חקלאות בעל, המוכרת גם בכינוי "פלחה", היא צורת גידול חקלאית שמבוססת על השקיית הגידולים החקלאיים במשקעים טבעיים בלבד. חקלאות כזו מסתפקת בהשקייה ישירה, ללא אגירה של מים או הזרמתם לחלקות בשדה.

מקור שמה של חקלאות הבעל הוא כפי הנראה מהשם של אל הפיריון והסערה הכנעני "בעל". העובדה שהחקלאים הקדמונים ראו בהענות האל לתפילות שלהם את מקור התנובה בשדותיהם היא שקישרה ככל הנראה את החקלאות הזו בעזרתו של האל "בעל".

בישראל נחשבת החיטה כגידולים החקלאיים הנפוצים ביותר בחקלאות בעל וממנה מכינים את הלחם.


הנה תחילת הגדילה של החיטה בגשמי החורף:

http://youtu.be/gdHNpfdTNME


שנה חקלאית שלמה, מהחריש אל הקציר:

https://youtu.be/iNP9qbsWf8o


שדות החיטה המלאים בחורף:

http://youtu.be/HDMD9aAUCN0


וקציר החיטה שגודלה בחקלאות בעל:

http://youtu.be/aK3iwDjQ1Kc

אין כמו אֲבַטִּיחַ (watermellon) קר, כדי להפוך יום קיץ לוהט לנעים וטעים יותר. ניתן גם לומר שאין פרי המזוהה באופן מוחלט עם הקיץ כמו האבטיח.

בוטנית, האבטיח הוא הפרי הטעים של שיח ירק שרוע, כזה שצומח ומשתרע על פני האדמה. הוא חד מיני, כלומר אין שם זרע נקבי וזכרי. הוא גם חד-שנתי ומשתייך למשפחת הדלועיים.

מקור האבטיחים הוא ביבשת אפריקה, באזור קו המשווה. האבטיח נוצר בתחילה טבעית, כאבטיח בר. לפני שבייתו אותו, כשהוא עוד היה בר, נהגו הולכי המדבר, במהלך המסעות הממושכים עם השיירות, להסתער עליו, לפתוח את הפרי ולשתות ממנו את מימיו המרים.

פרי האבטיח עם הפנים הלבן, שימש אז כמעין מימייה טבעית ועתירת נוזלים, גם אם אבטיחי הבר הללו לא היו טעימים כמו האבטיחים שאנו מכירים היום.

האחראי לטעמו המר של האבטיח הלא מבויית היה גן אחד בלבד. על מוטציות בטח כבר שמעתם (אם לא, ראו בתגית "מוטציות"). ובכן, החוקרים מניחים שפה ושם גדלו אבטיחי בר ללא הטעם המר, אלא עם טעם מתוק.

את האבטיחים המתוקים הללו גילו חקלאים קדומים והרבו אותם, על ידי איסוף הגרעינים שלהם ונטיעה של מקשות אבטיחים שלמות כאלה. כך, במהלך כמה דורות, הפך פרי האבטיח למתוק יותר ופחות מר.

במהלך דורות רבים, הלכו החקלאים והשביחו את האבטיחים, הרבו שוב ושוב את האבטיחים המתוקים ביותר ויצרו את האבטיחים של ימינו, שהפכו להיות אדומים ממש ומתוקים יותר מאי-פעם. אגב, יש קשר קרוב בין הגן שאחראי על המתיקות של האבטיח וגן אחר, שאחראי לצבע האדום של הציפה שלו, החלק שאני נוהגים לאכול.

כך יצא שככל שטעמו של האבטיח הפך מתוק יותר, הוא גם הפך יותר אדום.

במצרים העתיקה התגלו זרעי אבטיח מבויית מהאלף השני והשלישי לפני הספירה. גם בציורי הקיר שלהם נראו אבטיחים. המצרים הקדמונים נהגו לטמון עם המתים בקבריהם כמה אבטיחים, כדי שיוכלו לשתות מהם, במסעם אל העולם הבא.

בסביבות ימי הביניים נפוצו יותר ויותר האבטיחים העסיסיים והמתוקים, עם הציפה האדומה. גם במזרח התיכון, מעידים כתבים מהתקופה, גידלו אז ומכרו אבטיחים.

חקלאים ערביי ארץ ישראל גידלו גם בתקופה העות'מנית אבטיחים מזנים שונים והשביחו אותם. אחד הידועים שבהם היה זן של אבטיח שנקרא 'טללים'. האבטיחים מזן הטללים לא הושקו, אלא גדלו רק על מי תהום ועל הלחות שבאה מהטל בלילה, במה שנקרא חקלאות בעל.

ואכן, החקלאים יודעים לספר גם היום שהאבטיח התרבותי, אף שהוא אוגר המון מים בפירותיו, יכול לגדול גם בתנאי בעל, ללא השקיה.


הנה ההיסטוריה של האבטיחים:

https://youtu.be/QSY2EmcJP_8


אפרו-אמריקאים שתובעים בחזרה את הפרי שנולד באפריקה - האבטיח:

https://youtu.be/KihYpOn32KI


והסיפור של אבטיחי ברדפורד המעולים, הגרסה האמריקאית לאבטיחי חצבה שלנו:

https://youtu.be/ljFJJ4kcNqU