» «
דז'ה וו
למה לפעמים אנו מרגישים שמשהו שקורה כבר קרה לנו בעבר?



מדובר בתופעה שנקראת "דז'ה וו" (הביטוי בא מצרפתית ומשמעותו "כבר נראה"). דז'ה וו היא תופעה שבה אדם מרגיש שמה שקורה לו בהווה הוא משהו שהוא כבר התנסה בו בעבר.

הדז'ה וו היא חוויה רגעית ולא צפויה שהחוקרים עדיין לא יודעים עליה מספיק אך הם מנסים לפתור ויש השערות לסיבת ההופעה של הדז'ה וו.

חוקרים נוטים כיום לחשוב שמדובר במעין "באג מוחי", כלומר שהסיבה שהדז'ה וו מתרחש היא שהמוח הוא שאחראי לתופעה המוזרה, המתרחשת בשל תפקוד לא תקין.

השערת החוקרים היא שהמוח מעביר בטעות את החוויה הרגעית שאנו חווים עכשיו אל הזיכרון לטווח ארוך, על אף שבמקביל אנו חווים את החוויה בהווה. הכפילות גורמת לנו לחוש שכבר היינו באירוע זהה בעבר.


הכל על דז'ה וו (עברית):

https://youtu.be/jhW38NRPo9g


הרצאה קצרה באנגלית לתופעת הדז'ה וו:

http://youtu.be/knUgZw-Tq2w


סרט שמייצר דז'ה וו באופן מכוון (עברית):

http://youtu.be/Iq1Pqqh34kc


עובדות שונות באנגלית על התופעה:

http://youtu.be/edc_pCBIOkw


וקדימון מסרט על תופעת הדז'ה וו:

http://youtu.be/fCbEqNRIRwc?t=16s
דז'ה וו
מהו דז'ה וו?



דז'ה וו היא תופעה נפוצה שבה אנו מרגישים כאילו התנסינו כבר בעבר במשהו שקורה לנו בהווה. הדז'ה וו היא חוויה רגעית ולא צפויה שהחוקרים עדיין לא יודעים עליה מספיק.

החוקרים סבורים כיום לחשוב שמקור תופעת הדז'ה וו הוא במעין "באג מוחי". טענתם שתפקוד לא תקין במוח, הוא שמוביל לתופעה המוזרה הזו.

על פי החוקרים, שורש ה"באג" הוא בהעברת החוויה הרגעית שאנו חווים ברגע זה, בטעות אל אזור הזיכרון לטווח ארוך שבמוח. במקביל להעברה זו שבין חלקי המוח, אנו עדיין חווים את החוויה כרגע, מה שגורם למעין כפילות בחוויה.

הכפילות הזו מציפה את החווייה מהזיכרון לטווח ארוך וגורמת לנו להרגיש שכבר היינו באירוע הזה, שאנו חווים כרגע - מה שקיבל את השם "דז'ה וו".


הנה תופעת הדז'ה וו (מתורגם):

https://youtu.be/foVMwJtlR5s


מעט על התופעה באנגלית:

https://youtu.be/dDjov6-7a7w


והסבר מדעי לתופעת הדז'ה וו (עברית):

https://youtu.be/jhW38NRPo9g
שינה
למה בני אדם ישנים?



בטח שאלתם את עצמכם פעם למה בעצם חשוב לישון. או אולי מדוע אנחנו "מבזבזים" שליש מחיינו על שינה? אולי אפשר בלעדיה?

הרי הגדילה, שאצל בני אדם מתרחשת בשינה, מתבצעת אצל כלבים דווקא בזמן שהם עירניים, מה שאומר שהשינה קדמה לגדילה ושתפקודים כאלה "נצמדו" אליה בהמשך האבולוציה.

מבחינה מדעית, שינה היא מצב פיזיולוגי שבו יורד סף התגובה לגירויים חיצוניים בהשוואה למצב שבו אנו ערים. מוחנו משנה בה, ככל הנראה, את מנגנוני פעולתו ומוריד את רגישותו לגירויים מבחוץ.

אבל זה לא אומר שפעילות המוח יורדת בזמן השינה. היא רק משתנה.

נקדים ונסביר שעוד לא התגלה בעל חיים, שמצויד במערכת עצבים ושאינו ישן. כלל ידוע בתורת האבולוציה קובע שכל מנגנון שהוא משותף לכל המינים, סביר שהוא ותיק מאד ומגיע מקדמת האבולוציה, מתחילתה ממש, ושהוא גם מוצלח מאד מבחינה אבולוציונית.

השינה היא בדיוק מנגנון כזה, נפוץ מאוד וגם ותיק מאוד. אך האם הוא גם מוצלח?

מהי בדיוק התועלת בשינה, שעדיין שווה את הסיכון להיטרף בעודך ישן, במלחמת ההישרדות שחווים מינים רבים כל כך בטבע ושגם האדם חווה עד לפני כמה אלפי שנים?

נראה שייעודה של השינה לשמש בדיוק לאותו שינוי בתפקוד המוח, זה שהוזכר קודם. נמצאו הוכחות מחקריות לכך שבשינה מתנתק המוח מקבלת מידע חדש מבחוץ ומתרכז בעיבוד המידע שהצטבר בו במהלך היום.

עיבוד המידע הזה הוא מסיבי ומתבצע בזמן שאנו ישנים. המוח פועל אז במרץ לטיפול במידע שהצטבר בשעות שלפני השינה. חלק מהמידע שצברנו בשעות היום מועבר מהאזור במוח שאחראי על הזיכרון לטווח קצר - היישר אל אזורי הזיכרון לטווח הארוך שלנו. בעוד מידע חשוב ללמידה מעובד לטובת שיפור היכולת הקוגניטיבית שלנו, נזרק מידע מיותר ונמחק מזכרוננו.

כדי שיטופל המידע הזה, שנצבר בתאי העצב, יורדת בזמן השינה פעילות הסינפסות, אותם צמתים שמקשרים בין תאי העצב ומייצרים את הלמידה. כשנתעורר לאחר השינה, יחזרו הסינפסות לפעול ותפקוד המוח ישתפר פלאים. המוח סידר את עצמו היטב ומוכן עתה ליום חדש של חשיבה, למידה, יצירה ותפקוד מוצלח.

המפתח לכל הפעילות הכל כך חשובה הזו היא כמובן שינה טובה - עם מינימום הפרעות ובת 8 שעות בלילה. בפחות מזה יבצע המוח פחות פעילות והלמידה, הזיכרון והבריאות שלנו ייפגעו. לילה טוב!


הנה הסיבות שאנו צריכים לישון:

https://youtu.be/3mufsteNrTI


הסבר החשיבות האבולוציונית שיש בשינה טובה:

http://youtu.be/0o2yyO0JAes


ותוצאות ניסוי שבו מנעו שינה מאדם למשך ימים רבים ובדקו את תפקודיו הגופניים והמוחיים:

http://youtu.be/ZPpvS9wDOcA
שינה וזיכרון
למה חשוב לישון לפני מבחנים?



מסתבר שלשינה יש יתרונות אדירים ללמידה וליכולת לזכור דברים חשובים למבחן.

הרי ידוע שהזיכרון הוא פונקציה מרכזית בפעילות שעושה המוח. ומסתבר שאיכות השינה וגם המשך שלה הם בעצם כפתור ה-Save העיקרי שלנו. זה שמאפשר לנו לשמור על אותם זיכרונות חדשים כך שלא נשכח אותם כל כך מהר.

ההיפוקמפוס הוא מהאזורים החשובים ביותר במוח והוא הכרחי לפעילות ה"מיצוק" של הזיכרון מהטווח הקצר אל הטווח הארוך, פעולה מרכזית והכרחית ללמידה. כשהוא מושבת, לימד מחקר המוח לא פעם, לא מתבצעת קליטת זיכרונות חדשים.

אפשר לראות בהיפוקמפוס את "תיבת הדואר הנכנס" של המוח - איבר שמצטיין בקליטת קבצי זיכרון ושמירה עליהם.

סריקות MRI לבחינת פעילות המוח הראו לחוקרים שללא שינה פעילות ההיפוקמפוס במוח יורדת לאפס. אצל הנבדקים שישנו 8 שעות, לעומת זאת, הראו סריקות ה-MRI פעילות בריאה ועירנית של ההיפוקמפוס בזמן השינה.

שינה טובה ורצופה באורך הרצוי, של 8 שעות, שומרת על המוח ועל יכולות החשיבה שלנו, משמרת את הזכרונות שלנו מהזיכרון לטווח הקצר אל בזכרון לטווח הארוך.

תגליות משמעותיות לא פחות הן שגם השינה הטובה לפני הלמידה היא חשובה מאוד, שכן היא מכינה את המוח שלכם למצב שניתן לקרוא לו "מצב ספוג יבש", בו הוא מוכן וזמין יותר לספוג מידע חדש.

בכך משפרת שנת הלילה שלנו משמעותית את הלמידה ותורמת להעברת החומר שלמדנו מהזיכרון לטווח קצר אל הזיכרון לטווח ארוך שבמוח.


הנה הסבר מעמיק על פעילות המוח שהופכת את השינה לחשובה כל כך לפני מבחן (מתורגם):

https://youtu.be/gedoSfZvBgE


הרצאת טד של ווקר על שינה, זיכרון ולמידה (מתורגם):

https://youtu.be/5MuIMqhT8DM?long=yes

זיכרון לטווח ארוך

הנרי גוסטאב מולייסון
מה למד המדע מ-H.M וממוחו חסר ההיפוקמפוס?



סיפורו המופלא של הנרי מולייסון (Henry Molaison), בקיצור H.M, מוכיח עד כמה לעתים מחלת היחיד היא ההזדמנות של המדע ליהנות ממקור מחקרי מעולה ולסייע בהמשך לאינספור חולים.

ההיסטוריה של חקר המוח זכתה בזכות המחקרים על מוחו של האיש לתנופה של ממש. הוא נחשב לנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. תודות לו למד המדע דברים רבים, כשאחד המרכזיים שבהם הוא שיש יותר מסוג אחד של זיכרון.

סיפורו של הילד מולייסון, שנחשב למקרה הרפואי החשוב בתולדות המחקר הפסיכולוגי, מתחיל בגיל 9. הוא נפגע אז מרוכב אופניים שהפיל אותו וגרם לחבלה קשה בראשו. התאונה גרמה לו בגיל הנעורים לסבול מהתקפי אפליפסיה קשים. חוסר הידע של החוקרים הביא אותם לייחס באותה תקופה את ההתקפים למצב נפשי רעוע.

כשמצבו הפך אנוש הפנו את מולייסון למנתח מוח אלמוני ששמו וויליאם סקוביל. הוא האמין שמקור התקפי האפילפסיה הוא אזור במוחו שנקרא "היפוקמפוס".

הידע על החלק הזה במוח היה באותם זמנים דל ביותר. זה הוביל את החוקר לרעיון שהתאים למחקר של אותם זמנים. סקוביל החליט לקדוח חורים בגולגולתו של מולייסון ולשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון מראשו. הוא עשה זאת בעזרת כלי שמזכיר קשית לשתייה.

השאיבה של חלקים ממוחו פגעה בחלקים סמוכים וחשובים במוחו של מולייסון. הוא סבל מאמנזיה, בעברית מחלת השיכחון (Profound Amnesia). ממחלתו עתיד המחקר ללמוד המון. מולייסון ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור Patient H.M, שפן ניסויי הזיכרון ואיברי המוח הרלוונטיים החשוב ביותר במאה ה-20.

הבחור לא איבד בניתוח את יכולת הדיבור ואת יכולתו להשתמש בכישורים מוטוריים. גם אישיותו לא השתנתה. הוא היה ונשאר סבלן ואדיב. נכונותו לבצע מבחני זיכרון הייתה גדולה. החוקרים שמרו על פרטיותו בחייו והוא כונה H.M. רק אחרי מותו התפרסם שמו המלא לציבור.

החוקרת מילנר, מי שהתפרסמה כמדענית שגילתה תודות לו את מגוון סוגי הזיכרון סיפרה שבכל פעם שחוקר נכנס לחדרו, מולייסון נהג בו כאילו לא פגש אותו מעולם.

זיכרונו הפגוע גם הוביל לכך שבכל יום נבהל מחדש מי שזכר את עצמו כבן 27, ממראה דמותו המזדקנת במראה.

בכל יום פגש מולייסון מחדש את העולם. ניתן היה לנהל איתו שיחה רגילה, אך שאלות כמו מה אכל בארוחת הבוקר, או מה ראה כשסייר בעיר לא נענו בתשובה של ממש.

כי מאז הניתוח הוא היה מסוגל לזכור דברים שקרו לו ב-20 שניות האחרונות. הגילוי הזה הביא את החוקרים להסיק שנפגע הזיכרון שלו לטווח קצר.

אך פגיעתו של מוליסון הובילה לכך שהוא גם זכר מצוין דברים שהתרחשו בזמן שלפני הניתוח שלו. אירועים היסטוריים גדולים, כמו השפל הגדול של שנת 1929 או מלחמת העולם השנייה, הוא זכר עד יום מותו.

פירוש הדבר היה שהוצאת ההיפוקמפוס לא פגעה בזיכרון שלו לטווח רחוק.

מדעית, המחקר מצא שחלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון היה הזיכרון האפיזודי, שהוא זיכרון מודע. הזיכרון הזה כולל את האוסף של חוויות, רגשות, אנשים שאנו זוכרים וסיפורים שקרו איתם. בכל אלה ניתן להיזכר באופן מודע ולשוחח עליהם.

זיכרון שלא נפגע אצלו היה הזיכרון הפרוצדורלי שאחראי למיומנויות השונות ובדרך כלל המוטוריות. זיכרון זה מבטיח שמרגע שאנו לומדים ללכת, לצייר או לרכוב על אופניים, לא נשכח כיצד לעשות אותם. על סוגי הזיכרון הללו אחראים אזורי מוח אחרים, שהפגיעה בהיפוקמפוס לא משפיעה עליהם. המוח והגוף זוכרים אותם, גם אם אנו לא זוכרים מתי ואיך למדנו אותם.


הנה סיפורו של הנרי מולייסון והעובדות החשובות על ההיפוקמפוס שלמדו דרך המקרה שלו (מתורגם):

https://youtu.be/KkaXNvzE4pk


סיפורו באנגלית של H.M חסר הזיכרון לטווח ארוך:

https://youtu.be/xrFpXPnzvEA


ועוד על סיפורו של H.M שהזיכרון שלו היה פחות מחצי הדקה האחרונה:

https://youtu.be/SQASyR0w8Qo


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.