שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה זיכה את לד זפלין בתואר "הלהקה הגדולה בעולם"?
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/EDKC77QS8WM
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
למה צריך גיטרות כפולות צוואר?
הגיטרה כפולת הצוואר (Double Neck Guitar) היא גיטרה שיש לה שני צווארים, מה שלמעשה הופך אותה לשתי גיטרות באחת.
פעם היא הייתה מקובלת הרבה יותר. במיוחד זה היה כך בשנות ה-70 המגלומניות, כשהעולם גילה את הופעות הענק ולהקות התאמצו לשחזר את הצליל האולפני בהופעות חיות. הגיטרה הזו מסייעת לנגנים לבצע קטעים מורכבים ולהישאר נאמנים לעיבודים המורכבים שהקליטו או שהם רוצים לבצע על הבמה, מבלי להצטרך כל הזמן להחליף גיטרות.
הגיטרה הכפולת צוואר הייתה הגיטרה של נגנים כמו ג'ימי פייג', הגיטריסט הגאוני של לד זפלין ופיט טאונסנד, המנוע הגיטריסטי המהודק של להקת ה-Who. גם מייק ראת'רפורד, הבסיסט של ג'נסיס נהג לנגן על דאבל נק שכללה גיטרה באס וגיטרה 12 מיתרים.
אמנם בעיקר רוקרים הופיעו איתה, אבל האמת שגם נגני ג'אז ניגנו בה בהופעות, כולל ג'ון מקלפלין, שהיה לפי אחת הגרסאות הגיטריסט הראשון שזכה לגיטרה כזו.
הנה סיפורה של הגיטרה כפולת הצוואר:
https://youtu.be/gFMTGXJi3g4?t=37
כפולת צוואר של באס ו-12 מיתרים מלווה את יצירת הפאר של ג'נסיס Firth of Fifth:
https://youtu.be/x1ptsP6Upsc?t=6s
לד זפלין עם חשמלית כפולת צוואר:
https://youtu.be/RlNhD0oS5pk
ג'ימי פייג' עובר מליווי בעליון לסולו המיתולוגי של "מדרגות לרקיע" בצוואר התחתון:
https://youtu.be/Q18-Bt6zImg
הבאסיסט של ג'נסיס ניגן תמיד ב"דאבל נק":
https://youtu.be/CubzEiY42zk?t=1m26s
גיטריסטית מדגימה גיטרה כזו ואת ההבדלים בין הצווארים:
https://youtu.be/xT9as1rFSdg
וכרגיל יש מי שמגזימים:
https://youtu.be/0YgngXL7U1I
האם הלהיט הגדול של "לד זפלין" נגנב מאחרים?
הלהיט הכי גדול של להקת "לד זפלין" הוא "מדרגות לגן עדן" (Stairway to Heaven). מדובר באחד השירים המצליחים והמושמעים בכל הזמנים. שיר שאין מזוהה יותר ממנו עם הלהקה המיתולוגית, שנחשבת לא פעם ללהקת הרוק הטובה בעולם (ראש ברוק עם ה"פינק פלויד"). השיר הזה, מהשירים הטובים והחשובים של המאה ה-20, נחשב ליצירת מופת בת 9 דקות, שהיא גם הברקה כלכלית מדהימה. הסיבה - רשתות הרדיו והטלוויזיה משלמות תמלוגים לפי זמן שידור ולכן שיר כה ארוך, שמשודר כל כך הרבה, מכניס הרבה יותר. להמחשה - "מדרגות לגן עדן" הכניס לבדו ללהקת "לד זפלין" במהלך השנים, החזיקו חזק, לפחות חצי מיליארד דולר!
אבל דבר מה קטן מעיב על ההצלחה האדירה של הצפלין הזה שקוראים לו Stairway to Heaven. לפי טענה משפטית מדובר אולי בגניבה מוסיקלית שאם תתברר ככזו יצטרכו חברי לד זפלין לשלם מאות מיליוני דולרים עבורה.
המתלוננים הם להקה בשם "ספיריט". טענתם היא שחלק משמעותי מלהיט הרוק הנודע לקוח משיר שלהם שנקרא "Taurus". אותו "טאורוס" הוקלט איפה שהוא בשלהי שנות ה-60. עובדה חשובה - אותה "ספיריט" הייתה אז להקת החימום של "לד זפלין".
חברי הלהקה הזו טוענים שמנגינת הלהיט הענק הזה שייכת להם. "מדרגות לגן עדן" יצא בשנת 1970, בעוד ש"ספיריט" התחילו להופיע עם "טאורוס" עוד בשנת 1968.
לאיש לא ברור מדוע המתינו אנשי הלהקה שנים כה רבות עד שתבעו את חברי ה"לד". רנדי וולף, הגיטריסט המנוח של ספיריט ומי שניגן לדבריהם את הסולו שנגנב, צוטט לאחר מותו על שאמר בחייו "זפלין עשו מיליונים מהשיר הזה ולא טרחו לומר תודה או אפילו לשאול אם הם יכולים לשלם עליו."
השתלשלות המשפט היא ארוכה ומורכבת. אם לסכם בקצרה נאמר שבמשפט שהחל בשנת 2014, העידו ג'ימי פייג' הגיטריסט של זפלין ורוברט פלנט הסולן. בנוסף, קבעו כמה מומחים בתחום שצירוף התווים הדומה בין השירים היה פופולרי מאוד באותה תקופה ולכן אין כאן הפרה של זכויות יוצרים. כך קבע בשנת 2016 בית המשפט שהשיר לא הועתק מ"Taurus". ב-2018 הוגש ערעור מצד פרקליטי הגיטריסט המנוח של ספיריט והמשפט שמתנהל כרגע עדיין פתוח. שיר הזהב של "לד זפלין" עדיין בסכנה!
הנה סיפור כתיבת השיר, כפי שמספר ג'ימי פייג' מנהיג לד זפלין:
http://youtu.be/DDo4CA13LbY
השיר של ספיריט:
http://youtu.be/xd8AVbwB_6E
הדמיון בין שני הקטעים:
http://youtu.be/ye7hCIWwhGE
סרטון תיעודי על לד זפלין והגניבה המוסיקלית או שלא:
https://youtu.be/JT64JH-Vh98?long=yes
ולסיום, לא יאומן שכך מאזינים חברי לד זפלין לקאבר של השיר במופע בבית הלבן:
https://youtu.be/zqqHD52fL58?long=yes
מהי בלדת רוק?
אומרים שמופע בלי בלדת רוק (Rock ballad) הוא כמו אביר בלי ראש, שלא לומר בלי רוק...
בלדת הרוק היא השיר הזה, שפעם נהג הקהל להדליק בו את המציתים. היום בתפקיד הנרות משמשים הטלפונים הסלולריים, אבל הרגשות בכל מקרה גואים.
כמו הפרק השני בסימפוניה ובצורת הסונטה, בשיר הזה, כמעט תמיד עצוב, סנטימנטלי או אוהב, הנגנים נוהגים להוריד הילוך. בלדות רוק הם יעדיפו לא פעם ללוות בגיטרה חשמלית לבדה, או בכלים אקוסטיים כמו פסנתר או גיטרה אקוסטית, שעוטפים בעדינות את הקול והמסר.
זה השיר הזה, האיטי, עם השירה הצחה מצרחות, עם הסולו המלודי, שבו הגיטרה החשמלית נכנעת לרגש ולמנגינה הכובשת, המלודית כל כך, כמעט סכרינית, שננעצת לך בראש ולא מרפה.
בשיר הזה הקהל מחבק את אשתו חזק. זה השיר שבחור חושב על האפלטונית ההיא, שהוא לא העז לומר לה, ודמעה מנצנצת לו בקצה העין. זה השיר שזו שבאה עם חברה נזכרת בנער המקסים שהיא עזבה בשביל המסוקס עם האופנוע, ההוא שנעלם לה אחרי יומיים והשאיר אותה בעשן ובאבק.
כאן הניגוד עובד נהדר. הרי בלדת הרוק תמיד תבוא אחרי אוסף שירים קצביים ומלאי גרוב. היא תאפשר להחליש לרגע את האש, לפני שהמופע יחזור לעוד מאותו הרוק, מאותם הדיסטורשנים והתופים הרועמים.
לידתן של בלדות הרוק היא ככל הנראה מלהקות הגלאם מטאל. רבים מצביעים על להקת ה"סקורפיונז" כהכי בולטת ומהראשונות שבלדות הרוק שלהן זכו לשם הזה. זה היה לקראת סוף שנות השבעים, כשהלהקה הזו החלה להנפיק כאלה. "רוחות השינוי" של הלהקה ממש נקשר בתקופה בה התמוטט הגוש הקומוניסטי, אבל "Still Loving You" שלהם היא בלדת הרוק הראשונה והידועה שלהם. עד היום משייכים אותה לקלאסיקה של הז'אנר האהוב הזה.
הנה בלדת רוק בת יותר מ-50 שנה, "אנג'י" של הרולינג סטונז בהופעה בקובה:
https://youtu.be/fltEveIKo5M
"רוחות השינוי" של הסקורפיונז:
https://youtu.be/n4RjJKxsamQ
בלדת הרוק האולטימטיבית של קווין "אהבת חיי":
https://youtu.be/SVPm5lgox78
שיר ההתנצלות והאהבה Beth של להקת Kiss בליווי סימפוני:
https://youtu.be/SMokVzZ3xyw
לד זפלין הפתיעו בבלדת הרוק שהופכת בהמשך לרוק קצבי ולאגדה:
https://youtu.be/Ly6ZhQVnVow
"מאחורי עיניים כחולות" של The Who:
https://youtu.be/MomyaekDrdA
Telephone Line של "תזמורת אורות החשמל" בהופעה באצטדיון וומבלי:
https://youtu.be/XKElk9zTB04
והנציגה הישראלית סטלה מאריס עם "נר על החלון":
https://youtu.be/zoAjwEQKP_0
מי הגיטריסט רוברט ג'ונסון שכרת ברית עם השטן?
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/EDKC77QS8WM
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
הגיטרה כפולת הצוואר (Double Neck Guitar) היא גיטרה שיש לה שני צווארים, מה שלמעשה הופך אותה לשתי גיטרות באחת.
פעם היא הייתה מקובלת הרבה יותר. במיוחד זה היה כך בשנות ה-70 המגלומניות, כשהעולם גילה את הופעות הענק ולהקות התאמצו לשחזר את הצליל האולפני בהופעות חיות. הגיטרה הזו מסייעת לנגנים לבצע קטעים מורכבים ולהישאר נאמנים לעיבודים המורכבים שהקליטו או שהם רוצים לבצע על הבמה, מבלי להצטרך כל הזמן להחליף גיטרות.
הגיטרה הכפולת צוואר הייתה הגיטרה של נגנים כמו ג'ימי פייג', הגיטריסט הגאוני של לד זפלין ופיט טאונסנד, המנוע הגיטריסטי המהודק של להקת ה-Who. גם מייק ראת'רפורד, הבסיסט של ג'נסיס נהג לנגן על דאבל נק שכללה גיטרה באס וגיטרה 12 מיתרים.
אמנם בעיקר רוקרים הופיעו איתה, אבל האמת שגם נגני ג'אז ניגנו בה בהופעות, כולל ג'ון מקלפלין, שהיה לפי אחת הגרסאות הגיטריסט הראשון שזכה לגיטרה כזו.
הנה סיפורה של הגיטרה כפולת הצוואר:
https://youtu.be/gFMTGXJi3g4?t=37
כפולת צוואר של באס ו-12 מיתרים מלווה את יצירת הפאר של ג'נסיס Firth of Fifth:
https://youtu.be/x1ptsP6Upsc?t=6s
לד זפלין עם חשמלית כפולת צוואר:
https://youtu.be/RlNhD0oS5pk
ג'ימי פייג' עובר מליווי בעליון לסולו המיתולוגי של "מדרגות לרקיע" בצוואר התחתון:
https://youtu.be/Q18-Bt6zImg
הבאסיסט של ג'נסיס ניגן תמיד ב"דאבל נק":
https://youtu.be/CubzEiY42zk?t=1m26s
גיטריסטית מדגימה גיטרה כזו ואת ההבדלים בין הצווארים:
https://youtu.be/xT9as1rFSdg
וכרגיל יש מי שמגזימים:
https://youtu.be/0YgngXL7U1I
הלהיט הכי גדול של להקת "לד זפלין" הוא "מדרגות לגן עדן" (Stairway to Heaven). מדובר באחד השירים המצליחים והמושמעים בכל הזמנים. שיר שאין מזוהה יותר ממנו עם הלהקה המיתולוגית, שנחשבת לא פעם ללהקת הרוק הטובה בעולם (ראש ברוק עם ה"פינק פלויד"). השיר הזה, מהשירים הטובים והחשובים של המאה ה-20, נחשב ליצירת מופת בת 9 דקות, שהיא גם הברקה כלכלית מדהימה. הסיבה - רשתות הרדיו והטלוויזיה משלמות תמלוגים לפי זמן שידור ולכן שיר כה ארוך, שמשודר כל כך הרבה, מכניס הרבה יותר. להמחשה - "מדרגות לגן עדן" הכניס לבדו ללהקת "לד זפלין" במהלך השנים, החזיקו חזק, לפחות חצי מיליארד דולר!
אבל דבר מה קטן מעיב על ההצלחה האדירה של הצפלין הזה שקוראים לו Stairway to Heaven. לפי טענה משפטית מדובר אולי בגניבה מוסיקלית שאם תתברר ככזו יצטרכו חברי לד זפלין לשלם מאות מיליוני דולרים עבורה.
המתלוננים הם להקה בשם "ספיריט". טענתם היא שחלק משמעותי מלהיט הרוק הנודע לקוח משיר שלהם שנקרא "Taurus". אותו "טאורוס" הוקלט איפה שהוא בשלהי שנות ה-60. עובדה חשובה - אותה "ספיריט" הייתה אז להקת החימום של "לד זפלין".
חברי הלהקה הזו טוענים שמנגינת הלהיט הענק הזה שייכת להם. "מדרגות לגן עדן" יצא בשנת 1970, בעוד ש"ספיריט" התחילו להופיע עם "טאורוס" עוד בשנת 1968.
לאיש לא ברור מדוע המתינו אנשי הלהקה שנים כה רבות עד שתבעו את חברי ה"לד". רנדי וולף, הגיטריסט המנוח של ספיריט ומי שניגן לדבריהם את הסולו שנגנב, צוטט לאחר מותו על שאמר בחייו "זפלין עשו מיליונים מהשיר הזה ולא טרחו לומר תודה או אפילו לשאול אם הם יכולים לשלם עליו."
השתלשלות המשפט היא ארוכה ומורכבת. אם לסכם בקצרה נאמר שבמשפט שהחל בשנת 2014, העידו ג'ימי פייג' הגיטריסט של זפלין ורוברט פלנט הסולן. בנוסף, קבעו כמה מומחים בתחום שצירוף התווים הדומה בין השירים היה פופולרי מאוד באותה תקופה ולכן אין כאן הפרה של זכויות יוצרים. כך קבע בשנת 2016 בית המשפט שהשיר לא הועתק מ"Taurus". ב-2018 הוגש ערעור מצד פרקליטי הגיטריסט המנוח של ספיריט והמשפט שמתנהל כרגע עדיין פתוח. שיר הזהב של "לד זפלין" עדיין בסכנה!
הנה סיפור כתיבת השיר, כפי שמספר ג'ימי פייג' מנהיג לד זפלין:
http://youtu.be/DDo4CA13LbY
השיר של ספיריט:
http://youtu.be/xd8AVbwB_6E
הדמיון בין שני הקטעים:
http://youtu.be/ye7hCIWwhGE
סרטון תיעודי על לד זפלין והגניבה המוסיקלית או שלא:
https://youtu.be/JT64JH-Vh98?long=yes
ולסיום, לא יאומן שכך מאזינים חברי לד זפלין לקאבר של השיר במופע בבית הלבן:
https://youtu.be/zqqHD52fL58?long=yes
אומרים שמופע בלי בלדת רוק (Rock ballad) הוא כמו אביר בלי ראש, שלא לומר בלי רוק...
בלדת הרוק היא השיר הזה, שפעם נהג הקהל להדליק בו את המציתים. היום בתפקיד הנרות משמשים הטלפונים הסלולריים, אבל הרגשות בכל מקרה גואים.
כמו הפרק השני בסימפוניה ובצורת הסונטה, בשיר הזה, כמעט תמיד עצוב, סנטימנטלי או אוהב, הנגנים נוהגים להוריד הילוך. בלדות רוק הם יעדיפו לא פעם ללוות בגיטרה חשמלית לבדה, או בכלים אקוסטיים כמו פסנתר או גיטרה אקוסטית, שעוטפים בעדינות את הקול והמסר.
זה השיר הזה, האיטי, עם השירה הצחה מצרחות, עם הסולו המלודי, שבו הגיטרה החשמלית נכנעת לרגש ולמנגינה הכובשת, המלודית כל כך, כמעט סכרינית, שננעצת לך בראש ולא מרפה.
בשיר הזה הקהל מחבק את אשתו חזק. זה השיר שבחור חושב על האפלטונית ההיא, שהוא לא העז לומר לה, ודמעה מנצנצת לו בקצה העין. זה השיר שזו שבאה עם חברה נזכרת בנער המקסים שהיא עזבה בשביל המסוקס עם האופנוע, ההוא שנעלם לה אחרי יומיים והשאיר אותה בעשן ובאבק.
כאן הניגוד עובד נהדר. הרי בלדת הרוק תמיד תבוא אחרי אוסף שירים קצביים ומלאי גרוב. היא תאפשר להחליש לרגע את האש, לפני שהמופע יחזור לעוד מאותו הרוק, מאותם הדיסטורשנים והתופים הרועמים.
לידתן של בלדות הרוק היא ככל הנראה מלהקות הגלאם מטאל. רבים מצביעים על להקת ה"סקורפיונז" כהכי בולטת ומהראשונות שבלדות הרוק שלהן זכו לשם הזה. זה היה לקראת סוף שנות השבעים, כשהלהקה הזו החלה להנפיק כאלה. "רוחות השינוי" של הלהקה ממש נקשר בתקופה בה התמוטט הגוש הקומוניסטי, אבל "Still Loving You" שלהם היא בלדת הרוק הראשונה והידועה שלהם. עד היום משייכים אותה לקלאסיקה של הז'אנר האהוב הזה.
הנה בלדת רוק בת יותר מ-50 שנה, "אנג'י" של הרולינג סטונז בהופעה בקובה:
https://youtu.be/fltEveIKo5M
"רוחות השינוי" של הסקורפיונז:
https://youtu.be/n4RjJKxsamQ
בלדת הרוק האולטימטיבית של קווין "אהבת חיי":
https://youtu.be/SVPm5lgox78
שיר ההתנצלות והאהבה Beth של להקת Kiss בליווי סימפוני:
https://youtu.be/SMokVzZ3xyw
לד זפלין הפתיעו בבלדת הרוק שהופכת בהמשך לרוק קצבי ולאגדה:
https://youtu.be/Ly6ZhQVnVow
"מאחורי עיניים כחולות" של The Who:
https://youtu.be/MomyaekDrdA
Telephone Line של "תזמורת אורות החשמל" בהופעה באצטדיון וומבלי:
https://youtu.be/XKElk9zTB04
והנציגה הישראלית סטלה מאריס עם "נר על החלון":
https://youtu.be/zoAjwEQKP_0
לד זפלין
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
