שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
במה נודע המלחין גוסטב מאהלר?
גוסטב מאהלר (Gustav Mahler) נחשב לאחד המלחינים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ולמנצח תזמורת מהמדרגה הראשונה.
מאהלר נולד ב-7 ביולי 1860 בקאליישט (Kaliště), עיירה קטנה בבוהמיה (כיום צ'כיה), למשפחה יהודית דוברת גרמנית.
מאהלר גדל בעיר איהלאווה (Iglau) במורביה, שם אביו ניהל בית מרזח. כבר בגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי יוצא דופן, ובגיל 15 התקבל לאקדמיה למוסיקה בווינה (Konservatorium der Gesellschaft der Musikfreunde). שם למד פסנתר אצל יוליוס אפשטיין (Julius Epstein), הרמוניה אצל רוברט פוקס (Robert Fuchs), וכן קומפוזיציה.
במקביל שמע הרצאות באוניברסיטת וינה, ובין מכריו נמנה אנטון ברוקנר (Anton Bruckner), שהשפיע עליו עמוקות בתפיסתו הסימפונית.
הקריירה של מאהלר כמנצח הגיעה לפסגה כאשר בשנת 1897 מונה למנהל האמנותי של האופרה הקיסרית בווינה (Hofoper), שנחשבה לאחת ממוקדי האמנות החשובים בעולם.
על מנת לקבל את המינוי, שהיה שמור לנוצרים, המיר מאהלר את דתו לקתוליות - צעד שעורר ויכוחים רבים ושנוי במחלוקת עד היום. במשך עשר שנות כהונתו בווינה (1897-1907) הוא הפך את האופרה למוסד אמנותי יוצא דופן.
הוא אסר על כניסה מאוחרת של קהל לאחר תחילת ההצגה, הוריד את תאורת האולם בזמן ההופעה והפסיק את נוהג ה"קלאקה" (claque) - מחיאות כפיים מתואמות בתשלום שהיו נפוצות באופרה. שינויים אלו עוררו התנגדות עזה, אך הביאו לשינוי עמוק בתרבות הצפייה באופרה.
בסוף 1907 עבר מאהלר לניו יורק, שם ניצח תחילה על המטרופוליטן אופרה (Metropolitan Opera), ומשנת 1909 על הפילהרמונית של ניו יורק (New York Philharmonic), ובכך הפך לאחד המנצחים הבינלאומיים הראשונים של תקופתו.
מאהלר ייחד כל קיץ לחיבור מוסיקה, ואת שאר השנה הקדיש לניצוח. הוא השאיר אחריו 9 סימפוניות מושלמות ועשירית שנותרה בטיוטה בלבד, וכן מחזורי שירים תזמורתיים גדולים.
#יצירותיו הגדולות
הסימפוניה מס' 1 ("הטיטאן") מלאה ברוח אופטימית ומוטיבים מהטבע. הסימפוניה מס' 2 ("תחיית המתים") היא יצירה עצומה המסתיימת בקריאה דרמטית לתחייה ולגאולה עם סולנים ומקהלה.
הסימפוניה מס' 5 ידועה במיוחד בזכות האדג'יאטו (Adagietto) שלה, שהפך לאחד הקטעים האורקסטרליים האהובים ביותר ששימש בסרטו של לוקינו ויסקונטי (Luchino Visconti) "מוות בוונציה" (1971).
הסימפוניה מס' 8 מכונה "סימפוניית האלף" כיוון שבביצוע הבכורה שלה ב-1910 השתתפו למעלה מ-1,000 מבצעים, והסימפוניה מס' 9 נחשבת ליצירתו הבשלה והעמוקה ביותר, מעין פרידה מן החיים.
מבין מחזורי ה"לידר", שירים גרמנים שלו, בולטים במיוחד "שירים על מות ילדים" (Kindertotenlieder), שהולחנו על פי שיריו של פרידריך ריקרט (Friedrich Rückert), כמו גם "שיר האדמה" (Das Lied von der Erde) - מחזור לטנור, קונטרלטו ותזמורת המבוסס על תרגומים גרמניים של שירה סינית קלאסית, שרבים רואים בו את יצירת המופת שלו.
#המשך חייו
בשנת 1902 נשא מאהלר לאשה את אלמה שינדלר (Alma Schindler), שהייתה צעירה ממנו ב-19 שנה ואף היא מלחינה מוכשרת. לצד היותו מלחין דגול, הוא לא היה בעל קל. רעייתו המוכשרת להפליא הייתה מלחינה מחוננת בעצמה ולפני שנישאה לו היא כתבה יצירות נהדרות. אך לאחר שהפכה לאשתו, הוא אסר עליה להמשיך ולהלחין והסירוס המוסיקלי הזה היה כה משמעותי, עד שגם אחרי מותו היא לא הצליחה לשוב ולכתוב עוד מוסיקה.
ואגב מוות, ידוע שאלמה התנגדה בחריפות להלחנת "שירים על מות ילדים" ואמרה שהלחנת שירים על מוות ילדים כשהם עצמם הורים לילדים קטנים היא גורל רע. לצערה, כמה שנים לאחר מכן, מתה בתם הבכורה מריה מקדחת ארגמן ודיפתריה, מה שהיכה את מאהלר מכה קשה.
מכל מקום, נישואיו של מאהלר היו סוערים מאוד. ב-1910 הוא גילה שאלמה מנהלת רומן עם האדריכל ולטר גרופיוס (Walter Gropius), מי שלימים יהיה מייסד הבאוהאוס (Bauhaus). בעקבות המשבר פנה מאהלר לזיגמונד פרויד (Sigmund Freud) אלא שהוא ביטל את הפגישה 3 פעמים לפני שהגיע סוף סוף. הם נפגשו בליידן (Leiden) שבהולנד בקיץ 1910 ושוטטו יחד ברחובות העיר במשך 4 שעות בשיחה פסיכואנליטית שהפכה לאחת מפגישות הייעוץ המפורסמות בהיסטוריה.
ככל הנראה העובדה שבסוף ימיו התנסה מאהלר בתיאוריות של פרויד על הפסיכואנליזה, שינתה אצלו משהו. מומחים גורסים שבסימפוניות שלו הוא החל לחקור את נפש האדם וחשף אותה במוסיקה שלו עד היסוד.
מאהלר נפטר ב-18 במאי 1911 בווינה, בגיל 50, לאחר מחלת לב שממנה סבל בשנותיו האחרונות. לאחר שמת, ביום שלמחרת ההלווייה, שלח פרויד הדגול את החשבון ליורשיו, מחווה שתוארה בלשון המעטה כ"חסרת טאקט במקצת".
מאהלר עמד על הגבול בין שני עולמות: הוא היה הרומנטיקן האחרון שהמשיך את מסורת בטהובן, שוברט וברוקנר, אך במקביל פתח את הדלת בפני המוסיקה המודרנית. ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg) ואנטון וון וברן (Anton von Webern), שפיתחו את הדודקפוניה, ראו במאהלר אב רוחני ומקור השראה מרכזי.
במשך עשרות שנים לאחר מותו הוזנחה למדי המוסיקה של מאהלר, אך בשנות ה-60 של המאה ה-20 - בעיקר הודות לפועלו של המנצח לאונרד ברנשטיין (Leonard Bernstein) - חלה תחייה עצומה של יצירותיו, שהפכו לחלק קבוע מהרפרטואר של תזמורות העולם.
כיום הוא נחשב לאחד מענקי המוסיקה הקלאסית ויצירותיו מבוצעות ברחבי העולם בתדירות גבוהה מאי פעם.
הנה קיצור סיפורו של המלחין היהודי הגדול מאהלר:
https://youtu.be/Z0EAjWRRkJw
על מאהלר:
https://youtu.be/4IH5yDNd_tU
והביצוע המלא של הסימפוניה ה-1 של מאהלר בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/eFj9D-Mx31U?long=yes
מאהלר
גוסטב מאהלר (Gustav Mahler) נחשב לאחד המלחינים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ולמנצח תזמורת מהמדרגה הראשונה.
מאהלר נולד ב-7 ביולי 1860 בקאליישט (Kaliště), עיירה קטנה בבוהמיה (כיום צ'כיה), למשפחה יהודית דוברת גרמנית.
מאהלר גדל בעיר איהלאווה (Iglau) במורביה, שם אביו ניהל בית מרזח. כבר בגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי יוצא דופן, ובגיל 15 התקבל לאקדמיה למוסיקה בווינה (Konservatorium der Gesellschaft der Musikfreunde). שם למד פסנתר אצל יוליוס אפשטיין (Julius Epstein), הרמוניה אצל רוברט פוקס (Robert Fuchs), וכן קומפוזיציה.
במקביל שמע הרצאות באוניברסיטת וינה, ובין מכריו נמנה אנטון ברוקנר (Anton Bruckner), שהשפיע עליו עמוקות בתפיסתו הסימפונית.
הקריירה של מאהלר כמנצח הגיעה לפסגה כאשר בשנת 1897 מונה למנהל האמנותי של האופרה הקיסרית בווינה (Hofoper), שנחשבה לאחת ממוקדי האמנות החשובים בעולם.
על מנת לקבל את המינוי, שהיה שמור לנוצרים, המיר מאהלר את דתו לקתוליות - צעד שעורר ויכוחים רבים ושנוי במחלוקת עד היום. במשך עשר שנות כהונתו בווינה (1897-1907) הוא הפך את האופרה למוסד אמנותי יוצא דופן.
הוא אסר על כניסה מאוחרת של קהל לאחר תחילת ההצגה, הוריד את תאורת האולם בזמן ההופעה והפסיק את נוהג ה"קלאקה" (claque) - מחיאות כפיים מתואמות בתשלום שהיו נפוצות באופרה. שינויים אלו עוררו התנגדות עזה, אך הביאו לשינוי עמוק בתרבות הצפייה באופרה.
בסוף 1907 עבר מאהלר לניו יורק, שם ניצח תחילה על המטרופוליטן אופרה (Metropolitan Opera), ומשנת 1909 על הפילהרמונית של ניו יורק (New York Philharmonic), ובכך הפך לאחד המנצחים הבינלאומיים הראשונים של תקופתו.
מאהלר ייחד כל קיץ לחיבור מוסיקה, ואת שאר השנה הקדיש לניצוח. הוא השאיר אחריו 9 סימפוניות מושלמות ועשירית שנותרה בטיוטה בלבד, וכן מחזורי שירים תזמורתיים גדולים.
#יצירותיו הגדולות
הסימפוניה מס' 1 ("הטיטאן") מלאה ברוח אופטימית ומוטיבים מהטבע. הסימפוניה מס' 2 ("תחיית המתים") היא יצירה עצומה המסתיימת בקריאה דרמטית לתחייה ולגאולה עם סולנים ומקהלה.
הסימפוניה מס' 5 ידועה במיוחד בזכות האדג'יאטו (Adagietto) שלה, שהפך לאחד הקטעים האורקסטרליים האהובים ביותר ששימש בסרטו של לוקינו ויסקונטי (Luchino Visconti) "מוות בוונציה" (1971).
הסימפוניה מס' 8 מכונה "סימפוניית האלף" כיוון שבביצוע הבכורה שלה ב-1910 השתתפו למעלה מ-1,000 מבצעים, והסימפוניה מס' 9 נחשבת ליצירתו הבשלה והעמוקה ביותר, מעין פרידה מן החיים.
מבין מחזורי ה"לידר", שירים גרמנים שלו, בולטים במיוחד "שירים על מות ילדים" (Kindertotenlieder), שהולחנו על פי שיריו של פרידריך ריקרט (Friedrich Rückert), כמו גם "שיר האדמה" (Das Lied von der Erde) - מחזור לטנור, קונטרלטו ותזמורת המבוסס על תרגומים גרמניים של שירה סינית קלאסית, שרבים רואים בו את יצירת המופת שלו.
#המשך חייו
בשנת 1902 נשא מאהלר לאשה את אלמה שינדלר (Alma Schindler), שהייתה צעירה ממנו ב-19 שנה ואף היא מלחינה מוכשרת. לצד היותו מלחין דגול, הוא לא היה בעל קל. רעייתו המוכשרת להפליא הייתה מלחינה מחוננת בעצמה ולפני שנישאה לו היא כתבה יצירות נהדרות. אך לאחר שהפכה לאשתו, הוא אסר עליה להמשיך ולהלחין והסירוס המוסיקלי הזה היה כה משמעותי, עד שגם אחרי מותו היא לא הצליחה לשוב ולכתוב עוד מוסיקה.
ואגב מוות, ידוע שאלמה התנגדה בחריפות להלחנת "שירים על מות ילדים" ואמרה שהלחנת שירים על מוות ילדים כשהם עצמם הורים לילדים קטנים היא גורל רע. לצערה, כמה שנים לאחר מכן, מתה בתם הבכורה מריה מקדחת ארגמן ודיפתריה, מה שהיכה את מאהלר מכה קשה.
מכל מקום, נישואיו של מאהלר היו סוערים מאוד. ב-1910 הוא גילה שאלמה מנהלת רומן עם האדריכל ולטר גרופיוס (Walter Gropius), מי שלימים יהיה מייסד הבאוהאוס (Bauhaus). בעקבות המשבר פנה מאהלר לזיגמונד פרויד (Sigmund Freud) אלא שהוא ביטל את הפגישה 3 פעמים לפני שהגיע סוף סוף. הם נפגשו בליידן (Leiden) שבהולנד בקיץ 1910 ושוטטו יחד ברחובות העיר במשך 4 שעות בשיחה פסיכואנליטית שהפכה לאחת מפגישות הייעוץ המפורסמות בהיסטוריה.
ככל הנראה העובדה שבסוף ימיו התנסה מאהלר בתיאוריות של פרויד על הפסיכואנליזה, שינתה אצלו משהו. מומחים גורסים שבסימפוניות שלו הוא החל לחקור את נפש האדם וחשף אותה במוסיקה שלו עד היסוד.
מאהלר נפטר ב-18 במאי 1911 בווינה, בגיל 50, לאחר מחלת לב שממנה סבל בשנותיו האחרונות. לאחר שמת, ביום שלמחרת ההלווייה, שלח פרויד הדגול את החשבון ליורשיו, מחווה שתוארה בלשון המעטה כ"חסרת טאקט במקצת".
מאהלר עמד על הגבול בין שני עולמות: הוא היה הרומנטיקן האחרון שהמשיך את מסורת בטהובן, שוברט וברוקנר, אך במקביל פתח את הדלת בפני המוסיקה המודרנית. ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg) ואנטון וון וברן (Anton von Webern), שפיתחו את הדודקפוניה, ראו במאהלר אב רוחני ומקור השראה מרכזי.
במשך עשרות שנים לאחר מותו הוזנחה למדי המוסיקה של מאהלר, אך בשנות ה-60 של המאה ה-20 - בעיקר הודות לפועלו של המנצח לאונרד ברנשטיין (Leonard Bernstein) - חלה תחייה עצומה של יצירותיו, שהפכו לחלק קבוע מהרפרטואר של תזמורות העולם.
כיום הוא נחשב לאחד מענקי המוסיקה הקלאסית ויצירותיו מבוצעות ברחבי העולם בתדירות גבוהה מאי פעם.
הנה קיצור סיפורו של המלחין היהודי הגדול מאהלר:
https://youtu.be/Z0EAjWRRkJw
על מאהלר:
https://youtu.be/4IH5yDNd_tU
והביצוע המלא של הסימפוניה ה-1 של מאהלר בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/eFj9D-Mx31U?long=yes
