ג'ון קייג' הוא אולי המלחין האמריקאי פורץ הדרך ביותר במאה ה-20.

הוא היה חדשן בלתי רגיל ותרם או היה חלוץ במגוון זרמים של המוסיקה המודרנית, כולל המינימליזם, המוסיקה הקונספטואלית, המוסיקה האקראית ועוד.

קראו מעט על עבודותיו ופריצות הדרך המוסיקליות שלו באאוריקה בתגית "ג'ון קייג'".


הנה ג'ון קייג' והמוסיקה שלו:

http://youtu.be/KoRNWFVPaas


אריה שכתב ג'ון קייג' - יצירה לקול יחיד:

http://youtu.be/8UGKgNDVYNc


"הדפס צמיג של מכונית" היא יצירה ויזואלית של רוברט ראושנברג, שעשה עם ג'ון קייג':

https://youtu.be/u7M6LQJnGcA

לאחר שארנולד שנברג המציא את טכניקת ההלחנה של 12 הצלילים, המשיכו תלמידיו המצטיינים אנטון וברן ואלבן ברג לפתח את שורת הצלילים שלו - הסריה. המוסיקה הסריאלית שלהם הלכה והתפתחה ונעשתה חמורה ונוקשה בהוראות שלה יותר ויותר. בהדרגה החלו להחיל את הטכניקה הסריאלית לא רק על גבהי הצלילים, אלא גם על המקצבים, העוצמה ודרכי הפקת הצליל. המוסיקה הסריאלית של שנברג ותלמידיו הפכה ל"סריאליזם טוטאלי" - שיטה קפדנית וכמעט קיצונית בדרישותיה מהמלחינים ומהמאזינים.

היו מלחינים כמו פְּיֵיר בּוּלֶז, שהתפתחו מהמוסיקה הסריאלית החמורה הזו לסגנונות חדשים, כמו מוסיקה קונקרטית ומוסיקה אלקטרו-אקוסטית.


הנה וריאציות אופוס 27 של אנטון וברן משנת 1936 בביצוע גלן גולד:

https://youtu.be/F9WGuRresCs


יצירה מ-1957 בשיטת הסריאליזם הטוטאלי מאת המלחין מילטון באביט:

http://youtu.be/HRJ_eUJACu8


קטע מהיצירה "הפטיש ללא אוּמָן" של פייר בולז:

http://youtu.be/h5MSVRDeslY?t=19s


והקונצ'רטו המופתי לכינור של אלבן ברג, לזכר מאנון גרופיוס, בתם של אלמה מאהלר ומייסד הבאוהאוס וולטר גרופיוס שמתה בגיל 18 - "לזכר מלאך":

https://youtu.be/ldvZ1EVUYxA?long=yes

ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg) היה המלחין ששבר את המסורת המוסיקלית הקלאסית כמעט לבדו.

שנברג שבתחילת דרכו, ב-1899, הלחין מוסיקה בסגנון הרומנטי המקובל בתקופתו, חש עם הזמן שהשפה המוסיקלית הזו מיצתה את עצמה. הוא שבר את המסורת והמציא בשנת 1920 שיטה חדשה לכתוב מוסיקה.

היא נקראה "השיטה הדודקפונית" או "שיטת 12 הטונים". זו הייתה שיטה מהפכנית ויצרה מוסיקה שעבור מרבית חובבי המוסיקה הקלאסית הייתה קשה להאזנה והרעידה את המסורת המוסיקלית כולה.

היום קוראים לה מוסיקה מודרנית, אבל אז קראו לזה מוסיקה, אך עבטר המאזינים ה"רגילים" היא פשוט לא נשמעה כמוסיקה.

שיטת 12 הטונים המהפכנית הייתה כל כך לא רגילה. זו שיטה ליצירת מוסיקה לא-טונלית (בלי צלילים חשובים ומרכזיים), שבה כל הצלילים זהים בחשיבותם ואין בה סולם מוסיקלי.

את הסולם החליפה הסריה - סדרת הצלילים בת 12 הצלילים, שהיא מעין נושא בסיסי ליצירה, תחליף לסולם המוסיקלי המוכר, כמו סולם מינור, סולם מז'ור ושאר המודוסים. כל אלו נזנחו לגמרי אצל שנברג.

כל היצירה במוסיקה הדודקפונית מבוססת על חזרות של השורה הזו כולה. אין לחזור על צליל מחוץ להופעתו בשורה, אין צליל שמובלט על ידי חזרות מרובות ואין מהלכים מוסיקליים שמובילים לצלילים כאלה. שנברג גם קבע שאין להשתמש בחלקים מהשורה לבדם או לפרק אותה.

כמו שאתם כבר מבינים השורה, הסריה, היא החשובה ביותר בשיטת הדודקפוניה. זו הייתה מהפכה וארנולד שנברג הוביל אותה.


הנה מעט על תולדות חייו של שנברג:

https://youtu.be/8agu-501670


מדוע נשמעת המוסיקה שלו כך?

https://youtu.be/9jqyU5oCZuQ


מהיצירות הראשונות של שנברג שלא היו טונליות - 6 קטעים זעירים לפסנתר אופוס 19:

http://youtu.be/YWQAw7XSkDY


המחזת "פיירו הסהרורי" האקספרסיוניסטי שכתב בשנת 1912:

http://youtu.be/u6LyYdSQQAQ


מוסיקה לפסנתר של שנברג, שנכתבה בשיטת 12 הטונים - מוסיקה דודקפונית בביצוע גלן גולד:

http://youtu.be/AGLTeRQ-Nf0


ומוסיקה שלו לעוגב:

https://youtu.be/Ql6hVL0nmyU

"מהפנטת, מטאפיסית, רוחנית, מחווטת מחדש את הקשרים בין תאי העצב במוח, מנגנת את העתיד" - המוסיקה שלו כבר קיבלה את כל שמות התואר והסופרלטיבים האפשריים ויש רבים שרואים בו את המלחין הגדול ביותר שחי כיום. פיליפ גלאס (Philip Glass) הוא אכן אחד המלחינים הנערצים ומהמוסיקאים הגדולים במאה ה-20.

גלאס הוא מלחין יהודי, שאמנם נולד בבולטימור שבארצות הברית אבל להורים יהודים שהיגרו שנים מעטות לפני כן מליטא, לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. היה לו ולהוריו מזל גדול, כי מרבית יהודי ליטא נרצחו בשואה.

גלאס הוא חלק מהזרם המינימליסטי, לצד מלחינים אמריקאים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך ומלחינים ממזרח אירופה דוגמת ליגֶטי, פֶּנדֶרֶצקי ואַרווֹ פֵּארְט מאסטוניה.

כשרונו מדהים. בגיל 15 הוא כבר סיים את התיכון ומיהר להרשם ללימודי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטת שיקגו. אבל גאון נשאר גאון ודי מהר הוא נרשם ללימודי המוסיקה בבית הספר ג'וליארד. במהלך לימודיו פיליפ הצעיר היה צריך להתפרנס אז הוא החל לעבוד בעבודות שונות ומשונות, כדי לממן את לימודיו. בין השאר הוא עבד בחברת הובלות, באינסטלציה ועל גבי מנוף. כשעבד בתור נהג מונית בניו-יורק, הוא כבר החל לפרסם את יצירותיו. האגדה מספרת שיום אחרי הבכורה של האופרה שלו, "איינשטיין על החוף", במטרופוליטן בניו יורק, הוא הסיע במונית שלו נוסעת מבוגרת שאמרה לו, אחרי שראתה את שמו על הלוחית, ש"יש לך שם זהה למלחין מפורסם ששמעתי אתמול אופרה שלו"... בפעם אחרת מצא עצמו עושה עבודת אינסטלציה עבור לקוח שהתגלה כלא פחות מהמבקר של המגזין "Time". כשהמבקר זיהה אותו והתפלא שהקומפוזיטור הגאון הוא שמחבר לו את מדיח הכלים לצנרת, גלאס אישר ורק ביקש בנימוס מהלקוח הנדהם לתת לו לסיים את העבודה...

אגב, רובם של אותם מבקרים לא עשו לו חיים קלים בתחילת הדרך. מרבית מבקרי המוסיקה הקלאסית ראו ב"מינימליזם" סוג של עינוי. החזרה על תבנית שוב ושוב, עם מעט מאד שינויים במעגל האינסופי של מה שאנו מכנים כיום Loop הייתה בעיניהם בזויה. מבקר אחד כתב פעם שהאזנה למוסיקה של גלאס היא סוג של מזוכיזם וכשזה נגמר, מרגישים הקלה נהדרת...

מבקר אחר הזמין פעם את קוראיו לחשוב מה היה קורה אם בטהובן היה חוזר שוב ושוב, לאורך כל הקריירה שלו, רק על ההתחלה של סונטת אור ירח...

את השמות של המבקרים הללו איש אינו זוכר. גלאס, לעומתם, הפך לאגדה. בתחילת שנות ה-80 הוא מיזג את המוסיקה המודרנית שלו, עם מוסיקת הפופ, באלבום פורץ הדרך "GlassWorks". כמו אנדי וורהול וליכטנשטיין הוא הצליח להכניס את מוסיקת הפופ בדלת הקדמית, לעולם המוסיקה "הרצינית" של המאה ה-20. במקביל הוא גם הלחין את הפסקול לסרט הקולנוע המהפנט "הנבואה", בו המוסיקה ליוותה מראות מצולמים מרהיבים וערוכים בתחכום ובשינויי מהירות ואופי, שיצרו לה מראה עתידני, כמעט פילוסופי. אחר-כך באו הקונצ'רטי שלו והפסקול המטורף ביופיו לסרט "השעות", על סיפוריהן המקבילים של 3 נשים אובדניות ודכאוניות, אחת מהן היא הסופרת האגדית וירג'יניה וולף. הדיכאון לא נשמע מעולם כל כך יפה ופיוטי.

אבל גלאס, כמו השרברב שהוא היה בתחילת הדרך, נשאר גם כמוסיקאי נערץ, אותו אדם צנוע ולא מתנשא, שלא מרים את קולו ולא פיתח מניירות של כוכב, כמו רבים במעמדו. הוא רואה בעצמו יהודי בודהיסטי ומעורב במאבק העולמי למען עצמאותה של טיבט ושחרורה מהשלטון הסיני. הוא התחתן שוב ושוב, 5 פעמים בינתיים, עושה ילדים, אהבה ומקפיד על תזונה שלא מן החי, אבל לא מטיף לאחרים. פשוט בן אדם. מלחין גדול אבל אדם טוב.


הנה קדימון לסיפורו של גלאס, "המלחין הגדול ביותר שחי בינינו":

https://youtu.be/5dVNwmj11bk


המוסיקה המהפנטת שיצר לסרט המהפנט "הנבואה":

https://youtu.be/-g5_E6armyQ


הפתיחה הנפלאה שלו ל-Glassworks הממכרת:

https://youtu.be/TWu9VxVQ6Lg


גלאס התאים בול לקולנוע והוכיח את זה בסרטים רבים - "הנשיקה" של פיליפ גלאס:

http://youtu.be/QcmsoYLjVXk


הקטע המינימליסטי "פתיחה" של המלחין פיליפ גלאס:

http://youtu.be/fkmNqyUSrFw


אלה הקטעים שמפריעים למבקרים - Floe מתוך Glassworks עם ההרכב שלו:

https://youtu.be/gK46EKVYfNU


יצירה שלו לנבל:

https://youtu.be/hV2-zFh3tAU


קטע שהלחין המלחין המינימליסט פיליפ גלאס לתכנית "רחוב סומסום":

http://youtu.be/ch-R1aIM-C0


"דברים מתים" מהמוסיקה הקסומה שלו לסרט "השעות":

https://youtu.be/0VrceEJ2_Wo


עצמו את העיניים והקשיבו ל-Mad rush שהוא מנגן בפסנתר סולו:

https://youtu.be/8Q0G0-9E5SE?long=yes


ורביעייה קאמרית מנגנת גלאס:

https://youtu.be/JzOyo7NoSBQ?long=yes

מאז האלבום השני שלהם, חתמו ג'ון לנון ופול מקרטני על כל שיריהם במשותף, כאילו השירים נכתבו על ידי שניהם ביחד. אבל האמת שזה לא היה המצב. החתימה המשותפת של שניהם, ככותבים ומלחינים, החלה כשעבדו על שירים במשותף. גם אם אחד כתב שיר, הוא הביאו לשני והם שיפרו ושיפצו את השיר עד שהפך לסוג של שיר משותף. כך נולדו הרבה מהשירים החשובים שלהם, עד שנת 1966.

כשהכירו ג'ון ופול הם התיידדו מיד והפכו לחברי נפש. הם החלו לבלות שעות רבות בכל יום, בכתיבת שירים. דודתו של ג'ון לא אהבה את פול מקרטני וניסתה להפריד ביניהם. היא אסרה על פול לבוא אל ג'ון לנון הביתה. לכן הם נהגו לשבת בביתו של פול ולכתוב ביחד מאות שירים, שנכתבו במחברת משותפת. זה היה השלב שבו החלו במנהג לחתום ביחד על כל שיר, כאילו נכתב על ידי "לנון ומקרתני". אגב, המחברת הזו נשמרה במשך שנים אצל פול ובאחד הימים כשחברתו ניקתה את הבית, היא השליכה אותה בטעות לאשפה..

בהמשך הדרך וההצלחה, החלו השניים להתרחק והפכו בהדרגה ליריבים. הם המשיכו אמנם לחתום ביחד על השירים, אך הביטלס הפסיקו להופיע ביחד ולנון ומקרטני התראו בעיקר באולפן ההקלטות. מקרטני, המלודיסט הרומנטי, ולנון, הרוקר המחוספס, הפכו לפחות ופחות חברים ויותר למתחרים מרים. הם החלו לכתוב לחוד ולהילחם על שיריהם בתקליטי הלהקה. "החיפושית החמישית", המפיק המוסיקלי האגדי של הביטלס ג'ורג' מרטין, היה מי שהפך את השירים שכתבו אז ליצירות מופת מוסיקליות ושמר על הלהקה בחיים, עד שגם הוא לא הצליח להחזיקם ביחד והלהקה הגדולה התפרקה, לטובת שנאה עצומה בין השניים. השנאה הזו תסתיים רק כשלנון יירצח על ידי מעריץ תמהוני.


הנה פול מקרוני בן ה-80 מופיע שוב עם ג'ון המת (עברית):

https://youtu.be/ayr4HSDSOv4


פול מקרטני מספר על תהליך הכתיבה עם לנון, שנה אחרי מותו:

http://youtu.be/gD3vRj4c8ZA


פול מקרטני מספר על הכתיבה המשותפת עם לנון, 4 שנים לאחר מותו:

http://youtu.be/xI_rPZIevuo


סיפור השיר של קארל פרקינס, ענק הרוקאבילי שהקליט עם פול שירים, בו הכניס מבלי לדעת שורה שהייתה האחרונה שג'ון אמר לפול כשנפרדו בפעם האחרונה לפני שנרצח וריגש אותו מאוד:

https://youtu.be/CjcJ3LW4LOE


וסרט תיעודי על לידת הביטלס בחיבור בין פול וג'ון הצעירים בליברפול:

https://youtu.be/HsYhHI0-LNg?long=yes

מוצרט, מגדולי המלחינים בהיסטוריה, אמר פעם ש"המוסיקה אינה בתווים, אלא בשקט שביניהם." ואכן, מוסיקאים תמיד יספרו לכם עד כמה ההפסקות שבין הצלילים חשובות ומשמעותיות, בין אם הן כתובות ובין אם הן מבוצעות ב"פרייזינג" ובנשימות שבין השירה, או הנגינה.

אבל המלחין ג'ון קייג' הגדיל לעשות בתחום הזה, יש שיאמרו אפילו הגזים... הוא יצר את יצירתו המודרנית 4:33, שבה הנגנים לא עושים דבר, במשך 4 דקות ו-33 שניות. נסביר שוב - הנגנים (או הזמרים, אגב) נדרשים על ידי המלחין שלא לנגן או לשיר דבר, במשך כל זמן היצירה. המוסיקה היא מה ששומעים בינתיים...

אבל תאמרו שאם לא מנגנים או שרים, הרי שאין מוסיקה בעצם. ובכן, קייג' הלחין את היצירה המיוחדת הזו, בניסיון לגרום למאזינים להקשיב לשקט, או בעצם להיעדרו של השקט - לרעשי הרקע והסביבה שאנו שומעים, כשהמוסיקאים לא מנגנים.

בעצם קייג' הצביע ביצירה זו על אי קיומה של הדממה. הטענה שלו היא שגם כשאין מוזיקה ביצירה, המוזיקה בכל זאת קיימת - בקולות הקהל, בגשם שעל גג האולם, בשברירי שיחות ואפילו ברעשים של חוסר הנוחות של המאזינים... כשאנו שומעים את השקט, הוא מכריח אותנו להיות מודעים לזה שאין מוזיקה, אבל יש רעשים שגם הם סוג של מוזיקה. טפשי? גאוני? אולי לא ואולי לא. מעניין? - בטוח שכן!


הנה ביצוע של 4:33 על ידי תזמורת סימפונית באנגליה:

https://youtu.be/-umW268nusc


וביצוע לפסנתר של 4:33 בידי הפסנתרן הישראלי אריה ורדי:

http://youtu.be/dGCZ7iKSZIM

לאורך תולדות המוסיקה הייתה המנגינה הדבר החשוב ביותר במוסיקה המערבית. במאה ה-16 הפכה גם ההרמוניה הטונלית למרכיב חשוב ביותר במוסיקה של אירופה.

מופע הבכורה של המוסיקה לבלט "פולחן האביב" (The Rite of Spring) היה אולי האסון האמנותי המפורסם ביותר בהיסטוריה של המוסיקה. הקהל ששמע מוסיקה מוזרה במקום מה שציפה והיה רגיל לקבל ממלחינים קלאסיים, קרא בוז והשתולל מזעם.

במקום תרבות, עידון ואלגנטיות הציגה היצירה מחול ומוסיקה פולחניים, עם סממנים של עבודת אלילים, הקרבת קורבנות אדם, יצרים חייתיים ומוסיקה שנשמעה יותר כרעש משונה ולעגני מאשר יצירה קלאסית.

המהומה שפרצה באותו ערב היוותה תפנית בעולם המוסיקה. אבל במקום שתקבור את היצירה ותחביא אותה במגירות העמוסות יצירות שכשלו, שינתה היצירה הזו את עולם המוסיקה והוכרה כחלוצת המוסיקה המודרנית.

זו היתה הפעם הראשונה שמוסיקה לא נעמה לאוזן בכוונה, הכילה מקצבים הפוכים, חזרות שוב ושוב על הפעמה, שינויי משקל מטורפים, לא מנגינה וללא מהלך הרמוני, הדגשות לא צפויות וצליל פרימיטיבי ולא נעים לאוזן.

זו הייתה בדיוק מטרתו של המלחין איגור סטרווינסקי (Igor Stravinsky). בכך הוא גם שרת את יצירת המחול לה הוא כתב את המוסיקה, יצירה שכללה תנועות פרימיטיביות וגסות במכוון - בלי העידון של הבאלט הקלאסי, בלי התפקידים של גברים ונשים, בלי זוגות וסולואים ועם כפות רגלי הרקדנים על הבמה ולא בפוזיציות מחול.

משום שהמלחין הנועז הזה עמד בהתקפות הארסיות של מבקריו ובהמשך הצליח למשוך עמו את כל עולם המוסיקה, הוא נחשב אחד מגדולי המוסיקה. אחריו כבר לא נשמעה המוסיקה הקלאסית כמו קודם.


הנה קיצור סיפורו של המהפכן הגדול של המאה ה-20:

https://youtu.be/JNdu4mG7Phc


"הערצה האדמה" - החלק הראשון מהיצירה של סטרוינסקי "פולחן האביב":

http://youtu.be/phIRRINOF-M


אותו הקטע עם רקדנים במחול המקורי של הכוראוגרף ניז'ינסקי, מלהקת המחול של דיאגילב:

http://youtu.be/jF1OQkHybEQ


סקירה על היצירה הזו שפתחה את המאה ה-20 במוסיקה:

https://youtu.be/i1B-P1os07c?long=yes


וכל היצירה "פולחן האביב" של סטרווינסקי:

https://youtu.be/EkwqPJZe8ms?long=yes