כולם יודעים שהדמעות מלוחות. אביב גפן כתב פעם "כשעצובים הולכים לים, לכן הים מלוח..." אבל למה הדמעות עצמן מלוחות?

המלח בדמעות, שיוצא מעינינו כשאנו בוכים, מצוי למעשה בכל נוזלי הגוף. בכל יום אנו מגירים מעינינו יותר מרבע קילו של דמעות! - הדמעות הללו מורכבות אמנם בעיקר ממים, שתופסים בהן 98%, אבל יש בהן גם גלוקוז, מעין פחמימה של חד-סוכר, ומלחים. אחד מהמלחים הללו, אגב, הוא מלח זהה למלח הבישול... הרבה נתרן יש לנו בבכי.

המלח הזה לא קיים רק בדמעות שלנו אלא נמצא בריכוז דומה גם בדם וממש כמו הדם, נסו לטעום, גם הדמעות מלוחות, כי הן ספוגות במלחים.

למלח, ממש כמו למים, יש תפקיד חיוני בגופנו, בתנאי שהוא בכמות מתאימה כמובן. המלח מסייע לאיברי הגוף לפעול היטב, בין השאר כי הוא מחסל חיידקים יעיל ביותר.

אבל מאיפה הסיכון לחיידקים בעיניים דווקא?

אכן, כמו כל גופנו, מעת לעת באות גם העיניים שלנו במגע עם עצמים זרים. למעשה, זה קורה ללא הפסקה, מה שמעורר חשש לא קטן מזיהומים בעין האנושית הרגישה כל כך. אבל כאן תפקידו של הנוזל המלוח שהעיניים מפרישות, אותן דמעות שעליהן אנו מדברים. באמצעות המלח הודפות הדמעות את החיידקים, שעלולים להסתנן מאותם עצמים לא נקיים, אל הקרנית העדינה של העין ואל שאר חלקי העיניים הרגישות כל כך.

המלח שבדמעותינו מחסל מיד את החיידקים וכך הוא שומר על העיניים היקרות והחשובות לנו. מה שאומר שאנו יכולים בקלות לקרוא לדמעות שלנו "מאבטחות העיניים" ולומר להן תודה בכל יום מחדש.

אגב, כמו בכל תחום מוזר, בשנים האחרונות נפוצו באינטרנט ידיעות על חברה בריטית שמשווקת צנצנות עם מלחים שהופקו מדמעות אנושיות. לא נמצאו תשובות חותכות לגבי רצינות המיזם ואמינותו, אבל אם חשקתם במעט מלח דמעות אמיתי ויש לכם כמה לירות שטרלינג פנויות, אז נראה שהגוגל שלכם ממתין שתחפשו בו...


הסבר לדמעות המלוחות (עברית) :

https://youtu.be/sJSgXkzF-Vc


על הדמעות השונות (מתורגם):

https://youtu.be/keMF8YzQoRM


הסבר לילדים:

https://youtu.be/WzgE4MhJfPw


ושיר על המלח שבדמעותיה, של זמרת הקאנטרי האמריקאית דולי פארטון:

https://youtu.be/sOzNJ9quibc

מנהג הים (Custom of the sea) הוא שמו של מנהג לא קל ששרר בעולם הימאות, אחד הקיצוניים בעולם התרבותי, אבל כזה שמיושם במצב של אין ברירה.

מדובר במצב שבו ניצולי ספינה שורדים בלב ים, ללא כל מזון או במצב שבו המזון פשוט נגמר. כדי לשרוד עושים ביניהם הגרלה והמנצחים אוכלים את בשרו של המפסיד.

אצל הימאים מנהג הים הוא די נדיר. בוודאי שהפנייה לקניבליזם אינה פשוטה, קשה מאוד מבחינה מוסרית וחברתית והיא גם מעשה פלילי. אבל הם מיישמים אותה בלית ברירה, בתנאים של הגרלה הוגנת ועל מנת להציל את שאר חברי הקבוצה ממוות בטוח של כולם.


#מנהג הים אצל ציידי הלווייתנים של "אסקס"
בשנת 1820, לאחר שצוות מיומן של ציידי לווייתנים ניסה לצוד חברים מלהקתו, נגח ופגע לווייתן אימתני בספינתם של ציידי הלווייתנים "אסקס" והטביע אותה.

סיפורה של הספינה האומללה הזו, אגב, יהיה לימים אחד ממקורות ההשראה לספר "מובי דיק", שיכתוב הסופר הרמן מלוויל.

הספינה שקעה די מהר וכ-20 מלחים נטשו אותה ומצאו את עצמם מתנודדים על גלי הים, כשהם ישובים ב-3 סירות הצלה, במרחק של כ-4,000 קילומטרים מהחוף הקרוב.

הם החלו לשוט ללא מטרה מוגדרת ובשלב מסוים הם הגיעו ועלו על אי קטן ונטוש, האי הנדרסון. היום האי הזה הוא אחד מאיי פיטקרן השייכים לבריטניה.

די מהר המזון על האי נגמר והניצולים החלו לסבול רעב שכלל והחמיר מיום ליום. בשלב מסוים המלחים החלו למות בזה אחר זה. לאחר שהגיעו למסקנה שהמוות כך בטוח, הם החליטו בלא ברירה אחרת, להטיל גורל ביניהם מי ייאכל בידי האחרים. הגרלה נוספת נועדה לקבוע מי יהרוג את המלח שהפסיד ויהפוך בכך למזונם של חבריו.

עד שניצלו, על ידי ספינה שעברה במקום, באפריל 1821, הספיקו הניצולים לאכול את בשרם של 7 מחבריהם המלחים.


הנה מנהג הים כפי שניצלו אנשים ששטו בסירה וחבריהם מתו ונאכלו כדי לשרוד:

http://youtu.be/XZ_r4RfShK8?t=2m29s


ואמן המצייר את מנהג הים המזעזע:

http://youtu.be/pOdjOT4iVQU

ימאי או מלח הוא איש שעובד על אוניה. הימאים יוצאים להפלגות ארוכות ויכולים לחיות רחוק מהבית גם חודשים ארוכים.

מדי פעם, כשאוניה מגיעה ועוגנת בנמל כלשהו, הימאים יורדים אל הנמל ואל העיר, מבלים מעט, שותים, אוכלים ומכירים תושבים ו... כן, גם נשים מקומיות, ולבסוף חוזרים לאוניה שלהם.

אחת לכמה חודשים בהם היו הימאים בהפלגות ארוכות, הם מקבלים חופשה. הימאי מגיע אז הביתה ונהנה מחופשה מעט יותר ארוכה. הוא מבלה עם משפחתו ואז שב לאוניה, לשיט חדש וארוך נוסף.


הנה הימאים שעל ספינה מתקרבים הביתה (עברית):

http://youtu.be/RLhUU-FCOvw