שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו שיא הקרשצ'נדו בבולרו של ראוול?
ה"בולרו" (Bolero) של מוריס ראוול (Maurice Ravel) הוא אחת היצירות המפורסמות ביותר במוסיקה הקלאסית (classical music). הסיבה היא שהוא מחזיק בתואר הקרשצ'נדו (crescendo) הארוך ביותר בתולדות המוסיקה.
אבל מה בדיוק הופך אותו לכזה?
היצירה נמשכת כחמש עשרה דקות, וכל אותן דקות הן עלייה רציפה וחד-משמעית בעוצמה. היא מתחילה בפיאניסימו (pianissimo), כלומר שקטה ביותר, ומסתיימת בפורטיסימו (fortissimo), עוצמת נגינה חזקה מאוד. בין לבין אין ירידות, אין שינויי כיוון, אין הפסקות. זה קרשצ'נדו (crescendo) אחד ארוך מאוד.
הבסיס המוסיקלי של היצירה מפתיע בפשטותו. ראוול (Ravel) בנה אותה על שני נושאים מלודיים בלבד, כל אחד באורך שמונה עשרה תיבות, שחוזרים שוב ושוב לסירוגין. אין פה פיתוח מלודי מסורתי, אין מודולציות מורכבות, אין הפתעות הרמוניות. החומר המוסיקלי נשאר קבוע כמעט לחלוטין מהתחלה ועד הסוף.
מה שכן משתנה זו העוצמה והדרך שבה היא נבנית היא מה שמייחד את הבולרו. במקום לבקש מהנגנים לנגן חזק יותר, המלחין ראוול הוסיף כלים בהדרגה. היצירה פותחת בחליל בודד ואז מצטרפים אליו בהדרגה קלרינט, פגוט, סקסופון, כלי נשיפה ממתכת, מיתרים ועוד, עד שהתזמורת כולה משתתפת בשיא היצירה, ה"קלימקס" התזמורתי המרשים. כל כלי חדש מוסיף שכבת עוצמה נוספת והתוצאה היא עלייה והתחזקות איטית אך בלתי נמנעת.
מתחת לכל זה נשמע ה"אוסטינטו" (ostinato), מקצב קבוע שמנוגן בתוף הסנר וחוזר על עצמו מאות פעמים לאורך היצירה. התבנית הקצבית הזו, ממש כמו פעימת לב שאינה משתנה, מספקת את הבסיס היציב שמולו מתרחשת העלייה הדינמית.
מוריס ראוול עצמו הגדיר את היצירה כניסוי. לדבריו, אין כאן ניגודים ואין המצאה, מלבד התכנית עצמה והאופן שבו היא מבוצעת. המטרה הייתה ליצור משהו חדש, לא מלודיה שמתפתחת, אלא תחושה של מתח שבנוי רק מהדרגתיות של העלייה בעוצמה.
התוצאה היא יצירה שמושכת את הקהל למסע של חמש עשרה דקות שבסופו הוא מגיע לנקודת שבירה מוסיקלית. זה מה שהופך את ה"בולרו" של ראוול לקרשצ'נדו הארוך ביותר בהיסטוריה של המוסיקה.
וזה לא רק משום שהוא ארוך בזמן, אלא משום שהוא מבוסס כולו על תבנית אחת, עם רעיון יחיד ופשוט - של עלייה רציפה בעוצמה, מבלי לסטות ממנו לרגע.
הנה קצרצר על הבולרו של ראוול (מסך מלא):
https://youtu.be/9E2zePdFaoU
ביצוע שממחיש את ההתגברות בקנה מידה של המשתתפים:
https://youtu.be/V7kPvxnNWFg
בהופעה:
https://youtu.be/LwLABSm0yYc
קטע מהבולרו במחול מודרני של שחר בנימיני:
https://youtu.be/j_Z-NdERhoc
ביצוע כאילו ספונטני בקניון:
https://youtu.be/ILNDWCLVnpw
ועוד פלאש מוב:
https://youtu.be/IsF53JpBMlk
מהו האימפרסיוניזם בתולדות האמנות?
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
כך נולד סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/vxqejE-66lA
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
מצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
וסיפורו של זרם האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/3jhHX_tpy70?long=yes
למה נזרק המלחין קלוד דביסי מהאקדמיה?
קשה ודאי להאמין אבל המלחין קלוד דביוסי (Debussy) נזרק מהאקדמיה בפריז מפני שחיבר במהלך לימודיו יצירה שהכילה קווינטות מקבילות ועמד על כך שהמהלך הוא חיוני ליצירה.
מוריו השמרניים, למדו ולימדו שהולכת קולות בקווינטות מקבילות היא אסורה בתכלית וכך גם באוקטבות מקבילות. זה היה חוק הרמיני שנשאר מאז הרנסנס והבארוק, אבל לדעת דביסי ומוסיקאים שיבואו בעתיד בעקבותיו, היה מיושן ולא רלוונטי למאה ה-19.
זה החל כשבצעירותו ביקר דביוסי בניו יורק וקלט את הרעיונות ההרמוניים והסולמות של הג'אז המוקדם, סגנון מוסיקלי צעיר שהלך באותה תקופה ונעשה פופולרי.
מכאן מתחיל המלחין הצרפתי לכתוב ולשלב במוסיקה שלו מלודיות בסולם הפנטטוני. הסולם המוסיקלי הזה הוא סולם שמקורו בשירה עממית שבטית מאפריקה. לארצות הברית הוא מגיע עם העבדים. עוד סולם הוא סולם הטונים השלמים, שיהפוך לאחד המרכיבים של המוסיקה האימפרסיוניסטית, ז'אנר שדביסי הוא מהמרכזיים בו.
בהמשך המאה ה-20, אגב, יתהפך התהליך של ההשפעה ויעבוד בכיוון השני לגמרי. מלחיני ג'אז כמו ביל אוונס, הרבי הנקוק ואפילו צ'ארלי פרקר, יושפעו מדביוסי בחזרה. כך שניתן לראות בדביסי את אחד מהמלחינים הקלאסיים החשובים גם להתפתחות הג'אז וגם להתפתחות המוסיקה המודרנית גם יחד.
הנה קיצור חייו של קלוד דביוסי:
https://youtu.be/LGR5gCxhlVw
קיצור השפעת המוסיקה של דביסי על ג'אז ומוסיקה קלה:
https://youtu.be/TZyWP3n6Omw
מהיצירות האהובות של דביסי בנגינת הפסנתרן הנודע מנחם פרסלר - "קלייר של הירח":
https://youtu.be/-Bxpm0EmOMU
הערבסקה המפורסמת מספר 1 של דביסי מועברת לגרוב של ג'אז:
https://youtu.be/42FmgGpWQis
וכשלוש שעות של המוסיקה של קלוד דביסי:
https://youtu.be/VRYRgA8Zbuo?long=yes
מוסיקה אימפרסיוניסטית
ה"בולרו" (Bolero) של מוריס ראוול (Maurice Ravel) הוא אחת היצירות המפורסמות ביותר במוסיקה הקלאסית (classical music). הסיבה היא שהוא מחזיק בתואר הקרשצ'נדו (crescendo) הארוך ביותר בתולדות המוסיקה.
אבל מה בדיוק הופך אותו לכזה?
היצירה נמשכת כחמש עשרה דקות, וכל אותן דקות הן עלייה רציפה וחד-משמעית בעוצמה. היא מתחילה בפיאניסימו (pianissimo), כלומר שקטה ביותר, ומסתיימת בפורטיסימו (fortissimo), עוצמת נגינה חזקה מאוד. בין לבין אין ירידות, אין שינויי כיוון, אין הפסקות. זה קרשצ'נדו (crescendo) אחד ארוך מאוד.
הבסיס המוסיקלי של היצירה מפתיע בפשטותו. ראוול (Ravel) בנה אותה על שני נושאים מלודיים בלבד, כל אחד באורך שמונה עשרה תיבות, שחוזרים שוב ושוב לסירוגין. אין פה פיתוח מלודי מסורתי, אין מודולציות מורכבות, אין הפתעות הרמוניות. החומר המוסיקלי נשאר קבוע כמעט לחלוטין מהתחלה ועד הסוף.
מה שכן משתנה זו העוצמה והדרך שבה היא נבנית היא מה שמייחד את הבולרו. במקום לבקש מהנגנים לנגן חזק יותר, המלחין ראוול הוסיף כלים בהדרגה. היצירה פותחת בחליל בודד ואז מצטרפים אליו בהדרגה קלרינט, פגוט, סקסופון, כלי נשיפה ממתכת, מיתרים ועוד, עד שהתזמורת כולה משתתפת בשיא היצירה, ה"קלימקס" התזמורתי המרשים. כל כלי חדש מוסיף שכבת עוצמה נוספת והתוצאה היא עלייה והתחזקות איטית אך בלתי נמנעת.
מתחת לכל זה נשמע ה"אוסטינטו" (ostinato), מקצב קבוע שמנוגן בתוף הסנר וחוזר על עצמו מאות פעמים לאורך היצירה. התבנית הקצבית הזו, ממש כמו פעימת לב שאינה משתנה, מספקת את הבסיס היציב שמולו מתרחשת העלייה הדינמית.
מוריס ראוול עצמו הגדיר את היצירה כניסוי. לדבריו, אין כאן ניגודים ואין המצאה, מלבד התכנית עצמה והאופן שבו היא מבוצעת. המטרה הייתה ליצור משהו חדש, לא מלודיה שמתפתחת, אלא תחושה של מתח שבנוי רק מהדרגתיות של העלייה בעוצמה.
התוצאה היא יצירה שמושכת את הקהל למסע של חמש עשרה דקות שבסופו הוא מגיע לנקודת שבירה מוסיקלית. זה מה שהופך את ה"בולרו" של ראוול לקרשצ'נדו הארוך ביותר בהיסטוריה של המוסיקה.
וזה לא רק משום שהוא ארוך בזמן, אלא משום שהוא מבוסס כולו על תבנית אחת, עם רעיון יחיד ופשוט - של עלייה רציפה בעוצמה, מבלי לסטות ממנו לרגע.
הנה קצרצר על הבולרו של ראוול (מסך מלא):
https://youtu.be/9E2zePdFaoU
ביצוע שממחיש את ההתגברות בקנה מידה של המשתתפים:
https://youtu.be/V7kPvxnNWFg
בהופעה:
https://youtu.be/LwLABSm0yYc
קטע מהבולרו במחול מודרני של שחר בנימיני:
https://youtu.be/j_Z-NdERhoc
ביצוע כאילו ספונטני בקניון:
https://youtu.be/ILNDWCLVnpw
ועוד פלאש מוב:
https://youtu.be/IsF53JpBMlk
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
כך נולד סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/vxqejE-66lA
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
מצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
וסיפורו של זרם האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/3jhHX_tpy70?long=yes
קשה ודאי להאמין אבל המלחין קלוד דביוסי (Debussy) נזרק מהאקדמיה בפריז מפני שחיבר במהלך לימודיו יצירה שהכילה קווינטות מקבילות ועמד על כך שהמהלך הוא חיוני ליצירה.
מוריו השמרניים, למדו ולימדו שהולכת קולות בקווינטות מקבילות היא אסורה בתכלית וכך גם באוקטבות מקבילות. זה היה חוק הרמיני שנשאר מאז הרנסנס והבארוק, אבל לדעת דביסי ומוסיקאים שיבואו בעתיד בעקבותיו, היה מיושן ולא רלוונטי למאה ה-19.
זה החל כשבצעירותו ביקר דביוסי בניו יורק וקלט את הרעיונות ההרמוניים והסולמות של הג'אז המוקדם, סגנון מוסיקלי צעיר שהלך באותה תקופה ונעשה פופולרי.
מכאן מתחיל המלחין הצרפתי לכתוב ולשלב במוסיקה שלו מלודיות בסולם הפנטטוני. הסולם המוסיקלי הזה הוא סולם שמקורו בשירה עממית שבטית מאפריקה. לארצות הברית הוא מגיע עם העבדים. עוד סולם הוא סולם הטונים השלמים, שיהפוך לאחד המרכיבים של המוסיקה האימפרסיוניסטית, ז'אנר שדביסי הוא מהמרכזיים בו.
בהמשך המאה ה-20, אגב, יתהפך התהליך של ההשפעה ויעבוד בכיוון השני לגמרי. מלחיני ג'אז כמו ביל אוונס, הרבי הנקוק ואפילו צ'ארלי פרקר, יושפעו מדביוסי בחזרה. כך שניתן לראות בדביסי את אחד מהמלחינים הקלאסיים החשובים גם להתפתחות הג'אז וגם להתפתחות המוסיקה המודרנית גם יחד.
הנה קיצור חייו של קלוד דביוסי:
https://youtu.be/LGR5gCxhlVw
קיצור השפעת המוסיקה של דביסי על ג'אז ומוסיקה קלה:
https://youtu.be/TZyWP3n6Omw
מהיצירות האהובות של דביסי בנגינת הפסנתרן הנודע מנחם פרסלר - "קלייר של הירח":
https://youtu.be/-Bxpm0EmOMU
הערבסקה המפורסמת מספר 1 של דביסי מועברת לגרוב של ג'אז:
https://youtu.be/42FmgGpWQis
וכשלוש שעות של המוסיקה של קלוד דביסי:
https://youtu.be/VRYRgA8Zbuo?long=yes
