שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך בנויות הסינית והיפנית?
הכתב הסיני הוא אחד העתיקים בעולם שעדיין בשימוש ושורשיו נטועים בזמנים שלפני יותר מ-3,000 שנה. רבים רואים בו את השפה הקשה ביותר ללימוד בעולם.
בעבר היו רבים שתלו בכתב הסימנים הזה את האשם לבערות ואי הידיעה של קרוא וכתוב בקרב הסינים ואף לכך שהיא לא התפתחה והתקדמה להיות מדינה מודרנית ומשגשגת, כמו במערב. העובדות, אגב, מעט אחרות וניתן להתווכח על אמיתות הטענה הזו. כי לפני המאה ה-18 ותקופת ההשכלה באירופה, עמד אחוז יודעי הקרוא וכתוב בסין על כ-5% היה בקביעות הגבוה ביותר בעולם.
מספר האנשים המשתמשים בכתב הסיני הוא מהגבוהים על פני כדור הארץ. לעומתם, על רבים מהזרים המבקשים לשלוט ברזיו של כתב הסימנים הזה, הוא ממש מטיל אימה.
המערכת מבוססת על תווים לוגוגרפיים (logographic characters), סמלים שכל אחד מהם מייצג מילה או מושג, לא צליל.
הכתב הקדום ביותר כזה שהתגלה הוא כתב העצם (oracle bone script) מתקופת שושלת שאנג (Shang dynasty), שנחרת על עצמות בעלי חיים וקליפות צב לצורכי ניחוש.
עם הזמן הפכו הסמלים מציוריים לסכמטיים יותר. כתב הברונזה (bronze script) שגשג בתקופת שושלת ג'ואו (Zhou dynasty), ואחריו בא כתב החותם הקטן (small seal script) שאוחד בצו קיסר צ'ין שיהואנגדי (Qin Shi Huang) ב-221 לפני הספירה. זה היה מהלך פוליטי ותרבותי אדיר: לראשונה, יכולים היו אנשים שדיברו ניבים שונים לגמרי לקרוא את אותו טקסט.
הכתב הסיני המודרני מכיל עשרות אלפי תווים, אם כי לשליטה מעשית בשפה מספיקים בסביבות 3,500. כל תו בנוי לרוב משני חלקים: רכיב המשמעות (radical) שרומז לנושא, ורכיב הצליל (phonetic component) שרומז להגייה. כך למשל, תווים רבים הקשורים למים מכילים את הרדיקל "מים" (水).
במאה ה-20 פישטה סין הקומוניסטית חלק מהתווים לגרסה המכונה כתב פשוט (simplified Chinese), בעוד טייוואן והונג קונג שמרו על הכתב המסורתי (traditional Chinese).
ליפן הגיע הכתב הסיני בסביבות המאות ה-4 וה-5 לספירה והפך לבסיס לשיטת הכתיבה היפנית. היפנים אימצו תווים סיניים, שאצלם הם נקראים קאנג'י (kanji), אך הם בנו לצידם שתי מערכות הברתיות: הירגנה (hiragana), שפותחה במאה ה-9, נועדה בתחילה לשימוש ספרותי ונשי.
הקטקנה (katakana) שימשה בתחילה לטקסטים בודהיסטיים ומסמכים ממשלתיים. בעידן המודרני היא הפכה לכלי הסטנדרטי לתעתיק מילים זרות. הכתב היפני המודרני משתמש בשלושת המערכות בו זמנית.
אנקדוטה מעניינת מההיסטוריה היא של הסופרת מוראסאקי שיקיבו (Murasaki Shikibu) שכתבה בסביבות שנת 1,000 לספירה את "סיפור גנג'י" (The Tale of Genji), סיפור שנחשב לאחד הרומנים הפסיכולוגיים הראשונים בהיסטוריה האנושית. היא כתבה אותו בהירגנה, שנחשבה אז ל"כתב הנשים", כי בקאנג'י כתבו גברים בלבד.
עוד אנקדוטה היסטורית היא שהקיסר היפני קאנגשי (Kangxi) הזמין במאה ה-17 אסיפה של חוקרים שקטלגו 47,035 תווים סיניים בספר המילים שנושא את שמו. גם הם, כנראה, לא ידעו את כולם בעל פה.
הנה הסינית וכך ניתן לקרוא אותה (מתורגם):
https://youtu.be/U0EySK4T2aY
כך קוראים את הכתב הסיני (מתורגם):
https://youtu.be/troxvPRmZm8
כך התפתחו האותיות הסיניות:
https://youtu.be/GpUqqtE2qUo?long=yes
וסרטון ארוך על הקליגרפיה הסינית:
https://youtu.be/PneprVUiGDs?long=yes
יפנית
הכתב הסיני הוא אחד העתיקים בעולם שעדיין בשימוש ושורשיו נטועים בזמנים שלפני יותר מ-3,000 שנה. רבים רואים בו את השפה הקשה ביותר ללימוד בעולם.
בעבר היו רבים שתלו בכתב הסימנים הזה את האשם לבערות ואי הידיעה של קרוא וכתוב בקרב הסינים ואף לכך שהיא לא התפתחה והתקדמה להיות מדינה מודרנית ומשגשגת, כמו במערב. העובדות, אגב, מעט אחרות וניתן להתווכח על אמיתות הטענה הזו. כי לפני המאה ה-18 ותקופת ההשכלה באירופה, עמד אחוז יודעי הקרוא וכתוב בסין על כ-5% היה בקביעות הגבוה ביותר בעולם.
מספר האנשים המשתמשים בכתב הסיני הוא מהגבוהים על פני כדור הארץ. לעומתם, על רבים מהזרים המבקשים לשלוט ברזיו של כתב הסימנים הזה, הוא ממש מטיל אימה.
המערכת מבוססת על תווים לוגוגרפיים (logographic characters), סמלים שכל אחד מהם מייצג מילה או מושג, לא צליל.
הכתב הקדום ביותר כזה שהתגלה הוא כתב העצם (oracle bone script) מתקופת שושלת שאנג (Shang dynasty), שנחרת על עצמות בעלי חיים וקליפות צב לצורכי ניחוש.
עם הזמן הפכו הסמלים מציוריים לסכמטיים יותר. כתב הברונזה (bronze script) שגשג בתקופת שושלת ג'ואו (Zhou dynasty), ואחריו בא כתב החותם הקטן (small seal script) שאוחד בצו קיסר צ'ין שיהואנגדי (Qin Shi Huang) ב-221 לפני הספירה. זה היה מהלך פוליטי ותרבותי אדיר: לראשונה, יכולים היו אנשים שדיברו ניבים שונים לגמרי לקרוא את אותו טקסט.
הכתב הסיני המודרני מכיל עשרות אלפי תווים, אם כי לשליטה מעשית בשפה מספיקים בסביבות 3,500. כל תו בנוי לרוב משני חלקים: רכיב המשמעות (radical) שרומז לנושא, ורכיב הצליל (phonetic component) שרומז להגייה. כך למשל, תווים רבים הקשורים למים מכילים את הרדיקל "מים" (水).
במאה ה-20 פישטה סין הקומוניסטית חלק מהתווים לגרסה המכונה כתב פשוט (simplified Chinese), בעוד טייוואן והונג קונג שמרו על הכתב המסורתי (traditional Chinese).
ליפן הגיע הכתב הסיני בסביבות המאות ה-4 וה-5 לספירה והפך לבסיס לשיטת הכתיבה היפנית. היפנים אימצו תווים סיניים, שאצלם הם נקראים קאנג'י (kanji), אך הם בנו לצידם שתי מערכות הברתיות: הירגנה (hiragana), שפותחה במאה ה-9, נועדה בתחילה לשימוש ספרותי ונשי.
הקטקנה (katakana) שימשה בתחילה לטקסטים בודהיסטיים ומסמכים ממשלתיים. בעידן המודרני היא הפכה לכלי הסטנדרטי לתעתיק מילים זרות. הכתב היפני המודרני משתמש בשלושת המערכות בו זמנית.
אנקדוטה מעניינת מההיסטוריה היא של הסופרת מוראסאקי שיקיבו (Murasaki Shikibu) שכתבה בסביבות שנת 1,000 לספירה את "סיפור גנג'י" (The Tale of Genji), סיפור שנחשב לאחד הרומנים הפסיכולוגיים הראשונים בהיסטוריה האנושית. היא כתבה אותו בהירגנה, שנחשבה אז ל"כתב הנשים", כי בקאנג'י כתבו גברים בלבד.
עוד אנקדוטה היסטורית היא שהקיסר היפני קאנגשי (Kangxi) הזמין במאה ה-17 אסיפה של חוקרים שקטלגו 47,035 תווים סיניים בספר המילים שנושא את שמו. גם הם, כנראה, לא ידעו את כולם בעל פה.
הנה הסינית וכך ניתן לקרוא אותה (מתורגם):
https://youtu.be/U0EySK4T2aY
כך קוראים את הכתב הסיני (מתורגם):
https://youtu.be/troxvPRmZm8
כך התפתחו האותיות הסיניות:
https://youtu.be/GpUqqtE2qUo?long=yes
וסרטון ארוך על הקליגרפיה הסינית:
https://youtu.be/PneprVUiGDs?long=yes
