שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היה הטרובדור ז'ורז' ברסאנס?
כינו אותו "הטרובדור של המאה ה-20" אבל ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens), אבל הוא לא הסתפק בשירי "שנסון" נעימים וביכולת לשמח קהל אלא היה יוצר דעתן, ביקורתי ונועז, שהעז לשיר את כל מה שחשב וללוות בצלילים את הביקורת הכי מוחצת שאפשר.
מי שעתיד להיחשב לאחד מגדולי המשוררים והזמרים בתולדות הזמר הצרפתי נולד בשנת 1921 בעיר הנמל סט (Sète) שעל חוף הים התיכון הצרפתי, בילה את ילדותו בין הים לכרמים של לנגדוק. אביו היה בנאי ואמו עקרת בית, וכבר בצעירותו הפגין כישרון מיוחד לשירה ומוסיקה.
החיים הראשונים של ברסאנס לא היו פשוטים. בגיל 14 הוא נזרק מבית הספר בגלל התנהגות מרדנית, ועבד במספר עבודות זעירות כולל כפועל בניין. בשנות ה-40 עבר לפריז עם גיטרה ישנה ומזוודה מלאה בשירים שכתב. הוא התגורר בדירה צנועה בפאתי העיר והחל להופיע במועדוני לילה קטנים.
הפריצה שלו הגיעה בתחילת שנות ה-50, כאשר התחיל להופיע באולמות קונצרטים ובמועדוני לילה מובילים בפריז. השיר "Le Gorille" שיצא ב-1952 עורר סערה בגלל הביקורת החברתית הנוקבת שלו והמילים הברורות נגד האדישות ואי הצדק של החברה כלפי החלשים. ברסאנס לא פחד מנושאים קשים - לצד חברות ואהבה, הוא שר על פשע, מוות ואי צדק חברתי, לצד תמיכה והבנה של נשים המוכרות את גופן בפיגאל, הרובע הקשה של פריז.
עם הדימויים ומשחקי המילים הגאוניים שלו, מה שהפך את ברסאנס למיוחד כל כך לא היה רק הכישרון המילולי שלו, אלא הדרך בה הוא שילב בין שירה עדינה למוסיקה פולקלוריסטית. הוא ניגן על גיטרה קלאסית פשוטה ושר בקול עמוק ומחוספס, שיצר ניגוד מופלא לעדינות המילים. השירים שלו היו מלאים באירוניה, הומור שחור ותיאורים כואבי לב של החיים הפשוטים.
אחד השירים המפורסמים ביותר שלו, "La Chanson pour l'Auvergnat", מספר על איכר זר שנתן לו מקלט כשהיה בצרה בזמן מלחמת העולם השנייה. השיר הזה משקף את האמונה שלו בטוב שבאדם, למרות הציניות שאפיינה הרבה מיצירותיו. ברסאנס האמין שמוסיקה יכולה לשנות לבבות, גם אם היא לא יכולה לשנות את העולם.
ברסאנס היה אדם מוזר ומענין. הוא חי עם חתול בשם "רילט" (Rillette) ועם אישה בשם "פופי" (Püpchen) למשך 24 שנים, למרות שמעולם לא התחתן איתה. הוא סירב לנסוע במטוס מפחד גדולים, אז נסע תמיד ברכבת - גם כשהוזמן להופעות באמריקה או ביפן. הוא היה מופיע תמיד עם הגיטרה שלו, עם השפם הגדול ומבלי לזוז מהמקום - פשוט עמד ושר.
הקריירה שלו נמשכה יותר מ-30 שנה, בהן הקליט מספר רב של אלבומים ומכר מיליוני תקליטים. הוא זכה בפרסים יוקרתיים, כולל פרסים מהממשלה הצרפתית על תרומתו לתרבות. למרות הפופולריות העצומה, הוא שמר על אורח חיים פשוט ודחה את הזוהר של חיי הכוכבים.
ברסאנס מת ב-29 באוקטובר 1981 בעיר סן-ז'לי-לה-ליי (Saint-Gély-du-Fesc) ליד מונפלייה, אך מורשתו נמשכת עד היום. שיריו נלמדים בבתי ספר צרפתיים כחלק מהתרבות הלאומית, אמנים מכל העולם ממשיכים לבצע את המוסיקה שלו. רחובות וכיכרות נקראו על שמו ברחבי צרפת, הוא נחשב לסמל של האותנטיות והפואזיה הצרפתית.
בין שיריו הידועים של ז'ורז' ברסאנס, שרבים מהם תורגמו לשפות אחרות, מפורסמים במיוחד "הפורנוגרף" (Le pornographe), "פרננד" (Fernande) הפופולרי וגם משיריו הבוטים ביותר והשיר המוכר "לא אבקש את ידך" (La non demande en Mariage).
אך מה שהותיר אחריו ברסאנס הוא הרבה יותר ממוסיקה - הוא השאיר פילוסופיית חיים ולימד דור שלם של צרפתים שאפשר להיות אמן מבלי לוותר על העקרונות, שאפשר לבקר את החברה מבלי לאבד את האהבה לאדם ושהמילה הכתובה יכולה להיות נשק רב עוצמה נגד אי הצדק. הטרובדור הקטן מסט הפך לקול של דור שלם.
אבל עוד מוזרות קסומה, של אדם שלא יכול היה להיות כמו כולם - ברסאנס הרומנטי נהג להביא לאהובתו פרחים שאסף מהקברים בבית הקברות. הוא נהג להטעים ש"לקנות פרחים כל אחד יכול, אבל להביאם מבית הקברות יכול רק מי שאוהב מאד".
הנה ז'ורז' ברסאנס, הטרובדור המודרני:
https://youtu.be/L9oEcWFjF3M
"לא אבקש את ידך", בצרפתית La non demande en Mariage של ז'ורז' ברסאנס:
https://youtu.be/-wJga8iZbV0
"הפורנוגרף" (Le pornographe):
https://youtu.be/l4NIG6tnT_4
מהם שירי השנסון הצרפתי?
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
#השנסוניירים הגדולים
ענקי השנסון הצרפתי, הזמרים שחלקם היו זמרים-יוצרים (singer songwriter) הותירו פס קול ייחודי ובלתי נשכח לכל תקופה. כולם הצטיינו בדרך הגשה ייחודית להם ורבים מהם אף פרצו אל מעבר לים והצליחו בעולם.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית "שנסון".
הנה ז'ורז' ברסאנס ב"לא אבקש את ידך":
https://youtu.be/I9OXwNd8EUs
זמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) ב"עלי שלכת":
https://youtu.be/Xo1C6E7jbPw
ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) בשירו "נטלי":
https://youtu.be/TilQ8BIHisw
"המנון לאהבה" של אדית פיאף:
https://youtu.be/9sIXUyjAACA
והקברט המיתולוגי ומעוז השנסונים הצרפתי, שפעיל עד היום בפריז - Au Lapin Agile (הארנב הזריז):
https://youtu.be/AKSAIZWUu1A
ז'ורז' ברסאנס
כינו אותו "הטרובדור של המאה ה-20" אבל ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens), אבל הוא לא הסתפק בשירי "שנסון" נעימים וביכולת לשמח קהל אלא היה יוצר דעתן, ביקורתי ונועז, שהעז לשיר את כל מה שחשב וללוות בצלילים את הביקורת הכי מוחצת שאפשר.
מי שעתיד להיחשב לאחד מגדולי המשוררים והזמרים בתולדות הזמר הצרפתי נולד בשנת 1921 בעיר הנמל סט (Sète) שעל חוף הים התיכון הצרפתי, בילה את ילדותו בין הים לכרמים של לנגדוק. אביו היה בנאי ואמו עקרת בית, וכבר בצעירותו הפגין כישרון מיוחד לשירה ומוסיקה.
החיים הראשונים של ברסאנס לא היו פשוטים. בגיל 14 הוא נזרק מבית הספר בגלל התנהגות מרדנית, ועבד במספר עבודות זעירות כולל כפועל בניין. בשנות ה-40 עבר לפריז עם גיטרה ישנה ומזוודה מלאה בשירים שכתב. הוא התגורר בדירה צנועה בפאתי העיר והחל להופיע במועדוני לילה קטנים.
הפריצה שלו הגיעה בתחילת שנות ה-50, כאשר התחיל להופיע באולמות קונצרטים ובמועדוני לילה מובילים בפריז. השיר "Le Gorille" שיצא ב-1952 עורר סערה בגלל הביקורת החברתית הנוקבת שלו והמילים הברורות נגד האדישות ואי הצדק של החברה כלפי החלשים. ברסאנס לא פחד מנושאים קשים - לצד חברות ואהבה, הוא שר על פשע, מוות ואי צדק חברתי, לצד תמיכה והבנה של נשים המוכרות את גופן בפיגאל, הרובע הקשה של פריז.
עם הדימויים ומשחקי המילים הגאוניים שלו, מה שהפך את ברסאנס למיוחד כל כך לא היה רק הכישרון המילולי שלו, אלא הדרך בה הוא שילב בין שירה עדינה למוסיקה פולקלוריסטית. הוא ניגן על גיטרה קלאסית פשוטה ושר בקול עמוק ומחוספס, שיצר ניגוד מופלא לעדינות המילים. השירים שלו היו מלאים באירוניה, הומור שחור ותיאורים כואבי לב של החיים הפשוטים.
אחד השירים המפורסמים ביותר שלו, "La Chanson pour l'Auvergnat", מספר על איכר זר שנתן לו מקלט כשהיה בצרה בזמן מלחמת העולם השנייה. השיר הזה משקף את האמונה שלו בטוב שבאדם, למרות הציניות שאפיינה הרבה מיצירותיו. ברסאנס האמין שמוסיקה יכולה לשנות לבבות, גם אם היא לא יכולה לשנות את העולם.
ברסאנס היה אדם מוזר ומענין. הוא חי עם חתול בשם "רילט" (Rillette) ועם אישה בשם "פופי" (Püpchen) למשך 24 שנים, למרות שמעולם לא התחתן איתה. הוא סירב לנסוע במטוס מפחד גדולים, אז נסע תמיד ברכבת - גם כשהוזמן להופעות באמריקה או ביפן. הוא היה מופיע תמיד עם הגיטרה שלו, עם השפם הגדול ומבלי לזוז מהמקום - פשוט עמד ושר.
הקריירה שלו נמשכה יותר מ-30 שנה, בהן הקליט מספר רב של אלבומים ומכר מיליוני תקליטים. הוא זכה בפרסים יוקרתיים, כולל פרסים מהממשלה הצרפתית על תרומתו לתרבות. למרות הפופולריות העצומה, הוא שמר על אורח חיים פשוט ודחה את הזוהר של חיי הכוכבים.
ברסאנס מת ב-29 באוקטובר 1981 בעיר סן-ז'לי-לה-ליי (Saint-Gély-du-Fesc) ליד מונפלייה, אך מורשתו נמשכת עד היום. שיריו נלמדים בבתי ספר צרפתיים כחלק מהתרבות הלאומית, אמנים מכל העולם ממשיכים לבצע את המוסיקה שלו. רחובות וכיכרות נקראו על שמו ברחבי צרפת, הוא נחשב לסמל של האותנטיות והפואזיה הצרפתית.
בין שיריו הידועים של ז'ורז' ברסאנס, שרבים מהם תורגמו לשפות אחרות, מפורסמים במיוחד "הפורנוגרף" (Le pornographe), "פרננד" (Fernande) הפופולרי וגם משיריו הבוטים ביותר והשיר המוכר "לא אבקש את ידך" (La non demande en Mariage).
אך מה שהותיר אחריו ברסאנס הוא הרבה יותר ממוסיקה - הוא השאיר פילוסופיית חיים ולימד דור שלם של צרפתים שאפשר להיות אמן מבלי לוותר על העקרונות, שאפשר לבקר את החברה מבלי לאבד את האהבה לאדם ושהמילה הכתובה יכולה להיות נשק רב עוצמה נגד אי הצדק. הטרובדור הקטן מסט הפך לקול של דור שלם.
אבל עוד מוזרות קסומה, של אדם שלא יכול היה להיות כמו כולם - ברסאנס הרומנטי נהג להביא לאהובתו פרחים שאסף מהקברים בבית הקברות. הוא נהג להטעים ש"לקנות פרחים כל אחד יכול, אבל להביאם מבית הקברות יכול רק מי שאוהב מאד".
הנה ז'ורז' ברסאנס, הטרובדור המודרני:
https://youtu.be/L9oEcWFjF3M
"לא אבקש את ידך", בצרפתית La non demande en Mariage של ז'ורז' ברסאנס:
https://youtu.be/-wJga8iZbV0
"הפורנוגרף" (Le pornographe):
https://youtu.be/l4NIG6tnT_4
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
#השנסוניירים הגדולים
ענקי השנסון הצרפתי, הזמרים שחלקם היו זמרים-יוצרים (singer songwriter) הותירו פס קול ייחודי ובלתי נשכח לכל תקופה. כולם הצטיינו בדרך הגשה ייחודית להם ורבים מהם אף פרצו אל מעבר לים והצליחו בעולם.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית "שנסון".
הנה ז'ורז' ברסאנס ב"לא אבקש את ידך":
https://youtu.be/I9OXwNd8EUs
זמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) ב"עלי שלכת":
https://youtu.be/Xo1C6E7jbPw
ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) בשירו "נטלי":
https://youtu.be/TilQ8BIHisw
"המנון לאהבה" של אדית פיאף:
https://youtu.be/9sIXUyjAACA
והקברט המיתולוגי ומעוז השנסונים הצרפתי, שפעיל עד היום בפריז - Au Lapin Agile (הארנב הזריז):
https://youtu.be/AKSAIZWUu1A
