שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי החרצית הצהובה ומה מיוחד בה?
חַרְצִית (Daisy), היא פרח צהוב הידוע בישראל גם בתור "כריזנתמה", (שם שלקוח משמה המדעי Chrysanthemum coronarium). יש גם כאלה שהצהוב בהן במרכז והוא מוקף בעלי כותרת לבנים.
אבל מה שנראה כפרח יחיד הוא למעשה תפרחת מורכבת (Capitulum). כי במקום לראות במרכז החרצית את האבקנים והעלי, איברי הרבייה המפורסמים של הפרחים, רואים שיש לה עשרות פרחים זעירים, המסודרים במבנה שמאפיין את כל משפחת המורכבים.
המין הנפוץ בארץ ישראל וכוכבת הנוף באביב שלנו היא חרצית עטורה (Chrysanthemum coronarium), צמח שנוטה להיות אלרגני ומשתייך לסוג צמחים ממשפחת המורכבים.
מי שגדלו בישראל מכירים את שטיחי הצהוב שמכסים שדות ושוליים בחודשים פברואר עד מאי. ואכן, אצלנו הוא גדל בר בשדות ומשמש גם כמרעה טבעי לבעלי חיים.
החרצית שלנו, אגב, רחוקה מאוד מבת דודתה האירופאית המפורסמת ובעלת עלי הכותרת הלבנים. שני המינים שייכים לסוגים שונים לחלוטין במשפחת המורכבים (Asteraceae), המונה כ-1,900 סוגים ו-32,000 מינים.
החרצית הצהובה שלנו היא צמח חד שנתי שגובהו נע בין 20 ל-80 סנטימטר. קיימים שני זנים עיקריים שלה: זן עם פרחים צהובים לחלוטין וזן נוסף עם עלי כותרת לבנים מסביב למרכז צהוב.
החרצית הלבנה האירופאית (Bellis perennis) היא רב שנתית ונמוכה יחסית, בגובה של 10 עד 20 סנטימטר.
#בתרבות
החרצית הצהובה גדלה באזור הים התיכון ושימשה במשך דורות במטבחים של יוון, קפריסין ומזרח אסיה. העלים והפרחים הצעירים אכילים ומוסיפים טעם מר מעט ונגיעות פלפליות - לסלטים ומאכלים מבושלים. הצמח עשיר בוויטמין C ובחומרים נוגדי חמצון.
החרצית הצהובה מופיעה בסמל יפן והיא הפרח הלאומי של היפנים. לחרציות מקום חשוב בגנים היפניים והן גם מסמלות את אחד החגים של ארץ השמש העולה.
היפנים מגדלים זן מיוחד של חרצית בשם שונגיקו (Shungiku) ומשתמשים בעלים שלו במרקים ובמנות מוקפצות.
במלחמת העולם השנייה חיילים יפנים בחזית השתמשו בעלי החרצית כירק טרי נגד צפדינה, כיוון שהצמח עמיד וגדל כמעט בכל מקום. אחרי המלחמה הופץ הגידול של החרצית הצהובה בגינות ביתיות ברחבי יפן והפך לחלק מהמטבח המסורתי.
השם האנגלי של החרצית הלבנה, Daisy, נגזר מהביטוי daes eage שפירושו "עין היום". מקורו בפרח הסוגר את עלי הכותרת בלילה ופותח אותם בבוקר.
המלכה ויקטוריה אהבה במיוחד את החרצית הלבנה והורתה לשתול אותה ברחבי גני ארמון בקינגהאם.
משחק הילדים אוהבת לא אוהבת, בו תולשים עלי כותרת אחד אחד, הפך לסמל תרבותי שהמשורר הגרמני גתה הנציח במחזהו פאוסט ב-1808.
ברפואה, תיעד הרופא האנגלי ג'ון ג'רארד (John Gerard) ב-1597 בספרו Herball שימושים רפואיים של חרציות לטיפול בפצעים ודלקות עור. גם המדע המודרני זיהה בחרציות חומרים כמו סאפונינים (Saponins) ותרכובות אנטי דלקתיות.
גם בתעשיית הקוסמטיקה של ימינו עושים שימוש בחרצית. תמצית החרציות משמשת לרוב בקרמים לעור רגיש.
באמנות, היה זה הצייר האוסטרי גוסטב קלימט (Gustav Klimt) שצייר חרציות בציוריו המפורסמים מתקופת הארט נובו והפך אותן למוטיב חוזר המקשר בין עולם הטבע לאמנות.
הנה פרחי החרצית (עברית):
https://youtu.be/YlHtfgT4byM
החרצית היא למעשה תפרחת (עברית):
https://youtu.be/FO-FF-Ho6tc
קצר לפעוטות (עברית):
https://youtu.be/_xV8XgStlmA
לקטים אוהבים את החרצית ומבדילים אותה מהסביון הלא בריא לכבד (עברית):
https://youtu.be/8Kz5kwVlZWk
וכך נעזור לחרצית בגינה לפרוח (עברית):
https://youtu.be/fRvhh_myCJg
כריזנתמה
חַרְצִית (Daisy), היא פרח צהוב הידוע בישראל גם בתור "כריזנתמה", (שם שלקוח משמה המדעי Chrysanthemum coronarium). יש גם כאלה שהצהוב בהן במרכז והוא מוקף בעלי כותרת לבנים.
אבל מה שנראה כפרח יחיד הוא למעשה תפרחת מורכבת (Capitulum). כי במקום לראות במרכז החרצית את האבקנים והעלי, איברי הרבייה המפורסמים של הפרחים, רואים שיש לה עשרות פרחים זעירים, המסודרים במבנה שמאפיין את כל משפחת המורכבים.
המין הנפוץ בארץ ישראל וכוכבת הנוף באביב שלנו היא חרצית עטורה (Chrysanthemum coronarium), צמח שנוטה להיות אלרגני ומשתייך לסוג צמחים ממשפחת המורכבים.
מי שגדלו בישראל מכירים את שטיחי הצהוב שמכסים שדות ושוליים בחודשים פברואר עד מאי. ואכן, אצלנו הוא גדל בר בשדות ומשמש גם כמרעה טבעי לבעלי חיים.
החרצית שלנו, אגב, רחוקה מאוד מבת דודתה האירופאית המפורסמת ובעלת עלי הכותרת הלבנים. שני המינים שייכים לסוגים שונים לחלוטין במשפחת המורכבים (Asteraceae), המונה כ-1,900 סוגים ו-32,000 מינים.
החרצית הצהובה שלנו היא צמח חד שנתי שגובהו נע בין 20 ל-80 סנטימטר. קיימים שני זנים עיקריים שלה: זן עם פרחים צהובים לחלוטין וזן נוסף עם עלי כותרת לבנים מסביב למרכז צהוב.
החרצית הלבנה האירופאית (Bellis perennis) היא רב שנתית ונמוכה יחסית, בגובה של 10 עד 20 סנטימטר.
#בתרבות
החרצית הצהובה גדלה באזור הים התיכון ושימשה במשך דורות במטבחים של יוון, קפריסין ומזרח אסיה. העלים והפרחים הצעירים אכילים ומוסיפים טעם מר מעט ונגיעות פלפליות - לסלטים ומאכלים מבושלים. הצמח עשיר בוויטמין C ובחומרים נוגדי חמצון.
החרצית הצהובה מופיעה בסמל יפן והיא הפרח הלאומי של היפנים. לחרציות מקום חשוב בגנים היפניים והן גם מסמלות את אחד החגים של ארץ השמש העולה.
היפנים מגדלים זן מיוחד של חרצית בשם שונגיקו (Shungiku) ומשתמשים בעלים שלו במרקים ובמנות מוקפצות.
במלחמת העולם השנייה חיילים יפנים בחזית השתמשו בעלי החרצית כירק טרי נגד צפדינה, כיוון שהצמח עמיד וגדל כמעט בכל מקום. אחרי המלחמה הופץ הגידול של החרצית הצהובה בגינות ביתיות ברחבי יפן והפך לחלק מהמטבח המסורתי.
השם האנגלי של החרצית הלבנה, Daisy, נגזר מהביטוי daes eage שפירושו "עין היום". מקורו בפרח הסוגר את עלי הכותרת בלילה ופותח אותם בבוקר.
המלכה ויקטוריה אהבה במיוחד את החרצית הלבנה והורתה לשתול אותה ברחבי גני ארמון בקינגהאם.
משחק הילדים אוהבת לא אוהבת, בו תולשים עלי כותרת אחד אחד, הפך לסמל תרבותי שהמשורר הגרמני גתה הנציח במחזהו פאוסט ב-1808.
ברפואה, תיעד הרופא האנגלי ג'ון ג'רארד (John Gerard) ב-1597 בספרו Herball שימושים רפואיים של חרציות לטיפול בפצעים ודלקות עור. גם המדע המודרני זיהה בחרציות חומרים כמו סאפונינים (Saponins) ותרכובות אנטי דלקתיות.
גם בתעשיית הקוסמטיקה של ימינו עושים שימוש בחרצית. תמצית החרציות משמשת לרוב בקרמים לעור רגיש.
באמנות, היה זה הצייר האוסטרי גוסטב קלימט (Gustav Klimt) שצייר חרציות בציוריו המפורסמים מתקופת הארט נובו והפך אותן למוטיב חוזר המקשר בין עולם הטבע לאמנות.
הנה פרחי החרצית (עברית):
https://youtu.be/YlHtfgT4byM
החרצית היא למעשה תפרחת (עברית):
https://youtu.be/FO-FF-Ho6tc
קצר לפעוטות (עברית):
https://youtu.be/_xV8XgStlmA
לקטים אוהבים את החרצית ומבדילים אותה מהסביון הלא בריא לכבד (עברית):
https://youtu.be/8Kz5kwVlZWk
וכך נעזור לחרצית בגינה לפרוח (עברית):
https://youtu.be/fRvhh_myCJg
