"חוק פרקינסון" (Parkinson's law) הוא חוק שקצת לועג אבל מדייק בהבחנה החברתית שלו, על אופי מילוי המשימות בידי בני-האדם. ההיסטוריון האנגלי נורת'קוט פרקינסון טבע את "חוק פרקינסון" בספר באותו שם שהוא פרסם בשנת 1957.

בספר מסביר המחבר, באופן מחויך אולי אך די מדייק, שמשך הזמן שייקח למלא משימה הוא משך הזמן שיוקצה לה.

כלומר, לבני אדם יש נטייה טבעית להגדיל את כמות הזמן שעליהם להשקיע בהשלמת המטלות שלהם, עד למיצוי הזמן העומד לרשות כל משימה.

לכן, אגב, כדאי לקבוע דד-ליינים קצרים, כלומר לקבע זמנים קצרים יחסית למילוי המשימות ואז לעשות הכל כדי לעמוד בהם, גם אם זה לעצמי וגם אם לעובדים שלי, לחיילים שלי וכדומה.


אגב, אם לא "נלחיץ" בדד-ליינים, הזמן יימרח ויתבזבז. זו הסיבה שלמנהלים גרועים של זמן יש נטייה תמידית להגדיל את מספר העובדים הנדרש למילוי המשימה או הפרויקט. זה נגרם בשל מה שאומר פרקינסון במילים: "העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה".

מכאן נובע, על פי פרקינסון, ש"הביקוש לאמצעי כלשהו, תמיד יגדל כדי להתאים להיצע שלו" (אם יש היצע גדול - הביקוש יתיישר לפיו).

אך אל תבינו מזה שכל שספרו "חוק פרקינסון" אומר הוא שכמות הפקידים בארגון תשאף לגדול, בלי קשר לכמות העבודה שצריך לעשות. ההיסטוריון החכם עוסק בשלל נושאים אחרים במנהל ארגוני.

כך למשל, הוא מאבחן גם שככל שההשקעה הדרושה קטנה יותר, ייקחו תהליכי קבלת החלטות לאישור תקציבים, למשל, הרבה יותר זמן. אישור תקציב להקמת כור גרעיני, לדבריו, ייקח 10 דקות, בעוד שתקציב לבניית סככת אופניים יצריך דיון שיימשך כמה ישיבות.

אבחנה זו ידועה כ"חוק הטריוויאליות של פרקינסון" (מאנגלית: Parkinson's Law of Triviality), או "דוגמת סככת האופניים" (bikeshedding), בה הוא גם גורס שדיונים על נושאים חשובים יסתיימו די מהר, בעוד שדיונים על נושאים פשוטים יכולים להימרח על פני זמן רב.


הנה הסבר על חוק פרקינסון (עברית):

https://youtu.be/5hcA6XVxVVQ


באנגלית:

https://youtu.be/yJxOvzrCPyM


בחור שמציע לנצל את חוק פרקינסון כדי להצליח:

https://youtu.be/o8kIkXtcbTs


ובעצות ניהול הזמן הללו יש דגש על הקצאת זמן לוחצת בשל חוק פרקינסון:

https://youtu.be/iONDebHX9qk