לארי בירד (Larry Bird), הכדורסלן האגדי, היה "הבחור הלבן" של הליגה השחורה של זמנו, ליגת ה-NBA.

הליגה הזו, שהיום אין קונצנזוס יותר גדול ממנה בעולם הכדורסל, הייתה פעם בעלת תדמית של ליגה שמשחקים בה בעיקר שחקנים שחורים, חלק מהם בלטו יותר בתחום הסמים, האלכוהול והשערוריות, מאשר בכדורסל. הקבוצות הפסידו כסף והאווירה הכללית סביב ה-NBA לא ממש עניינה את בני המעמד הבינוני-גבוה של ארצות הברית - הלבנים, או במילים אחרות: את המיינסטרים של חובבי הכדורסל.

כל זה השתנה כשהגיע לארי בירד. היו מי שכינו אותו "התקווה הלבנה הגדולה", כי הוא היה מישהו שגם חובבי הכדורסל הלבנים יכולים היו להזדהות עימו. בתוך שנים אחדות, ביחד עם מג'יק ג'ונסון, הוא הצליח להפוך את הליגה הזו למעניינת ורלוונטית גם בשבילם. ההכנסות עלו, השחקנים השתפרו והמסוממים עפו הביתה.

השניים האלו הפכו את שנות ה-80 לתקופת הרנסאנס של הליגה הזו.

שנות ה-80 היו לפני הכל העידן של מג'יק ג'ונסון. הוא היה מלך האולם. אבל לארי בירד שיחק באותו מגרש וברמה שלו והיה היחיד שעמד ממש מולו - ברמה ובתחרותיות. ביחד, הם היו ה"לנון ומקרטני" של ה-NBA, שני הכוחות המשלימים והמתחרים ביניהם, היין והיאנג של הליגה הטובה בעולם. הם אלו שיהפכו את הכדורסל האמריקני להצלחה מסחררת ואת ליגת ה-NBA למותג הכי משגשג ויקר בעולם הספורט.

השניים האלה יכינו את הקרקע לדורות הבאים, של מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל, קובי בריאנט ולברון ג'יימס - עליהם יבנה המקדש שאנו מכירים כ-NBA של ימינו.

מתוך השניים דומה שלארי בירד, "ציפור נדירה", "רייר בירד" כמו שאמרו עליו פעם, הוא המעניין יותר. הוא לא היה מהיר במיוחד, פיזי, או אתלטי, ודאי לא אל מול הענקים השחורים שהקיפו אותו מכל צדדיו בליגה. אבל הדרייב שלו לנצח, חוכמת המשחק שלו ויכולת הקליעה המדהימה שלו היו בלתי נתפסים.

כך או כך, לארי בירד, מי שיהפוך לאגדה בחייו, לא התחיל עם דרייב שכזה. הוא גדל במשפחה קשת יום, בכפר העני פרנץ' ליק שבדרום אינדיאנה. עם אב הלום קרב ממלחמת קוריאה, שסבל מהתמכרות לאלכוהול ומסיוטים ליליים, הייתה לא מעט אלימות במשפחה שלו וגירושין קשים בהמשך.

לארי היה ילד ביישן, שהפך לצעיר ביישן, לא דיבר הרבה ומיעט לשתף ברגשותיו. רק במקום אחד הוא פרח - על המגרש. היכולות שלו על הפרקט התגלו כבר בתיכון. הוא הוזמן על ידי קבוצות שונות בליגת המכללות, אבל לא התלהב מדי וסרב שוב ושוב. לבסוף נעתר ללחץ של חברים והסכים לשחק בקבוצה של אוניברסיטת אינדיאנה.

באינדיאנה לא היה לו טוב במיוחד. מי שכבר בבית הספר לא הגדיר את עצמו כ"גאון" לא מצא את עצמו באוניברסיטה הגדולה הזו. גם בקבוצת הכדורסל הוא לא אהב את השחקנים, את סגנון המשחק ואת המאמן, שלא ממש האמין בו. שנים אחר-כך, המאמן הזה יעיד שבירד הייתה אחד הפיספוסים הגדולים שלו... פחות מחודש אחרי שהגיע למכללה, עזב בירד לתמיד. ניסיון נוסף להירשם למכללה אחרת, הסתיים גם הוא בעזיבה. בירד, אם לומר זאת בעדינות, לא היה ממש הצלחה...

בינתיים החל לארי לעבוד בעבודות שחורות וזמניות בכפר שלו והעתיד שלו נראה "מובטח", בתחומים כמו איסוף זבל וצביעה של מדרכות. הכדורסל נשאר רק תחביב, אבל לארי היה מרוצה. רק מצבו של אביו, שהלך והתדרדר, העיב עכשיו על תחושת החופש שלו.

אבל רצה המקרה ובמכללת אינדיאנה סטייט, מקום אחר לחלוטין, החליטו לגייס אותו לשורותיהם. ביל הודג'ס, עוזר המאמן שהכיר אותו מהתיכון, נסע אל הכפר לשכנעו. על אף ההתחמקויות וההתנגדויות של בירד, שהיה עייף מהמכללות ואהב את השקט של הכפר, הצליח עוזר המאמן הנחוש לשכנע אותו לנסות בפעם האחרונה.

כך החל לארי בירד בקריירה שתוביל אותו אל הנצח. באינדיאנה סטייט הוא מצא את התיקון שלו. האנרגיות והיחס בה היו מצויינים בשבילו. הוא הפך די מהר לכוכב הקבוצה והוביל אותה בעונה השלישית ל-33 נצחונות רצופים, דבר נדיר מאד, כמעט בלתי נתפס, בליגת המכללות.

שלוש שנים מאוחר יותר, יובילו "בירד" והודג'ס, עכשיו כבר המאמן הראשי, את אינדיאנה סטייט, לעונה מטורפת שבה הם ינצחו 33 משחקים רצופים. דילוג קליל אל ה-NBA יוביל אותו למפגש עם מג'יק ג'ונסון, המאור הגדול של הכדורסל אז.

את היריבות ביניהם החלו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון עוד בליגת המכללות, במה שייחשב אחד ממשחקי הגמר הגדולים בתולדות טורניר אליפות המכללות בכדורסל, ה-NCAA. היריבות הזו המשיכה עתה ב-NBA, כשהם משובצים בסלטיקס ובלייקרס. ביחד הם עתידים לשנות את פני הכדורסל של אמריקה ובמידה רבה של העולם.

ביחד ולמול מג'יק, היריב העיקרי שלו וחברו, ניהל בירד קריירה אלמותית, שתכלול 3 אליפויות, 3 תארי MVP, לא פחות מ-12 פעמים שנבחר לאולסטאר ועוד. עם השנים הוא יהפוך גם למאמן וגם למנהל קבוצה ובכולם יזכה בתואר MVP - שיא יחודי שהוא היחיד שהגיע אליו אי-פעם.

דרך לא רעה למי שכבר חשב שהקריירה שלו תהיה בתור צובע מדרכות או אוסף פחי אשפה. בדרך אל הנצח, עתיד היה לארי בירד להשתייך ל"דרים-טים" האגדית של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ולייסד את מועדון ה-50-40-90, שבו נכללים רק שחקנים מליגת ה-NBA שהצליחו להגיע לפחות ל-50% קליעה מהשדה, 40% קליעה מהשלוש ו-90% קליעה מקו העונשין במהלך עונה שלמה.

כך הפך לארי בירד, שחקן לא משהו בהתחלה, לאגדת הכדורסל, אולי הכי חשובה בתולדות ה-NBA, לא בגלל יכולותיו אלא קודם כל בשל שינוי ההיסטוריה - גם זו האישית שלו וגם ההיסטוריה הכללית - של הליגה הטובה בעולם - NBA.


הנה הקריירה של לארי בירד:

https://youtu.be/du-fmgN_5Hc


קיצור תולדות חייו:

https://youtu.be/r5egzL8g8YE


אחרי המעבר לאינדיאנה סטייט:

https://youtu.be/o8FZ8fb3s7s


בירד נגד מג'יק ג'ונסון בקרב המפורסם שלהם בגמר המכללות:

https://youtu.be/hVnjscuRp7A


הקריירה המדהימה שלו:

https://youtu.be/maS9smxRubI


טקס הפרידה המרגש שערכו לו חבריו ויריביו הגדולים ביותר מה-NBA:

https://youtu.be/0BsHdQ4VuD4


ובקומדי סנטרל עשו פרודיה על חייו של בירד:

https://youtu.be/b5kaRbokoo8