, כך מתברר, הוא מנגנון סינון מדהים שפועל ברובד לא מודע לחלוטין.
מחקרים מאוחרים יותר, כמו אלה של דונלד ברודבנט (Donald Broadbent) ב-1958, הציעו שהמוח פועל כמו "מסנן בקבוק" שמאפשר רק לערוץ מידע אחד לעבור בכל רגע. אחר כך הגיעה אן טריסמן (Anne Treisman) וסיבכה את התמונה: היא הראתה שהמוח לא פשוט חוסם מידע, אלא מחליש אותו, ולכן עדיין מסוגל "ללכוד" מילים משמעותיות כמו שמך גם מהשיחות שסוננו.
נמצא שליכולת הזו האחראית היא המערכת הרטיקולרית במוח, מערכת שאחראית למנגנון הקשב הסלקטיבי שיש לנו. תפקידה של המערכת הוא לעורר ולהסב את תשומת ליבנו לכל גירוי סביבתי שאנו תופסים כרלוונטי ובו בזמן לסנן אותו מבעד לגירויים אחרים.
בדיוק כמו כשאנו רוצים לשמוע שיחה של אדם או זוג ספציפי מבין אנשים רבים שמדברים, היום הבעיה רלוונטית מאוד בעולם הטכנולוגיה. מערכות זיהוי דיבור, מכשירי שמיעה, מערכות ועידת וידאו, כולן מתמודדות בדיוק עם אותו אתגר.
אחד האתגרים הגדולים ביותר בפיתוח עוזרות קוליות כמו סירי (Siri) ואלקסה (Alexa) היה ללמד אותן להתעלם מרעשי הרקע ולזהות רק את קולו של המשתמש, בדיוק כפי שמוחנו עושה זאת ללא מאמץ וכתוצר של אינספור שנות אבולוציה.
לפריצת הדרך אחראים שני חוקרים ישראלים שהצליחו להפריד בהצלחה קולות של מספר דוברים זה מזה ובהמשך גם לגרום למערכת להבין עצמאית וללא התערבות אנושית כמה דוברים היא "שומעת". כל זאת באמצעות דיפ לרנינג, בעברית "למידה עמוקה", הכלי החזק בלמידת מכונה (Machine Learning).
בעקבות פרסום מחקרם פורץ הדרך של ד"ר יוסי עדי ואליה נחמני מאותו מרכז מו"פ של פייסבוק בישראל, פיתחו חוקרים מהאוניברסיטה הטכנולוגית של הלסינקי מערכת שבאמצעות בינה מלאכותית פתרה למעשה את "בעיית מסיבת הקוקטייל".
הנה בעיית מסיבת הקוקטייל (עברית):
https://youtu.be/nmxeVf9KimE
את העניין הזה לומדים בלימודי הפסיכולוגיה:
https://youtu.be/9yRm7iWwFws
והסבר התופעה:
https://youtu.be/iO3jTl0WuS4
אפקט באדר מיינהוף (Bader Meinhof effect) הוא שמה המלגלג של תופעה שכל אחד ייזכר מיד שהוא חווה ולא רק פעם אחת.
זוהי תופעה פסיכולוגית מסקרנת, שבה נדמה לנו שברגע שלמדנו על דבר חדש – הוא פתאום מופיע בכל מקום. שמעת בפעם הראשונה על סופר בשם הרוקי מורקמי? פתאום תראה את שמו בחנות הספרים, בכתבה בעיתון, ואז תישאב לשיחה אקראית ברחוב שבה מישהו ממליץ עליו.
זה לא שהעולם באמת השתנה או שהמידע החדש צץ משום מקום – אלא שהמוח שלנו התחיל לשים לב. מדובר במנגנון הקשב הסלקטיבי במוחנו, שנותן קדימות למידע, ככל הנראה מידע חדש. זהו שילוב בין קשב סלקטיבי, בו המוח בוחר למה להתייחס ובאופן לא מודע גורם לנו לחפש אותו מסביב. המוח "שולף" את המידע מתוך כל הרעש הסביבתי, לבין הטיית אישוש (Confirmation Bias), שקשורה בנטייה שלנו להבחין במה שמחזק את מה שאנחנו כבר יודעים או מאמינים בו.
השם "אפקט באדר-מיינהוף" (Baader-Meinhof Effect) ניתן לתופעה בשנות ה-90, כשקורא אמריקאי בשם טרי מ. מיינץ כתב באינטרנט (עיתון מקומי בשם St. Paul Pioneer Press) שבפעם הראשונה ששמע על קבוצת הטרור הגרמנית באדר-מיינהוף, הוא החל להיתקל בשמה שוב ושוב בימים שאחר כך. שם הקבוצה לקוח משמותיהם של שניים מראשי "סיעת הצבא האדום" (Red Army Faction) שפעלה במערב גרמניה בשנות ה-70.
למרות שאין קשר ממשי בין האפקט לתנועה הזו, השם תפס. עם הזמן, אנשי מדע החלו להשתמש בשם המדויק יותר – אשליית תדירות (Frequency Illusion) – מונח שטבע הפרופסור לבלשנות ארנולד זוויקי (Arnold Zwicky). הוא עצמו סיפר על מקרה שבו שמע במקרה שיר איטלקי ישן, ופתאום שם לב שהוא חוזר שוב ושוב בכל מקום – כולל בפרק של סדרת טלוויזיה.
זה לא שהתדירות של המקרים במציאות עולה לפתע. אלה אנחנו שנותנים להם פתאום תשומת לב מיוחדת, כשבעצם הם היו קיימים שם כל הזמן.
יש שראו באפקט באדר-מיינהוף הוכחה לכך שהמוח הוא לא מצלמה שמתעדת את המציאות, אלא עורך שמחליט מה ייכנס לתמונה ומה יישאר מחוץ לפריים. הסופר דאגלאס קופלנד תיאר תופעה כזו באחד מספריו, כשהגיבור מגלה תסמין נדיר – ופתאום שומע עליו בכל מקום. במציאות, אותו תסמין כנראה היה שם תמיד, פשוט המוח לא נתן לו במה.
אפילו דיפלומטים אמריקאים דיווחו על חוויות דומות: אחד מהם סיפר שכשלמד ביטוי מסוים בשפה המקומית, פתאום שמע אותו חוזר ברדיו, בעיתון, ואפילו ברחוב. למעשה, הביטוי תמיד היה שם – רק שהוא לא היה קשוב לו קודם לכן.
אז בפעם הבאה שתשמע על משהו חדש – ופתאום תראה אותו בכל מקום – אתה לא משתגע. אתה פשוט חווה את אפקט באדר-מיינהוף בפעולה. וזה דווקא אומר שהמוח שלך עובד בדיוק כמו שצריך.
הנה אפקט באדר מיינהוף (עברית):
https://youtu.be/Szqlw1tviXc
עוד על האפקט:
https://youtu.be/p6hnC6QLvfo
והסבר מצויר של רובוטית שיודעת:
https://youtu.be/1RG1JiPny3o
