שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו ההיפוקמפוס הזוכר הכל?
היפוקמפוס (Hippocampus) הוא החלק במוחנו שקשור בזיכרון, למידה ושליטה בלחצים.
ההיפוקמפוס הוא מאגר הזיכרון של היצורים החיים. הוא אוגר זכרונות ועל סמך ניסיונות העבר שלנו, הוא שמיידע אותנו אם גירוי מסוים מבטיח לנו תגמול או שהוא מאיים עלינו וכדאי להילחם בו או לברוח (ראו בתגית "הילחם או ברח").
איך אנו יודעים דברים? איך אנו זוכרים את הדרך ממקום למקום? איך נזכור איפה התעוררנו הבוקר? ואיך אני זוכר מי אני?
את כל המידע הזה מוחנו מאחסן בהיפוקמפוס, שהוא גם האיבר האחראי לכך שנוכל לאתר אותו מיד ולדעת אותו, או ליתר דיוק להיזכר בו.
ההיפוקמפוס הוא הארכיבאי שלנו, האחראי על הזכרונות, מי שלא רק מטפל בזיכרון, אלא גם מעורב בלמידה בהתמצאות במרחב ועוד. הוא שומר מידע, מנהל אותו ושולף אותו כשצריך.
יש לנו במוח סוג של מערכת מיקום, מעין GPS פנימי, השמור בתאי הגריד. תאים אלה יוצרים בהיפוקמפוס מערכת מיקום ואיתור מסלולים המאפשרת לנו לזהות את מיקומנו, מה שנחוץ כדי לנווט אפילו במקומות המוכרים לנו וביניהם (איך להגיע מ.. ל..).
ההיפוקמפוס הזוכר הכל הוא גם ארכיון, אבל לא פחות הוא מעין מפה של כל החלל המוכר לנו ומקיף אותנו והוא שמנחה כיצד לנווט בו את דרכנו.
#מחקרים מעניינים על ההיפוקמפוס
שני מחקרים שנחמד להכיר גילו עד כמה חשוב ההיפוקמפוס לזיכרון ולהתמצאות.
היפוקמפוס של נהג מונית - לונדון הייתה ידועה בעבר בנהגי המוניות שניווטו בעיר הענקית הזו באופן מעורר השתאות וללא מפה. במחקר על נהגי מוניות בלונדון, עוד לפני עידן מערכות ה-GPS ואפליקציות הניווט, גילו החוקרים שההיפוקמפוס של הנהגים הללו היה גדול בהרבה משל נבדקים רגילים שאינם נהגי מוניות לונדוניים.
שינה והיפוקמפוס - מחקר שהשתמש בסריקות MRI במוח גילה שחוסר שינה אצל הנבדקים הוריד לאפס את הפעילות בהיפוקמפוס. הפעילות בהיפוקמפוס של נבדקים שהקפידו של שינה בת 8 שעות, לעומת זאת, הייתה ברירה ונורמלית.
ווקר, אחד החוקרים שערכו את המחקר, תיאר את ההיפוקמפוס כמעין Inbox, תיבת דואר נכנס שיש לנו במוח. "תיבת הדואר" הזו מתפקדת היטב בקליטה ושמירה של זיכרונות חדשים. אבל כשחוסר שינה משבית אותה, זיכרונות חדשים לא נאגרים בה עוד וזכרוננו נפגע.
כך ההיפוקמפוס משתנה עם הגדילה ומתרכז בזכרונות לטווח קצר (עברית):
https://youtu.be/TO1KD-k4fdE
הנה ההיפוקמפוס:
https://youtu.be/lkegFMnGY74
כך פועל ההיפוקמפוס שלנו:
https://youtu.be/5EyaGR8GGhs
ולמה ההיפוקמפוס שלנו אוהב שאנו ישנים? (מתורגם)
https://youtu.be/gedoSfZvBgE
מה למד המדע מ-H.M וממוחו חסר ההיפוקמפוס?
סיפורו המופלא של הנרי מולייסון (Henry Molaison), בקיצור H.M, מוכיח עד כמה לעתים מחלת היחיד היא ההזדמנות של המדע ליהנות ממקור מחקרי מעולה ולסייע בהמשך לאינספור חולים.
ההיסטוריה של חקר המוח זכתה בזכות המחקרים על מוחו של האיש לתנופה של ממש. הוא נחשב לנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. תודות לו למד המדע דברים רבים, כשאחד המרכזיים שבהם הוא שיש יותר מסוג אחד של זיכרון.
סיפורו של הילד מולייסון, שנחשב למקרה הרפואי החשוב בתולדות המחקר הפסיכולוגי, מתחיל בגיל 9. הוא נפגע אז מרוכב אופניים שהפיל אותו וגרם לחבלה קשה בראשו. התאונה גרמה לו בגיל הנעורים לסבול מהתקפי אפליפסיה קשים. חוסר הידע של החוקרים הביא אותם לייחס באותה תקופה את ההתקפים למצב נפשי רעוע.
כשמצבו הפך אנוש הפנו את מולייסון למנתח מוח אלמוני ששמו וויליאם סקוביל. הוא האמין שמקור התקפי האפילפסיה הוא אזור במוחו שנקרא "היפוקמפוס".
הידע על החלק הזה במוח היה באותם זמנים דל ביותר. זה הוביל את החוקר לרעיון שהתאים למחקר של אותם זמנים. סקוביל החליט לקדוח חורים בגולגולתו של מולייסון ולשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון מראשו. הוא עשה זאת בעזרת כלי שמזכיר קשית לשתייה.
השאיבה של חלקים ממוחו פגעה בחלקים סמוכים וחשובים במוחו של מולייסון. הוא סבל מאמנזיה, בעברית מחלת השיכחון (Profound Amnesia). ממחלתו עתיד המחקר ללמוד המון. מולייסון ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור Patient H.M, שפן ניסויי הזיכרון ואיברי המוח הרלוונטיים החשוב ביותר במאה ה-20.
הבחור לא איבד בניתוח את יכולת הדיבור ואת יכולתו להשתמש בכישורים מוטוריים. גם אישיותו לא השתנתה. הוא היה ונשאר סבלן ואדיב. נכונותו לבצע מבחני זיכרון הייתה גדולה. החוקרים שמרו על פרטיותו בחייו והוא כונה H.M. רק אחרי מותו התפרסם שמו המלא לציבור.
החוקרת מילנר, מי שהתפרסמה כמדענית שגילתה תודות לו את מגוון סוגי הזיכרון סיפרה שבכל פעם שחוקר נכנס לחדרו, מולייסון נהג בו כאילו לא פגש אותו מעולם.
זיכרונו הפגוע גם הוביל לכך שבכל יום נבהל מחדש מי שזכר את עצמו כבן 27, ממראה דמותו המזדקנת במראה.
בכל יום פגש מולייסון מחדש את העולם. ניתן היה לנהל איתו שיחה רגילה, אך שאלות כמו מה אכל בארוחת הבוקר, או מה ראה כשסייר בעיר לא נענו בתשובה של ממש.
כי מאז הניתוח הוא היה מסוגל לזכור דברים שקרו לו ב-20 שניות האחרונות. הגילוי הזה הביא את החוקרים להסיק שנפגע הזיכרון שלו לטווח קצר.
אך פגיעתו של מוליסון הובילה לכך שהוא גם זכר מצוין דברים שהתרחשו בזמן שלפני הניתוח שלו. אירועים היסטוריים גדולים, כמו השפל הגדול של שנת 1929 או מלחמת העולם השנייה, הוא זכר עד יום מותו.
פירוש הדבר היה שהוצאת ההיפוקמפוס לא פגעה בזיכרון שלו לטווח רחוק.
מדעית, המחקר מצא שחלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון היה הזיכרון האפיזודי, שהוא זיכרון מודע. הזיכרון הזה כולל את האוסף של חוויות, רגשות, אנשים שאנו זוכרים וסיפורים שקרו איתם. בכל אלה ניתן להיזכר באופן מודע ולשוחח עליהם.
זיכרון שלא נפגע אצלו היה הזיכרון הפרוצדורלי שאחראי למיומנויות השונות ובדרך כלל המוטוריות. זיכרון זה מבטיח שמרגע שאנו לומדים ללכת, לצייר או לרכוב על אופניים, לא נשכח כיצד לעשות אותם. על סוגי הזיכרון הללו אחראים אזורי מוח אחרים, שהפגיעה בהיפוקמפוס לא משפיעה עליהם. המוח והגוף זוכרים אותם, גם אם אנו לא זוכרים מתי ואיך למדנו אותם.
הנה סיפורו של הנרי מולייסון והעובדות החשובות על ההיפוקמפוס שלמדו דרך המקרה שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
סיפורו באנגלית של H.M חסר הזיכרון לטווח ארוך:
https://youtu.be/xrFpXPnzvEA
ועוד על סיפורו של H.M שהזיכרון שלו היה פחות מחצי הדקה האחרונה:
https://youtu.be/SQASyR0w8Qo
מהו הזיכרון, איך זוכרים ושוכחים ומהו ההיפוקמפוס שאחראי לכך?
הזיכרון האנושי (memory) הוא היכולת לשמור מידע על הסביבה, שנקלט מהחושים, לאגור אותו ולחזור ולהשתמש בו. לא רק היכולת נקראת זיכרון אלא גם המידע שאגרנו נקרא באותו שם - זיכרון.
הזיכרון חשוב מאד ליכולת הלמידה שלנו, מכיוון שבעזרתו ניתן לצבור ידע וניסיון מחוויות העבר שלנו. כמו כן הוא משמש לכל פעילות קוגניטיבית, פעילות הקשורה לחשיבה. חשיבות הזיכרון ליכולת ההישרדות שלנו היא קריטית. זאת מפני שהזיכרון חיוני ליכולת הלמידה שלנו. זה קורה דרך הניסיון והידע מחוויות העבר, שאנו הולכים וצוברים. כך מאפשר הזיכרון לפרש חוויות חדשות וללמוד עליהן.
מבחינת המוח, הזיכרון הוא היכולת שלו לקודד את המידע, לאחסן אותו ולשלוף אותו ממאגר זיכרון, כשהוא נדרש. זה ממש כמו זיכרון של מחשב, שמאחסן מידע בכונן או בתאי זיכרון ושולף את המידע המאוחסן, על פי הצורך.
האיבר האחראי על כך במוח הוא ההיפוקמפוס (Hippocampus).
איך נאגרים הזיכרונות במוח? - ובכן, כשקורה לנו משהו, הזיכרון לטווח קצר מחזיק את הזיכרונות לשניות עד דקות אחדות. משם עוברים הזיכרונות, דרך ההיפוקמפוס ואזורים נוספים, אל הזיכרון לטווח ארוך. הם עתידים להתאחסן מעתה באזורי האחסון של המוח.
המעניין הוא שיעילות שתתגבר בין כל קבוצת נוירונים, כאלה שמתקשרים שוב ושוב ביניהם, מביאה לכך שנוצר "פוטנציאל לטווח ארוך". זהו תהליך שבו נאגרים הזיכרונות לטווח ארוך במוח ומשמשים אותנו בעתיד.
השכחה היא אנושית, אבל מי שלא ישנים מספיק או ישנים לא טוב, פוגעים בזיכרון שלהם.
גם מי שלא מפעילים את המוח מספיק, זיכרונם נפגע. במיוחד זה בולט אצל אנשים מבוגרים, שמתחילים לשכוח דברים והזיכרון שלהם נפגע. כך אנו מאבדים את הזיכרונות שלנו, או פשוט "שוכחים".
מכירים מישהו שככל שהוא מתבגר ומזדקן זיכרונו הולך ודועך? - יתכן שמדובר ב"דמנציה", מחלה שהמאפיין הכי בולט שלה הוא אובדן הזיכרון. תוכלו לקרוא עליה בתגית "דמנציה".
כך עובד הזיכרון שלנו מבחינת המוח (מתורגם):
https://youtu.be/yOgAbKJGrTA
הזיכרון משתנה לאורך חיינו:
https://youtu.be/grZuwo_YlY0
זה מה שמתרחש במוח עם הזיכרון:
https://youtu.be/4V57saJT698
לא פעם אנו שוכחים מילים שנמצאות לנו על קצה הלשון, מה שנקרא Tot (עברית):
https://youtu.be/nsNprZIomq0
יש את הזיכרון לטווח הקצר ויש את זה שזוכר לטווח הארוך:
https://youtu.be/K1rfDoVA7-Y
שיר שמבקש מאיתנו לזכור (עברית):
https://youtu.be/0DYLaPpatdk
וכך פועל הזיכרון שהוא גם מפעל וגם מחסן (עברית):
https://youtu.be/81xf6YOMpT8?long=yes
איך נוצרים הזכרונות שלנו?
אחד הדברים המעניינים בחיינו הם הזכרונות (Memories) שלנו. מי שאחראי לזכרונות שלנו הוא המוח. מוחנו אוגר את הזכרונות שלנו, החוויות שאנו עוברים ומתעדף ביניהם. חלק מהדברים נשמרים לטווח קצר וחלק מאוחסנים לשנים ארוכות, לטווח הארוך.
להתגבשות של זיכרונות חדשים אחראי חלק במוחנו, היפוקמפוס, שדומה באופן מוזר לסוסון ים. הצורה הזו מוזכרת רק כדי שנזכור אותו, אפרופו זיכרון. ההיפוקמפוס הוא האחראי במוח לאנדקס ולשלוף את הזכרונות שלנו.
להיפוקמפוס גם תפקיד חשוב מאד במעבר של זיכרונות במוחנו מהמאגר של הזיכרונות לטווח קצר אל המאגר ארוך הטווח, מה שמייצר לנו זיכרונות חדשים לאירועים שיישמרו במוחנו לשנים רבות.
את תפקידו החשוב כל כך של ההיפוקמפוס גילו בזכות אירוע רפואי יחודי. מדובר בבחור ששמו היה הנרי מולייסון. הוא סבל מאפילפסיה חמורה, מה שהביא את רופאיו להסיר את ההיפוקמפוס שלו, כשהיה בן 27. ההיפוקמפוס, יש לדעת, אחראי גם על יצירת זיכרונות חדשים וגם על הזיכרון המרחבי שלנו.
המדהים הוא שאחרי הסרת ההיפוקמפוס, מוחו של הנרי הפסיק לגמרי לייצר זיכרונות מילוליים חדשים. הוא היה שוכח שיחה שניהל מיד עם סיומה, שוכח מה קרא בעיתון מיד כשסיים את. הכתבה וכך הלאה. כך הוא שכח גם אנשים חדשים שהכיר לאחר הניתוח ועשה עימם היכרות מחודשת, כל יום מחדש.
המקרה הרפואי של הנרי מולייסון סייע לחוקרים בחקר המוח ובאבחנה בין סוגי הזיכרון השונים. זאת משום שבמקביל לאבדן יכולות יצירתם של זיכרונות חדשים לטווח ארוך, שמר מוחו של הנרי זיכרונות מלפני הניתוח. כך, הוא זכר את הוריו, את חברתו מילדות ואת שכונת נעוריו, אך לא את רופאיו, החוקרים שסבבו אותו וכדומה.
כך המוח קובע מה לשמור לזמן רב ומה לא (מתורגם):
https://youtu.be/yOgAbKJGrTA
כך נוצרים הזיכרונות שלנו:
https://youtu.be/K1rfDoVA7-Y
במוח זה מתרחש באמצעות הסינפסות, שהן הצמתים שבין הנוירונים:
https://youtu.be/25NUy6xMWlQ
כך למדו מההיפוקמפוס של הנרי מולייסון (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
והרצאת וידאו קצרה על הזיכרון והיווצרותו:
https://youtu.be/Pq0aQAG0A3o
למה חשוב לישון לפני מבחנים?
מסתבר שלשינה לפני המבחן יש יתרונות אדירים ללמידה וליכולת לזכור דברים שהם חשובים להצלחה במבחן.
הרי ידוע שהזיכרון הוא פונקציה מרכזית בפעילות שעושה המוח. ומסתבר שאיכות השינה וגם המשך שלה הם בעצם כפתור ה-Save העיקרי שלנו. זה שמאפשר לנו לשמור על אותם זיכרונות חדשים כך שלא נשכח אותם כל כך מהר.
ההיפוקמפוס הוא מהאזורים החשובים ביותר במוח והוא הכרחי לפעילות ה"מיצוק" של הזיכרון מהטווח הקצר אל הטווח הארוך, פעולה מרכזית והכרחית ללמידה. כשהוא מושבת, לימד מחקר המוח לא פעם, לא מתבצעת קליטת זיכרונות חדשים.
אפשר לראות בהיפוקמפוס את "תיבת הדואר הנכנס" של המוח - איבר שמצטיין בקליטת קבצי זיכרון ושמירה עליהם.
סריקות MRI לבחינת פעילות המוח הראו לחוקרים שללא שינה פעילות ההיפוקמפוס במוח יורדת לאפס. אצל הנבדקים שישנו 8 שעות, לעומת זאת, הראו סריקות ה-MRI פעילות בריאה ועירנית של ההיפוקמפוס בזמן השינה.
שינה טובה ורצופה באורך הרצוי, של 8 שעות, שומרת על המוח ועל יכולות החשיבה שלנו, משמרת את הזכרונות שלנו מהזיכרון לטווח הקצר אל בזכרון לטווח הארוך.
תגליות משמעותיות לא פחות הן שאפילו יותר מאורך השינה, השינה הטובה לפני הלמידה היא חשובה אפילו יותר, שכן היא מכינה את המוח שלכם למצב שניתן לקרוא לו "מצב ספוג יבש", בו הוא מוכן וזמין יותר לספוג מידע חדש.
ועוד יותר חשובה היא איכות השינה לפני המבחן, או העומק שלה. שינה עמוקה, או מה שמדעני מוח מכנים "שנת גלי המוח האיטיים", מנקה רעלים ופסולת מהמוח והיא למעשה השינה הכי חשובה להתאוששות המוח לקראת יום המחר.
יש אנשים שישנים שינה קצרה, אבל עמוקה, עם הרבה גלים איטיים. השינה הזו מאוששת מאוד, ממש כמו שעושה שינה ארוכה אצל אחרים ומאפשרת להם לתפקד נהדר, גם מבלי לישון 8 שעות בלילה.
לשינה טובה שכזו אצלכם, אגב, יעזרו מקלחת חמה לפני השינה וחדר קר יחסית - בזמן שישנים.
כך, אם כן, משפרת שנת הלילה שלנו משמעותית את הלמידה ותורמת להעברת החומר שלמדנו מהזיכרון לטווח קצר אל הזיכרון לטווח ארוך שבמוח.
הנה הסבר מעמיק על פעילות המוח שהופכת את השינה לפני בחינה לחשובה כל כך (מתורגם):
https://youtu.be/gedoSfZvBgE
והרצאת טד של ווקר על שינה, זיכרון ולמידה (מתורגם):
https://youtu.be/5MuIMqhT8DM?long=yes
כמה אנו צריכים לישון ולמה?
גופנו זקוק לכמות של שינה עמוקה בכל יום. לרובנו נחוצות 8 שעות שינה ביממה, כדי להתפתח ולשמור על הבריאות והחיוניות שלנו.
יותר מזה, שינה טובה ורצופה באורך כזה שומרת על המוח ועל יכולות החשיבה שלנו, משמרת את הזכרונות שלנו לטווח ארוך, משפרת משמעותית את הלמידה ותורמת להעברת החומר שלמדנו מהזיכרון לטווח קצר אל הזיכרון לטווח ארוך במוח.
רבים חושבים שאין טעם להשלים שעות שינה חסרות ושאם לא ישנו בלילה, הרי שהגוף איבד את הצורך לישון, על אף העייפות הרבה. מחקרים מראים שהגוף זוכר היטב את המחסור שנוצר בשינה ופיצוי בשעות שינה, כלומר השלמת שעות השינה החסרות, הוא מצוין ורצוי לנו.
ולא, כדורי שינה לא תורמים לשינה טובה אלא להירדמות בלבד. השינה הטובה היא במקום אחר. הרגלי שינה טובים הם אלו שיקנו לנו שינה טובה בלילה.
טיפים לשיפור השינה הטובה? - פחות קפה אחרי שעות הצהריים ועד השינה, לוותר על הטלפון הסלולרי אחרי 10 בערב ולנסות ולהקדים ללכת לישון. ואם לא נרדמים? - יוצאים לחדר אחר כדי שלא להרגיל את המוח לקשר בין חדר השינה. למצב של ערות. חדר השינה צריך להיות מקושר במוחנו עם שינה טובה.
אגב, רק להשכלה כללית, אדם ממוצע יישן בחייו פרק זמן מצטבר של 26 שנים.
הנה סרטון על האמת מול הבלבול והאובססיה לגבי שעות שינה (מתורגם):
https://youtu.be/fQUeDdaVoWo
חשיבותה של השינה ומדוע אנו ישנים (עברית):
http://youtu.be/DYCrw3LbUQI
והסיבה שכל אחד צריך לישון במיטה שלו:
https://youtu.be/3DrB_rfiFu8
מהי השתלת זיכרון?
אם בסרט הידוע "שמש נצחית בראש צלול" ("Eternal Sunshine of the Spotless Mind") עברו הגיבורים מחיקת זיכרון, הרי שהעתיד צופן לנו, כפי שזה נראה כרגע, גם את אפשרות השתלת זיכרון (Memory implants).
השתלת זיכרון היא פעולה שבה אנו מזינים אל המוח זיכרונות מבחוץ, אם הם זיכרונות של אדם אחר ואם זיכרונות שיוצרו באופן מלאכותי, במיוחד כדי להשתילם במוחם של בני אדם, למטרות שונות.
ב"בלייד ראנר", סרט המדע הבדיוני שהפך לסרט פולחן, הוצגו שתלי זיכרון שאיפשרו לאנשי העתיד לזכור דברים שלא חוו. רפואית, אמורים שתלי הזיכרון לאפשר בעתיד, בין השאר לאנשים שסובלים מנזק מוחי לייצר שוב זיכרונות.
ישנן גם אפשרויות עתידיות שבהן יושתלו למשל "זיכרונות" של הידע שנרכש בקורס מקיף ללימוד אנגלית, מה שבמילים אחרות יאפשר למושתל לדעת אנגלית, מבלי ללמוד זאת בעצמו. מדובר בקונספט מדהים וכמעט בלתי נתפס, כי בקצה העליון שלו אנשים יוכלו לרכוש השתלות של ידע ברמת פרופסור למתמטיקה, מבלי שלמדו לתארים נמוכים יותר. במקרה של אחרים, יתכן שיושתל הידע שיאפשר להם להטיס מטוס נוסעים, מבלי שלקחו בחייהם אפילו שיעור טיס אחד.
כבר בשנת 2011 פורסם במגזין Journal of Neural Engineering שמדענים מאוניברסיטת דרום קליפורניה בראשות ד"ר תיאודור ברגר הצליחו להשתיל זיכרון בחולדות. מדובר בניסוי שבו הושתל לחולדות שתל זיכרון שלפיו לחיצה על ידית כלשהי תעניק להם פרס. השתל חיקה למעשה את פעולת ההיפוקמפוס במוח, איבר שתפקידו ליצור ולאחסן את הזכרונות.
אותו ברגר מתכנן בעתיד שבבי סיליקון שיאפשרו לנו להעלות במוחנו ידע וחוויות שלא חווינו בעבר. על-ידי השתלת שבבים כאלה במוח, הוא רוצה לשחזר את היכולת ליצור זיכרונות ארוכי-טווח אצל אנשים שמוחותיהם ניזוקו מאלצהיימר, או מנזק לרשתות העצביות במוחם, שנגרם לרוב בגלל שבץ או פציעה.
כתב העת המדעי Nature דיווח ב-2014 שגם באוניברסיטת סטנפורד הצליחו מדענים לשתול במוח של עכברים זיכרונות של אירועים שלא קרו.
מעט על השתלת זיכרון באמצעות החדרת רכיב למוח:
https://youtu.be/P674CG9mOTs
על ניסויי העכברים באוניברסיטת דרום קליפורניה:
https://youtu.be/-JlLcua13H8
הנה השתלת זיכרונות מתוקנים למוחות פגועים:
https://youtu.be/ZJmN-ImU9p4
והרצאת וידאו על השתלת זיכרונות ותעתועי זיכרון:
https://youtu.be/t41JsFIOvXM?long=yes
מהי מערכת התגמול שהכרחית להישרדות אבל גם מסוכנת?
מערכת התגמול (Reward system) היא אחת המערכות הוותיקות במוחנו ולמעשה היא באה של מערכת ההפעלה שלנו.
המערכת הזו התפתחה בשלב מוקדם מאוד של המינים ובאמצעותה הבטיחה הברירה הטבעית את הישרדות בעלי החיים. זה נעשה על ידי כך שמערכת התגמול העניקה להם סיפוק והנאה מביצוע תפקודים הכרחיים להמשך קיומם - כלומר מביצוע של פעולות כמו אכילה, שתייה ורבייה.
אבל למה הפעלת אזור הגמול וההנאה על ידי מתגמלים טבעיים היא הכרחית?
הסיבה האבולוציונית לכך ברורה - תפקודים אלה הכרחיים להישרדות הפרטים והמינים ובלי קיומם הם יוכחדו. לכן האבולוציה מחזקת אותם. דברים שעושים לנו טוב, הופכים עם הדורות לדברים הבריאים ואלו שמאפשרים לנו להתרבות ולשרוד בתור מינים ביולוגיים או זואולוגיים.
מערכת התגמול תוארה לראשונה בשנות ה-60 של המאה שעברה, על-ידי הפסיכולוגים אולדס ומילנר (J.Olds & P.Milner).
כמו מערכות אחרות במוח, גם מסלול הגמול, שם נוסף למערכת התגמול, מורכב מ"נוירונים", תאי עצב המתקשרים ביניהם באמצעות אותות חשמליים וכימיים העוברים דרך צמתים הנקראים "סינפסות".
הפעלה מתמדת וחוזרת של אותם תאי עצב מגדילה במוח את הכמות של ה"דופמין", מתווך עצבי שאחראי בין השאר על תחושת העונג שלנו ונחשב ל"אינסטינקט החיים", זה שמפעיל אותנו לחיפוש אחרי כיף וסיפוק. קראו עליו בתגית "דופמין".
התהליך הזה גם משחרר באופן טבעי במוחנו שלל אנדורפינים, כימיקלים טבעיים המשככים כאב, משפרים את מצב הרוח ויוצרים תחושת אופוריה. קראו עליהם בתגית "אנדורפין".
כך מפעילים הדברים שעושים לנו טוב את אזור הגמול וההנאה שבמוחנו.
מסתבר שכשבעל חיים נחשף למתגמלים טבעיים, כמו מין, אוכל, חברים וכדומה, האזור הזה מופעל שוב ושוב. כך מתפתח אצלו צורך לחזור שוב ושוב על הפעולה המתגמלת והחשובה לקיומו.
העסקה היא מתגמלים טבעיים שבאופן טבעי לגמרי עושים לנו כיף ובמקביל בריאים לנו.
לא בטוח שמעדן חלב מפוצץ בסוכר ושומן קצפתי הוא הדבר הכי בריא לנו, אבל כנראה שהפרסומאי שהגה את הסיסמה המנצחת "בשבילו זה מילקי - בשבילך חלב!" ניסח את מה שהמנגנון הזה עושה, טוב יותר מכל מדען. כי כשאנו מקבלים את מה שטעים לנו והאבולוציה מקבלת אותנו בריאים ופוריים - כולם מרוצים.
היש טוב מזה?
כנראה שאין. אבל, - תמיד יש אבל - חשוב לדעת שאותה מערכת התגמול אמנם חשובה להישרדותנו ונותנת לנו חיים, אבל היא גם זו שמסבכת אותנו בסכנה גדולה והיא התמכרויות. כך שמערכת התגמול וההנאה נותנת לנו חיים, שמחה, אושר וסיפוק, אבל לעתים, במקרה של רדיפה ופיתוח התמכרויות שונות, אלו חיים לא בריאים ואפילו הרסניים. כל כך תוכלו לקרוא בתגית "התמכרות".
הנה מערכת התגמול שבמוחנו:
https://youtu.be/ldPuBk7a9V4
על השפעת הסוכר על המוח והשפעתה על מערכת התגמול (מתורגם):
http://youtu.be/lEXBxijQREo?t=6s
ושיעור אונליין על מערכת התגמול (עברית):
https://youtu.be/stxsxDKVqsY?long=yes
איך מתח ולחץ משפיעים על המוח?
מתח, סטרס (Stress) או לחץ משפיעים על המוח שלנו, אולי יותר מכל גורם בודד אחר. הם גורמים לשחרור של רמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן, הפוגעות מאוד במוח, בזיכרון, בלמידה ובמנגנוני השליטה וההתמודדות שלנו עם לחץ.
במוח מחולל עודף הקורטיזול שמות בעוד אזורים. לחץ לאורך זמן מגדיל גם את הפעילות באמיגדלה, שהיא מרכז הפחד במוחנו. הלחץ הזה מגדיל גם את מספר הקשרים העצביים שבאמיגדלה.
העליה ברמות הקורטיזול משבשת ומדרדרת גם את פעילות ההיפוקמפוס, החלק במוחנו שקשור בזיכרון, בלמידה ובשליטה בלחצים.
וזו לא רק בריאות הנפש שלנו והסימפטומים שלה, שמושפעים מקצב ייצור הקורטיזול המשתולל בנו. המחקר גילה שגם יכולת השיפוט, הריכוז, הקשרים החברתיים וקבלת ההחלטות שלנו, כולם נפגעים בשל הנזק שגורם הקורטיזול המאמיר בגופנו לאזור הקליפה הקדם-מצחית (Pre-frontal cortex) שבמוח שלנו.
מכל אלה נובע שלא רק אי-הנעימות ואיכות החיים שלנו נפגעים ממתח ולחץ, אלא גם הכישורים הקוגניטיביים ותפקודים החשובים ליום יום, לקריירה וליחסים שלנו עם אחרים.
מכאן נובעת מסקנה ברורה, הירגעו! - אם אתם חיים בלחץ אז עשו שינויים ככל האפשר. החליפו עבודה לוחצת, היפטרו מגורמי לחץ ומאנשים שמלחיצים ומכניסים אתכם למתח - עשו מדיטציה, יוגה או כל מה שמשחרר אתכם מלחצים ומשפר את איכות חייכם. לחץ ומתח, עכשיו אתם יודעים, הם לא רק מעיקים אלא גם מזיקים ישירות לגופכם, לבריאותכם, לקשרים שלכם, לתפקוד המוח ולאיכות החיים שלכם.
זה לא שווה את זה. אם אתם במתח או בלחץ מתמשך - עשו שינוי.
כך משפיעים מצבי לחץ על המוח (עברית):
https://youtu.be/R88tDTeAMZc
השפעת המתח על המוח (מתורגם):
https://youtu.be/WuyPuH9ojCE
ואיך לתפקד טוב במצבי לחץ (מתורגם):
https://youtu.be/CqgmozFr_GM
היפוקמפוס (Hippocampus) הוא החלק במוחנו שקשור בזיכרון, למידה ושליטה בלחצים.
ההיפוקמפוס הוא מאגר הזיכרון של היצורים החיים. הוא אוגר זכרונות ועל סמך ניסיונות העבר שלנו, הוא שמיידע אותנו אם גירוי מסוים מבטיח לנו תגמול או שהוא מאיים עלינו וכדאי להילחם בו או לברוח (ראו בתגית "הילחם או ברח").
איך אנו יודעים דברים? איך אנו זוכרים את הדרך ממקום למקום? איך נזכור איפה התעוררנו הבוקר? ואיך אני זוכר מי אני?
את כל המידע הזה מוחנו מאחסן בהיפוקמפוס, שהוא גם האיבר האחראי לכך שנוכל לאתר אותו מיד ולדעת אותו, או ליתר דיוק להיזכר בו.
ההיפוקמפוס הוא הארכיבאי שלנו, האחראי על הזכרונות, מי שלא רק מטפל בזיכרון, אלא גם מעורב בלמידה בהתמצאות במרחב ועוד. הוא שומר מידע, מנהל אותו ושולף אותו כשצריך.
יש לנו במוח סוג של מערכת מיקום, מעין GPS פנימי, השמור בתאי הגריד. תאים אלה יוצרים בהיפוקמפוס מערכת מיקום ואיתור מסלולים המאפשרת לנו לזהות את מיקומנו, מה שנחוץ כדי לנווט אפילו במקומות המוכרים לנו וביניהם (איך להגיע מ.. ל..).
ההיפוקמפוס הזוכר הכל הוא גם ארכיון, אבל לא פחות הוא מעין מפה של כל החלל המוכר לנו ומקיף אותנו והוא שמנחה כיצד לנווט בו את דרכנו.
#מחקרים מעניינים על ההיפוקמפוס
שני מחקרים שנחמד להכיר גילו עד כמה חשוב ההיפוקמפוס לזיכרון ולהתמצאות.
היפוקמפוס של נהג מונית - לונדון הייתה ידועה בעבר בנהגי המוניות שניווטו בעיר הענקית הזו באופן מעורר השתאות וללא מפה. במחקר על נהגי מוניות בלונדון, עוד לפני עידן מערכות ה-GPS ואפליקציות הניווט, גילו החוקרים שההיפוקמפוס של הנהגים הללו היה גדול בהרבה משל נבדקים רגילים שאינם נהגי מוניות לונדוניים.
שינה והיפוקמפוס - מחקר שהשתמש בסריקות MRI במוח גילה שחוסר שינה אצל הנבדקים הוריד לאפס את הפעילות בהיפוקמפוס. הפעילות בהיפוקמפוס של נבדקים שהקפידו של שינה בת 8 שעות, לעומת זאת, הייתה ברירה ונורמלית.
ווקר, אחד החוקרים שערכו את המחקר, תיאר את ההיפוקמפוס כמעין Inbox, תיבת דואר נכנס שיש לנו במוח. "תיבת הדואר" הזו מתפקדת היטב בקליטה ושמירה של זיכרונות חדשים. אבל כשחוסר שינה משבית אותה, זיכרונות חדשים לא נאגרים בה עוד וזכרוננו נפגע.
כך ההיפוקמפוס משתנה עם הגדילה ומתרכז בזכרונות לטווח קצר (עברית):
https://youtu.be/TO1KD-k4fdE
הנה ההיפוקמפוס:
https://youtu.be/lkegFMnGY74
כך פועל ההיפוקמפוס שלנו:
https://youtu.be/5EyaGR8GGhs
ולמה ההיפוקמפוס שלנו אוהב שאנו ישנים? (מתורגם)
https://youtu.be/gedoSfZvBgE
סיפורו המופלא של הנרי מולייסון (Henry Molaison), בקיצור H.M, מוכיח עד כמה לעתים מחלת היחיד היא ההזדמנות של המדע ליהנות ממקור מחקרי מעולה ולסייע בהמשך לאינספור חולים.
ההיסטוריה של חקר המוח זכתה בזכות המחקרים על מוחו של האיש לתנופה של ממש. הוא נחשב לנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. תודות לו למד המדע דברים רבים, כשאחד המרכזיים שבהם הוא שיש יותר מסוג אחד של זיכרון.
סיפורו של הילד מולייסון, שנחשב למקרה הרפואי החשוב בתולדות המחקר הפסיכולוגי, מתחיל בגיל 9. הוא נפגע אז מרוכב אופניים שהפיל אותו וגרם לחבלה קשה בראשו. התאונה גרמה לו בגיל הנעורים לסבול מהתקפי אפליפסיה קשים. חוסר הידע של החוקרים הביא אותם לייחס באותה תקופה את ההתקפים למצב נפשי רעוע.
כשמצבו הפך אנוש הפנו את מולייסון למנתח מוח אלמוני ששמו וויליאם סקוביל. הוא האמין שמקור התקפי האפילפסיה הוא אזור במוחו שנקרא "היפוקמפוס".
הידע על החלק הזה במוח היה באותם זמנים דל ביותר. זה הוביל את החוקר לרעיון שהתאים למחקר של אותם זמנים. סקוביל החליט לקדוח חורים בגולגולתו של מולייסון ולשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון מראשו. הוא עשה זאת בעזרת כלי שמזכיר קשית לשתייה.
השאיבה של חלקים ממוחו פגעה בחלקים סמוכים וחשובים במוחו של מולייסון. הוא סבל מאמנזיה, בעברית מחלת השיכחון (Profound Amnesia). ממחלתו עתיד המחקר ללמוד המון. מולייסון ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור Patient H.M, שפן ניסויי הזיכרון ואיברי המוח הרלוונטיים החשוב ביותר במאה ה-20.
הבחור לא איבד בניתוח את יכולת הדיבור ואת יכולתו להשתמש בכישורים מוטוריים. גם אישיותו לא השתנתה. הוא היה ונשאר סבלן ואדיב. נכונותו לבצע מבחני זיכרון הייתה גדולה. החוקרים שמרו על פרטיותו בחייו והוא כונה H.M. רק אחרי מותו התפרסם שמו המלא לציבור.
החוקרת מילנר, מי שהתפרסמה כמדענית שגילתה תודות לו את מגוון סוגי הזיכרון סיפרה שבכל פעם שחוקר נכנס לחדרו, מולייסון נהג בו כאילו לא פגש אותו מעולם.
זיכרונו הפגוע גם הוביל לכך שבכל יום נבהל מחדש מי שזכר את עצמו כבן 27, ממראה דמותו המזדקנת במראה.
בכל יום פגש מולייסון מחדש את העולם. ניתן היה לנהל איתו שיחה רגילה, אך שאלות כמו מה אכל בארוחת הבוקר, או מה ראה כשסייר בעיר לא נענו בתשובה של ממש.
כי מאז הניתוח הוא היה מסוגל לזכור דברים שקרו לו ב-20 שניות האחרונות. הגילוי הזה הביא את החוקרים להסיק שנפגע הזיכרון שלו לטווח קצר.
אך פגיעתו של מוליסון הובילה לכך שהוא גם זכר מצוין דברים שהתרחשו בזמן שלפני הניתוח שלו. אירועים היסטוריים גדולים, כמו השפל הגדול של שנת 1929 או מלחמת העולם השנייה, הוא זכר עד יום מותו.
פירוש הדבר היה שהוצאת ההיפוקמפוס לא פגעה בזיכרון שלו לטווח רחוק.
מדעית, המחקר מצא שחלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון היה הזיכרון האפיזודי, שהוא זיכרון מודע. הזיכרון הזה כולל את האוסף של חוויות, רגשות, אנשים שאנו זוכרים וסיפורים שקרו איתם. בכל אלה ניתן להיזכר באופן מודע ולשוחח עליהם.
זיכרון שלא נפגע אצלו היה הזיכרון הפרוצדורלי שאחראי למיומנויות השונות ובדרך כלל המוטוריות. זיכרון זה מבטיח שמרגע שאנו לומדים ללכת, לצייר או לרכוב על אופניים, לא נשכח כיצד לעשות אותם. על סוגי הזיכרון הללו אחראים אזורי מוח אחרים, שהפגיעה בהיפוקמפוס לא משפיעה עליהם. המוח והגוף זוכרים אותם, גם אם אנו לא זוכרים מתי ואיך למדנו אותם.
הנה סיפורו של הנרי מולייסון והעובדות החשובות על ההיפוקמפוס שלמדו דרך המקרה שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
סיפורו באנגלית של H.M חסר הזיכרון לטווח ארוך:
https://youtu.be/xrFpXPnzvEA
ועוד על סיפורו של H.M שהזיכרון שלו היה פחות מחצי הדקה האחרונה:
https://youtu.be/SQASyR0w8Qo
הזיכרון האנושי (memory) הוא היכולת לשמור מידע על הסביבה, שנקלט מהחושים, לאגור אותו ולחזור ולהשתמש בו. לא רק היכולת נקראת זיכרון אלא גם המידע שאגרנו נקרא באותו שם - זיכרון.
הזיכרון חשוב מאד ליכולת הלמידה שלנו, מכיוון שבעזרתו ניתן לצבור ידע וניסיון מחוויות העבר שלנו. כמו כן הוא משמש לכל פעילות קוגניטיבית, פעילות הקשורה לחשיבה. חשיבות הזיכרון ליכולת ההישרדות שלנו היא קריטית. זאת מפני שהזיכרון חיוני ליכולת הלמידה שלנו. זה קורה דרך הניסיון והידע מחוויות העבר, שאנו הולכים וצוברים. כך מאפשר הזיכרון לפרש חוויות חדשות וללמוד עליהן.
מבחינת המוח, הזיכרון הוא היכולת שלו לקודד את המידע, לאחסן אותו ולשלוף אותו ממאגר זיכרון, כשהוא נדרש. זה ממש כמו זיכרון של מחשב, שמאחסן מידע בכונן או בתאי זיכרון ושולף את המידע המאוחסן, על פי הצורך.
האיבר האחראי על כך במוח הוא ההיפוקמפוס (Hippocampus).
איך נאגרים הזיכרונות במוח? - ובכן, כשקורה לנו משהו, הזיכרון לטווח קצר מחזיק את הזיכרונות לשניות עד דקות אחדות. משם עוברים הזיכרונות, דרך ההיפוקמפוס ואזורים נוספים, אל הזיכרון לטווח ארוך. הם עתידים להתאחסן מעתה באזורי האחסון של המוח.
המעניין הוא שיעילות שתתגבר בין כל קבוצת נוירונים, כאלה שמתקשרים שוב ושוב ביניהם, מביאה לכך שנוצר "פוטנציאל לטווח ארוך". זהו תהליך שבו נאגרים הזיכרונות לטווח ארוך במוח ומשמשים אותנו בעתיד.
השכחה היא אנושית, אבל מי שלא ישנים מספיק או ישנים לא טוב, פוגעים בזיכרון שלהם.
גם מי שלא מפעילים את המוח מספיק, זיכרונם נפגע. במיוחד זה בולט אצל אנשים מבוגרים, שמתחילים לשכוח דברים והזיכרון שלהם נפגע. כך אנו מאבדים את הזיכרונות שלנו, או פשוט "שוכחים".
מכירים מישהו שככל שהוא מתבגר ומזדקן זיכרונו הולך ודועך? - יתכן שמדובר ב"דמנציה", מחלה שהמאפיין הכי בולט שלה הוא אובדן הזיכרון. תוכלו לקרוא עליה בתגית "דמנציה".
כך עובד הזיכרון שלנו מבחינת המוח (מתורגם):
https://youtu.be/yOgAbKJGrTA
הזיכרון משתנה לאורך חיינו:
https://youtu.be/grZuwo_YlY0
זה מה שמתרחש במוח עם הזיכרון:
https://youtu.be/4V57saJT698
לא פעם אנו שוכחים מילים שנמצאות לנו על קצה הלשון, מה שנקרא Tot (עברית):
https://youtu.be/nsNprZIomq0
יש את הזיכרון לטווח הקצר ויש את זה שזוכר לטווח הארוך:
https://youtu.be/K1rfDoVA7-Y
שיר שמבקש מאיתנו לזכור (עברית):
https://youtu.be/0DYLaPpatdk
וכך פועל הזיכרון שהוא גם מפעל וגם מחסן (עברית):
https://youtu.be/81xf6YOMpT8?long=yes
אחד הדברים המעניינים בחיינו הם הזכרונות (Memories) שלנו. מי שאחראי לזכרונות שלנו הוא המוח. מוחנו אוגר את הזכרונות שלנו, החוויות שאנו עוברים ומתעדף ביניהם. חלק מהדברים נשמרים לטווח קצר וחלק מאוחסנים לשנים ארוכות, לטווח הארוך.
להתגבשות של זיכרונות חדשים אחראי חלק במוחנו, היפוקמפוס, שדומה באופן מוזר לסוסון ים. הצורה הזו מוזכרת רק כדי שנזכור אותו, אפרופו זיכרון. ההיפוקמפוס הוא האחראי במוח לאנדקס ולשלוף את הזכרונות שלנו.
להיפוקמפוס גם תפקיד חשוב מאד במעבר של זיכרונות במוחנו מהמאגר של הזיכרונות לטווח קצר אל המאגר ארוך הטווח, מה שמייצר לנו זיכרונות חדשים לאירועים שיישמרו במוחנו לשנים רבות.
את תפקידו החשוב כל כך של ההיפוקמפוס גילו בזכות אירוע רפואי יחודי. מדובר בבחור ששמו היה הנרי מולייסון. הוא סבל מאפילפסיה חמורה, מה שהביא את רופאיו להסיר את ההיפוקמפוס שלו, כשהיה בן 27. ההיפוקמפוס, יש לדעת, אחראי גם על יצירת זיכרונות חדשים וגם על הזיכרון המרחבי שלנו.
המדהים הוא שאחרי הסרת ההיפוקמפוס, מוחו של הנרי הפסיק לגמרי לייצר זיכרונות מילוליים חדשים. הוא היה שוכח שיחה שניהל מיד עם סיומה, שוכח מה קרא בעיתון מיד כשסיים את. הכתבה וכך הלאה. כך הוא שכח גם אנשים חדשים שהכיר לאחר הניתוח ועשה עימם היכרות מחודשת, כל יום מחדש.
המקרה הרפואי של הנרי מולייסון סייע לחוקרים בחקר המוח ובאבחנה בין סוגי הזיכרון השונים. זאת משום שבמקביל לאבדן יכולות יצירתם של זיכרונות חדשים לטווח ארוך, שמר מוחו של הנרי זיכרונות מלפני הניתוח. כך, הוא זכר את הוריו, את חברתו מילדות ואת שכונת נעוריו, אך לא את רופאיו, החוקרים שסבבו אותו וכדומה.
כך המוח קובע מה לשמור לזמן רב ומה לא (מתורגם):
https://youtu.be/yOgAbKJGrTA
כך נוצרים הזיכרונות שלנו:
https://youtu.be/K1rfDoVA7-Y
במוח זה מתרחש באמצעות הסינפסות, שהן הצמתים שבין הנוירונים:
https://youtu.be/25NUy6xMWlQ
כך למדו מההיפוקמפוס של הנרי מולייסון (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
והרצאת וידאו קצרה על הזיכרון והיווצרותו:
https://youtu.be/Pq0aQAG0A3o
היפוקמפוס
מסתבר שלשינה לפני המבחן יש יתרונות אדירים ללמידה וליכולת לזכור דברים שהם חשובים להצלחה במבחן.
הרי ידוע שהזיכרון הוא פונקציה מרכזית בפעילות שעושה המוח. ומסתבר שאיכות השינה וגם המשך שלה הם בעצם כפתור ה-Save העיקרי שלנו. זה שמאפשר לנו לשמור על אותם זיכרונות חדשים כך שלא נשכח אותם כל כך מהר.
ההיפוקמפוס הוא מהאזורים החשובים ביותר במוח והוא הכרחי לפעילות ה"מיצוק" של הזיכרון מהטווח הקצר אל הטווח הארוך, פעולה מרכזית והכרחית ללמידה. כשהוא מושבת, לימד מחקר המוח לא פעם, לא מתבצעת קליטת זיכרונות חדשים.
אפשר לראות בהיפוקמפוס את "תיבת הדואר הנכנס" של המוח - איבר שמצטיין בקליטת קבצי זיכרון ושמירה עליהם.
סריקות MRI לבחינת פעילות המוח הראו לחוקרים שללא שינה פעילות ההיפוקמפוס במוח יורדת לאפס. אצל הנבדקים שישנו 8 שעות, לעומת זאת, הראו סריקות ה-MRI פעילות בריאה ועירנית של ההיפוקמפוס בזמן השינה.
שינה טובה ורצופה באורך הרצוי, של 8 שעות, שומרת על המוח ועל יכולות החשיבה שלנו, משמרת את הזכרונות שלנו מהזיכרון לטווח הקצר אל בזכרון לטווח הארוך.
תגליות משמעותיות לא פחות הן שאפילו יותר מאורך השינה, השינה הטובה לפני הלמידה היא חשובה אפילו יותר, שכן היא מכינה את המוח שלכם למצב שניתן לקרוא לו "מצב ספוג יבש", בו הוא מוכן וזמין יותר לספוג מידע חדש.
ועוד יותר חשובה היא איכות השינה לפני המבחן, או העומק שלה. שינה עמוקה, או מה שמדעני מוח מכנים "שנת גלי המוח האיטיים", מנקה רעלים ופסולת מהמוח והיא למעשה השינה הכי חשובה להתאוששות המוח לקראת יום המחר.
יש אנשים שישנים שינה קצרה, אבל עמוקה, עם הרבה גלים איטיים. השינה הזו מאוששת מאוד, ממש כמו שעושה שינה ארוכה אצל אחרים ומאפשרת להם לתפקד נהדר, גם מבלי לישון 8 שעות בלילה.
לשינה טובה שכזו אצלכם, אגב, יעזרו מקלחת חמה לפני השינה וחדר קר יחסית - בזמן שישנים.
כך, אם כן, משפרת שנת הלילה שלנו משמעותית את הלמידה ותורמת להעברת החומר שלמדנו מהזיכרון לטווח קצר אל הזיכרון לטווח ארוך שבמוח.
הנה הסבר מעמיק על פעילות המוח שהופכת את השינה לפני בחינה לחשובה כל כך (מתורגם):
https://youtu.be/gedoSfZvBgE
והרצאת טד של ווקר על שינה, זיכרון ולמידה (מתורגם):
https://youtu.be/5MuIMqhT8DM?long=yes
גופנו זקוק לכמות של שינה עמוקה בכל יום. לרובנו נחוצות 8 שעות שינה ביממה, כדי להתפתח ולשמור על הבריאות והחיוניות שלנו.
יותר מזה, שינה טובה ורצופה באורך כזה שומרת על המוח ועל יכולות החשיבה שלנו, משמרת את הזכרונות שלנו לטווח ארוך, משפרת משמעותית את הלמידה ותורמת להעברת החומר שלמדנו מהזיכרון לטווח קצר אל הזיכרון לטווח ארוך במוח.
רבים חושבים שאין טעם להשלים שעות שינה חסרות ושאם לא ישנו בלילה, הרי שהגוף איבד את הצורך לישון, על אף העייפות הרבה. מחקרים מראים שהגוף זוכר היטב את המחסור שנוצר בשינה ופיצוי בשעות שינה, כלומר השלמת שעות השינה החסרות, הוא מצוין ורצוי לנו.
ולא, כדורי שינה לא תורמים לשינה טובה אלא להירדמות בלבד. השינה הטובה היא במקום אחר. הרגלי שינה טובים הם אלו שיקנו לנו שינה טובה בלילה.
טיפים לשיפור השינה הטובה? - פחות קפה אחרי שעות הצהריים ועד השינה, לוותר על הטלפון הסלולרי אחרי 10 בערב ולנסות ולהקדים ללכת לישון. ואם לא נרדמים? - יוצאים לחדר אחר כדי שלא להרגיל את המוח לקשר בין חדר השינה. למצב של ערות. חדר השינה צריך להיות מקושר במוחנו עם שינה טובה.
אגב, רק להשכלה כללית, אדם ממוצע יישן בחייו פרק זמן מצטבר של 26 שנים.
הנה סרטון על האמת מול הבלבול והאובססיה לגבי שעות שינה (מתורגם):
https://youtu.be/fQUeDdaVoWo
חשיבותה של השינה ומדוע אנו ישנים (עברית):
http://youtu.be/DYCrw3LbUQI
והסיבה שכל אחד צריך לישון במיטה שלו:
https://youtu.be/3DrB_rfiFu8
אם בסרט הידוע "שמש נצחית בראש צלול" ("Eternal Sunshine of the Spotless Mind") עברו הגיבורים מחיקת זיכרון, הרי שהעתיד צופן לנו, כפי שזה נראה כרגע, גם את אפשרות השתלת זיכרון (Memory implants).
השתלת זיכרון היא פעולה שבה אנו מזינים אל המוח זיכרונות מבחוץ, אם הם זיכרונות של אדם אחר ואם זיכרונות שיוצרו באופן מלאכותי, במיוחד כדי להשתילם במוחם של בני אדם, למטרות שונות.
ב"בלייד ראנר", סרט המדע הבדיוני שהפך לסרט פולחן, הוצגו שתלי זיכרון שאיפשרו לאנשי העתיד לזכור דברים שלא חוו. רפואית, אמורים שתלי הזיכרון לאפשר בעתיד, בין השאר לאנשים שסובלים מנזק מוחי לייצר שוב זיכרונות.
ישנן גם אפשרויות עתידיות שבהן יושתלו למשל "זיכרונות" של הידע שנרכש בקורס מקיף ללימוד אנגלית, מה שבמילים אחרות יאפשר למושתל לדעת אנגלית, מבלי ללמוד זאת בעצמו. מדובר בקונספט מדהים וכמעט בלתי נתפס, כי בקצה העליון שלו אנשים יוכלו לרכוש השתלות של ידע ברמת פרופסור למתמטיקה, מבלי שלמדו לתארים נמוכים יותר. במקרה של אחרים, יתכן שיושתל הידע שיאפשר להם להטיס מטוס נוסעים, מבלי שלקחו בחייהם אפילו שיעור טיס אחד.
כבר בשנת 2011 פורסם במגזין Journal of Neural Engineering שמדענים מאוניברסיטת דרום קליפורניה בראשות ד"ר תיאודור ברגר הצליחו להשתיל זיכרון בחולדות. מדובר בניסוי שבו הושתל לחולדות שתל זיכרון שלפיו לחיצה על ידית כלשהי תעניק להם פרס. השתל חיקה למעשה את פעולת ההיפוקמפוס במוח, איבר שתפקידו ליצור ולאחסן את הזכרונות.
אותו ברגר מתכנן בעתיד שבבי סיליקון שיאפשרו לנו להעלות במוחנו ידע וחוויות שלא חווינו בעבר. על-ידי השתלת שבבים כאלה במוח, הוא רוצה לשחזר את היכולת ליצור זיכרונות ארוכי-טווח אצל אנשים שמוחותיהם ניזוקו מאלצהיימר, או מנזק לרשתות העצביות במוחם, שנגרם לרוב בגלל שבץ או פציעה.
כתב העת המדעי Nature דיווח ב-2014 שגם באוניברסיטת סטנפורד הצליחו מדענים לשתול במוח של עכברים זיכרונות של אירועים שלא קרו.
מעט על השתלת זיכרון באמצעות החדרת רכיב למוח:
https://youtu.be/P674CG9mOTs
על ניסויי העכברים באוניברסיטת דרום קליפורניה:
https://youtu.be/-JlLcua13H8
הנה השתלת זיכרונות מתוקנים למוחות פגועים:
https://youtu.be/ZJmN-ImU9p4
והרצאת וידאו על השתלת זיכרונות ותעתועי זיכרון:
https://youtu.be/t41JsFIOvXM?long=yes
מערכת התגמול (Reward system) היא אחת המערכות הוותיקות במוחנו ולמעשה היא באה של מערכת ההפעלה שלנו.
המערכת הזו התפתחה בשלב מוקדם מאוד של המינים ובאמצעותה הבטיחה הברירה הטבעית את הישרדות בעלי החיים. זה נעשה על ידי כך שמערכת התגמול העניקה להם סיפוק והנאה מביצוע תפקודים הכרחיים להמשך קיומם - כלומר מביצוע של פעולות כמו אכילה, שתייה ורבייה.
אבל למה הפעלת אזור הגמול וההנאה על ידי מתגמלים טבעיים היא הכרחית?
הסיבה האבולוציונית לכך ברורה - תפקודים אלה הכרחיים להישרדות הפרטים והמינים ובלי קיומם הם יוכחדו. לכן האבולוציה מחזקת אותם. דברים שעושים לנו טוב, הופכים עם הדורות לדברים הבריאים ואלו שמאפשרים לנו להתרבות ולשרוד בתור מינים ביולוגיים או זואולוגיים.
מערכת התגמול תוארה לראשונה בשנות ה-60 של המאה שעברה, על-ידי הפסיכולוגים אולדס ומילנר (J.Olds & P.Milner).
כמו מערכות אחרות במוח, גם מסלול הגמול, שם נוסף למערכת התגמול, מורכב מ"נוירונים", תאי עצב המתקשרים ביניהם באמצעות אותות חשמליים וכימיים העוברים דרך צמתים הנקראים "סינפסות".
הפעלה מתמדת וחוזרת של אותם תאי עצב מגדילה במוח את הכמות של ה"דופמין", מתווך עצבי שאחראי בין השאר על תחושת העונג שלנו ונחשב ל"אינסטינקט החיים", זה שמפעיל אותנו לחיפוש אחרי כיף וסיפוק. קראו עליו בתגית "דופמין".
התהליך הזה גם משחרר באופן טבעי במוחנו שלל אנדורפינים, כימיקלים טבעיים המשככים כאב, משפרים את מצב הרוח ויוצרים תחושת אופוריה. קראו עליהם בתגית "אנדורפין".
כך מפעילים הדברים שעושים לנו טוב את אזור הגמול וההנאה שבמוחנו.
מסתבר שכשבעל חיים נחשף למתגמלים טבעיים, כמו מין, אוכל, חברים וכדומה, האזור הזה מופעל שוב ושוב. כך מתפתח אצלו צורך לחזור שוב ושוב על הפעולה המתגמלת והחשובה לקיומו.
העסקה היא מתגמלים טבעיים שבאופן טבעי לגמרי עושים לנו כיף ובמקביל בריאים לנו.
לא בטוח שמעדן חלב מפוצץ בסוכר ושומן קצפתי הוא הדבר הכי בריא לנו, אבל כנראה שהפרסומאי שהגה את הסיסמה המנצחת "בשבילו זה מילקי - בשבילך חלב!" ניסח את מה שהמנגנון הזה עושה, טוב יותר מכל מדען. כי כשאנו מקבלים את מה שטעים לנו והאבולוציה מקבלת אותנו בריאים ופוריים - כולם מרוצים.
היש טוב מזה?
כנראה שאין. אבל, - תמיד יש אבל - חשוב לדעת שאותה מערכת התגמול אמנם חשובה להישרדותנו ונותנת לנו חיים, אבל היא גם זו שמסבכת אותנו בסכנה גדולה והיא התמכרויות. כך שמערכת התגמול וההנאה נותנת לנו חיים, שמחה, אושר וסיפוק, אבל לעתים, במקרה של רדיפה ופיתוח התמכרויות שונות, אלו חיים לא בריאים ואפילו הרסניים. כל כך תוכלו לקרוא בתגית "התמכרות".
הנה מערכת התגמול שבמוחנו:
https://youtu.be/ldPuBk7a9V4
על השפעת הסוכר על המוח והשפעתה על מערכת התגמול (מתורגם):
http://youtu.be/lEXBxijQREo?t=6s
ושיעור אונליין על מערכת התגמול (עברית):
https://youtu.be/stxsxDKVqsY?long=yes
מתח, סטרס (Stress) או לחץ משפיעים על המוח שלנו, אולי יותר מכל גורם בודד אחר. הם גורמים לשחרור של רמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן, הפוגעות מאוד במוח, בזיכרון, בלמידה ובמנגנוני השליטה וההתמודדות שלנו עם לחץ.
במוח מחולל עודף הקורטיזול שמות בעוד אזורים. לחץ לאורך זמן מגדיל גם את הפעילות באמיגדלה, שהיא מרכז הפחד במוחנו. הלחץ הזה מגדיל גם את מספר הקשרים העצביים שבאמיגדלה.
העליה ברמות הקורטיזול משבשת ומדרדרת גם את פעילות ההיפוקמפוס, החלק במוחנו שקשור בזיכרון, בלמידה ובשליטה בלחצים.
וזו לא רק בריאות הנפש שלנו והסימפטומים שלה, שמושפעים מקצב ייצור הקורטיזול המשתולל בנו. המחקר גילה שגם יכולת השיפוט, הריכוז, הקשרים החברתיים וקבלת ההחלטות שלנו, כולם נפגעים בשל הנזק שגורם הקורטיזול המאמיר בגופנו לאזור הקליפה הקדם-מצחית (Pre-frontal cortex) שבמוח שלנו.
מכל אלה נובע שלא רק אי-הנעימות ואיכות החיים שלנו נפגעים ממתח ולחץ, אלא גם הכישורים הקוגניטיביים ותפקודים החשובים ליום יום, לקריירה וליחסים שלנו עם אחרים.
מכאן נובעת מסקנה ברורה, הירגעו! - אם אתם חיים בלחץ אז עשו שינויים ככל האפשר. החליפו עבודה לוחצת, היפטרו מגורמי לחץ ומאנשים שמלחיצים ומכניסים אתכם למתח - עשו מדיטציה, יוגה או כל מה שמשחרר אתכם מלחצים ומשפר את איכות חייכם. לחץ ומתח, עכשיו אתם יודעים, הם לא רק מעיקים אלא גם מזיקים ישירות לגופכם, לבריאותכם, לקשרים שלכם, לתפקוד המוח ולאיכות החיים שלכם.
זה לא שווה את זה. אם אתם במתח או בלחץ מתמשך - עשו שינוי.
כך משפיעים מצבי לחץ על המוח (עברית):
https://youtu.be/R88tDTeAMZc
השפעת המתח על המוח (מתורגם):
https://youtu.be/WuyPuH9ojCE
ואיך לתפקד טוב במצבי לחץ (מתורגם):
https://youtu.be/CqgmozFr_GM
מהי האמיגדלה שבמוחנו ואיך היא מנהלת אותנו ברגעי פחד?
אמיגדלה (Amygdala), מהאיברים הקטנים במוח, היא מרכז הפחד במוחנו ומעורבת בעיבוד ובתפישה של רגשות.
האמיגדלה היא מהאזורים הקדומים ביותר במוח האנושי ובעצם של כל המינים - מיונקים, דגים וזוחלים ועד עופות.
החלק הזה במוח אחראי על זיכרונות קצרי טווח. האמיגדלה גם אחראית על הצד הרגשי של הזיכרון האנושי. היא מהווה את האזור במוח שמווסת את ההתנהגות החברתית שלנו ומעורבת במוח בתהליכים של ויסות רגשות.
נחזור רגע למתח או לפחד - האמיגדלה אחראית אצלנו על הפחדים והחרדות והתגובות הרגשיות שלנו למצבי סכנה ולרגשות כמו פחד ותוקפנות.
כשאנו חשים מותקפים, מאוימים או מפחדים, האמיגדלה נכנסת לפעולה. ראשית, היא משחררת את המתח שהצטבר בנו ומיד מביאה אותנו לתפקד - כדי לשרוד, לנצח ולהתגבר על המצוקה.
האחריות של האמיגדלה במוחנו היא על הזיכרונות לטווח קצר והקשר בין האמיגדלה להיפוקמפוס, חלק נוסף במוח שנמצא לידה. זה מצביע על הקשרים במוח, בין הרגש לזיכרון, מה שמסביר מדוע אנו זוכרים אירועים מרגשים, מפחידים, מלחיצים ומאיימים, הרבה יותר מאשר סתם דברים שקורים לנו.
האמיגדלה דומה לשקד ונמצאת במוחם של בני אדם ובעלי חוליות מורכבים. היא מורכבת מכ-13 גרעינים, יש בה תאי עצב באיבר בצורת שקדים, הנמצאים בעומק כל אחד משני חצאי המוח הגדול.
מיקומה של האמיגדלה במוח, אם זה משנה לסטודנטים לרפואה מבינינו, הוא בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח.
מקור המילה אמיגדלה הוא מהשפה היוונית שבה הפירוש הוא "שקד" (αμυγδαλή).
כך חקרו את האמיגדלה וכיצד היא משפיעה על ההתנהגות בבית "האח הגדול" ועל יצירת קשרים בחיים בכלל (עברית):
https://youtu.be/R88tDTeAMZc
סיפורה ותפקידיה של האמיגדלה:
https://youtu.be/IyLGLxfPRCs
על האמיגדלה (מתורגם):
http://youtu.be/XNjvipiJTjY
האמיגדלה בפרוטרוט:
https://youtu.be/JVvMSwsOXPw
מחול שנקרא "אמיגדלה":
https://youtu.be/dFhcf2-Ut0I
וכל מבנה המוח (מתורגם):
https://youtu.be/RvwCpeTRkKw
אמיגדלה (Amygdala), מהאיברים הקטנים במוח, היא מרכז הפחד במוחנו ומעורבת בעיבוד ובתפישה של רגשות.
האמיגדלה היא מהאזורים הקדומים ביותר במוח האנושי ובעצם של כל המינים - מיונקים, דגים וזוחלים ועד עופות.
החלק הזה במוח אחראי על זיכרונות קצרי טווח. האמיגדלה גם אחראית על הצד הרגשי של הזיכרון האנושי. היא מהווה את האזור במוח שמווסת את ההתנהגות החברתית שלנו ומעורבת במוח בתהליכים של ויסות רגשות.
נחזור רגע למתח או לפחד - האמיגדלה אחראית אצלנו על הפחדים והחרדות והתגובות הרגשיות שלנו למצבי סכנה ולרגשות כמו פחד ותוקפנות.
כשאנו חשים מותקפים, מאוימים או מפחדים, האמיגדלה נכנסת לפעולה. ראשית, היא משחררת את המתח שהצטבר בנו ומיד מביאה אותנו לתפקד - כדי לשרוד, לנצח ולהתגבר על המצוקה.
האחריות של האמיגדלה במוחנו היא על הזיכרונות לטווח קצר והקשר בין האמיגדלה להיפוקמפוס, חלק נוסף במוח שנמצא לידה. זה מצביע על הקשרים במוח, בין הרגש לזיכרון, מה שמסביר מדוע אנו זוכרים אירועים מרגשים, מפחידים, מלחיצים ומאיימים, הרבה יותר מאשר סתם דברים שקורים לנו.
האמיגדלה דומה לשקד ונמצאת במוחם של בני אדם ובעלי חוליות מורכבים. היא מורכבת מכ-13 גרעינים, יש בה תאי עצב באיבר בצורת שקדים, הנמצאים בעומק כל אחד משני חצאי המוח הגדול.
מיקומה של האמיגדלה במוח, אם זה משנה לסטודנטים לרפואה מבינינו, הוא בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח.
מקור המילה אמיגדלה הוא מהשפה היוונית שבה הפירוש הוא "שקד" (αμυγδαλή).
כך חקרו את האמיגדלה וכיצד היא משפיעה על ההתנהגות בבית "האח הגדול" ועל יצירת קשרים בחיים בכלל (עברית):
https://youtu.be/R88tDTeAMZc
סיפורה ותפקידיה של האמיגדלה:
https://youtu.be/IyLGLxfPRCs
על האמיגדלה (מתורגם):
http://youtu.be/XNjvipiJTjY
האמיגדלה בפרוטרוט:
https://youtu.be/JVvMSwsOXPw
מחול שנקרא "אמיגדלה":
https://youtu.be/dFhcf2-Ut0I
וכל מבנה המוח (מתורגם):
https://youtu.be/RvwCpeTRkKw
מהי מחלת הדמנציה הכרוכה באובדן הזיכרון?
מחלת הדמנציה (Dementia), מחלת אובדן הזיכרון, היא אחת המחלות הפחות נעימות למוח האנושי. מדובר גם באחת המחלות הקשות לאדם ולמשפחתו וכמובן לחברה כולה.
מדובר במחלה שבעברית נקראת גם בשם המעליב והלא מוצדק "שיטיון". מי שחולים בה מאבדים בהדרגה את יכולות הזיכרון שלהם, מה שמוביל גם לפגיעה ביכולת החשיבה שלהם וביכולות מנטליות שונות, כמו היכולת לזהות אנשים וחפצים וההתמצאות בזמן ובמרחב.
כל אלה פוגעים ביכולת של החולים בדמנציה לתקשר עם הסביבה ולבצע פעילויות יומיומיות. בהדרגה גם נפגעים התפקודים הרגשיים, ההתנהגותיים והפיזיים שלהם.
דמנציה מתפתחת בקרב קשישים ומהווה את אחד הגורמים העיקריים למוגבלות בגיל זה. לצערנו היא מהווה את הצד הלא נעים של הגדלת תוחלת החיים. זו מובילה להזדקנות האוכלוסייה ומגדילה בהתמדה את מספר הסובלים מדמנציה.
#איך להקטין את הסיכון לדמנציה?
הפגיעה הקוגניטיבית של הדמנציה באדם הקשיש היא עצובה וקשה והחמרתה הפיזית והתפקודית היא ממש מכמירת לב. אבל יש דברים שניתן לעשות כדי למנוע את המחלה והם קשורים בהפעלת המוח שלנו.
פעם חשבו שהלמידה מתרחשת רק כשאנו צעירים, אבל מדעני המוח גילו את הנוירופלסטיות, בעברית "גמישות המוח" (Neuroplasticity). התכונה הזו פירושה שמוחנו משתנה כל חיינו ובאמצעות למידה, תרגול ואימון, אנו יכולים לפתח אותו וליצור חיבורים חדשים, מה שנקרא "חיווט מחדש" ופירושו יכולות חשיבה, פעולה ורגש חדשות.
אז אותה גמישות מוחית מאפשרת לנו ללמוד דברים חדשים ולשפר את תפקוד המוח בכל גיל.
נדגיש שוב - גם כשאנו מתבגרים, המוח שלנו אינו מתקבע בצורתו, אלא משתנה בהתאם ללמידה ולהתנסויות שלנו. הגמישות המוחית שלנו היא שמאפשרת לנו ללמוד.
הלמידה המתמדת אחראית ליכולות הקוגניטיביות שלנו, לחשיבה, ליצירתיות, להתמודדות שלנו עם העולם ועם בעיות שנקרות בדרכנו, באופן שלא יאומן. אדם לומד הוא אדם חי, בריא יותר, מוצלח יותר, חד, מעניין ומאריך חיים - באיכות חיים טובה יותר. למדו תמיד! - בימינו זה קל מתמיד. בטלוויזיה יש שלל ערוצים מעולים והאינטרנט מוצף בידע, הרצאות ואפשרויות ללימוד עצמי, ללא תשלום, מאנשים מדהימים, מכל מקום ובכל מקום.
ההיפוקמפוס במוח ממשיך לייצר נוירונים לאורך כל חיינו. במספרים קטנים יותר, אבל בהתמדה. אנו יכולים וצריכים להמשיך ולהפעיל את המוח בכל גיל. ללמוד דברים חדשים, לשוחח עם אנשים, לקרוא, לפגוש חברים, להשתתף בחוגים, ליצור גם אם לא נהיה אמנים דגולים, לשמוע מוסיקה, לגוון פעילויות ועוד.
דמיינו את המוח כשריר שדורש אימון. ממש כמו שרירים, למידה מתמדת וגם פעילות ספורטיבית כמו ריצה או הליכה למשל, מסייעים למוח להתחדש ומשאירים אותנו עם חשיבה בריאה וזיכרון פעיל. והם בהחלט חשובים אך לא מספיקים - חשוב גם להקפיד על תזונה בריאה, שכן היא תנאי למוח מתוקתק ויעיל בכל גיל!
אגב, אחד הסממנים הבולטים של ההזדקנות, היא ירידה באיכות השינה. ולצערנו כבני אדם היא גם זו שככל הנראה תורמת ומזרזת דמנציה ואלצהיימר. מוטב לכן לעשות כל מה שניתן כבר מגיל צעיר יותר בכדי לישון היטב ולרכוש הרגלי שינה טובים.
הנה תיאור של מחלת הדמנציה ומה שמתרחש בה במוח (מתורגם):
https://youtu.be/TSzChO3QEeU
כך מרגישה מחלת הדמנציה (עברית):
https://youtu.be/icRQ7lZLrUg
הטיפול בדמנציה ובמחלת האלצהיימר שהיא אחד הגורמים לה (עברית):
https://youtu.be/L_uAOJjeBsQ
והסבר ברמה גבוהה של מומחית על מחלת הדימנציה (עברית):
https://youtu.be/b7SdEY_gSns?long=yes
מחלת הדמנציה (Dementia), מחלת אובדן הזיכרון, היא אחת המחלות הפחות נעימות למוח האנושי. מדובר גם באחת המחלות הקשות לאדם ולמשפחתו וכמובן לחברה כולה.
מדובר במחלה שבעברית נקראת גם בשם המעליב והלא מוצדק "שיטיון". מי שחולים בה מאבדים בהדרגה את יכולות הזיכרון שלהם, מה שמוביל גם לפגיעה ביכולת החשיבה שלהם וביכולות מנטליות שונות, כמו היכולת לזהות אנשים וחפצים וההתמצאות בזמן ובמרחב.
כל אלה פוגעים ביכולת של החולים בדמנציה לתקשר עם הסביבה ולבצע פעילויות יומיומיות. בהדרגה גם נפגעים התפקודים הרגשיים, ההתנהגותיים והפיזיים שלהם.
דמנציה מתפתחת בקרב קשישים ומהווה את אחד הגורמים העיקריים למוגבלות בגיל זה. לצערנו היא מהווה את הצד הלא נעים של הגדלת תוחלת החיים. זו מובילה להזדקנות האוכלוסייה ומגדילה בהתמדה את מספר הסובלים מדמנציה.
#איך להקטין את הסיכון לדמנציה?
הפגיעה הקוגניטיבית של הדמנציה באדם הקשיש היא עצובה וקשה והחמרתה הפיזית והתפקודית היא ממש מכמירת לב. אבל יש דברים שניתן לעשות כדי למנוע את המחלה והם קשורים בהפעלת המוח שלנו.
פעם חשבו שהלמידה מתרחשת רק כשאנו צעירים, אבל מדעני המוח גילו את הנוירופלסטיות, בעברית "גמישות המוח" (Neuroplasticity). התכונה הזו פירושה שמוחנו משתנה כל חיינו ובאמצעות למידה, תרגול ואימון, אנו יכולים לפתח אותו וליצור חיבורים חדשים, מה שנקרא "חיווט מחדש" ופירושו יכולות חשיבה, פעולה ורגש חדשות.
אז אותה גמישות מוחית מאפשרת לנו ללמוד דברים חדשים ולשפר את תפקוד המוח בכל גיל.
נדגיש שוב - גם כשאנו מתבגרים, המוח שלנו אינו מתקבע בצורתו, אלא משתנה בהתאם ללמידה ולהתנסויות שלנו. הגמישות המוחית שלנו היא שמאפשרת לנו ללמוד.
הלמידה המתמדת אחראית ליכולות הקוגניטיביות שלנו, לחשיבה, ליצירתיות, להתמודדות שלנו עם העולם ועם בעיות שנקרות בדרכנו, באופן שלא יאומן. אדם לומד הוא אדם חי, בריא יותר, מוצלח יותר, חד, מעניין ומאריך חיים - באיכות חיים טובה יותר. למדו תמיד! - בימינו זה קל מתמיד. בטלוויזיה יש שלל ערוצים מעולים והאינטרנט מוצף בידע, הרצאות ואפשרויות ללימוד עצמי, ללא תשלום, מאנשים מדהימים, מכל מקום ובכל מקום.
ההיפוקמפוס במוח ממשיך לייצר נוירונים לאורך כל חיינו. במספרים קטנים יותר, אבל בהתמדה. אנו יכולים וצריכים להמשיך ולהפעיל את המוח בכל גיל. ללמוד דברים חדשים, לשוחח עם אנשים, לקרוא, לפגוש חברים, להשתתף בחוגים, ליצור גם אם לא נהיה אמנים דגולים, לשמוע מוסיקה, לגוון פעילויות ועוד.
דמיינו את המוח כשריר שדורש אימון. ממש כמו שרירים, למידה מתמדת וגם פעילות ספורטיבית כמו ריצה או הליכה למשל, מסייעים למוח להתחדש ומשאירים אותנו עם חשיבה בריאה וזיכרון פעיל. והם בהחלט חשובים אך לא מספיקים - חשוב גם להקפיד על תזונה בריאה, שכן היא תנאי למוח מתוקתק ויעיל בכל גיל!
אגב, אחד הסממנים הבולטים של ההזדקנות, היא ירידה באיכות השינה. ולצערנו כבני אדם היא גם זו שככל הנראה תורמת ומזרזת דמנציה ואלצהיימר. מוטב לכן לעשות כל מה שניתן כבר מגיל צעיר יותר בכדי לישון היטב ולרכוש הרגלי שינה טובים.
הנה תיאור של מחלת הדמנציה ומה שמתרחש בה במוח (מתורגם):
https://youtu.be/TSzChO3QEeU
כך מרגישה מחלת הדמנציה (עברית):
https://youtu.be/icRQ7lZLrUg
הטיפול בדמנציה ובמחלת האלצהיימר שהיא אחד הגורמים לה (עברית):
https://youtu.be/L_uAOJjeBsQ
והסבר ברמה גבוהה של מומחית על מחלת הדימנציה (עברית):
https://youtu.be/b7SdEY_gSns?long=yes
איך תשוקה הופכת להתמכרות?
התמכרות לסמים, לאלכוהול, לסוכר, לעישון או אפילו התמכרות לרשתות חברתיות והתמכרות לסמארטפון - הכל בענייני התמכרויות במוחנו עובר דרך מערכת התגמול שבמוחנו (Reward system) וההרגלים שהיא מטפחת.
מערכת התגמול, אחת המערכות הוותיקות במוח, התפתחה בשלב מוקדם מאוד של האבולוציה והמינים. באמצעותה דאגה הברירה הטבעית להעניק לבעלי חיים סיפוק והנאה מתפקודים בסיסיים כמו אכילה, שתייה ורבייה, תפקודים הכרחיים להישרדות הפרטים ובעצם המין כולו.
תשוקה במוח מתבטאת בהורמונים. המערכת הלימבית שלנו, מהמערכות הוותיקות במוח מבחינה אבולוציונית, היא שמייצרת את התשוקה. היא יושבת באזור ישן ונמוך יותר במוחנו ונכללים בה ההיפוקמפוס, ממנהלי הזיכרון במוחנו והאמיגדלה, שבין השאר מככבת בענייני פחד ויש גם את הקליפה הלימבית, קצינת ה"רגש" של המוח.
אז המערכת הלימבית מפרישה "הורמוני התמכרות" ורוצה את מספקי ההנאות שלה. היא רוצה להמשיך להפריש אנדורפינים, שנותנים לנו הרגשה של התעלות והיא לא תפסיק עד שתקבל את המנה.
חשוב לומר שאבולוציונית הקיום של האזור הזה במוח חשוב, כי הוא שמאפשר לנו הנאה ומחזיר אותנו לדברים שחשובים להישרדות, כמו אוכל, מין וכדומה.
האזור המוחי האחראי על השליטה העצמית הוא אזור שמבחינה אבולוציונית הוא צעיר יותר. הוא נקרא "הקליפה הקדם-מצחית" (Pre-frontal cortex) והוא זה שמנסה לעצור את מערכת התגמול מההתלהבות שלה לעוד.
ממקומו בקורטקס הקדמי של המוח שלנו, באזור המצח, הוא מונע מאיתנו להגזים ולפגוע בגופנו. לא סתם הוא נחשב לאחד ההישגים האחרונים של המוח האנושי. הוא אחראי בין השאר על יכולת השיפוט, הריכוז, הקשרים החברתיים וקבלת ההחלטות של בני אנוש.
אבל גם אצל בני אדם וגם אצל מינים רבים ההתמכרות מביאה לאובדן שליטה עצמית. מערכת התגמול משתלטת על הקליפה הקדם מצחית ובעצם על השליטה העצמית.
כך נמצא שקולטני העונג במוחם של עכברי ניסוי במעבדה, למשל, השתלטו וניצחו את השליטה העצמית שלהם. עכברי המעבדה התמכרו די מהר להנאה של דיווש על דוושה ממנה הם קיבלו גרייה חשמלית שהפיקה תחושת הנאה גדולה. די מהר הם הפסיקו לאכול ולישון והמשיכו לדווש עד מוות.
הנה השפעת הסמים על המוח (מתורגם):
https://youtu.be/8qK0hxuXOC8
מערכת התגמול שבמוחנו:
https://youtu.be/ldPuBk7a9V4
השפעת הסוכר על המוח והשפעתה על מערכת התגמול (מתורגם):
http://youtu.be/lEXBxijQREo?t=6s
כך אנו מתמכרים גם לטלפון הנייד (עברית):
https://youtu.be/LEOEWLQv0HE
ושיעור אונליין על מערכת התגמול (עברית):
https://youtu.be/stxsxDKVqsY?long=yes
התמכרות לסמים, לאלכוהול, לסוכר, לעישון או אפילו התמכרות לרשתות חברתיות והתמכרות לסמארטפון - הכל בענייני התמכרויות במוחנו עובר דרך מערכת התגמול שבמוחנו (Reward system) וההרגלים שהיא מטפחת.
מערכת התגמול, אחת המערכות הוותיקות במוח, התפתחה בשלב מוקדם מאוד של האבולוציה והמינים. באמצעותה דאגה הברירה הטבעית להעניק לבעלי חיים סיפוק והנאה מתפקודים בסיסיים כמו אכילה, שתייה ורבייה, תפקודים הכרחיים להישרדות הפרטים ובעצם המין כולו.
תשוקה במוח מתבטאת בהורמונים. המערכת הלימבית שלנו, מהמערכות הוותיקות במוח מבחינה אבולוציונית, היא שמייצרת את התשוקה. היא יושבת באזור ישן ונמוך יותר במוחנו ונכללים בה ההיפוקמפוס, ממנהלי הזיכרון במוחנו והאמיגדלה, שבין השאר מככבת בענייני פחד ויש גם את הקליפה הלימבית, קצינת ה"רגש" של המוח.
אז המערכת הלימבית מפרישה "הורמוני התמכרות" ורוצה את מספקי ההנאות שלה. היא רוצה להמשיך להפריש אנדורפינים, שנותנים לנו הרגשה של התעלות והיא לא תפסיק עד שתקבל את המנה.
חשוב לומר שאבולוציונית הקיום של האזור הזה במוח חשוב, כי הוא שמאפשר לנו הנאה ומחזיר אותנו לדברים שחשובים להישרדות, כמו אוכל, מין וכדומה.
האזור המוחי האחראי על השליטה העצמית הוא אזור שמבחינה אבולוציונית הוא צעיר יותר. הוא נקרא "הקליפה הקדם-מצחית" (Pre-frontal cortex) והוא זה שמנסה לעצור את מערכת התגמול מההתלהבות שלה לעוד.
ממקומו בקורטקס הקדמי של המוח שלנו, באזור המצח, הוא מונע מאיתנו להגזים ולפגוע בגופנו. לא סתם הוא נחשב לאחד ההישגים האחרונים של המוח האנושי. הוא אחראי בין השאר על יכולת השיפוט, הריכוז, הקשרים החברתיים וקבלת ההחלטות של בני אנוש.
אבל גם אצל בני אדם וגם אצל מינים רבים ההתמכרות מביאה לאובדן שליטה עצמית. מערכת התגמול משתלטת על הקליפה הקדם מצחית ובעצם על השליטה העצמית.
כך נמצא שקולטני העונג במוחם של עכברי ניסוי במעבדה, למשל, השתלטו וניצחו את השליטה העצמית שלהם. עכברי המעבדה התמכרו די מהר להנאה של דיווש על דוושה ממנה הם קיבלו גרייה חשמלית שהפיקה תחושת הנאה גדולה. די מהר הם הפסיקו לאכול ולישון והמשיכו לדווש עד מוות.
הנה השפעת הסמים על המוח (מתורגם):
https://youtu.be/8qK0hxuXOC8
מערכת התגמול שבמוחנו:
https://youtu.be/ldPuBk7a9V4
השפעת הסוכר על המוח והשפעתה על מערכת התגמול (מתורגם):
http://youtu.be/lEXBxijQREo?t=6s
כך אנו מתמכרים גם לטלפון הנייד (עברית):
https://youtu.be/LEOEWLQv0HE
ושיעור אונליין על מערכת התגמול (עברית):
https://youtu.be/stxsxDKVqsY?long=yes
מהי מערכת "הילחם או ברח"?
"הילחם או ברח" (Fight or Flight) היא תגובה גופנית, פרץ אנרגיה שבו הגוף מכין אותנו במהירות למצבים מסוכנים, לנוכח איום כלשהו, כך שנוכל להגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה.
זה קורה בגלל הפחד. כן, רבים יודעים שהפחד כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח מהר, או לקפוא על מקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו. לפעמים הוא גם גורם לנו שנוכל להילחם ואפילו לנצח, גם כשחשבנו שאין סיכוי שנוכל לנצח.
ואלה שלושת ה-Fים: פייט, פלייט או פריז. הילחם, ברח או קפא במקום.
איך זה קורה? - לדוגמה, נניח שאנו ביער ולפתע רואים מולנו דוב גדול ומסוכן. הפחד לנוכח הסכנה הגדולה יוצר אצלנו סטרס, לחץ מטורף שמביא את המוח לתפקוד של חירום.
אז ככה - בתגובה הזו, הגוף מכין אותנו במהירות למצבים שבהם נילחם באיום ביעילות וטוב יותר, נהיה חדים יותר ומהירי מחשבה, נתחמק, נברח או נסתתר מהר יותר מהדוב המאיים. לעתים, אם ניאלץ להילחם בו, נמצא את עצמנו מצליחים לחשוב טוב יותר על פתרונות כדי להביס את הדוב, או לפחות לבצע משהו שירוויח לנו זמן כדי שנוכל להיעלם ולהינצל.
כך, הסיכויים שנשרוד לנוכח הסכנה גדלים משמעותית. אבל איך זה בדיוק קרה?
#הורמוני חירום
המערכת הגופנית הזו, שזכתה לשם הציורי "הילחם או ברח" (Fight or flight response), היא בעצם סוג של תגובה "אוטומטית" של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו, שנועדה לאפשר לנו להתחמק מהאיום, לברוח מהר וטוב יותר, או להילחם בו באמצעים שלא חשבנו שנוכל לנקוט.
ראשונים פועלים האינסטינקטים, בצורה כזו שלעתים קרובות אנו עושים פעולות מהירות כמו לחמוק ממכונית המתקרבת במהירות, עוד לפני שמוחנו עיבד את נתוני הראייה או השמע שלנו.
אחרי האינסטינקטים וכתגובה לסכנה, המוח מכין אותנו פיזית ובמהירות רבה, להתמודדות מול האיום החיצוני. זה קורה במהירות עצומה, כשבתוך שניות מופעלת בגופנו תגובה גופנית, פיזיולוגית, בה הגוף מפריש חומרים מסוימים, שנקראים הורמונים, במיוחד הורמונים שנקראים "קורטיזול" ו"אדרנלין", אבל יש עוד כמה.
ההורמונים הללו, שהגוף מפריש אל מול הדוב המסוכן, גורמים לכך שנגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה. מה שהם עושים זה להפנות אנרגיה למקומות בגוף, שבהם היא נחוצה במצב החירום הזה. הכוח ויכולות החשיבה המהירה והחדה, נחוצים באותם מקומות בגופנו - כדי שנוכל לברוח מהסכנה ביעילות או כדי להילחם ולנצח.
חומצות שומן המפורקות במהלך הזה ומשחררות לדם שלנו גלוקוזה, מספקות דחיפה ותיגבור אנרגטי ומביאות את הגוף לפעול ביעילות מירבית. נתיבי האוויר והנשימה מעלים את החמצן המגיע למוח ויכולות הביצוע שלו משתפרות פלאים. משם גם מתגברים העירנות חגות החושים והמוטוריקה.
אנשים שחוו מצבי סכנה קיצוניים מעידים שעשו דווקא מהפחד הזה דברים שמעולם לא חשבו שהם יכולים לעשות. או שחשו שיש להם כוח גדול מהרגיל, או אומץ או שהם רצו מהר מכל ריצה רגילה שלהם.
נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת לפעולה, נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.
הנה מערכת "הילחם או ברח" (עברית):
https://youtu.be/QxYGKbZWqjk
הפחד מייצר את הקורטיזול והאדרנלין, הורמוני הלחץ שבגוף (מתורגם):
https://youtu.be/i0DY-_0kuBw
כש-Fight or Flight מופעל הרבה אצל ילדים שחווים טראומות ילדות משפיעה הפרשת הורמוני הלחץ המתמדת על בריאותם הפיזית לכל חייהם (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes
"הילחם או ברח" (Fight or Flight) היא תגובה גופנית, פרץ אנרגיה שבו הגוף מכין אותנו במהירות למצבים מסוכנים, לנוכח איום כלשהו, כך שנוכל להגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה.
זה קורה בגלל הפחד. כן, רבים יודעים שהפחד כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח מהר, או לקפוא על מקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו. לפעמים הוא גם גורם לנו שנוכל להילחם ואפילו לנצח, גם כשחשבנו שאין סיכוי שנוכל לנצח.
ואלה שלושת ה-Fים: פייט, פלייט או פריז. הילחם, ברח או קפא במקום.
איך זה קורה? - לדוגמה, נניח שאנו ביער ולפתע רואים מולנו דוב גדול ומסוכן. הפחד לנוכח הסכנה הגדולה יוצר אצלנו סטרס, לחץ מטורף שמביא את המוח לתפקוד של חירום.
אז ככה - בתגובה הזו, הגוף מכין אותנו במהירות למצבים שבהם נילחם באיום ביעילות וטוב יותר, נהיה חדים יותר ומהירי מחשבה, נתחמק, נברח או נסתתר מהר יותר מהדוב המאיים. לעתים, אם ניאלץ להילחם בו, נמצא את עצמנו מצליחים לחשוב טוב יותר על פתרונות כדי להביס את הדוב, או לפחות לבצע משהו שירוויח לנו זמן כדי שנוכל להיעלם ולהינצל.
כך, הסיכויים שנשרוד לנוכח הסכנה גדלים משמעותית. אבל איך זה בדיוק קרה?
#הורמוני חירום
המערכת הגופנית הזו, שזכתה לשם הציורי "הילחם או ברח" (Fight or flight response), היא בעצם סוג של תגובה "אוטומטית" של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו, שנועדה לאפשר לנו להתחמק מהאיום, לברוח מהר וטוב יותר, או להילחם בו באמצעים שלא חשבנו שנוכל לנקוט.
ראשונים פועלים האינסטינקטים, בצורה כזו שלעתים קרובות אנו עושים פעולות מהירות כמו לחמוק ממכונית המתקרבת במהירות, עוד לפני שמוחנו עיבד את נתוני הראייה או השמע שלנו.
אחרי האינסטינקטים וכתגובה לסכנה, המוח מכין אותנו פיזית ובמהירות רבה, להתמודדות מול האיום החיצוני. זה קורה במהירות עצומה, כשבתוך שניות מופעלת בגופנו תגובה גופנית, פיזיולוגית, בה הגוף מפריש חומרים מסוימים, שנקראים הורמונים, במיוחד הורמונים שנקראים "קורטיזול" ו"אדרנלין", אבל יש עוד כמה.
ההורמונים הללו, שהגוף מפריש אל מול הדוב המסוכן, גורמים לכך שנגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה. מה שהם עושים זה להפנות אנרגיה למקומות בגוף, שבהם היא נחוצה במצב החירום הזה. הכוח ויכולות החשיבה המהירה והחדה, נחוצים באותם מקומות בגופנו - כדי שנוכל לברוח מהסכנה ביעילות או כדי להילחם ולנצח.
חומצות שומן המפורקות במהלך הזה ומשחררות לדם שלנו גלוקוזה, מספקות דחיפה ותיגבור אנרגטי ומביאות את הגוף לפעול ביעילות מירבית. נתיבי האוויר והנשימה מעלים את החמצן המגיע למוח ויכולות הביצוע שלו משתפרות פלאים. משם גם מתגברים העירנות חגות החושים והמוטוריקה.
אנשים שחוו מצבי סכנה קיצוניים מעידים שעשו דווקא מהפחד הזה דברים שמעולם לא חשבו שהם יכולים לעשות. או שחשו שיש להם כוח גדול מהרגיל, או אומץ או שהם רצו מהר מכל ריצה רגילה שלהם.
נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת לפעולה, נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.
הנה מערכת "הילחם או ברח" (עברית):
https://youtu.be/QxYGKbZWqjk
הפחד מייצר את הקורטיזול והאדרנלין, הורמוני הלחץ שבגוף (מתורגם):
https://youtu.be/i0DY-_0kuBw
כש-Fight or Flight מופעל הרבה אצל ילדים שחווים טראומות ילדות משפיעה הפרשת הורמוני הלחץ המתמדת על בריאותם הפיזית לכל חייהם (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes
מהם ריבוי המשימות והקורטיזול המלחיץ שהוא מייצר?
הורמון הלחץ בגופנו הוא הקורטיזול (Cortisol). הוא לא היחיד שנחשב הורמון לחץ, אבל מדובר בהורמון תמים, שאחראי לבלגן לא קטן בתחושות שלנו וללא מעט גורמי מתח נפשי ואפילו חרדה.
ההורמון הזה בחיים המודרניים, הקרייריסטיים והאורבניים שבתוכם אנו אצים ורצים, הוא הכוכב המעיק שלנו.
אבל נתחיל בדְּחָק, או עָקָה, מילים יפות אבל לא תמיד מובנות, שכולנו מכירים בתור "לחץ", מתח נפשי, או סטרס (Stress). המילים הללו מייצגות את תחושת המצוקה שנובעת אצלנו מפגיעה באיזון שלנו.
המועקה הזו לרוב נגרמת כתוצאה מגירוי חיצוני, מוחשי ופיזי או פסיכולוגי.
אחד הגורמים המוכרים לנו היטב הוא המולטי-טסקינג, ריבוי המשימות של האדם המודרני. אנשים נדרשים היום לנהל המון דברים במקביל - גם בחיים הפרטיים וגם בקריירה, בעבודה, בלימודים וזו רק רשימה חלקית.
ריבוי המשימות המטורף שחווים אנשים יכול להיות בקריירה או בחיים בתפקוד גבוה. נא לא לצקצק אם לא הזכרתי את עקר או עקרת הבית. ללא ספק גם בבית יש אינספור משימות שמוטלות על כתפיים צרות והניסיון המתמיד לנהל את אינספור המשימות שמוטלות בבית, לא פעם מתלווה לצורך לתפקד במקביל בעבודה.
הרבה נשים מכירות את זה היטב. גברים רבים רק מתחילים להיחשף ומתחילים לדווח על מלאכה כמעט בלתי אפשרית.
מכל מקום, ריבוי המשימות הזה הוא מקור בלתי נדלה ללחץ, או סטרס. הדרך מכמות המשימות הגדולה שאנו מנסים לנהל בו-זמנית אל הלחץ והסטרס עוברת בקורטיזול, ההורמון שאחראי לאותה עקה שאנו חווים לא פעם בחיינו.
וכשגופנו מפריש את הקורטיזול, ביחד עם האדרנלין והנוראדרנאלין, הוא מייצר הורמונים שמעלים את קצב הלב, ההזעה וקצב הנשימה שלנו, ביחד עם עייפות, התשה נפשית, תחושה שאנו מוצפים ועוד.
הפרשת הקורטיזול גם מגדילה את העירנות ולא פעם התוצאה של כל אלה תהיה חרדה, על כל המתלווה אליה. מה מתלווה אליה? - חוסר ודאות ואי נוחות, תחושה שיכולה להתבטא גם פיזית בכאבי בטן, לחץ בחזה ועוד.
גם במוח מחולל הקורטיזול שמות. רמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן פוגעות במוח מאוד. כי לחץ לאורך זמן מגדיל את הפעילות באמיגדלה, שהיא מרכז הפחד במוחנו, ואת מספר הקשרים העצביים שבה. העליה ברמות הקורטיזול משבשת ומדרדרת גם את פעילות ההיפוקמפוס, החלק במוחנו שקשור בזיכרון, למידה ושליטה בלחצים.
וזו לא רק בריאות הנפש שלנו והסימפטומים שלה, שמושפעים מקצב ייצור הקורטיזול המשתולל בנו - יש אפילו טענות שהפרשת קורטיזול משפיעה על צפיפות השרירים שלנו.
יש אמצעים להקטין את הפרשת הקורטיזול. אחד היעילים שבהם הוא השקט. קחו שעה של שקט, בלי הצפות של רעש, כמו רדיו, טלוויזיה, טלפונים וכאלה, ותראו איך אתם נרגעים. זה הקורטיזול שלא מציק פתאום וזה חלק מהקסם של המדיטציה, המיינדפולנס והוויפאסאנה, למשל.
הנה הקורטיזול, הורמון הלחץ ואיך להוריד את הפרשתו לגוף:
https://youtu.be/hwh8XEh0k9A
לחץ וסטרס. כך הוא נוצר בגוף והנה ההשפעות הגופניות שלו, שלא נרצה לפגוש (מתורגם):
https://youtu.be/v-t1Z5-oPtU
אגב, מולטי טסקינג הוא גם לא יעיל יותר (עברית):
https://youtu.be/yefk-VUxwKI
מה לאכול עם קורטיזול? (עברית)
https://youtu.be/38voz9ep3oI
וגם טראומות ואפילו טראומות מהילדות מייצרות אותו ומשפיעות על הבריאות הפיזית מאוד (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
הורמון הלחץ בגופנו הוא הקורטיזול (Cortisol). הוא לא היחיד שנחשב הורמון לחץ, אבל מדובר בהורמון תמים, שאחראי לבלגן לא קטן בתחושות שלנו וללא מעט גורמי מתח נפשי ואפילו חרדה.
ההורמון הזה בחיים המודרניים, הקרייריסטיים והאורבניים שבתוכם אנו אצים ורצים, הוא הכוכב המעיק שלנו.
אבל נתחיל בדְּחָק, או עָקָה, מילים יפות אבל לא תמיד מובנות, שכולנו מכירים בתור "לחץ", מתח נפשי, או סטרס (Stress). המילים הללו מייצגות את תחושת המצוקה שנובעת אצלנו מפגיעה באיזון שלנו.
המועקה הזו לרוב נגרמת כתוצאה מגירוי חיצוני, מוחשי ופיזי או פסיכולוגי.
אחד הגורמים המוכרים לנו היטב הוא המולטי-טסקינג, ריבוי המשימות של האדם המודרני. אנשים נדרשים היום לנהל המון דברים במקביל - גם בחיים הפרטיים וגם בקריירה, בעבודה, בלימודים וזו רק רשימה חלקית.
ריבוי המשימות המטורף שחווים אנשים יכול להיות בקריירה או בחיים בתפקוד גבוה. נא לא לצקצק אם לא הזכרתי את עקר או עקרת הבית. ללא ספק גם בבית יש אינספור משימות שמוטלות על כתפיים צרות והניסיון המתמיד לנהל את אינספור המשימות שמוטלות בבית, לא פעם מתלווה לצורך לתפקד במקביל בעבודה.
הרבה נשים מכירות את זה היטב. גברים רבים רק מתחילים להיחשף ומתחילים לדווח על מלאכה כמעט בלתי אפשרית.
מכל מקום, ריבוי המשימות הזה הוא מקור בלתי נדלה ללחץ, או סטרס. הדרך מכמות המשימות הגדולה שאנו מנסים לנהל בו-זמנית אל הלחץ והסטרס עוברת בקורטיזול, ההורמון שאחראי לאותה עקה שאנו חווים לא פעם בחיינו.
וכשגופנו מפריש את הקורטיזול, ביחד עם האדרנלין והנוראדרנאלין, הוא מייצר הורמונים שמעלים את קצב הלב, ההזעה וקצב הנשימה שלנו, ביחד עם עייפות, התשה נפשית, תחושה שאנו מוצפים ועוד.
הפרשת הקורטיזול גם מגדילה את העירנות ולא פעם התוצאה של כל אלה תהיה חרדה, על כל המתלווה אליה. מה מתלווה אליה? - חוסר ודאות ואי נוחות, תחושה שיכולה להתבטא גם פיזית בכאבי בטן, לחץ בחזה ועוד.
גם במוח מחולל הקורטיזול שמות. רמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן פוגעות במוח מאוד. כי לחץ לאורך זמן מגדיל את הפעילות באמיגדלה, שהיא מרכז הפחד במוחנו, ואת מספר הקשרים העצביים שבה. העליה ברמות הקורטיזול משבשת ומדרדרת גם את פעילות ההיפוקמפוס, החלק במוחנו שקשור בזיכרון, למידה ושליטה בלחצים.
וזו לא רק בריאות הנפש שלנו והסימפטומים שלה, שמושפעים מקצב ייצור הקורטיזול המשתולל בנו - יש אפילו טענות שהפרשת קורטיזול משפיעה על צפיפות השרירים שלנו.
יש אמצעים להקטין את הפרשת הקורטיזול. אחד היעילים שבהם הוא השקט. קחו שעה של שקט, בלי הצפות של רעש, כמו רדיו, טלוויזיה, טלפונים וכאלה, ותראו איך אתם נרגעים. זה הקורטיזול שלא מציק פתאום וזה חלק מהקסם של המדיטציה, המיינדפולנס והוויפאסאנה, למשל.
הנה הקורטיזול, הורמון הלחץ ואיך להוריד את הפרשתו לגוף:
https://youtu.be/hwh8XEh0k9A
לחץ וסטרס. כך הוא נוצר בגוף והנה ההשפעות הגופניות שלו, שלא נרצה לפגוש (מתורגם):
https://youtu.be/v-t1Z5-oPtU
אגב, מולטי טסקינג הוא גם לא יעיל יותר (עברית):
https://youtu.be/yefk-VUxwKI
מה לאכול עם קורטיזול? (עברית)
https://youtu.be/38voz9ep3oI
וגם טראומות ואפילו טראומות מהילדות מייצרות אותו ומשפיעות על הבריאות הפיזית מאוד (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
