שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היתה בריז'יט בארדו?
מי היה הצייר פול סזאן ובמה הוא ידוע?
הוא היה החיבור בין האימפרסיוניזם לקוביזם, אהב לצייר תפוחים ונשים רוחצות ולא זכה בחייו להבין עד כמה תפקידו יהיה משמעותי בעתיד של אמנות הציור בה עסק.
הצייר הפוסט אימפרסיוניסטי פול סזאן (Paul Cézanne) נולד ב-1839 בעיר אקס-אן-פרובאנס, עיר קטנה ושלווה בדרום צרפת שתישאר קשורה אליו לכל חייו. סזאן נולד למשפחה בורגנית מבוססת ואב בנקאי.
בילדותו, אגב, הוא פוגש את אמיל זולא, הם מתחברים וביחד עם חבר נוסף אפילו מקימים הרכב מוסיקלי ששמו "הבליינים העליזים".
בניגוד לרבים מעמיתיו הציירים ותודות לעסקי הבנקאות המשפחתיים, סזאן לא נאלץ להתמודד עם עוני, מה שלא ממש הקל עליו את הדרך לאמנות. אביו רצה שיהיה עורך דין והוא אף למד משפטים. אך בשנת 1861 מובילה אותו אהבתו לציור להפסיק את לימודיו והוא פונה לקריירה אמנותית.
בשנות השישים של המאה ה-19 מגיע סזאן לפריז, המקום שבו נולדו התנועות החדשות באמנות. הוא מכיר את האמפרסיוניסטים כמו קלוד מונה (Claude Monet) וקמיל פיסארו (Camille Pissarro) ואף השתתף בכמה מהתערוכות שלהם. בתחילה הוא מאמץ את הטכניקות שלהם, ציור באור טבעי ותיעוד של רגשות פנימיים ורשמים ויזואליים שמתקבלים מהתבוננות באובייקט המצויר.
אבל סזאן חיפש משהו אחר, משהו יותר מוצק ועמוק מהתרשמות הרגעית.
האמפרסיוניסטים התרכזו בלכידת האור והתנועה, אך סזאן רוצה לחזור למשמעות הפנימית של הצורות. הוא פיתח שיטה חדשנית שבה פירק את הטבע לצורות גיאומטריות בסיסיות. גלילים, חרוטים וכדורים הפכו לאבני הבניין של ציוריו ובמקום לחקות את המציאות, הוא בונה אותה מחדש על הקנבס.
סמל של האמנות שלו הפכו התפוחים. סזאן צייר אותם בלי לספור, לא רק מפני שהם לא נרקבו מהר כמו פירות אחרים, אלא כי הצורה הכמעט מושלמת שלהם איפשרה לו לחקור את הקשר בין צבע לצורה. כל גוון אדום או צהוב לא היה רק צבע אלא גם אמצעי ליצירת עומק ונפח. הוא הבין שצבע יכול לעצב צורה בלי קווי מתאר מסורתיים.
המהפכה האמיתית של סזאן הייתה ביחס שלו לפרספקטיבה. במקום לעקוב אחר הכללים הקלאסיים של נקודת מבט אחת, הוא צייר אובייקטים מכמה זוויות בו זמנית. שולחן יכול היה להיראות אצלו כאילו הוא מתנדנד, אגרטל נוטה לצד, פירות מתגלגלים. זה לא היה חוסר יכולת טכנית אלא בחירה מודעת לתאר את המציאות כפי שהעין והמוח חווים אותה באמת.
הנושא האהוב ביותר על סזאן בשנותיו האחרונות היה ציור של מתרחצות ומתרחצים. הרעיון לסדרה זו נבע מזכרונות ילדותו בפרובאנס, כשהוא התרחץ עם חבריו בנהרות המקומיים. אבל בעוד שאת הגברים הוא צייר בקבוצות פתוחות וחופשיות, את הנשים הוא סידר בקומפוזיציה משולשת, סגורה ומוגנת, מה שמשקף את עמדתו החברתית השמרנית כלפי נשים.
במשך 10 שנים, עד יום מותו, סזאן עובד על 3 ציורים גדולים של מתרחצות.
ההשפעה של סזאן על האמנות המודרנית הייתה עצומה. פיקאסו (Pablo Picasso) ובראק (Georges Braque) יאמצו את הגישה הגיאומטרית שלו והולידו את הקוביזם. מאטיס (Henri Matisse) לומד ממנו על כוח הצבע הטהור. דורות של ציירים ימשיכו לחקור את הרעיונות שהוא היה הראשון להציג.
אבל סזאן לא זכה להכרה הראויה בחייו. הוא המשיך ליצור בבדידות באקס-אן-פרובאנס, מקדיש את עצמו לחקירת ההר הקדוש שלו - מון סן-ויקטואר (Montagne Sainte-Victoire). את ההר הזה שיהווה לו כל כך הרבה השראה הוא מצייר עשרות פעמים, מזוויות שונות ובתאורות שונות. המון סן ויקטואר יהפוך לאחד הנושאים המפורסמים ביותר באמנות המודרנית.
במרבית חייו לא יזכה סזאן לראות הערכה ציבורית לציוריו. לא הקהל ולא המבקרים מזכים אותו בכבוד או אהבה. אך בתחילת המאה ה-20 מצב זה השתנה. בשנותיו האחרונות החלה לבוא ההכרה בחשיבותו כאמן גדול, אף שזה היה כבר מאוחר מדי.
פול סזאן מת ב-1906, בדיוק כשהאמנות החדשה שהוא עזר ליצור החלה לפרוח. אנרי מאטיס אמר עליו פעם ש"סזאן הוא אבי כולנו. כל אחד מאיתנו ממשיך ומפתח דבר שהוא גילה בציוריו. אבל כל דבר שעשינו כבר מצוי אצלו, כך או אחרת".
קראו בתגית "שחקני הקלפים" על היצירה היקרה ביותר שלו.
# סגנונו המשתנה
לאורך כל חייו הרבה סזאן לצייר דיוקנים, ציורי-נוף וטבע דומם. ציוריו המוקדמים מנבאים את חידושי הזרמים הפוביסטי והאקספרסיוניסטי.
קשריו עם האימפרסיוניסטים, ובעיקר עם קאמי פיסארו, בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 מובילים לשינוי עמוק בסגנונו של סזאן. בהשפעת ציורי הנוף של אובר, פונטואז ומדאן הוא פונה ממשיכות מכחול סמיכות לעדינות ומצבעים כהים לבהירים.
סזאן משתתף ומציג מציוריו בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה (1874) והשלישית (1877), אבל הם לא זוכים לאהדה רבה.
במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 מגבש סזאן את הסגנון שיאפיין את יצירתו המאוחרת. בניגוד לשיטה היותר מקובלת בתקופתו, שיטת האור-צל, בציוריו מתקופה זו הוא מנתח באופן קפדני את הצבע, כאמצעי ליצירת פרספקטיבה. הוא מצייר אז את סדרת ציורי הנוף בכפר ל'אסטק".
בשנות חייו המאוחרות סזאן מעמיק את חקר הקומפוזיציה ומעמיד מספר יצירות שלימים יהפכו למכוננות בתולדות האמנות. ביניהן בולטים סדרת הציורים המתארים את הר סנט-ויקטואר (1898–1902) "נער עם וסט אדום" (1890–1899), וסדרת "המתרחצות" (1898–1905) הידועה שלו.
סגנונו המאוחר של סזאן שואף לייצג את מהותם של מושאי הציור, ובניגוד לאימפרסיוניסטים, מבכר אותה על פני רשמים ויזואליים שמתקבלים מהתבוננות באובייקט המצויר.
הנה סיפורו של סזאן ששינה את עולם האמנות:
https://youtu.be/p-5pLKTh3xY
השיטות האופטיות המיוחדות שלו:
https://youtu.be/V9VRKHi9IKQ
סוד האמנות של פול סזאן:
https://youtu.be/Ocs7EaDzMyY
הקשר המיוחד של סזאן לפיקאסו הצעיר:
https://youtu.be/AQDIq3M_KzY
הציור "הרוחצות הגדולות" שלו:
https://youtu.be/z68CQkD7mz4
"משחקי הקלפים" של פול סזאן:
http://youtu.be/x8FwNEnrcM8
מצגת וידאו עם כמה מיצירות סזאן:
https://youtu.be/UraUefGBISo
ב"אני גיטרה" התייחסה נעמי שמר לסזאן (עברית):
https://youtu.be/mw9uiMMvFGk
תכנית חינוכית על פול סזאן (עברית):
https://youtu.be/reN3W2v1jPs?long=yes
הריביירה הצרפתית
#
ימים ספורים לפני תחילת 2026 הלכה לעולמה אחת הנשים היפות והנערצות במאה ה-20. לצרפתים יש ותק בנשים מפורסמות ומצודדות עם חוש אופנה וכריזמה, אבל היא התעלתה על כולן.
בריז'יט ברדו (Brigitte Bardot) נולדה ב-1934 בפריז למשפחה בורגנית אמידה. בת 15 היא הופיעה על שער מגזין האופנה הצרפתי Elle ובאותה תקופה היא למדה בלט באקדמיה הלאומית למחול בפריז.
הקריירה הקולנועית שלה התפוצצה ב-1956 עם הסרט "ואלוהים ברא את האישה" (And God Created Woman) של הבמאי רוז'ה ואדים, שהיה גם בעלה הראשון.
הסרט עורר סערה בזכות הסצנות הנועזות והחושניות של ברדו, שהציגה נשיות מסוג חדש שהתריסה אל מול הקונבנציות המסורתיות. ברדו הפכה לסמל של המהפכה המינית ושל שחרור האישה מהנורמות החברתיות השמרניות של שנות ה-50.
בשנות ה-60, כשהיא בשיאה, ברדו הייתה אחת הכוכבות המבוקשות ביותר באירופה, צילמה עשרות סרטים, נחשבה לאשה הנחשקת ביותר בעולם והקרינה תדמית של אישה חופשית, ספונטנית וחסרת מעצורים.
הסופרת המפורסמת סימון דה-בובואר הקדישה לה ספר והיא גם גילמה ושימשה זמן מה בדמותה של מריאן, מהסמלים הידועים של צרפת.
תדמיתה כאישה חופשית באה לידי ביטוי גם בהחלפת בעלים ובני זוג מפורסמים וגם בסגנון החיים הבוהמייני של ברדו, בין השאר כשהיא מופיעה יחפה בפסטיבל קאן ובמסיבות, מה שנחשב אז למרדני ופרובוקטיבי במיוחד.
בשיא הצלחתה, בריז'יט בארדו מתחילה במסיבה עם סרז' גינסבורג. הבחור הוא יהודי, ביישן ומוסיקאי מתחיל, לא יפה מדי, לא פעם שתוי או מסומם ודי מסכן באותם ימים.
באותו ערב דווקא בברנש הזה חושקת הכוכבת הצעירה, עוצרת הנשימה וזו שגדולי המאהבים בעולם מחזרים אחריה.
ואז, כשהבחור הביישן מתקשה להאמין שהיא בכלל נותנת לו להתקרב אליה, בריז'יט היפה מציעה לו להצטרף אליה לסעודה אצל זוג חברים שלה ובזמן הארוחה היא עוגבת עליו בסוד ולתדהמתו לא מפסיקה ללטף את ידו מתחת לשולחן.
השניים יהפכו לזוג ולימים היא תקליט שיר שגינסבורג כתב ושמו "אני זקוקה לאיש על אופנוע הארלי-דייוידסון".
בשנת 1973, בגיל 39 ובשיא הקריירה שלה, היא מכריזה באופן מפתיע על פרישתה מהקולנוע.
מאז התמקדה ברדו באקטיביזם למען זכויות בעלי חיים. ב-1986 היא מקימה את הקרן להגנה על בעלי החיים שנושאת את שמה (Fondation Brigitte Bardot). המעבר הדרמטי הזה שיקף שינוי עמוק בערכיה, עת הפכה אייקון הסקס והזוהר לפעילה נלהבת למען רווחת בעלי החיים.
עם השנים הפכה לדמות שנויה במחלוקת, בשל עמדותיה הפוליטיות הימניות הקיצוניות, במיוחד בנוגע להגירה ולאיסלם. כמה פעמים היא אף הורשעה בהסתה לשנאה גזעית.
ברדו, שסימלה בחייה המוקדמים חופש ושחרור מיני, גילתה בחייה המאוחרים מחויבות לעולם החי, לצד עמדות פוליטיות שעוררו ביקורת חריפה.
הנה סיפורה של בארדו (עברית):
https://youtu.be/eG2CDkXHrWU
קליפ של השיר "אני זקוקה לאיש על הארלי-דייוידסון":
https://youtu.be/ai2As4XFZDY
פרידה מאגדה - כתבה ביום מותה:
https://youtu.be/uApPw30hzMw
סרטון קצר על האישה מהחלומות:
https://youtu.be/SC3rT_hnV9k?long=yes
וקומדיה באורך מלא עם בריג'יט בארדו מ-1964 (מתורגם):
https://youtu.be/ree4yPv-c8U?long=yes
ימים ספורים לפני תחילת 2026 הלכה לעולמה אחת הנשים היפות והנערצות במאה ה-20. לצרפתים יש ותק בנשים מפורסמות ומצודדות עם חוש אופנה וכריזמה, אבל היא התעלתה על כולן.
בריז'יט ברדו (Brigitte Bardot) נולדה ב-1934 בפריז למשפחה בורגנית אמידה. בת 15 היא הופיעה על שער מגזין האופנה הצרפתי Elle ובאותה תקופה היא למדה בלט באקדמיה הלאומית למחול בפריז.
הקריירה הקולנועית שלה התפוצצה ב-1956 עם הסרט "ואלוהים ברא את האישה" (And God Created Woman) של הבמאי רוז'ה ואדים, שהיה גם בעלה הראשון.
הסרט עורר סערה בזכות הסצנות הנועזות והחושניות של ברדו, שהציגה נשיות מסוג חדש שהתריסה אל מול הקונבנציות המסורתיות. ברדו הפכה לסמל של המהפכה המינית ושל שחרור האישה מהנורמות החברתיות השמרניות של שנות ה-50.
בשנות ה-60, כשהיא בשיאה, ברדו הייתה אחת הכוכבות המבוקשות ביותר באירופה, צילמה עשרות סרטים, נחשבה לאשה הנחשקת ביותר בעולם והקרינה תדמית של אישה חופשית, ספונטנית וחסרת מעצורים.
הסופרת המפורסמת סימון דה-בובואר הקדישה לה ספר והיא גם גילמה ושימשה זמן מה בדמותה של מריאן, מהסמלים הידועים של צרפת.
תדמיתה כאישה חופשית באה לידי ביטוי גם בהחלפת בעלים ובני זוג מפורסמים וגם בסגנון החיים הבוהמייני של ברדו, בין השאר כשהיא מופיעה יחפה בפסטיבל קאן ובמסיבות, מה שנחשב אז למרדני ופרובוקטיבי במיוחד.
בשיא הצלחתה, בריז'יט בארדו מתחילה במסיבה עם סרז' גינסבורג. הבחור הוא יהודי, ביישן ומוסיקאי מתחיל, לא יפה מדי, לא פעם שתוי או מסומם ודי מסכן באותם ימים.
באותו ערב דווקא בברנש הזה חושקת הכוכבת הצעירה, עוצרת הנשימה וזו שגדולי המאהבים בעולם מחזרים אחריה.
ואז, כשהבחור הביישן מתקשה להאמין שהיא בכלל נותנת לו להתקרב אליה, בריז'יט היפה מציעה לו להצטרף אליה לסעודה אצל זוג חברים שלה ובזמן הארוחה היא עוגבת עליו בסוד ולתדהמתו לא מפסיקה ללטף את ידו מתחת לשולחן.
השניים יהפכו לזוג ולימים היא תקליט שיר שגינסבורג כתב ושמו "אני זקוקה לאיש על אופנוע הארלי-דייוידסון".
בשנת 1973, בגיל 39 ובשיא הקריירה שלה, היא מכריזה באופן מפתיע על פרישתה מהקולנוע.
מאז התמקדה ברדו באקטיביזם למען זכויות בעלי חיים. ב-1986 היא מקימה את הקרן להגנה על בעלי החיים שנושאת את שמה (Fondation Brigitte Bardot). המעבר הדרמטי הזה שיקף שינוי עמוק בערכיה, עת הפכה אייקון הסקס והזוהר לפעילה נלהבת למען רווחת בעלי החיים.
עם השנים הפכה לדמות שנויה במחלוקת, בשל עמדותיה הפוליטיות הימניות הקיצוניות, במיוחד בנוגע להגירה ולאיסלם. כמה פעמים היא אף הורשעה בהסתה לשנאה גזעית.
ברדו, שסימלה בחייה המוקדמים חופש ושחרור מיני, גילתה בחייה המאוחרים מחויבות לעולם החי, לצד עמדות פוליטיות שעוררו ביקורת חריפה.
הנה סיפורה של בארדו (עברית):
https://youtu.be/eG2CDkXHrWU
קליפ של השיר "אני זקוקה לאיש על הארלי-דייוידסון":
https://youtu.be/ai2As4XFZDY
פרידה מאגדה - כתבה ביום מותה:
https://youtu.be/uApPw30hzMw
סרטון קצר על האישה מהחלומות:
https://youtu.be/SC3rT_hnV9k?long=yes
וקומדיה באורך מלא עם בריג'יט בארדו מ-1964 (מתורגם):
https://youtu.be/ree4yPv-c8U?long=yes
הוא היה החיבור בין האימפרסיוניזם לקוביזם, אהב לצייר תפוחים ונשים רוחצות ולא זכה בחייו להבין עד כמה תפקידו יהיה משמעותי בעתיד של אמנות הציור בה עסק.
הצייר הפוסט אימפרסיוניסטי פול סזאן (Paul Cézanne) נולד ב-1839 בעיר אקס-אן-פרובאנס, עיר קטנה ושלווה בדרום צרפת שתישאר קשורה אליו לכל חייו. סזאן נולד למשפחה בורגנית מבוססת ואב בנקאי.
בילדותו, אגב, הוא פוגש את אמיל זולא, הם מתחברים וביחד עם חבר נוסף אפילו מקימים הרכב מוסיקלי ששמו "הבליינים העליזים".
בניגוד לרבים מעמיתיו הציירים ותודות לעסקי הבנקאות המשפחתיים, סזאן לא נאלץ להתמודד עם עוני, מה שלא ממש הקל עליו את הדרך לאמנות. אביו רצה שיהיה עורך דין והוא אף למד משפטים. אך בשנת 1861 מובילה אותו אהבתו לציור להפסיק את לימודיו והוא פונה לקריירה אמנותית.
בשנות השישים של המאה ה-19 מגיע סזאן לפריז, המקום שבו נולדו התנועות החדשות באמנות. הוא מכיר את האמפרסיוניסטים כמו קלוד מונה (Claude Monet) וקמיל פיסארו (Camille Pissarro) ואף השתתף בכמה מהתערוכות שלהם. בתחילה הוא מאמץ את הטכניקות שלהם, ציור באור טבעי ותיעוד של רגשות פנימיים ורשמים ויזואליים שמתקבלים מהתבוננות באובייקט המצויר.
אבל סזאן חיפש משהו אחר, משהו יותר מוצק ועמוק מהתרשמות הרגעית.
האמפרסיוניסטים התרכזו בלכידת האור והתנועה, אך סזאן רוצה לחזור למשמעות הפנימית של הצורות. הוא פיתח שיטה חדשנית שבה פירק את הטבע לצורות גיאומטריות בסיסיות. גלילים, חרוטים וכדורים הפכו לאבני הבניין של ציוריו ובמקום לחקות את המציאות, הוא בונה אותה מחדש על הקנבס.
סמל של האמנות שלו הפכו התפוחים. סזאן צייר אותם בלי לספור, לא רק מפני שהם לא נרקבו מהר כמו פירות אחרים, אלא כי הצורה הכמעט מושלמת שלהם איפשרה לו לחקור את הקשר בין צבע לצורה. כל גוון אדום או צהוב לא היה רק צבע אלא גם אמצעי ליצירת עומק ונפח. הוא הבין שצבע יכול לעצב צורה בלי קווי מתאר מסורתיים.
המהפכה האמיתית של סזאן הייתה ביחס שלו לפרספקטיבה. במקום לעקוב אחר הכללים הקלאסיים של נקודת מבט אחת, הוא צייר אובייקטים מכמה זוויות בו זמנית. שולחן יכול היה להיראות אצלו כאילו הוא מתנדנד, אגרטל נוטה לצד, פירות מתגלגלים. זה לא היה חוסר יכולת טכנית אלא בחירה מודעת לתאר את המציאות כפי שהעין והמוח חווים אותה באמת.
הנושא האהוב ביותר על סזאן בשנותיו האחרונות היה ציור של מתרחצות ומתרחצים. הרעיון לסדרה זו נבע מזכרונות ילדותו בפרובאנס, כשהוא התרחץ עם חבריו בנהרות המקומיים. אבל בעוד שאת הגברים הוא צייר בקבוצות פתוחות וחופשיות, את הנשים הוא סידר בקומפוזיציה משולשת, סגורה ומוגנת, מה שמשקף את עמדתו החברתית השמרנית כלפי נשים.
במשך 10 שנים, עד יום מותו, סזאן עובד על 3 ציורים גדולים של מתרחצות.
ההשפעה של סזאן על האמנות המודרנית הייתה עצומה. פיקאסו (Pablo Picasso) ובראק (Georges Braque) יאמצו את הגישה הגיאומטרית שלו והולידו את הקוביזם. מאטיס (Henri Matisse) לומד ממנו על כוח הצבע הטהור. דורות של ציירים ימשיכו לחקור את הרעיונות שהוא היה הראשון להציג.
אבל סזאן לא זכה להכרה הראויה בחייו. הוא המשיך ליצור בבדידות באקס-אן-פרובאנס, מקדיש את עצמו לחקירת ההר הקדוש שלו - מון סן-ויקטואר (Montagne Sainte-Victoire). את ההר הזה שיהווה לו כל כך הרבה השראה הוא מצייר עשרות פעמים, מזוויות שונות ובתאורות שונות. המון סן ויקטואר יהפוך לאחד הנושאים המפורסמים ביותר באמנות המודרנית.
במרבית חייו לא יזכה סזאן לראות הערכה ציבורית לציוריו. לא הקהל ולא המבקרים מזכים אותו בכבוד או אהבה. אך בתחילת המאה ה-20 מצב זה השתנה. בשנותיו האחרונות החלה לבוא ההכרה בחשיבותו כאמן גדול, אף שזה היה כבר מאוחר מדי.
פול סזאן מת ב-1906, בדיוק כשהאמנות החדשה שהוא עזר ליצור החלה לפרוח. אנרי מאטיס אמר עליו פעם ש"סזאן הוא אבי כולנו. כל אחד מאיתנו ממשיך ומפתח דבר שהוא גילה בציוריו. אבל כל דבר שעשינו כבר מצוי אצלו, כך או אחרת".
קראו בתגית "שחקני הקלפים" על היצירה היקרה ביותר שלו.
# סגנונו המשתנה
לאורך כל חייו הרבה סזאן לצייר דיוקנים, ציורי-נוף וטבע דומם. ציוריו המוקדמים מנבאים את חידושי הזרמים הפוביסטי והאקספרסיוניסטי.
קשריו עם האימפרסיוניסטים, ובעיקר עם קאמי פיסארו, בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 מובילים לשינוי עמוק בסגנונו של סזאן. בהשפעת ציורי הנוף של אובר, פונטואז ומדאן הוא פונה ממשיכות מכחול סמיכות לעדינות ומצבעים כהים לבהירים.
סזאן משתתף ומציג מציוריו בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה (1874) והשלישית (1877), אבל הם לא זוכים לאהדה רבה.
במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 מגבש סזאן את הסגנון שיאפיין את יצירתו המאוחרת. בניגוד לשיטה היותר מקובלת בתקופתו, שיטת האור-צל, בציוריו מתקופה זו הוא מנתח באופן קפדני את הצבע, כאמצעי ליצירת פרספקטיבה. הוא מצייר אז את סדרת ציורי הנוף בכפר ל'אסטק".
בשנות חייו המאוחרות סזאן מעמיק את חקר הקומפוזיציה ומעמיד מספר יצירות שלימים יהפכו למכוננות בתולדות האמנות. ביניהן בולטים סדרת הציורים המתארים את הר סנט-ויקטואר (1898–1902) "נער עם וסט אדום" (1890–1899), וסדרת "המתרחצות" (1898–1905) הידועה שלו.
סגנונו המאוחר של סזאן שואף לייצג את מהותם של מושאי הציור, ובניגוד לאימפרסיוניסטים, מבכר אותה על פני רשמים ויזואליים שמתקבלים מהתבוננות באובייקט המצויר.
הנה סיפורו של סזאן ששינה את עולם האמנות:
https://youtu.be/p-5pLKTh3xY
השיטות האופטיות המיוחדות שלו:
https://youtu.be/V9VRKHi9IKQ
סוד האמנות של פול סזאן:
https://youtu.be/Ocs7EaDzMyY
הקשר המיוחד של סזאן לפיקאסו הצעיר:
https://youtu.be/AQDIq3M_KzY
הציור "הרוחצות הגדולות" שלו:
https://youtu.be/z68CQkD7mz4
"משחקי הקלפים" של פול סזאן:
http://youtu.be/x8FwNEnrcM8
מצגת וידאו עם כמה מיצירות סזאן:
https://youtu.be/UraUefGBISo
ב"אני גיטרה" התייחסה נעמי שמר לסזאן (עברית):
https://youtu.be/mw9uiMMvFGk
תכנית חינוכית על פול סזאן (עברית):
https://youtu.be/reN3W2v1jPs?long=yes
