בשנות ה-60. אחרי שכבשו הביטלס את אמריקה, זה היה רק עניין של זמן עד שהאמריקאים הנכנעים יתחילו לחפש עוד מהחומר המשובח הזה שיכול להגיע מהאיים הבריטיים.

הביטלס פרצו את הדרך ועשו את הלא-יאומן, כששברו את כל ההתנגדות האמריקאית לתרבות הבריטית, שעד אז נדמתה לאמריקאים כתרבות מוסיקלית מיושנת ולא מעניינת. אחרי הכל, בעשור הקודם צמחו דווקא באמריקה כל מלכי הרוקנ'רול - מאלביס פרסלי, מייסד הסגנון, דרך צ'אק ברי, שהראה כיצד מבצעים רוק גיטרות משובח ובאדי הולי, שאמנם מת מוקדם אבל הספיק ללמד את הרוקרים לכתוב את שיריהם בעצמם - כולם גדלו ופרצו באמריקה.

אבל עכשיו אלה הביטלס ואמריקה כבר נכבשה. בעקבות הכיבוש הבריטי החל מה שיזכה לשם "הפלישה הבריטית" (British Invasion). זו הייתה שורת להקות בריטיות מעולות, שרובן אימצו את הבלוז האמריקאי וכמובן את הרוק ועשו מוסיקה מצוינת.

כך זכו להצלחה בבריטניה להקות מערים שונות, כמו ה"הוליז" שהגיעו ממנצ'סטר, "החיות" מניוקאסל, ה"מי" ממערב לונדון וה"רולינג סטונז", שבארץ נקראו "האבנים המתגלגלות" ונולדו בפרברים של קמפיץ'. כולם הוזמנו די מהר להופיע בצפון אמריקה והפכו ברגע לפופולאריות ומשפיעות מאוד ברוק העולמי.

אבל בריטניה התחילה להפציץ את אמריקה בלהקות רוק משובחות - הבולטות הבאות היו "הקינקס" המצליחים מאד גם בבריטניה, שחייבים לומר שבגלל בעיות אישיות של אחד מהם קצת החמיצו את הפלישה, "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז", "ג'רי והפוסעים", "הזומבים" עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שביצעו הרמוניות קוליות מרהיבות בסגנון שנולד בעשור הקודם באמריקה של "האחים אוורלי".

אחריהם יגיעו התותחים הכבדים באמת - מלהקת "המי" המצויינת, עם חממת הכשרונות המתפרצת שלה, הסופר-גרופ "Cream" של אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" ויפגיזו את אמריקה במיניות המתפרצת שלהם ובכריזמה של מיק ג'אגר הסולן...

אבל בראש כל אלה ימשיכו, איך לא, הביטלס לככב ולהוביל את הפלישה לאמריקה ואת ההתמכרות העולמית ובמיוחד האמריקאית, לרוק הבריטי.

באופן אירוני ומשעשע משהו, הפלישה הבריטית תרמה להחזרת הבלוז, שנולד באמריקה, אל הזרם המרכזי והפופולרי של המוסיקה האמריקאית. כך יצא שמוסיקאים בריטים צעירים, מי שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, הם שבאופן פרדוקסלי לימדו והרגילו את המעריצים בארצות הברית לצרוך על בסיס יומיומי מוסיקה שחורה, את המוסיקה השחורה של אמריקה...

לא פלא שבעקבות הפלישה הזו יתחילו להיוולד גם באמריקה ענקי רוק וריתם אנד בלוז שחורים, כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של סוסי מוסטנג אמריקאים וכישרון של נגני קומנדו בריטים.

עוד תוצאה של החיבור בין הבריטים לאמריקה, אגב, הייתה המסחור האמריקאי המיומן של ההצלחה המוסיקלית. כמו תמיד, הביטלס הם שהחלו את המגמה הזו. אלפי מרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמותם, הופצו ברחבי צפון אמריקה ואחר כך לכל העולם כולו ולימדו אמני פופ ורוק אחריהם איך עושים כסף, הרבה כסף, מהצלחתם.

המוצרים האלה הכניסו סכומי עתק, רובם ליצרנים ויזמים אמריקאים, שקנו את הזכויות בזול ויצרו מיליוני יחידות למעריצים הנלהבים ובעלי הכיסים המלאים. מעכשיו הרוק והפופ הפכו למוצרי צריכה, מוצרי מדף, אביזרי פופ. יחי הכסף (גם)!


כך הכל החל:

https://youtu.be/w88VXGTrQ5c


זו הייתה רק תחילתה של הפלישה הבריטית:

https://youtu.be/yrlKKVsMnd8


הביטלס היו כמובן השחקנים המרכזיים בפלישה הבריטית לאמריקה:

https://youtu.be/RiQicdzrshQ


מצגת של תלמידה על הפלישה:

https://youtu.be/DewcER-iM6Q


היצוא הבריטי היה גם קלאסי והכניס גם את באך ואת הבתולות הווסטיליות מהמיתולוגיה היוונית לתמונה:

https://youtu.be/Mb3iPP-tHdA


והנה עשר הלהקות שמוכיחות שהפלישה הבריטית ממשיכה ויוצרת להקות מדהימות:

https://youtu.be/F4JuRqbyl6o?long=yes

אומרים שמופע בלי בלדת רוק (Rock ballad) הוא כמו אביר בלי ראש, שלא לומר בלי רוק...

בלדת הרוק היא השיר הזה, שפעם נהג הקהל להדליק בו את המציתים. היום בתפקיד הנרות משמשים הטלפונים הסלולריים, אבל הרגשות בכל מקרה גואים.

כמו הפרק השני בסימפוניה ובצורת הסונטה, בשיר הזה, כמעט תמיד עצוב, סנטימנטלי או אוהב, הנגנים נוהגים להוריד הילוך. בלדות רוק הם יעדיפו לא פעם ללוות בגיטרה חשמלית לבדה, או בכלים אקוסטיים כמו פסנתר או גיטרה אקוסטית, שעוטפים בעדינות את הקול והמסר.

זה השיר הזה, האיטי, עם השירה הצחה מצרחות, עם הסולו המלודי, שבו הגיטרה החשמלית נכנעת לרגש ולמנגינה הכובשת, המלודית כל כך, כמעט סכרינית, שננעצת לך בראש ולא מרפה.

בשיר הזה הקהל מחבק את אשתו חזק. זה השיר שבחור חושב על האפלטונית ההיא, שהוא לא העז לומר לה, ודמעה מנצנצת לו בקצה העין. זה השיר שזו שבאה עם חברה נזכרת בנער המקסים שהיא עזבה בשביל המסוקס עם האופנוע, ההוא שנעלם לה אחרי יומיים והשאיר אותה בעשן ובאבק.

כאן הניגוד עובד נהדר. הרי בלדת הרוק תמיד תבוא אחרי אוסף שירים קצביים ומלאי גרוב. היא תאפשר להחליש לרגע את האש, לפני שהמופע יחזור לעוד מאותו הרוק, מאותם הדיסטורשנים והתופים הרועמים.

לידתן של בלדות הרוק היא ככל הנראה מלהקות הגלאם מטאל. רבים מצביעים על להקת ה"סקורפיונז" כהכי בולטת ומהראשונות שבלדות הרוק שלהן זכו לשם הזה. זה היה לקראת סוף שנות השבעים, כשהלהקה הזו החלה להנפיק כאלה. "רוחות השינוי" של הלהקה ממש נקשר בתקופה בה התמוטט הגוש הקומוניסטי, אבל "Still Loving You" שלהם היא בלדת הרוק הראשונה והידועה שלהם. עד היום משייכים אותה לקלאסיקה של הז'אנר האהוב הזה.


הנה בלדת רוק בת יותר מ-50 שנה, "אנג'י" של הרולינג סטונז בהופעה בקובה:

https://youtu.be/fltEveIKo5M


"רוחות השינוי" של הסקורפיונז:

https://youtu.be/n4RjJKxsamQ


בלדת הרוק האולטימטיבית של קווין "אהבת חיי":

https://youtu.be/SVPm5lgox78


שיר ההתנצלות והאהבה Beth של להקת Kiss בליווי סימפוני:

https://youtu.be/SMokVzZ3xyw


לד זפלין הפתיעו בבלדת הרוק שהופכת בהמשך לרוק קצבי ולאגדה:

https://youtu.be/Ly6ZhQVnVow


"מאחורי עיניים כחולות" של The Who:

https://youtu.be/MomyaekDrdA


Telephone Line של "תזמורת אורות החשמל" בהופעה באצטדיון וומבלי:

https://youtu.be/XKElk9zTB04


והנציגה הישראלית סטלה מאריס עם "נר על החלון":

https://youtu.be/zoAjwEQKP_0