שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי השעיית חוסר האמונה?
"השעיית חוסר האמונה" (Suspension of Disbelief) היא מושג המתייחס ליכולתו של אדם להשעות מרצון את הביקורת שלו ולהאמין בדבר בדוי, שאינו אמיתי, בכדי ליהנות באופן מלא מיצירה בדיונית.
השעיית חוסר האמונה, המכונה לא פעם גם "סספונד", היא מונח שבא מתחום הפסיכולוגיה ומשמש לתיאור קבלה זמנית שמקבל הקורא או הקהל, של אירועים ומרכיבים בדיוניים בסיפור או ביצירת אמנות, כאילו הם אמיתיים או סבירים.
חוסר האמונה קשור בהרבה מרכיבים. הרי ברור לנו שלאונרדו דה קפריו, שלא מזמן היה הנער מהטיטאניק, לא יכול להיות גם הטייס המפורסם הווארד יוז. למה שנאמין לסרט הזה, או לכל סרט עלילתי או רומן שכזה?
ככל שיצירה אמנותית סיפורית היא מרחיקת לכת יותר ופונה לעולמות הדמיון והפנטזיה, כך גדלים הדרישה מהקהל והצורך המשמעותי כל כך להשעות את חוסר האמונה שלו.
כמובן שהתהליך הזה הוא ברובו לא מודע. כשאנו צופים בסרט מדע בדיוני, למשל, או קוראים סיפור מז'אנר הפנטזיה, ברור לנו שמה שאנו צופים בו או קוראים אינו אמיתי. אבל רובנו מסוגלים ו"מצליחים לשכוח" כלומר להניח בצד, באופן זמני, את חוסר האמונה שלנו ונותנים לעצמנו לשקוע בסיפור.
במהלך המצב הזה של ה"סספונד", אנחנו מוכנים להתמסר ולהאמין בקיומם של מרכיבים בדויים לחלוטין, כמו חייזרים, יצורים מופלאים כמו חדי קרן, בנות ים, גיבורי-על, פיות ומרכיבים פנטסטיים נוספים - כי רק כך נוכל באמת ליהנות מהסיפור ולחוות את הרגשות שהוא מעורר.
#למה זה חשוב ואיך זה עובד?
הסיבה שהשעיית אי האמונה היא מושג כה חשוב בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, נעוצה בכך שבזכותו יכולים יוצרי אמנות לשלב ביצירותיהם מרכיבים דמיוניים או בלתי סבירים, מבלי לאבד את הכבוד ותשומת הלב שרוחש להם הקהל.
השעיית חוסר האמון בנויה על אמון במספר הסיפור או לפחות בדמויות שבו. פעמים רבות כשאנו נותנים אמון ביוצר, האמון הזה מבוסס על ההיכרות איתו, עם יצירותיו והאמון אליו שפיתחנו בעבר. אם מדובר ביצירה של יוצר שלא היכרנו בעבר, היצירה היא שצריכה לעורר את האמון הזה בזכות האמינות שלה והדמויות כפי שהן מוצגות.
רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים גם הם ומאוד על ההשעיה של חוסר האמון. סרטי האקשן משתדלים לסחוף אותנו לעלילה המהירה והנועזת, כך שנשקע בהם ונניח את חוסר האמונה שלנו בצד. בסרטי מתח או בספרים כאלו העניין בתעלומה לוקח אותנו פנימה לקשב רב ולעיסוק בפתרון, כך שבמקביל ומבלי לשים לב לכך אנו משעים את חוסר האמון שלנו בפרטים האחרים שבה.
גם בסרטים מצחיקים, מסייע ההומור בעיצוב של דמויות כאלה. הצחוק וההומור, שבנויים לא פעם על הגזמה, מצליחים לרוב להשכיח מאיתנו את הביקורת המובנית בנו, שהייתה אמורה להיות על הדמויות והטקסטים שלהן ועל המציאות שבה הן פועלות. במילים פשוטות, אנחנו כל כך עסוקים בלצחוק שאנחנו לא מתעסקים בשטויות שלפנינו ובמצבים שבעולם אמיתי הם אינם הגיוניים.
"השעיית חוסר האמונה" היא גם זו שמסייעת לנו לשוחח עם צ'טבוטים ולהאמין להם, אף שהיינו יודעים שמדובר בבינה מלאכותית. רבים נוטים אף להתאהב במערכות כאלה ולייחס להן רגשות של ממש.
הנה הסבר המושג "השעיית חוסר האמונה":
https://youtu.be/zdGM7QzFJhM
השעיית חוסר האמונה מול מערכות AI:
https://youtu.be/hUyj3d-BSh8?long=yes
והסכנות גדולות במיוחד לילדים:
https://youtu.be/nArJwD__aE8?long=yes
מה הייתה תוכנת השיחה אלייזה?
"אלייזה" (Eliza), או אליזה, הייתה תוכנת שיחה שנולדה בשנת 1966 וחיקתה שיחה עם פסיכולוג. היא הייתה מעין צ'טבוט, אולי הצ'טבוט הראשון בהיסטוריה, אף שלא הייתה מצוידת בבינה של ממש.
אלייזה נכתבה על ידי ג'וזף וייצנבאום, מדען מחשב וחוקר מ-MIT, כסוג של פרודיה על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכותרפיה בשיטת קרל רוג'רס, שיטה שנחשבה בשנות ה-60 להצלחה גדולה. וייצנבאום ואנשיו באוניברסיטת MIT שבבוסטון הופתעו אז לגלות שרבים הגיבו אל 'אלייזה' ממש כאילו הייתה מטפל אמיתי ולא תוכנת מחשב פשוטה.
אך למרות ששיחה עם אליזה הרגישה לא פעם כשיחה עם דובר אינטליגנטי והיא הגיבה ותקשרה באופן שנראה הגיוני, בפועל אלייזה לא הייתה חכמה. היא הייתה אז רק סימולציה לשיחה עם פסיכולוג ועל אף שרבים קיוו שהיא תבונית, טענת המפתח הייתה חד-משמעית - אלייזה אינה מצוידת בבינה מלאכותית של ממש.
הטריק של וייצנבאום ואנשי MIT שפיתחו אותה היה לגרום לתוכנה לזהות מילות מפתח בדברי המשוחח עמה ולהשתמש בהן בתשובותיה, באופן מתוכנת.
דוגמאות לזיהוי מילות מפתח בתחום הטיפולי ולשימוש בהן לקידום השיחה, לא חסרות. נניח שהדובר אמר לאלייזה שהוא עצוב, התוכנה הייתה מגלה את מילת המפתח "עצוב" ושואלת אותו בצ'אט "למה אתה חושב שאתה עצוב?". אם הוא אמר שהוא שמח אז התגובה יכולה להיות כמו "ואיך ההרגשה להיות שמח?"
על שאלות ללא מילות מפתח אלייזה נהגה לשאול אז "האם שאלה זו מעניינת אותך?" או "מה מעניין אותך בשאלה זו?"
באופן כזה הולכת ונוצרת נוצרת שיחה משעשעת שכמעט יכולה להביא למחשבה שמדובר במטפל מבין ונבון. בשנות המחקר התגלה שאנשים ייחסו למילים של אלייזה משמעות רבה והתייחסו אליה לא פעם באופן רגשי, ממש כמו אל פסיכולוג אנושי.
באותה תקופה היו שדיברו על יכולותיה של אלייזה כתוכנה חכמה, שאולי תוכל לעמוד ב"מבחן טיורינג" אפשרי. אבל היא לא עשתה זאת, כפי שהצהירו מראש המפתחים. בכל זאת נרשמה אז אכזבה ברורה מכך שאלייזה לא באמת התגלתה כבעלת בינה מלאכותית.
מדובר היה בשנות ה-60, עידן שבו כל המחשוב מבוסס המסוף (מקלדת ומסך המתחברים למחשב מרכזי) היה חדשני מאד והציפיות היו גבוהות מהיכולות האמיתיות של עולם המחשבים. רק 15 שנה אחר כך יגיעו המחשבים האישיים, ועוד 30 שנה יעברו, בטרם יתחילו לפעול מנועי חיפוש כמו "אסק ג'יבס", שהתבססו על עיבוד שפה טבעית, כשלצידן פועלות גם תוכנות ומערכות עזרה ממוחשבות "חכמות" מהסוג של "קליפי", שצורף אז ל-Windows.
הכישלון של אלייזה, עד כמה שהוא היה צפוי, היה אחת הסיבות לפתיחתו של העידן שנקרא אז "החורף של הבינה המלאכותית", תקופה שתימשך עד אמצע שנות ה-2000 ותתאפיין באכזבה מהבטחת האינטליגנציה המלאכותית המוקדמת.
גם היום אלייזה מסוגלת לגרום לדוברים עימה לשכוח שהיא מכונה ולעבור למצב של "השעיית חוסר האמונה" (אנחנו יודעים שזו מכונה אבל מניחים את זה בצד ונוטים להאמין בתכונות האנושיות שלה).
את אלייזה ממשיכות כיום תוכנות הצ'אטבוט (Chatbot) כמו ChatGPT או Claude. מדובר בסוגים של סוכנים חכמים, סוכני AI או סייענים חכמים, שהולכים ותופסים את מקומם בחיינו. הם כבר הפכו לדרך חדשה לחלוטין להשתמש באינטרנט, במיוחד מכיוון שאנשים מאמינים להן ובהן.
כך נוצר מעין "אלייזה אפקט", שמתאר את האמונה שלנו כבני אדם ב"אנושיות" של מערכת שמתנהגת כאילו היא מבינה אותנו. בעצם, אנחנו "משליכים" תכונות אנושיות על מערכת שיכולה לייצר שפה ולכן אנחנו משוחחים איתה ומאמינים לה.
האפקט הזה, אגב, הוא גם ההסבר לעובדה שאנשים מתאהבים בצ'אטבוטים מבוססי מודל AI שלא פעם גם הופכים ל"חברת AI"(מה שזכה לכינוי AI girlfriend) או ל"חבר AI" (ידוע כ-AI boyfriend).
ואגב, מקור השם "אלייזה" הוא בשמה של גיבורת "פיגמליון", המחזה הנודע של ג'ורג' ברנרד שו.
הנה סיפורן של השיחות עם תוכנת אלייזה ההיסטורית:
https://youtu.be/itYWwMJr1X4
שיחה עם תוכנה דמויית אלייזה על מחשב הקומודור:
https://youtu.be/4sngIh0YJtk
השיחות עם אלייזה:
https://youtu.be/CJWOOTMt4ko
מפגש בין צ'אטבוטים - בין העוזרת הווירטואלית של האייפון, סירי, לתוכנת אלייזה:
https://youtu.be/uTiLverShyc
וממשיכיה של אלייזה בעולם הצ'אטבוט:
http://youtu.be/iE9LtfQAYYU
השעיית חוסר האמונה
"השעיית חוסר האמונה" (Suspension of Disbelief) היא מושג המתייחס ליכולתו של אדם להשעות מרצון את הביקורת שלו ולהאמין בדבר בדוי, שאינו אמיתי, בכדי ליהנות באופן מלא מיצירה בדיונית.
השעיית חוסר האמונה, המכונה לא פעם גם "סספונד", היא מונח שבא מתחום הפסיכולוגיה ומשמש לתיאור קבלה זמנית שמקבל הקורא או הקהל, של אירועים ומרכיבים בדיוניים בסיפור או ביצירת אמנות, כאילו הם אמיתיים או סבירים.
חוסר האמונה קשור בהרבה מרכיבים. הרי ברור לנו שלאונרדו דה קפריו, שלא מזמן היה הנער מהטיטאניק, לא יכול להיות גם הטייס המפורסם הווארד יוז. למה שנאמין לסרט הזה, או לכל סרט עלילתי או רומן שכזה?
ככל שיצירה אמנותית סיפורית היא מרחיקת לכת יותר ופונה לעולמות הדמיון והפנטזיה, כך גדלים הדרישה מהקהל והצורך המשמעותי כל כך להשעות את חוסר האמונה שלו.
כמובן שהתהליך הזה הוא ברובו לא מודע. כשאנו צופים בסרט מדע בדיוני, למשל, או קוראים סיפור מז'אנר הפנטזיה, ברור לנו שמה שאנו צופים בו או קוראים אינו אמיתי. אבל רובנו מסוגלים ו"מצליחים לשכוח" כלומר להניח בצד, באופן זמני, את חוסר האמונה שלנו ונותנים לעצמנו לשקוע בסיפור.
במהלך המצב הזה של ה"סספונד", אנחנו מוכנים להתמסר ולהאמין בקיומם של מרכיבים בדויים לחלוטין, כמו חייזרים, יצורים מופלאים כמו חדי קרן, בנות ים, גיבורי-על, פיות ומרכיבים פנטסטיים נוספים - כי רק כך נוכל באמת ליהנות מהסיפור ולחוות את הרגשות שהוא מעורר.
#למה זה חשוב ואיך זה עובד?
הסיבה שהשעיית אי האמונה היא מושג כה חשוב בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, נעוצה בכך שבזכותו יכולים יוצרי אמנות לשלב ביצירותיהם מרכיבים דמיוניים או בלתי סבירים, מבלי לאבד את הכבוד ותשומת הלב שרוחש להם הקהל.
השעיית חוסר האמון בנויה על אמון במספר הסיפור או לפחות בדמויות שבו. פעמים רבות כשאנו נותנים אמון ביוצר, האמון הזה מבוסס על ההיכרות איתו, עם יצירותיו והאמון אליו שפיתחנו בעבר. אם מדובר ביצירה של יוצר שלא היכרנו בעבר, היצירה היא שצריכה לעורר את האמון הזה בזכות האמינות שלה והדמויות כפי שהן מוצגות.
רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים גם הם ומאוד על ההשעיה של חוסר האמון. סרטי האקשן משתדלים לסחוף אותנו לעלילה המהירה והנועזת, כך שנשקע בהם ונניח את חוסר האמונה שלנו בצד. בסרטי מתח או בספרים כאלו העניין בתעלומה לוקח אותנו פנימה לקשב רב ולעיסוק בפתרון, כך שבמקביל ומבלי לשים לב לכך אנו משעים את חוסר האמון שלנו בפרטים האחרים שבה.
גם בסרטים מצחיקים, מסייע ההומור בעיצוב של דמויות כאלה. הצחוק וההומור, שבנויים לא פעם על הגזמה, מצליחים לרוב להשכיח מאיתנו את הביקורת המובנית בנו, שהייתה אמורה להיות על הדמויות והטקסטים שלהן ועל המציאות שבה הן פועלות. במילים פשוטות, אנחנו כל כך עסוקים בלצחוק שאנחנו לא מתעסקים בשטויות שלפנינו ובמצבים שבעולם אמיתי הם אינם הגיוניים.
"השעיית חוסר האמונה" היא גם זו שמסייעת לנו לשוחח עם צ'טבוטים ולהאמין להם, אף שהיינו יודעים שמדובר בבינה מלאכותית. רבים נוטים אף להתאהב במערכות כאלה ולייחס להן רגשות של ממש.
הנה הסבר המושג "השעיית חוסר האמונה":
https://youtu.be/zdGM7QzFJhM
השעיית חוסר האמונה מול מערכות AI:
https://youtu.be/hUyj3d-BSh8?long=yes
והסכנות גדולות במיוחד לילדים:
https://youtu.be/nArJwD__aE8?long=yes
"אלייזה" (Eliza), או אליזה, הייתה תוכנת שיחה שנולדה בשנת 1966 וחיקתה שיחה עם פסיכולוג. היא הייתה מעין צ'טבוט, אולי הצ'טבוט הראשון בהיסטוריה, אף שלא הייתה מצוידת בבינה של ממש.
אלייזה נכתבה על ידי ג'וזף וייצנבאום, מדען מחשב וחוקר מ-MIT, כסוג של פרודיה על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכותרפיה בשיטת קרל רוג'רס, שיטה שנחשבה בשנות ה-60 להצלחה גדולה. וייצנבאום ואנשיו באוניברסיטת MIT שבבוסטון הופתעו אז לגלות שרבים הגיבו אל 'אלייזה' ממש כאילו הייתה מטפל אמיתי ולא תוכנת מחשב פשוטה.
אך למרות ששיחה עם אליזה הרגישה לא פעם כשיחה עם דובר אינטליגנטי והיא הגיבה ותקשרה באופן שנראה הגיוני, בפועל אלייזה לא הייתה חכמה. היא הייתה אז רק סימולציה לשיחה עם פסיכולוג ועל אף שרבים קיוו שהיא תבונית, טענת המפתח הייתה חד-משמעית - אלייזה אינה מצוידת בבינה מלאכותית של ממש.
הטריק של וייצנבאום ואנשי MIT שפיתחו אותה היה לגרום לתוכנה לזהות מילות מפתח בדברי המשוחח עמה ולהשתמש בהן בתשובותיה, באופן מתוכנת.
דוגמאות לזיהוי מילות מפתח בתחום הטיפולי ולשימוש בהן לקידום השיחה, לא חסרות. נניח שהדובר אמר לאלייזה שהוא עצוב, התוכנה הייתה מגלה את מילת המפתח "עצוב" ושואלת אותו בצ'אט "למה אתה חושב שאתה עצוב?". אם הוא אמר שהוא שמח אז התגובה יכולה להיות כמו "ואיך ההרגשה להיות שמח?"
על שאלות ללא מילות מפתח אלייזה נהגה לשאול אז "האם שאלה זו מעניינת אותך?" או "מה מעניין אותך בשאלה זו?"
באופן כזה הולכת ונוצרת נוצרת שיחה משעשעת שכמעט יכולה להביא למחשבה שמדובר במטפל מבין ונבון. בשנות המחקר התגלה שאנשים ייחסו למילים של אלייזה משמעות רבה והתייחסו אליה לא פעם באופן רגשי, ממש כמו אל פסיכולוג אנושי.
באותה תקופה היו שדיברו על יכולותיה של אלייזה כתוכנה חכמה, שאולי תוכל לעמוד ב"מבחן טיורינג" אפשרי. אבל היא לא עשתה זאת, כפי שהצהירו מראש המפתחים. בכל זאת נרשמה אז אכזבה ברורה מכך שאלייזה לא באמת התגלתה כבעלת בינה מלאכותית.
מדובר היה בשנות ה-60, עידן שבו כל המחשוב מבוסס המסוף (מקלדת ומסך המתחברים למחשב מרכזי) היה חדשני מאד והציפיות היו גבוהות מהיכולות האמיתיות של עולם המחשבים. רק 15 שנה אחר כך יגיעו המחשבים האישיים, ועוד 30 שנה יעברו, בטרם יתחילו לפעול מנועי חיפוש כמו "אסק ג'יבס", שהתבססו על עיבוד שפה טבעית, כשלצידן פועלות גם תוכנות ומערכות עזרה ממוחשבות "חכמות" מהסוג של "קליפי", שצורף אז ל-Windows.
הכישלון של אלייזה, עד כמה שהוא היה צפוי, היה אחת הסיבות לפתיחתו של העידן שנקרא אז "החורף של הבינה המלאכותית", תקופה שתימשך עד אמצע שנות ה-2000 ותתאפיין באכזבה מהבטחת האינטליגנציה המלאכותית המוקדמת.
גם היום אלייזה מסוגלת לגרום לדוברים עימה לשכוח שהיא מכונה ולעבור למצב של "השעיית חוסר האמונה" (אנחנו יודעים שזו מכונה אבל מניחים את זה בצד ונוטים להאמין בתכונות האנושיות שלה).
את אלייזה ממשיכות כיום תוכנות הצ'אטבוט (Chatbot) כמו ChatGPT או Claude. מדובר בסוגים של סוכנים חכמים, סוכני AI או סייענים חכמים, שהולכים ותופסים את מקומם בחיינו. הם כבר הפכו לדרך חדשה לחלוטין להשתמש באינטרנט, במיוחד מכיוון שאנשים מאמינים להן ובהן.
כך נוצר מעין "אלייזה אפקט", שמתאר את האמונה שלנו כבני אדם ב"אנושיות" של מערכת שמתנהגת כאילו היא מבינה אותנו. בעצם, אנחנו "משליכים" תכונות אנושיות על מערכת שיכולה לייצר שפה ולכן אנחנו משוחחים איתה ומאמינים לה.
האפקט הזה, אגב, הוא גם ההסבר לעובדה שאנשים מתאהבים בצ'אטבוטים מבוססי מודל AI שלא פעם גם הופכים ל"חברת AI"(מה שזכה לכינוי AI girlfriend) או ל"חבר AI" (ידוע כ-AI boyfriend).
ואגב, מקור השם "אלייזה" הוא בשמה של גיבורת "פיגמליון", המחזה הנודע של ג'ורג' ברנרד שו.
הנה סיפורן של השיחות עם תוכנת אלייזה ההיסטורית:
https://youtu.be/itYWwMJr1X4
שיחה עם תוכנה דמויית אלייזה על מחשב הקומודור:
https://youtu.be/4sngIh0YJtk
השיחות עם אלייזה:
https://youtu.be/CJWOOTMt4ko
מפגש בין צ'אטבוטים - בין העוזרת הווירטואלית של האייפון, סירי, לתוכנת אלייזה:
https://youtu.be/uTiLverShyc
וממשיכיה של אלייזה בעולם הצ'אטבוט:
http://youtu.be/iE9LtfQAYYU
