שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו הקריוקי ואיפה הוא נוצר?
הקריוקי, או קראוקה, הומצא ביפן של שנות ה-60 על ידי דאיסוקה אינואואה, ממציא מכונת הקריוקי.
הרעיון של דאיסוקה היה ליצור מכונה שתאפשר רקע מוסיקלי לשירה לפני חברים ובהשתתפותם. הנוכחים בבר או במועדון קריוקי עלו, כל אחד בתורו ושרו עם הפלייבק, המוסיקה של השיר ללא הזמר, ברקע.
היופי הוא שאנשים מהשורה, ביחידים או בקבוצות, שרים וממלאים את מקום הזמר, הלהקה או הזמרת המקוריים.
הקריוקי הפך תוך שנים אחדות לאחד מבילויי הפנאי הפופולאריים בעולם. בטוקיו בירת יפן היו אז מאות, יש אומרים אלפי אולמות קריוקי.
ותרבות הקריוקי רק הלכה ונעשתה משעשעת כשנוסף לה הווידאו. שם נולדה השפה הקולנועית המוזרה שלו, שכללה ברוב המקרים קטעי וידאו אקראיים ולא קשורים לשיר או לתוכן שלו, אבל מוצגים בזמן שהוא רץ, כרקע למילים וכאילו היו קליפ של ממש. איך הם הגיעו לשם? - חברות הקריוקי קנו קטעי וידאו בזול מ"בנקים של וידאו", חברות שמכרו קטעים כאלו לעורכי סרטים בכמויות ובזול.
כך או כך, הקריוקי המושר בזיופים ושגיאות הפך עם השנים מבילוי יפני כמעט אנתרופולוגי, לחלק מתרבות הבילוי העולמית. די מהר השתלט על העולם הקסם העממי שלו, כצורת בילוי שכוללת הרבה הומור וצחוק, אווירה כיפית וחוויה חברתית, שמחברת גם בין אנשים זרים.
והיה בו עוד דבר - בתקופה שבה כולם רוצים את 15 דקות התהילה שלהם, גם 3 דקות של זיופים ומחיאות כפיים שאדם מקבל - גם זו התחלה.
אגב, פירוש המילה קריוקי (או בהגייה הנכונה שלה "קראוקה") הוא ביפאנית "תזמורת ריקה".
כך שרים קריוקי בבר ביפאן, מולדת הקריוקי:
https://youtu.be/LJ2PiMkAdM4
ממציא הקריוקי, היפאני דאיסוקה אינואואה:
https://youtu.be/qrmBCirGN2I
קריוקי מהסרט "אבודים בטוקיו":
https://youtu.be/Fks66sPZkoQ
וברנש מוזר שהמציא קריוקי מקלחת:
https://youtu.be/Y6wOcXQ1ALQ
מי הייתה הזמרת הגרועה בהיסטוריה?
אתם עומדים לחוות את סיפורה הבלתי ייאמן של פלורנס פוסטר ג'נקינס (Florence Foster Jenkins), שלא נתנה לאף אחד לכבות את חלומה. חוץ מהקול היה לה הכל - היא הייתה חיננית, עשירה והיו לה כל הגינונים הנחוצים לדיוות במה אמיתית. אבל היא התעקשה להפוך לזמרת אופרה, על אף שקולה, איך נאמר את זה בעדינות, היה פשוט נורא..
כבר מגיל צעיר רצתה ג'נקינס להיות זמרת. היא הייתה בת למשפחה עשירה וקיבלה חינוך מוסיקלי עשיר, אבל כשסיפרה לאביה שהיא חולמת להיות זמרת, הוא לא התלהב. בבגרותה, משהבין האב שבתו משקיעה מאמצים בחלום השירה אופראית, הוא החליט להפסיק לממן אותה. היא סבלה ללא ספק מהפרעה נפשית, שלא חיברה אותה אל המציאות לחלוטין. הרי היא לא הצליחה, גם אם רצתה, להוציא מגרונה ולו פראזה מוזיקלית אחת מבלי לזייף. אבל היא החליטה והמשיכה בדרכה לבדה. ההזדמנות להצליח נקרתה לה כשמת האב והיא ירשה את כספו והפכה עשירה. סוף סוף התפנתה לה הדרך לקריירה שעליה חלמה.
היא החלה ליזום רסיטלים יוקרתיים, קונצרטים שבהם שרה לפני קהל. המימון והארגון היה שלה. היא אפילו הזמינה בעצמה את זרי הפרחים שיוגשו לה בתום המופע וגם את ערבי הגאלה שארחה קודם לכן במלון הכי מפואר של ניו-יורק היא שילמה מכספה הרב.
עם התוצאות קשה היה להתווכח. ההמונים החלו לנהור להופעות שלה, רק כדי לשמוע אותה מחריבה אריות קלאסיות מהרפטואר האופראי. ג'נקינס הפכה להיט ענק. שוב ושוב הצליחה הזמרת הנלעגת והפופולרית למלא את אולם הקונצרטים היוקרתי בעולם, הקרנגי הול. לרסיטלים שלה הגיעו המוני אנשים, שרכשו כרטיסים בכסף רב וגם תקליטיה נמכרו בכמויות עצומות. בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה-30 וה-40 היא הפכה לזמרת פולחן, קאלט של ממש. זמרת הסופרן הזייפנית הפכה לידוענית מפורסמת ואפשר לומר שאפילו לאגדה.
במופעים ג'נקינס לא הצליחה לשיר אפילו משפט מוסיקלי אחד בלי לזייף. קולה הזכיר לרבים צווחות של קרפדה וכדי להצחיק את הקהל עוד יותר, נהג קוסמו מקמון, הפסנתרן הקבוע שלה, לעוות את פרצופו לאורך כל ההופעה. הקהל המנומס מצידו, לא צחק בפראות כמו שאולי היה מצופה ממנו.. להיפך, ניכר המאמץ לשמור על ארשת תרבותית ורבים דחפו ממחטות לפיהם, רק כדי למנוע את שאגות הצחוק המעליבות שהיו פוגעות בדיווה המתאמצת. את העלבונות שמרו העשירים המנומסים לאחרי הקונצרט.
היא לא הבינה שהקהל מגיע להופעותיה כדי ללעוג ולצחוק עליה. בעיניה הייתה הביקורת עליה תוצאה של קנאה מקצועית ובורות. היה הרבתה להשוות את עצמה עם הזמרות המעולות של התקופה ולא פעם טענה שהיא מבצעת טוב מהן. רק בגיל 76, בהופעה האחרונה שלה, כשכרגיל נחטפו לה כל הכרטיסים, היא הבינה שהקהל נוהר כדי ללעוג לה. ההלם היה גדול. חודש אחרי כן, עם או בלי קשר, היא מתה.
אחרי הכל היא את שלה השיגה. קולה נדם, אבל היא עצמה הצליחה להיכנס להיסטוריה כזמרת. אולי גרועה אבל אגדית. משפט שאמרה פעם מסביר היטב את מה שהרגישה "אנשים יכולים לומר שאיני יודעת לשיר, אבל לעולם לא יוכלו לומר שלא שרתי".
הנה קדימון הסרט שנעשה על דמותה (מתורגם):
https://youtu.be/z397cJ2PVxg
סיפורה בעברית של פלורנס פוסטר ג'נקינס, כחלק מהסרט (עברית):
https://youtu.be/kuebNtakIa4?t=23s
כך נשמעה הזמרת הנוראית בהיסטוריה המודרנית:
http://youtu.be/-quQHNriV-Q
חלק מסיפורה של פלורנס פוסטר ג'נקינס:
http://youtu.be/Zi_jr3jlgmg
סיפורה של הזמרת ללא חוש קצב וללא יכולת של שמירת גובה הצליל:
http://youtu.be/Q_ZAthb-Hbs
פלורנס הזייפנית זכתה לליפ סינק, ממעריצים ש"מופיעים איתה" בקרנגי הול:
http://youtu.be/wfKz-sF8KUY
וקטעים מהצגה על פלורנס פוסטר ג'נקינס שהועלתה בעברית:
http://youtu.be/OV_kCXZvheE
זייפני שירה
הקריוקי, או קראוקה, הומצא ביפן של שנות ה-60 על ידי דאיסוקה אינואואה, ממציא מכונת הקריוקי.
הרעיון של דאיסוקה היה ליצור מכונה שתאפשר רקע מוסיקלי לשירה לפני חברים ובהשתתפותם. הנוכחים בבר או במועדון קריוקי עלו, כל אחד בתורו ושרו עם הפלייבק, המוסיקה של השיר ללא הזמר, ברקע.
היופי הוא שאנשים מהשורה, ביחידים או בקבוצות, שרים וממלאים את מקום הזמר, הלהקה או הזמרת המקוריים.
הקריוקי הפך תוך שנים אחדות לאחד מבילויי הפנאי הפופולאריים בעולם. בטוקיו בירת יפן היו אז מאות, יש אומרים אלפי אולמות קריוקי.
ותרבות הקריוקי רק הלכה ונעשתה משעשעת כשנוסף לה הווידאו. שם נולדה השפה הקולנועית המוזרה שלו, שכללה ברוב המקרים קטעי וידאו אקראיים ולא קשורים לשיר או לתוכן שלו, אבל מוצגים בזמן שהוא רץ, כרקע למילים וכאילו היו קליפ של ממש. איך הם הגיעו לשם? - חברות הקריוקי קנו קטעי וידאו בזול מ"בנקים של וידאו", חברות שמכרו קטעים כאלו לעורכי סרטים בכמויות ובזול.
כך או כך, הקריוקי המושר בזיופים ושגיאות הפך עם השנים מבילוי יפני כמעט אנתרופולוגי, לחלק מתרבות הבילוי העולמית. די מהר השתלט על העולם הקסם העממי שלו, כצורת בילוי שכוללת הרבה הומור וצחוק, אווירה כיפית וחוויה חברתית, שמחברת גם בין אנשים זרים.
והיה בו עוד דבר - בתקופה שבה כולם רוצים את 15 דקות התהילה שלהם, גם 3 דקות של זיופים ומחיאות כפיים שאדם מקבל - גם זו התחלה.
אגב, פירוש המילה קריוקי (או בהגייה הנכונה שלה "קראוקה") הוא ביפאנית "תזמורת ריקה".
כך שרים קריוקי בבר ביפאן, מולדת הקריוקי:
https://youtu.be/LJ2PiMkAdM4
ממציא הקריוקי, היפאני דאיסוקה אינואואה:
https://youtu.be/qrmBCirGN2I
קריוקי מהסרט "אבודים בטוקיו":
https://youtu.be/Fks66sPZkoQ
וברנש מוזר שהמציא קריוקי מקלחת:
https://youtu.be/Y6wOcXQ1ALQ
אתם עומדים לחוות את סיפורה הבלתי ייאמן של פלורנס פוסטר ג'נקינס (Florence Foster Jenkins), שלא נתנה לאף אחד לכבות את חלומה. חוץ מהקול היה לה הכל - היא הייתה חיננית, עשירה והיו לה כל הגינונים הנחוצים לדיוות במה אמיתית. אבל היא התעקשה להפוך לזמרת אופרה, על אף שקולה, איך נאמר את זה בעדינות, היה פשוט נורא..
כבר מגיל צעיר רצתה ג'נקינס להיות זמרת. היא הייתה בת למשפחה עשירה וקיבלה חינוך מוסיקלי עשיר, אבל כשסיפרה לאביה שהיא חולמת להיות זמרת, הוא לא התלהב. בבגרותה, משהבין האב שבתו משקיעה מאמצים בחלום השירה אופראית, הוא החליט להפסיק לממן אותה. היא סבלה ללא ספק מהפרעה נפשית, שלא חיברה אותה אל המציאות לחלוטין. הרי היא לא הצליחה, גם אם רצתה, להוציא מגרונה ולו פראזה מוזיקלית אחת מבלי לזייף. אבל היא החליטה והמשיכה בדרכה לבדה. ההזדמנות להצליח נקרתה לה כשמת האב והיא ירשה את כספו והפכה עשירה. סוף סוף התפנתה לה הדרך לקריירה שעליה חלמה.
היא החלה ליזום רסיטלים יוקרתיים, קונצרטים שבהם שרה לפני קהל. המימון והארגון היה שלה. היא אפילו הזמינה בעצמה את זרי הפרחים שיוגשו לה בתום המופע וגם את ערבי הגאלה שארחה קודם לכן במלון הכי מפואר של ניו-יורק היא שילמה מכספה הרב.
עם התוצאות קשה היה להתווכח. ההמונים החלו לנהור להופעות שלה, רק כדי לשמוע אותה מחריבה אריות קלאסיות מהרפטואר האופראי. ג'נקינס הפכה להיט ענק. שוב ושוב הצליחה הזמרת הנלעגת והפופולרית למלא את אולם הקונצרטים היוקרתי בעולם, הקרנגי הול. לרסיטלים שלה הגיעו המוני אנשים, שרכשו כרטיסים בכסף רב וגם תקליטיה נמכרו בכמויות עצומות. בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה-30 וה-40 היא הפכה לזמרת פולחן, קאלט של ממש. זמרת הסופרן הזייפנית הפכה לידוענית מפורסמת ואפשר לומר שאפילו לאגדה.
במופעים ג'נקינס לא הצליחה לשיר אפילו משפט מוסיקלי אחד בלי לזייף. קולה הזכיר לרבים צווחות של קרפדה וכדי להצחיק את הקהל עוד יותר, נהג קוסמו מקמון, הפסנתרן הקבוע שלה, לעוות את פרצופו לאורך כל ההופעה. הקהל המנומס מצידו, לא צחק בפראות כמו שאולי היה מצופה ממנו.. להיפך, ניכר המאמץ לשמור על ארשת תרבותית ורבים דחפו ממחטות לפיהם, רק כדי למנוע את שאגות הצחוק המעליבות שהיו פוגעות בדיווה המתאמצת. את העלבונות שמרו העשירים המנומסים לאחרי הקונצרט.
היא לא הבינה שהקהל מגיע להופעותיה כדי ללעוג ולצחוק עליה. בעיניה הייתה הביקורת עליה תוצאה של קנאה מקצועית ובורות. היה הרבתה להשוות את עצמה עם הזמרות המעולות של התקופה ולא פעם טענה שהיא מבצעת טוב מהן. רק בגיל 76, בהופעה האחרונה שלה, כשכרגיל נחטפו לה כל הכרטיסים, היא הבינה שהקהל נוהר כדי ללעוג לה. ההלם היה גדול. חודש אחרי כן, עם או בלי קשר, היא מתה.
אחרי הכל היא את שלה השיגה. קולה נדם, אבל היא עצמה הצליחה להיכנס להיסטוריה כזמרת. אולי גרועה אבל אגדית. משפט שאמרה פעם מסביר היטב את מה שהרגישה "אנשים יכולים לומר שאיני יודעת לשיר, אבל לעולם לא יוכלו לומר שלא שרתי".
הנה קדימון הסרט שנעשה על דמותה (מתורגם):
https://youtu.be/z397cJ2PVxg
סיפורה בעברית של פלורנס פוסטר ג'נקינס, כחלק מהסרט (עברית):
https://youtu.be/kuebNtakIa4?t=23s
כך נשמעה הזמרת הנוראית בהיסטוריה המודרנית:
http://youtu.be/-quQHNriV-Q
חלק מסיפורה של פלורנס פוסטר ג'נקינס:
http://youtu.be/Zi_jr3jlgmg
סיפורה של הזמרת ללא חוש קצב וללא יכולת של שמירת גובה הצליל:
http://youtu.be/Q_ZAthb-Hbs
פלורנס הזייפנית זכתה לליפ סינק, ממעריצים ש"מופיעים איתה" בקרנגי הול:
http://youtu.be/wfKz-sF8KUY
וקטעים מהצגה על פלורנס פוסטר ג'נקינס שהועלתה בעברית:
http://youtu.be/OV_kCXZvheE
