שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה זה באלט?
הבאלט, או בלט (ballet), הוא סגנון מחול עדין וקלאסי שהתפתח לראשונה בצרפת, בחצר המלך לואי ה-14. במשך כ-500 השנים שלאחר מכן הוצג הבאלט כליווי לאופרות ולקונצרטים של מוסיקה קלאסית.
את הבלט מלווה עד היום מוסיקה קלאסית, לרוב בליווי תזמורת שלמה.
רק בתחילת המאה ה-19 החלו מלחינים לכתוב יצירות מחול לבלט, כולל יצירות מעולות וחשובות כמו "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי והמחול "ציפור האש" של סטרווינסקי.
כך התפתח הבאלט והפך לסגנון אמנותי מוביל בתרבות המערבית. כיום קיימות להקות באלט חשובות בעולם כולו, כמו להקת "הבולשוי בלט" ו"הניו-יורק סיטי באלט".
הנה סיפורו ההיסטורי של הבאלט (מתורגם):
https://youtu.be/OEekFTj5PvU
ריקוד באלט קלאסי מתוך "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי:
http://youtu.be/ILIaLxpgAOY
סיום "אגם הברבורים" היפה:
http://youtu.be/SXJawzOLS3k
מעט מהחזרות על ריקוד בלט שכזה:
http://youtu.be/VTmGlaJABNA?t=8s
ופירוט של מגוון תנועות הבאלט:
https://youtu.be/-ySi-8HVRZc?long=yes
מה הפך את ג'יזל לבלט מסעיר?
הבלט ג'יזל (Giselle) הוא אחד מהאהובים בעולם הבלט. זהו בלט מסוף המאה ה-19 שמכיל איכרים ואצילים, נימפות ורוחות של נערות צעירות שנזנחות על ידי אהוביהן. סיפורו הקשה עוסק באהבה בלתי-אפשרית שסופה מוות. מחול של רוחות נשים צעירות שמצויות בנופים חלומיים של יער, מבלי שזכו לממש את אהבתן.
אלא שבלט זה הוא בעל משמעות חברתית עמוקה הרבה יותר. זאת משום שג'יזל היא בת איכרים שפותתה בידי אלברכט ואותו אהבה. כדי לפתותה התחזה אלברכט לאיכר, אבל הוא בעצם אציל המאורס לבת מעמדו.
כשג'יזל מגלה את בגידתו, היא מתה ומצטרפת לוויליס, אלה הן רוחות הרפאים של הנערות שאהוביהן זנחו אותן. אלה מחוללות בשעות שבין חצות הליל לעלות השחר ומתנקמות בכל גבר שנקלע למקום, על ידי כך שהן רוקדות עימו עד שהוא מותש ומת.
אבל ג'יזל עצמה מתעלה על יצר הנקם ונמנעת מלהתיש את אלברכט, שבא אל קברה שבלב היער. היא רוקדת איתו אבל נמנעת מלהתיש אותו עד מוות, חוזרת אל קיברה ומשוחררת לעולמים מהשפעתן של הוויליס. הא עמדה במבחן אהבת האמת ואלברכט נותר לבד בצערו ובבדידותו מאהובתו המתה.
חוץ מביטוי לאהבה גדולה, יש בבלט הזה ביקורת גלויה על החברה המעמדית של התקופה, שלא מאפשרת לשתי הדמויות הראשיות לממש את אהבתן. הביקורת היא גם על היחסים הלא-שוויוניים שיוצרים תלות של האישה בגבר.
הנה היא ג'יזל (עם סקירה)
http://youtu.be/3TLSrI_hXEw
ריקוד זוגי מתוך "ג'יזל":
http://youtu.be/ql3o-1eSdbQ
והנה היער המכושף?:
http://youtu.be/C4jl-Uf8A84
מהן תנוחות הערבסק בבאלט?
ראיתם פעם רקדני באלט שעומדים על רגל אחת, רגלם השנייה מורמת לאחור בקו ישר ואלגנטי והיד מונפת קדימה ויוצרת קשת מרהיבה?
זוהי עֲרַבֶּסְק (Arabesque), אחת התנוחות המוכרות ביותר בבאלט הקלאסי.
הרקדנים עומדים על רגל אחת בעוד הרגל השנייה מורמת לאחור במתיחה מלאה ויוצרת קו ארוך ורציף. כל זה כשהזרועות מושטות קדימה בתיאום עם הרגליים, כשהגוף יוצר קשת חיננית - מקצות אצבעות הרגל ועד קצות אצבעות היד.
השם עצמו נלקח מעולם האמנות - המונח מתאר במקור דפוסים מתפתלים וקווים זורמים בעיצוב מורי (Moorish), שהופיעו באדריכלות של צפון אפריקה וספרד.
האיטלקי קרלו בלאסיס (Carlo Blasis) היה הראשון שהחיל את המונח על בלט ב-1820, כשהוא טען שהתנוחה מזכירה דמויות בפסלי תבליט קלאסיים ובפרסקות של רפאל.
#תנוחות הערבסק
בשיטת וגנובה (Vaganova) הרוסית מוכרות ארבע תנוחות ערבסק בסיסיות, כאשר ההבדלים ביניהן נעוצים במיקום הידיים, בכיוון הגוף ביחס לקהל ובגובה הרגל המורמת.
בשיטה של האקדמיה המלכותית לריקוד (Royal Academy of Dance) מקובלות שלוש צורות עיקריות. התנוחה יכולה להתבצע על כל כף הרגל (פַּרְטֶר) או על קצות האצבעות (en pointe). גובה הרגל המורמת נע בין 45 מעלות ל-90 מעלות, כשבתנוחה המתקדמת ערבסק פנשה (arabesque penchée) הרגל מגיעה לזווית גדולה יותר מ-90 מעלות והגוף נוטה קדימה לאיזון.
גלינה קקישבה (Galina Kekisheva), סולנית לשעבר של בלט קירוב שלמדה עם אגריפינה וגנובה, העלתה בשנים האחרונות ביקורת מעניינת על המגמה המודרנית - לדבריה, רקדנים בימינו מתמקדים בגובה הערבסק על חשבון הקו היפה והיכולת לעבור לתנוחות אחרות.
מורים מספרים על רקדנית שתקעה בתנוחת ערבסק על קצות האצבעות במהלך הופעה ונאלצה ללחוש לבן זוגה בחיוך "תוציא אותי מזה, אני לא יכולה לרדת!"
#ממלכת הצללים מהבלט "לה באיאדר"
הערבסק המפורסם ביותר מופיע בסצנת "ממלכת הצללים" (Kingdom of the Shades) מהבלט "לה באיאדר" (La Bayadère) בכוריאוגרפיה של מריוס פטיפה (Marius Petipa) - 32 רקדניות לבושות לבן יורדות אחת אחת במדרון ומבצעות ערבסק חוזר בתנועה מהפנטת שנחשבת לאחת מיצירות המופת של הבאלט הקלאסי.
סדרת הערבסקות המרהיבות ותובעניות מבחינה טכנית מדגימה את עוצמת הקורפוס דה בלט ואת יופיה של הכוריאוגרפיה של פטיפה.
מדובר ברצף של צעדים לתוך ערבסק פליה (arabesque plié), ואז שני צעדים נוספים - תנועה פשוטה לכאורה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים ויוצרת אפקט מהפנט המבטא את הנצח.
"לה באיידר" (La Bayadère) הוא בלט רוסי איקוני מהמאה ה-19 שהוצג במקור בתיאטרון הבולשוי בסנט פטרסבורג בשנת 1877. מאז הוא הוצג באופן קבוע בברית המועצות. במערב כמעט ולא הכירו אותו, עד שלהקת הבלט קירוב יצאה לסיבוב הופעות עם סצנת ממלכת הצללים בשנת 1961.
הכל על הערבסק:
https://youtu.be/6h9vlH0sVi4
הנה הערבסק באמנות הבאלט:
https://youtu.be/SmRrfm1ihGg
כך עושים את הערבסק:
https://youtu.be/99dCcB5Unmo
על סצנת הערבסקות ב"לה באיאדר":
https://youtu.be/KH6r4_V6Lfk
"ממלכת הצללים" מתוך הבלט "לה באיאדר":
https://youtu.be/XaD36CvfPFM?long=yes
וכך מתאמנות עליו רקדניות הבלט המלכותי:
https://youtu.be/x5c1Lw_GTao?long=yes
מהי ההיסטוריה של ריקוד הבאלט?
ההגדרה של מחול היא כל ריקוד המיועד לביצוע מול קהל, כולל על מסך כלשהו, כמו טלוויזיה וקולנוע. מכאן שהמחול הוא אמנות. והבלט (ballet), או באלט, נחשב לצורת המחול הוותיקה ביותר של התרבות המערבית.
תולדות הבלט מתחילים בתקופת הרנסאנס, באיטלקיה של המאה ה-15. לאחר מכן אימצו אותו בחצר של המלכה קטרינה דה מדיצ'י והבלט, שעדיין לא נקרא כך, התפשט באיטליה.
מכאן הגיע המחול המסוגנן והעדין לצרפת, בה גם זכה בשם הזה. המעניין הוא שהמילה בצרפתית "בלט" מקורה במילה האיטלקית "balleto" שמשמעותה ריקוד קטן, או הקטנה של המילה "ballo", בלטינית "לרקוד".
אחרי איטליה וצרפת יצא ריקוד הבלט והפך לפופולרי בכל אירופה. הוא הגיע גם לרוסיה, בה הוא התקבל בהתלהבות אמנותית רבה והתפתח לרמות גבוהות במיוחד של איכות והשקעה. בימינו מדברים על להקות הבלט הרוסיות בתור להקות בלט אולי הטובות ביותר בעולם.
אם עד אז שימש הבלט בעיקר כליווי לקונצרטים של מוזיקה קלאסית או אופרה, בתחילת המאה ה-19 החלו לכתוב מחזות שהבלט עמד במרכזם, כאמנות עיקרית ועצמאית. אז גם גדל מספר הרקדנים בהתמדה והבלט התפתח יותר ויותר.
ובתקופה הרומנטית הפכה רוסיה לפעילה מאוד בעולם הבלט. הוקמו בה אז לא מעט להקות בלט ונוצרו כוראוגרפיות מעולות ליצירות מוזיקליות שכתבו מלחינים רוסיים, בעיקר צ'ייקובסקי.
בין היצירות שנכתבו לבלט היו "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.
לאופנה החדשה מצטרפים גם מלחינים בצרפת, כמו ליאו דליב, המתחילים באותה תקופה לכתוב גם הם מוסיקה לבלט. אליהם יצטרפו גם ראוול, דביסי וקלוד סאטי הצרפתים.
בתחילת מאה ה-20 יכתוב מוסיקה חדשנית לבלט גם המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי. חשובה במיוחד המוסיקה שכתב למחולות של דיאגילב "ציפור האש" ו"פולחן האביב" שלו. המוסיקה שלו עוררה הרבה מחלוקת אך בהמשך יצרה שינוי במוסיקה כולה והייתה הבסיס למוסיקה המודרנית.
במהלך אמצע המאה ה-20 הפך הבלט בהדרגה מאמנות שממנה נהנים בעיקר בני המעמד הגבוה, לכזו הנפתחת בהדרגה לקהל הרחב.
במהלך המאה הזו תרמה התפתחות הבלט להפיכתו לסגנון אמנותי מהמרכזיים בתרבות המערבית. בין להקות הבלט המובילות כיום בעולם נמצאות להקות "הבולשוי בלט" ו"הניו-יורק סיטי באלט".
הנה סיפורו ההיסטורי של הבאלט (מתורגם):
https://youtu.be/OEekFTj5PvU
מצגת על תולדות הבאלט:
https://youtu.be/5aJheLRReE8
וסקירה היסטורית של ההיסטוריה של הבאלט:
https://youtu.be/2GwEY7TWm7Y
מה מיוחד בסנקאי ג'וקו?
להקת הבּוּטוֹ היפאנית סנקאי ג'וקו היא להקה שמתמחה בתיאטרון-מחול. הלהקה יושבת בפאריס ואחת לשנתיים מייצרת מופע מחול חדש. סנקאי ג'וקו ידועה במחול המודרני שלה, המבוסס על מוטיבים יפאניים בצירוף אלמנטים של ריקוד עכשווי.
בּוּטוֹ (במלרע) הוא זרם יפאני של תיאטרון-מחול. זהו הסגנון האקזוטי והמרתק של הלהקה ואותו היא מפיצה בעולם כולו.
הנה ריקוד מתוך המחול "טובארי" מאת להקת המחול סנקאי ג'וקו:
http://youtu.be/NdwL27NzIVg
עוד רגעים מתוך המופעים של רקדני סנקאי ג'וקו:
http://youtu.be/gw8FOuw6_UU
וריקוד נוסף ומהפנט של חברי סנקאי ג'וקו:
http://youtu.be/1qjSNWE4iQQ
מהו סיבוב הפירואט בבלט?
הפִּירוּאֶט (Pirouette) הוא אחד הסיבובים המרהיבים ביותר בבאלט. רקדן או רקדנית מסתובבים על רגל אחת, לעיתים מבצעים מספר סיבובים רצופים שנראים כמעט בלתי אפשריים מבחינה פיזית. המילה פירואט מגיעה מהצרפתית והיא מתארת תנועה שבה הגוף מסתובב במלואו סביב ציר אנכי, כשרגל אחת משמשת כנקודת עיגון והשנייה מורמת למיקום קבוע.
רקדנים מתחילים לומדים תחילה את הפירואט הבסיסי, שמבוצע בדרך כלל בתנוחת רְטִירֶה (Retiré). בתנוחה זו הרגל המורמת מתקפלת כך שכף הרגל נוגעת בברך של רגל התמיכה. זה הפירואט הראשוני שמתרגלים במשך חודשים ולעיתים שנים לפני שעוברים לווריאציות מורכבות יותר. הקושי הגדול ביותר בפירואט הבסיסי הוא שמירה על היציבות והאיזון תוך כדי סיבוב, כשהגוף צריך להישאר ממורכז מעל רגל אחת.
גְרָאן פִּירוּאֶט (Grand Pirouette) הוא פירואט מתקדם שמבוצע כשהרגל המורמת נמצאת בגובה גבוה יותר ובתנוחה מושטת. זה יכול להיות בעמידה אַ לַה סְקוֹנְד (À la Seconde), כשהרגל פרושה לצד בגובה 90 מעלות או יותר, או בעמידה אַרַבֶּסְק (Arabesque), כשהרגל מושטת לאחור. גראן פירואט דורשים כוח רב בשרירי הליבה, שליטה מושלמת באיזון, וטכניקה מדויקת של ספוטינג (Spotting), שזו השמירה על מבט קבוע בנקודה אחת כדי למנוע סחרחורת.
תהליך האימון על פירואטים הוא הדרגתי וממושך. רקדנים מתאמנים תחילה על סיבוב יחיד, חוזרים על התנועה עשרות פעמים בכל שיעור עד שהגוף זוכר אותה באופן אוטומטי. רק לאחר שליטה מושלמת בסיבוב יחיד עוברים לסיבוב כפול, ואז משולש ומעלה. חלק מהתרגול מתבצע ליד המוט, שם יש תמיכה נוספת, וחלק במרכז האולם ללא כל עזרה חיצונית.
השלבים הטכניים של הכנה לפירואט הם מדויקים ביותר. התנועה מתחילה בְּאַן פָאס (En Face), כלומר עמידה מול הקהל בתנוחה פתוחה. משם יורדים לְדֶמִי פְּלִיֶּה (Demi-Plié), שזו כפיפה חלקית של הברכיים, תנוחה שמאפשרת לרקדן לצבור תנופה ואנרגיה לסיבוב. הכפיפה צריכה להיות שקטה ומבוקרת, עם שמירה על הגב ישר והכתפיים למטה.
מהדמי פליה הרקדן עולה בתנועה אחת חלקה לתנוחת רְטִירֶה (Retiré), כשהרגל העובדת מתקפלת ועולה לברך של רגל התמיכה. בו זמנית מתבצע הסיבוב עצמו, כשהראש הוא האחרון שעוזב את הכיוון המקורי והראשון שמגיע לכיוון החדש. טכניקת הספוטינג הזו היא שמונעת סחרחורת ומאפשרת לרקדן לבצע מספר סיבובים רצופים.
סיום הפירואט מתבצע כשהרגל נסגרת מאחור לעמידה בְּדֶמִי פְּלִיֶּה עם אֶפּוֹלְמָן קְרוֹאָזֶה (Épaulement Croisé). אפולמן קרואזה היא תנוחה אלכסונית שבה הגוף מסובב מעט ביחס לקהל, הכתפיים והראש מכוונים בזווית שיוצרת עומק ואלגנטיות. הכפיפה בסיום הפירואט משמשת כספוג שסופג את האנרגיה של הסיבוב ומאפשרת עצירה חלקה ומבוקרת.
אנקדוטה מעניינת על פירואטים קשורה למיכאיל בארישניקוב (Mikhail Baryshnikov), שנחשב לאחד הרקדנים הגדולים בהיסטוריה. בארישניקוב היה מסוגל לבצע פירואטים רצופים מרובים במופעים שלו, ונודע בעיקר בשליטה המושלמת והדיוק שלו. כשנשאל איך הוא משיג דיוק כזה, הוא אמר שהסוד הוא לא בכוח אלא בשליטה מושלמת בציר הגוף ובמיקוד מנטלי מוחלט. הוא התאמן על כל פירואט כאילו זה הפעם הראשונה, גם אחרי עשרות שנות ניסיון.
רקדנים רבים מתארים את תחושת הפירואט המושלם כרגע של חוסר משקל, כאילו הזמן עצר לשנייה. זה הרגע שבו הטכניקה הופכת לאמנות, כשהשליטה הפיזית משתלבת עם הביטוי האמנותי ליצירת תנועה שנראית מרחפת ונטולת מאמץ, למרות השנים של עבודה קשה שעומדות מאחוריה.
כך עושים פירואט (עברית):
https://youtu.be/hyzZSORmLFg
רקדניות צעירות מתרגלות פירואטים:
https://youtu.be/3T5AvGY8H1E
הדרכה נוספת לפירואט בדקה:
https://youtu.be/GIng1xdzxl8
וכך נראה פירואט מרהיב:
https://youtu.be/Fo250jmBl6I
מהן עמידות היסוד של הבאלט הקלאסי?
עמידות היסוד של הבאלט הקלאסי
(Ballet positions) הן שפה גופנית מדויקת שהתגבשה לאורך מאות שנים. כשרקדנית בוגרת מבצעת את התנועות שלה בזרימה שנראית כה טבעית היא למעשה מסתמכת על מערכת קפדנית של 5 עמידות בסיסיות לרגליים (feet positions) ועמידות משלימות לזרועות (Feet positions), שקיבלו את צורתן המקודדת במאה ה-17 בצרפת.
פייר בושאן (Pierre Beauchamp), מי שהיה רקדן החצר של לואי ה-14 ומנהל האקדמיה המלכותית למוסיקה קידד והגדיר את העמידות שכבר נהגו באופן פחות פורמלי. לואי עצמו היה רקדן נלהב שרקד בבלטים בחצר וכשהיה בן 14 הופיע בתפקידים כמו השמש באופרה בלט שנקראה "בלט דה לה נווי" (Ballet de la Nuit), ביצוע שהפך אותו לסמל השמש המלכותי שליווה אותו לאורך חייו.
העמידה הראשונה (First Position) היא נקודת המוצא. שתי הרגליים צמודות כשהעקבים נוגעים זה בזה והבהונות פונות החוצה בזווית רחבה ככל האפשר, לעתים עד 90 מעלות ובמקצועיים גם עד 140 מעלות. זוהי העמידה המאתגרת ביותר למתחילים משום שהיא דורשת סיבוב של הירך החוצה מהמפרק, תנועה שנקראת טרנאאוט (turnout) והיא אבן היסוד של כל טכניקת הבאלט.
העמידה השנייה (Second Position) דומה לראשונה אך הרגליים מרוחקות זו מזו במרחק של כ-30 סנטימטרים תוך שמירה על אותו סיבוב חיצוני.
העמידה השלישית (Third Position) מציבה את עקב רגל אחת אל אמצע כף הרגל השנייה כששתיהן ממשיכות לפנות החוצה. עמידה זו פחות נפוצה בהוראה המודרנית אך עדיין נלמדת באולפנים רבים כשלב ביניים.
העמידה הרביעית (Fourth Position) דורשת הצבה של רגל אחת מול השנייה במרחק של כצעד קטן כשהעקב של הרגל הקדמית מיושרת מול בהונות הרגל האחורית. קיימות 2 גרסאות של עמידה זו, הפתוחה (ouverte) והצלובה (croisée) שבה הרגל הקדמית מוצלבת מעט לכיוון מרכז הגוף.
העמידה החמישית (Fifth Position) היא המורכבת ביותר כששתי הרגליים צמודות לחלוטין וכל עקב נוגע בבסיס בהונות הרגל השנייה.
מעבר לעמידות הרגליים קיימים מצבי הזרועות שמשתנות מעט בין האסכולות השונות. המסורת הרוסית משתמשת ב-3 עמידות בסיסיות ממוספרות בנוסף לעמידת ההכנה (preparatory position).
המסורת הצרפתית והאיטלקית מציעות מערכות עם מספר גדול יותר של מצבי זרועות. העמידות הבסיסיות כוללות את עמידת ההכנה שבה הזרועות מעוגלות מעט מול הגוף בגובה הטבור, העמידה הראשונה (First) שבה הזרועות מורמות מעט יותר לגובה בית החזה, העמידה השנייה (Second) שבה הזרועות פרושות לצדדים בגובה הכתפיים והעמידה השלישית (Third) או החמישית (Fifth) לפי האסכולה שבה הזרועות מורמות מעל הראש במעגל עדין.
כל אסכולה פיתחה וריאציות משלה אך העקרון המרכזי נשאר זהה - הזרועות תמיד מעוגלות במתינות ואף פעם לא נעולות לחלוטין במרפק.
אגריפינה ואגנובה (Agrippina Vaganova) רקדנית ומורה רוסית מהמאה ה-20 פיתחה שיטת הוראה משלה שמשלבת אלמנטים מהאסכולות הצרפתית והאיטלקית והרוסית. היא הייתה ידועה בדרישות המחמירות שלה מתלמידיה ובמיוחד בבדיקת העמידה החמישית. סיפור מפורסם מספר שהיא נהגה לעבור בין התלמידות בכיתה ולבדוק את הצמידות של העמידה בכך שניסתה להחליק את האצבע בין הרגליים, אם האצבע עברה התלמידה קיבלה מכה קלה במקל עץ על הירך.
רקדנים ורקדניות באלט מתחילים את אימונם מגיל צעיר מאוד ומבלים שנים בשכלול העמידות הבסיסיות הללו. מה שנראה פשוט לעין הצופה דורש למעשה שליטה שרירית מדויקת, גמישות יוצאת דופן ומודעות גופנית עמוקה. העמידות הללו הן הדקדוק של שפת הבאלט וכל תנועה מורכבת במופע מתחילה ומסתיימת באחת מהן.
הנה 5 העמידות של כפות הרגליים (ללא מילים):
https://youtu.be/1fSa3ESmA1s
הסבר על עמידות כפות הרגליים:
https://youtu.be/PwHoT40Es7I
הנה מצבי הזרועות:
https://youtu.be/S5HwZJQ8NuA
ופירוט 5 מצבי הזרועות:
https://youtu.be/87qF6UGrG9o
הבאלט, או בלט (ballet), הוא סגנון מחול עדין וקלאסי שהתפתח לראשונה בצרפת, בחצר המלך לואי ה-14. במשך כ-500 השנים שלאחר מכן הוצג הבאלט כליווי לאופרות ולקונצרטים של מוסיקה קלאסית.
את הבלט מלווה עד היום מוסיקה קלאסית, לרוב בליווי תזמורת שלמה.
רק בתחילת המאה ה-19 החלו מלחינים לכתוב יצירות מחול לבלט, כולל יצירות מעולות וחשובות כמו "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי והמחול "ציפור האש" של סטרווינסקי.
כך התפתח הבאלט והפך לסגנון אמנותי מוביל בתרבות המערבית. כיום קיימות להקות באלט חשובות בעולם כולו, כמו להקת "הבולשוי בלט" ו"הניו-יורק סיטי באלט".
הנה סיפורו ההיסטורי של הבאלט (מתורגם):
https://youtu.be/OEekFTj5PvU
ריקוד באלט קלאסי מתוך "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי:
http://youtu.be/ILIaLxpgAOY
סיום "אגם הברבורים" היפה:
http://youtu.be/SXJawzOLS3k
מעט מהחזרות על ריקוד בלט שכזה:
http://youtu.be/VTmGlaJABNA?t=8s
ופירוט של מגוון תנועות הבאלט:
https://youtu.be/-ySi-8HVRZc?long=yes
הבלט ג'יזל (Giselle) הוא אחד מהאהובים בעולם הבלט. זהו בלט מסוף המאה ה-19 שמכיל איכרים ואצילים, נימפות ורוחות של נערות צעירות שנזנחות על ידי אהוביהן. סיפורו הקשה עוסק באהבה בלתי-אפשרית שסופה מוות. מחול של רוחות נשים צעירות שמצויות בנופים חלומיים של יער, מבלי שזכו לממש את אהבתן.
אלא שבלט זה הוא בעל משמעות חברתית עמוקה הרבה יותר. זאת משום שג'יזל היא בת איכרים שפותתה בידי אלברכט ואותו אהבה. כדי לפתותה התחזה אלברכט לאיכר, אבל הוא בעצם אציל המאורס לבת מעמדו.
כשג'יזל מגלה את בגידתו, היא מתה ומצטרפת לוויליס, אלה הן רוחות הרפאים של הנערות שאהוביהן זנחו אותן. אלה מחוללות בשעות שבין חצות הליל לעלות השחר ומתנקמות בכל גבר שנקלע למקום, על ידי כך שהן רוקדות עימו עד שהוא מותש ומת.
אבל ג'יזל עצמה מתעלה על יצר הנקם ונמנעת מלהתיש את אלברכט, שבא אל קברה שבלב היער. היא רוקדת איתו אבל נמנעת מלהתיש אותו עד מוות, חוזרת אל קיברה ומשוחררת לעולמים מהשפעתן של הוויליס. הא עמדה במבחן אהבת האמת ואלברכט נותר לבד בצערו ובבדידותו מאהובתו המתה.
חוץ מביטוי לאהבה גדולה, יש בבלט הזה ביקורת גלויה על החברה המעמדית של התקופה, שלא מאפשרת לשתי הדמויות הראשיות לממש את אהבתן. הביקורת היא גם על היחסים הלא-שוויוניים שיוצרים תלות של האישה בגבר.
הנה היא ג'יזל (עם סקירה)
http://youtu.be/3TLSrI_hXEw
ריקוד זוגי מתוך "ג'יזל":
http://youtu.be/ql3o-1eSdbQ
והנה היער המכושף?:
http://youtu.be/C4jl-Uf8A84
ראיתם פעם רקדני באלט שעומדים על רגל אחת, רגלם השנייה מורמת לאחור בקו ישר ואלגנטי והיד מונפת קדימה ויוצרת קשת מרהיבה?
זוהי עֲרַבֶּסְק (Arabesque), אחת התנוחות המוכרות ביותר בבאלט הקלאסי.
הרקדנים עומדים על רגל אחת בעוד הרגל השנייה מורמת לאחור במתיחה מלאה ויוצרת קו ארוך ורציף. כל זה כשהזרועות מושטות קדימה בתיאום עם הרגליים, כשהגוף יוצר קשת חיננית - מקצות אצבעות הרגל ועד קצות אצבעות היד.
השם עצמו נלקח מעולם האמנות - המונח מתאר במקור דפוסים מתפתלים וקווים זורמים בעיצוב מורי (Moorish), שהופיעו באדריכלות של צפון אפריקה וספרד.
האיטלקי קרלו בלאסיס (Carlo Blasis) היה הראשון שהחיל את המונח על בלט ב-1820, כשהוא טען שהתנוחה מזכירה דמויות בפסלי תבליט קלאסיים ובפרסקות של רפאל.
#תנוחות הערבסק
בשיטת וגנובה (Vaganova) הרוסית מוכרות ארבע תנוחות ערבסק בסיסיות, כאשר ההבדלים ביניהן נעוצים במיקום הידיים, בכיוון הגוף ביחס לקהל ובגובה הרגל המורמת.
בשיטה של האקדמיה המלכותית לריקוד (Royal Academy of Dance) מקובלות שלוש צורות עיקריות. התנוחה יכולה להתבצע על כל כף הרגל (פַּרְטֶר) או על קצות האצבעות (en pointe). גובה הרגל המורמת נע בין 45 מעלות ל-90 מעלות, כשבתנוחה המתקדמת ערבסק פנשה (arabesque penchée) הרגל מגיעה לזווית גדולה יותר מ-90 מעלות והגוף נוטה קדימה לאיזון.
גלינה קקישבה (Galina Kekisheva), סולנית לשעבר של בלט קירוב שלמדה עם אגריפינה וגנובה, העלתה בשנים האחרונות ביקורת מעניינת על המגמה המודרנית - לדבריה, רקדנים בימינו מתמקדים בגובה הערבסק על חשבון הקו היפה והיכולת לעבור לתנוחות אחרות.
מורים מספרים על רקדנית שתקעה בתנוחת ערבסק על קצות האצבעות במהלך הופעה ונאלצה ללחוש לבן זוגה בחיוך "תוציא אותי מזה, אני לא יכולה לרדת!"
#ממלכת הצללים מהבלט "לה באיאדר"
הערבסק המפורסם ביותר מופיע בסצנת "ממלכת הצללים" (Kingdom of the Shades) מהבלט "לה באיאדר" (La Bayadère) בכוריאוגרפיה של מריוס פטיפה (Marius Petipa) - 32 רקדניות לבושות לבן יורדות אחת אחת במדרון ומבצעות ערבסק חוזר בתנועה מהפנטת שנחשבת לאחת מיצירות המופת של הבאלט הקלאסי.
סדרת הערבסקות המרהיבות ותובעניות מבחינה טכנית מדגימה את עוצמת הקורפוס דה בלט ואת יופיה של הכוריאוגרפיה של פטיפה.
מדובר ברצף של צעדים לתוך ערבסק פליה (arabesque plié), ואז שני צעדים נוספים - תנועה פשוטה לכאורה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים ויוצרת אפקט מהפנט המבטא את הנצח.
"לה באיידר" (La Bayadère) הוא בלט רוסי איקוני מהמאה ה-19 שהוצג במקור בתיאטרון הבולשוי בסנט פטרסבורג בשנת 1877. מאז הוא הוצג באופן קבוע בברית המועצות. במערב כמעט ולא הכירו אותו, עד שלהקת הבלט קירוב יצאה לסיבוב הופעות עם סצנת ממלכת הצללים בשנת 1961.
הכל על הערבסק:
https://youtu.be/6h9vlH0sVi4
הנה הערבסק באמנות הבאלט:
https://youtu.be/SmRrfm1ihGg
כך עושים את הערבסק:
https://youtu.be/99dCcB5Unmo
על סצנת הערבסקות ב"לה באיאדר":
https://youtu.be/KH6r4_V6Lfk
"ממלכת הצללים" מתוך הבלט "לה באיאדר":
https://youtu.be/XaD36CvfPFM?long=yes
וכך מתאמנות עליו רקדניות הבלט המלכותי:
https://youtu.be/x5c1Lw_GTao?long=yes
ההגדרה של מחול היא כל ריקוד המיועד לביצוע מול קהל, כולל על מסך כלשהו, כמו טלוויזיה וקולנוע. מכאן שהמחול הוא אמנות. והבלט (ballet), או באלט, נחשב לצורת המחול הוותיקה ביותר של התרבות המערבית.
תולדות הבלט מתחילים בתקופת הרנסאנס, באיטלקיה של המאה ה-15. לאחר מכן אימצו אותו בחצר של המלכה קטרינה דה מדיצ'י והבלט, שעדיין לא נקרא כך, התפשט באיטליה.
מכאן הגיע המחול המסוגנן והעדין לצרפת, בה גם זכה בשם הזה. המעניין הוא שהמילה בצרפתית "בלט" מקורה במילה האיטלקית "balleto" שמשמעותה ריקוד קטן, או הקטנה של המילה "ballo", בלטינית "לרקוד".
אחרי איטליה וצרפת יצא ריקוד הבלט והפך לפופולרי בכל אירופה. הוא הגיע גם לרוסיה, בה הוא התקבל בהתלהבות אמנותית רבה והתפתח לרמות גבוהות במיוחד של איכות והשקעה. בימינו מדברים על להקות הבלט הרוסיות בתור להקות בלט אולי הטובות ביותר בעולם.
אם עד אז שימש הבלט בעיקר כליווי לקונצרטים של מוזיקה קלאסית או אופרה, בתחילת המאה ה-19 החלו לכתוב מחזות שהבלט עמד במרכזם, כאמנות עיקרית ועצמאית. אז גם גדל מספר הרקדנים בהתמדה והבלט התפתח יותר ויותר.
ובתקופה הרומנטית הפכה רוסיה לפעילה מאוד בעולם הבלט. הוקמו בה אז לא מעט להקות בלט ונוצרו כוראוגרפיות מעולות ליצירות מוזיקליות שכתבו מלחינים רוסיים, בעיקר צ'ייקובסקי.
בין היצירות שנכתבו לבלט היו "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.
לאופנה החדשה מצטרפים גם מלחינים בצרפת, כמו ליאו דליב, המתחילים באותה תקופה לכתוב גם הם מוסיקה לבלט. אליהם יצטרפו גם ראוול, דביסי וקלוד סאטי הצרפתים.
בתחילת מאה ה-20 יכתוב מוסיקה חדשנית לבלט גם המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי. חשובה במיוחד המוסיקה שכתב למחולות של דיאגילב "ציפור האש" ו"פולחן האביב" שלו. המוסיקה שלו עוררה הרבה מחלוקת אך בהמשך יצרה שינוי במוסיקה כולה והייתה הבסיס למוסיקה המודרנית.
במהלך אמצע המאה ה-20 הפך הבלט בהדרגה מאמנות שממנה נהנים בעיקר בני המעמד הגבוה, לכזו הנפתחת בהדרגה לקהל הרחב.
במהלך המאה הזו תרמה התפתחות הבלט להפיכתו לסגנון אמנותי מהמרכזיים בתרבות המערבית. בין להקות הבלט המובילות כיום בעולם נמצאות להקות "הבולשוי בלט" ו"הניו-יורק סיטי באלט".
הנה סיפורו ההיסטורי של הבאלט (מתורגם):
https://youtu.be/OEekFTj5PvU
מצגת על תולדות הבאלט:
https://youtu.be/5aJheLRReE8
וסקירה היסטורית של ההיסטוריה של הבאלט:
https://youtu.be/2GwEY7TWm7Y
מחול אמנותי
להקת הבּוּטוֹ היפאנית סנקאי ג'וקו היא להקה שמתמחה בתיאטרון-מחול. הלהקה יושבת בפאריס ואחת לשנתיים מייצרת מופע מחול חדש. סנקאי ג'וקו ידועה במחול המודרני שלה, המבוסס על מוטיבים יפאניים בצירוף אלמנטים של ריקוד עכשווי.
בּוּטוֹ (במלרע) הוא זרם יפאני של תיאטרון-מחול. זהו הסגנון האקזוטי והמרתק של הלהקה ואותו היא מפיצה בעולם כולו.
הנה ריקוד מתוך המחול "טובארי" מאת להקת המחול סנקאי ג'וקו:
http://youtu.be/NdwL27NzIVg
עוד רגעים מתוך המופעים של רקדני סנקאי ג'וקו:
http://youtu.be/gw8FOuw6_UU
וריקוד נוסף ומהפנט של חברי סנקאי ג'וקו:
http://youtu.be/1qjSNWE4iQQ
הפִּירוּאֶט (Pirouette) הוא אחד הסיבובים המרהיבים ביותר בבאלט. רקדן או רקדנית מסתובבים על רגל אחת, לעיתים מבצעים מספר סיבובים רצופים שנראים כמעט בלתי אפשריים מבחינה פיזית. המילה פירואט מגיעה מהצרפתית והיא מתארת תנועה שבה הגוף מסתובב במלואו סביב ציר אנכי, כשרגל אחת משמשת כנקודת עיגון והשנייה מורמת למיקום קבוע.
רקדנים מתחילים לומדים תחילה את הפירואט הבסיסי, שמבוצע בדרך כלל בתנוחת רְטִירֶה (Retiré). בתנוחה זו הרגל המורמת מתקפלת כך שכף הרגל נוגעת בברך של רגל התמיכה. זה הפירואט הראשוני שמתרגלים במשך חודשים ולעיתים שנים לפני שעוברים לווריאציות מורכבות יותר. הקושי הגדול ביותר בפירואט הבסיסי הוא שמירה על היציבות והאיזון תוך כדי סיבוב, כשהגוף צריך להישאר ממורכז מעל רגל אחת.
גְרָאן פִּירוּאֶט (Grand Pirouette) הוא פירואט מתקדם שמבוצע כשהרגל המורמת נמצאת בגובה גבוה יותר ובתנוחה מושטת. זה יכול להיות בעמידה אַ לַה סְקוֹנְד (À la Seconde), כשהרגל פרושה לצד בגובה 90 מעלות או יותר, או בעמידה אַרַבֶּסְק (Arabesque), כשהרגל מושטת לאחור. גראן פירואט דורשים כוח רב בשרירי הליבה, שליטה מושלמת באיזון, וטכניקה מדויקת של ספוטינג (Spotting), שזו השמירה על מבט קבוע בנקודה אחת כדי למנוע סחרחורת.
תהליך האימון על פירואטים הוא הדרגתי וממושך. רקדנים מתאמנים תחילה על סיבוב יחיד, חוזרים על התנועה עשרות פעמים בכל שיעור עד שהגוף זוכר אותה באופן אוטומטי. רק לאחר שליטה מושלמת בסיבוב יחיד עוברים לסיבוב כפול, ואז משולש ומעלה. חלק מהתרגול מתבצע ליד המוט, שם יש תמיכה נוספת, וחלק במרכז האולם ללא כל עזרה חיצונית.
השלבים הטכניים של הכנה לפירואט הם מדויקים ביותר. התנועה מתחילה בְּאַן פָאס (En Face), כלומר עמידה מול הקהל בתנוחה פתוחה. משם יורדים לְדֶמִי פְּלִיֶּה (Demi-Plié), שזו כפיפה חלקית של הברכיים, תנוחה שמאפשרת לרקדן לצבור תנופה ואנרגיה לסיבוב. הכפיפה צריכה להיות שקטה ומבוקרת, עם שמירה על הגב ישר והכתפיים למטה.
מהדמי פליה הרקדן עולה בתנועה אחת חלקה לתנוחת רְטִירֶה (Retiré), כשהרגל העובדת מתקפלת ועולה לברך של רגל התמיכה. בו זמנית מתבצע הסיבוב עצמו, כשהראש הוא האחרון שעוזב את הכיוון המקורי והראשון שמגיע לכיוון החדש. טכניקת הספוטינג הזו היא שמונעת סחרחורת ומאפשרת לרקדן לבצע מספר סיבובים רצופים.
סיום הפירואט מתבצע כשהרגל נסגרת מאחור לעמידה בְּדֶמִי פְּלִיֶּה עם אֶפּוֹלְמָן קְרוֹאָזֶה (Épaulement Croisé). אפולמן קרואזה היא תנוחה אלכסונית שבה הגוף מסובב מעט ביחס לקהל, הכתפיים והראש מכוונים בזווית שיוצרת עומק ואלגנטיות. הכפיפה בסיום הפירואט משמשת כספוג שסופג את האנרגיה של הסיבוב ומאפשרת עצירה חלקה ומבוקרת.
אנקדוטה מעניינת על פירואטים קשורה למיכאיל בארישניקוב (Mikhail Baryshnikov), שנחשב לאחד הרקדנים הגדולים בהיסטוריה. בארישניקוב היה מסוגל לבצע פירואטים רצופים מרובים במופעים שלו, ונודע בעיקר בשליטה המושלמת והדיוק שלו. כשנשאל איך הוא משיג דיוק כזה, הוא אמר שהסוד הוא לא בכוח אלא בשליטה מושלמת בציר הגוף ובמיקוד מנטלי מוחלט. הוא התאמן על כל פירואט כאילו זה הפעם הראשונה, גם אחרי עשרות שנות ניסיון.
רקדנים רבים מתארים את תחושת הפירואט המושלם כרגע של חוסר משקל, כאילו הזמן עצר לשנייה. זה הרגע שבו הטכניקה הופכת לאמנות, כשהשליטה הפיזית משתלבת עם הביטוי האמנותי ליצירת תנועה שנראית מרחפת ונטולת מאמץ, למרות השנים של עבודה קשה שעומדות מאחוריה.
כך עושים פירואט (עברית):
https://youtu.be/hyzZSORmLFg
רקדניות צעירות מתרגלות פירואטים:
https://youtu.be/3T5AvGY8H1E
הדרכה נוספת לפירואט בדקה:
https://youtu.be/GIng1xdzxl8
וכך נראה פירואט מרהיב:
https://youtu.be/Fo250jmBl6I
עמידות היסוד של הבאלט הקלאסי
(Ballet positions) הן שפה גופנית מדויקת שהתגבשה לאורך מאות שנים. כשרקדנית בוגרת מבצעת את התנועות שלה בזרימה שנראית כה טבעית היא למעשה מסתמכת על מערכת קפדנית של 5 עמידות בסיסיות לרגליים (feet positions) ועמידות משלימות לזרועות (Feet positions), שקיבלו את צורתן המקודדת במאה ה-17 בצרפת.
פייר בושאן (Pierre Beauchamp), מי שהיה רקדן החצר של לואי ה-14 ומנהל האקדמיה המלכותית למוסיקה קידד והגדיר את העמידות שכבר נהגו באופן פחות פורמלי. לואי עצמו היה רקדן נלהב שרקד בבלטים בחצר וכשהיה בן 14 הופיע בתפקידים כמו השמש באופרה בלט שנקראה "בלט דה לה נווי" (Ballet de la Nuit), ביצוע שהפך אותו לסמל השמש המלכותי שליווה אותו לאורך חייו.
העמידה הראשונה (First Position) היא נקודת המוצא. שתי הרגליים צמודות כשהעקבים נוגעים זה בזה והבהונות פונות החוצה בזווית רחבה ככל האפשר, לעתים עד 90 מעלות ובמקצועיים גם עד 140 מעלות. זוהי העמידה המאתגרת ביותר למתחילים משום שהיא דורשת סיבוב של הירך החוצה מהמפרק, תנועה שנקראת טרנאאוט (turnout) והיא אבן היסוד של כל טכניקת הבאלט.
העמידה השנייה (Second Position) דומה לראשונה אך הרגליים מרוחקות זו מזו במרחק של כ-30 סנטימטרים תוך שמירה על אותו סיבוב חיצוני.
העמידה השלישית (Third Position) מציבה את עקב רגל אחת אל אמצע כף הרגל השנייה כששתיהן ממשיכות לפנות החוצה. עמידה זו פחות נפוצה בהוראה המודרנית אך עדיין נלמדת באולפנים רבים כשלב ביניים.
העמידה הרביעית (Fourth Position) דורשת הצבה של רגל אחת מול השנייה במרחק של כצעד קטן כשהעקב של הרגל הקדמית מיושרת מול בהונות הרגל האחורית. קיימות 2 גרסאות של עמידה זו, הפתוחה (ouverte) והצלובה (croisée) שבה הרגל הקדמית מוצלבת מעט לכיוון מרכז הגוף.
העמידה החמישית (Fifth Position) היא המורכבת ביותר כששתי הרגליים צמודות לחלוטין וכל עקב נוגע בבסיס בהונות הרגל השנייה.
מעבר לעמידות הרגליים קיימים מצבי הזרועות שמשתנות מעט בין האסכולות השונות. המסורת הרוסית משתמשת ב-3 עמידות בסיסיות ממוספרות בנוסף לעמידת ההכנה (preparatory position).
המסורת הצרפתית והאיטלקית מציעות מערכות עם מספר גדול יותר של מצבי זרועות. העמידות הבסיסיות כוללות את עמידת ההכנה שבה הזרועות מעוגלות מעט מול הגוף בגובה הטבור, העמידה הראשונה (First) שבה הזרועות מורמות מעט יותר לגובה בית החזה, העמידה השנייה (Second) שבה הזרועות פרושות לצדדים בגובה הכתפיים והעמידה השלישית (Third) או החמישית (Fifth) לפי האסכולה שבה הזרועות מורמות מעל הראש במעגל עדין.
כל אסכולה פיתחה וריאציות משלה אך העקרון המרכזי נשאר זהה - הזרועות תמיד מעוגלות במתינות ואף פעם לא נעולות לחלוטין במרפק.
אגריפינה ואגנובה (Agrippina Vaganova) רקדנית ומורה רוסית מהמאה ה-20 פיתחה שיטת הוראה משלה שמשלבת אלמנטים מהאסכולות הצרפתית והאיטלקית והרוסית. היא הייתה ידועה בדרישות המחמירות שלה מתלמידיה ובמיוחד בבדיקת העמידה החמישית. סיפור מפורסם מספר שהיא נהגה לעבור בין התלמידות בכיתה ולבדוק את הצמידות של העמידה בכך שניסתה להחליק את האצבע בין הרגליים, אם האצבע עברה התלמידה קיבלה מכה קלה במקל עץ על הירך.
רקדנים ורקדניות באלט מתחילים את אימונם מגיל צעיר מאוד ומבלים שנים בשכלול העמידות הבסיסיות הללו. מה שנראה פשוט לעין הצופה דורש למעשה שליטה שרירית מדויקת, גמישות יוצאת דופן ומודעות גופנית עמוקה. העמידות הללו הן הדקדוק של שפת הבאלט וכל תנועה מורכבת במופע מתחילה ומסתיימת באחת מהן.
הנה 5 העמידות של כפות הרגליים (ללא מילים):
https://youtu.be/1fSa3ESmA1s
הסבר על עמידות כפות הרגליים:
https://youtu.be/PwHoT40Es7I
הנה מצבי הזרועות:
https://youtu.be/S5HwZJQ8NuA
ופירוט 5 מצבי הזרועות:
https://youtu.be/87qF6UGrG9o
