שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו הנהר הגדול של דרום ארה"ב?
הוא הנהר הרביעי בגודלו בעולם ואחד החשובים של ארה"ב. אורכו של נהר המיסיסיפי (Mississippi) שבדרומה של ארצות הברית, הוא 3,770 קילומטרים.
שם הנהר "מיסיסיפי" מקורו בשם האינדיאני "מסיפי", שמשמעותו "נהר גדול". על שם הנהר נקראת מדינת מיסיסיפי.
המיסיסיפי, שיש המכנים אותו "אבי המים", מתחיל בצפון מינסוטה. הוא חוצה 10 מדינות בארצות הברית - מינסוטה, ויסקונסין, איווה, אילינוי, קנטקי, טנסי, ארקנסו, מיסיסיפי ולואיזיאנה - עד שהוא נשפך לים, למפרץ מקסיקו.
הסחף של בנהר העצום הזה יצר במשך אלפי שנים את הדלתה הענקית של המיסיסיפי - מהגדולות בעולם. על הדלתה של המיסיסיפי יושבת העיר ניו אורלינס, שבנויה על סוללה טבעית.
הנה סיפורו של נהר המיסיסיפי:
https://youtu.be/YgwGk1wfFx4
המיסיסיפי והיופי שלידו:
https://youtu.be/F27kY5g8HJk
כמה גדול המיסיסיפי:
https://youtu.be/f8qcYbswzRk
סרטון קפיצות-זמן שערך שייט שעשה שיט לאורך כל המיסיסיפי, תמונה אחת בכל מייל:
http://youtu.be/Ai7R7dzpagQ
הטבע ובמיוחד הציפורים שעל המיסיסיפי:
http://youtu.be/cjD_ElZDW3A
ושיר קאנטרי אמריקאי יפה שמספר על הנהר הנפלא:
https://youtu.be/jZEPIpTpoPs
איך מתפתחת דלתה של נהר?
במקום שבו נשפכים נהרות לים, נוצרת לא פעם דלתה (River Delta). דלתה היא שמו של אזור סחף של נהר, שבו נערמים משקעי החול והבוץ שהנהר סחף איתו בדרכו.
מקור המונח בא מצורתו המשולשת של הנהר באזור שפך הנהר, בואכה הים. הצורה הזו מזכירה את האות היוונית דלתא (Δ). המישור המשולש שבשפך נהר אל הים, נוצר מכמויות הסחף שהביא עימו הנהר ושנתקעות לפני הים, כשהנהר מתפצל ביניהם ויוצר הרבה עורקי מים קטנים.
דוגמה טובה לדלתה כזו היא הדלתה של נהר המיסיסיפי, באזור שבו הוא נשפך למפרץ מקסיקו. במשך אלפי שנים יצר כאן הסחף של המיסיסיפי את הדלתה הענקית של המיסיסיפי - מהדלתות הגדולות בעולם.
על הדלתה הזו, אגב, יושבת העיר ניו אורלינס, שבנויה על סוללה טבעית.
כך נוצרת דלתה:
https://youtu.be/A47ythEcz74
דלתת הנילוס, כפי שנראית מהחלל:
https://youtu.be/FjpaqrczYgY
הדלתא רחבת הידיים של נהר המקונג בוייטנאם:
https://youtu.be/z3RJEfUUc1g
זה אזור פורה במיוחד:
https://youtu.be/sCjtcTDoNeU
סרטון מדלתת נהר המיסיסיפי:
https://youtu.be/541tR66rdWM
והסבר ומבט מהאוויר על דלתת המיסיסיפי:
https://youtu.be/eKVcrUqEtWo
מיהו הקלברי פין?
הרומן (ספר רחב יריעה, ארוך) על הרפתקאותיו של האקלברי פין נכתב על ידי הסופר מארק טוויין והתפרסם בשנת 1885. "הרפתקאותיו של האקלברי פין" נחשב ליצירת המופת הגדולה ביותר של טוויין ואחד הרומנים האמריקנים החשובים ביותר שהתפרסמו אי פעם.
הספר הוא דוגמה יחודית לספר למבוגרים שצמח מתוך סיפור שנכתב לילדים והתעלה עליו, שכן העלילה מתחילה זמן קצר לאחר סיום המאורעות המתוארים ב"הרפתקאותיו של טום סוייר" ומתבססת על דמויות וקשרים עם הסיפור שמסופר שם.
עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-19 בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית שלפני ביטול העבדות. האקלברי פין בורח מביתו לאחר שאביו השתיין כולא אותו בדרישה שימסור לו את הכסף שגילה בספר "הרפתקאותיו של טום סוייר".
האקלברי מארגן מצג שלפיו נרצח על ידי כנופיית פושעים ובחסות ההטעייה הוא בורח לאי הקרוב על רפסודה. שם הוא פוגש עבד בורח בשם ג'ים. ביחד בורחים השניים במסע לאורך נהר המיסיסיפי. הם נמלטים מאנשי העיירה המשוכנעים שג'ים פגע בהאקלברי ואמנם זהו מסע של בריחה אבל למעשה הוא גם מסע פנימי לגילוי ולמידה על עצמם ועל החברה שבה הם חיים.
הנה קטע מסדרת טלוויזיה שהוקדשה ל"הרפתקאות הקלברי פין" של מרק טוויין:
http://youtu.be/mNBnnWARVy4
איך הראו לואיס וקלארק את המערב לאמריקה?
לואיס וקלארק (Lewis and Clark) הם שני חוקרים שיצאו בתחילת המאה ה-19 למסע שיפתח את הדרך האמריקאית מערבה, אל החוף המערבי של ארצות הברית.
באותם ימים התגוררו תושביה הראשונים של ארצות הברית בחוף המזרחי של מה שהיום ארצות הברית. הם לא ממש ידעו מה יש במערב הברית של המדינות הללו. לא שחסרו שמועות וסיפורים, כמו אלו שרצו על אינדיאנים תכולי עיניים ובעלי שיער זהוב בלונד שמתגוררים בערבות העצומות, דובי ענק בגובה של כמה מטרים או ממותות ששרדו מימי קדם וחיות עד ימינו.
המסע נולד ב-1803, כשתומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, קרא לקצין בן ה-29 מריוות'ר לואיס והטיל עליו שתי משימות חשובות מאוד. הראשונה הייתה לחקור ולגלות האם נהר המיזורי או אחד מיובליו מתחברים לאוקיינוס השקט. המשימה השנייה הייתה לבדוק האם יש חיבור ימי לאותו אוקיינוס לתושבי מדינות קולורדו, אורגון ולאזור קולומביה.
לואיס ארגן ידיד ותיק, את הקצין וויליאם קלארק שהסכים לחלוק איתו את הפיקוד על המשלחת. השניים יצאו בראש משלחת מחקר מיוחדת, למסע מחקר אל מערב המדינה. עימם יצאו 44 איש, כשהם נושאים איתם גם 400 ליטר וויסקי והכיוון מערבה - אל מעבר לנהר המיסיסיפי ומעבר להרי החושך של אמריקה הצפונית.
נהר המיסיסיפי היה באותם ימים גבולה המערבי של המדינה. לפני המשלחת של לואיס וקלארק היו רק ציידים וחוקרים הרפתקנים אמיצים מספיק בכדי לסייר מעבר לנהר הגדול להסתובב באזורי הבר הפראיים של מערב ארה"ב הצעירה.
הם הגיעו למקומות בהם לא דרכה עד אז רגלו של אף אמריקני. רבים מהמקומות אותם פקדו בדרך יהפכו בהמשך ההיסטוריה לאתרים לאומיים. באומץ ובהצלחה הם פרצו נתיב ממזרח ארצות הברית אל חופי האוקיינוס השקט.
13,000 קילומטרים ו-28 חודשים ארך המסע הזה, עד שהגיעו הסיירים בראשות לואיס וקלארק, אל חופו של האוקיינוס השקט, דרך נהר קולומביה. הם היו הראשונים שמיפו את שטחי המערב בהם עברו.
יומני המסע שלהם היו למקור אינפורמציה משמעותי על מיני בעלי החיים ועולם החי שפגשו בדרכם ועל שבטי האינדיאנים שהכירו שם. בין השאר הם נעזרו בסאקאקאוויה האינדיאנית, אשתו של צייד פרוות שפגשו, שהייתה להם למתורגמנית והצילה אותם שוב ושוב מסכנות חמורות משבטי האינדיאנים שפגשו לאורך המסע. כהוקרה לפועלה, היא זכתה לאגם גדול על שמה בצפון דקוטה.
מסעם של לואיס וקלארק עתיד לפתוח את הדרך של ארצות הברית למערב אמריקה ובעצם לקליפורניה. אבל לא פחות חשוב - הוא יביא את אמריקה בהמשך אל הזהב העצום שיימצא בקליפורניה ולעושר אדיר של האומה שיימצב בעתיד את מעמדה של ארצות הברית של אמריקה כמעצמה החזקה ביותר בעולם.
הנה קיצור סיפורם של לואיס וקלארק:
https://youtu.be/VRyewievj-c
תיאור מסע לואיס וקלארק בשיר:
https://youtu.be/MhsoQJ-O0Fg
קדימון לסרט שעשו עליהם ועל המסע למערב ארצות הברית:
https://youtu.be/vrRvPmKQ5uU
מסלול המסע:
https://youtu.be/D7vCQpqolXw?long=yes
וכמה עובדות מעניינות על המסע המפורסם:
https://youtu.be/NVkHfn6-Zl4?long=yes
מהי קשת השער של מיזורי?
קשת השער (Gateway Arch) שבסנט לואיס, היא קשת ענק, בגובה של 192 מטרים ועם מרחק זהה, בן 192 מטרים, בין שתי רגליה. הקשת האייקונית ועצומת הממדים הזו היא האנדרטה הגדולה באמריקה והיא מוכרת ברחבי ארצות הברית בתור "השער למערב".
הקשת, שממוקמת על הגדה המערבית של נהר המיסיסיפי, היא המבנה המוכר ביותר בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי, ארצות הברית. היא שער כניסה סמלי למערב ארצות-הברית ומוקדשת למתיישבים מהמאה ה-19, שהחלו בסנט לואיס את מסעם למערב ארצות הברית.
קשת מיזורי היא לא רק אנדרטה גדולה ומרשימה. היא גם חלק מאתר ההנצחה להתרחבות האמריקאית מערבה. במבנה התת-קרקעי שמתחתיה נמצא מוזיאון ההתרחבות למערב. עם יותר מ-3 מיליון תיירים בשנה, הקשת נחשבת לאחת מאטרקציות התיירות החשובות בארצות הברית.
הקשת מורכבת מ-71 חוליות נפרדות וחלולות, המחוברות זו לזו ונפגשות בחלקה העליון. החוליות תוכננו ויוצרו במפעל, בנפרד זו מזו, והובאו לאתר, כל אחת בשלב בו הורכבה לקודמתה במעלה הקשת. החוליות עשויות מפלדת אל-חלד, כשבתוך כל חוליה יש שכבת בטון ובמרכזה חלל. בחלל זו נעות כיום קרוניות, המשמשות כמעליות נוסעים ועולות אל תצפית תיירותית שנמצאת בחלל של חוליות הקשת העליונות.
את הקשת תכנן בשנות ה-60 האדריכל הפיני-אמריקאי אירו סארינן. הוא עשה זאת ביחד עם המהנדס האנסקארל באנדל, שתכנן את חוזק השלד של המבנה החדשני לזמנו והקנה לו את היציבות החשובה כל כך. בעקבות בניית הקשת זכו השניים לפרסום בינלאומי.
הקשת של סנט לואיס היא המבנה הגבוה ביותר בעיר והחוק העירוני אוסר לבנות בעיר מבנה יותר גבוה ממנה.
הנה קשת השער של סנט לואיס:
https://youtu.be/0Nxgzulb1ns
ממראות קשת השער של סנט לואיס:
https://youtu.be/iuKrsXLLaHU
וברקים בסערה שנראים מעבר לקשת:
https://youtu.be/dTjV_HmlH3Q
מה עשה מלך הבלוז בי בי קינג?
בגיל צעיר עלה על הבמה בממפיס בחור צעיר והתחיל לנגן בגיטרה. קראו לו בי בי קינג (BB King) והוא הדהים את המאזינים. הם נהנו בלי סוף אבל לא יכולים היו לדעת שהם נוכחים במה שתהיה הופעתו הראשונה של מי שעתיד להפוך לאגדת בלוז, אגדה אמריקאית ואגדת מוסיקה בכלל, אגדה שהייתה באמת.
ועוד איך הייתה... זה היה בשנות ה-40 של המאה שעברה, כשריילי בי קינג , יליד מיסיסיפי, התפרסם והפך במהירות לכוכב ענק. רבים ראו בגיטרת הגיבסון החשמלית והאיקונית שלו, שזכתה ממנו לכינוי "לוסיל", את סימן ההיכר שלו, אבל האמת היא שהנגינה שלו הייתה בעצם העניין.
שני עשורים אחר כך הוא כבר ההשראה של גדולי הגיטריסטים-זמרים ושל כוכבי הרוק של הסיקסטיז. בראשם שניים - מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בהיסטוריה ג'ימי הנדריקס והזנב הנצחי בו ומי שמכונה "אלוהים של הגיטרה", הגיטריסט האגדי אריק קלפטון.
50 אלבומים הקליט ביבי קינג בחייו. הוא זכה בכל תואר, פרס או עיטור אפשריים. לא פחות מ-15 פרסי גראמי הונחו על המדף שלו. אותו אריק קלפטון , שהקליט עימו את האלבום "לרכוב עם המלך", אמר עליו שהוא היה "המגדלור של כל אוהבי מוסיקת הבלוז".
בשנת 2006 , בגיל 80, קינג יצא לסיבוב ההופעות שהוגדר כסיבוב הפרידה שלו מהבמה. עשור אחר כך הוא הלך לעולמו.
ביבי קינג, שנחשב לא רק גיטריסט על אלא גם מגדולי זמרי הבלוז בכל הזמנים, הופיע כמעט עד מותו, בגיל 89. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ששלוש שנים לפני כן עוד אירח אותו בבית הלבן ואף שר איתו כמה שורות באחד השירים, אמר עליו בהספד מרגש ש"הבלוז איבד את המלך שלו ואמריקה איבדה אגדה". אובמה ציין אז בחיוך עצוב ש"הלילה תהיה חתיכת מסיבת בלוז בשמיים"...
הנה "מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן משהו בלוזי:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קינג מספר על הקריירה המופלאה שלו בליווי אנימציה:
https://youtu.be/-tIphqWYu_s
בלוז של בי בי קינג עם ענקי גיטרה אחרים וגם מיק ג'אגר וברק אובמה כזמרים:
https://youtu.be/xPFtzUilUSI
עם הגיטריסטים קוני ווד וסלאש והסולן של להקת "סימפלי רד":
https://youtu.be/3uneA-cstZs
ולסיום - קטע ממה שהוא עצמו הגדיר פעם כ"הופעתי הטובה ביותר":
https://youtu.be/LWLAAzOBoBI
איך סם קוּק ממשיך לחיות דרך המנון השינוי שלו?
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
מי הגיטריסט רוברט ג'ונסון שכרת ברית עם השטן?
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
למה נינה סימון לא הפכה לפסנתרנית קלאסית?
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היא התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות, כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש.
האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם.
היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש.
במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה.
מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לשכונתה של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח.
האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים.
לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה.
בהדרגה היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן. אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. זה היה כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה.
אבל שום פרס כבר לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים ובצידם מורשת מעוררת השראה - של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון בלהיט העל-זמני שלה "I put a spell on you":
https://youtu.be/WCjzNfJLHa0
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
הוא הנהר הרביעי בגודלו בעולם ואחד החשובים של ארה"ב. אורכו של נהר המיסיסיפי (Mississippi) שבדרומה של ארצות הברית, הוא 3,770 קילומטרים.
שם הנהר "מיסיסיפי" מקורו בשם האינדיאני "מסיפי", שמשמעותו "נהר גדול". על שם הנהר נקראת מדינת מיסיסיפי.
המיסיסיפי, שיש המכנים אותו "אבי המים", מתחיל בצפון מינסוטה. הוא חוצה 10 מדינות בארצות הברית - מינסוטה, ויסקונסין, איווה, אילינוי, קנטקי, טנסי, ארקנסו, מיסיסיפי ולואיזיאנה - עד שהוא נשפך לים, למפרץ מקסיקו.
הסחף של בנהר העצום הזה יצר במשך אלפי שנים את הדלתה הענקית של המיסיסיפי - מהגדולות בעולם. על הדלתה של המיסיסיפי יושבת העיר ניו אורלינס, שבנויה על סוללה טבעית.
הנה סיפורו של נהר המיסיסיפי:
https://youtu.be/YgwGk1wfFx4
המיסיסיפי והיופי שלידו:
https://youtu.be/F27kY5g8HJk
כמה גדול המיסיסיפי:
https://youtu.be/f8qcYbswzRk
סרטון קפיצות-זמן שערך שייט שעשה שיט לאורך כל המיסיסיפי, תמונה אחת בכל מייל:
http://youtu.be/Ai7R7dzpagQ
הטבע ובמיוחד הציפורים שעל המיסיסיפי:
http://youtu.be/cjD_ElZDW3A
ושיר קאנטרי אמריקאי יפה שמספר על הנהר הנפלא:
https://youtu.be/jZEPIpTpoPs
במקום שבו נשפכים נהרות לים, נוצרת לא פעם דלתה (River Delta). דלתה היא שמו של אזור סחף של נהר, שבו נערמים משקעי החול והבוץ שהנהר סחף איתו בדרכו.
מקור המונח בא מצורתו המשולשת של הנהר באזור שפך הנהר, בואכה הים. הצורה הזו מזכירה את האות היוונית דלתא (Δ). המישור המשולש שבשפך נהר אל הים, נוצר מכמויות הסחף שהביא עימו הנהר ושנתקעות לפני הים, כשהנהר מתפצל ביניהם ויוצר הרבה עורקי מים קטנים.
דוגמה טובה לדלתה כזו היא הדלתה של נהר המיסיסיפי, באזור שבו הוא נשפך למפרץ מקסיקו. במשך אלפי שנים יצר כאן הסחף של המיסיסיפי את הדלתה הענקית של המיסיסיפי - מהדלתות הגדולות בעולם.
על הדלתה הזו, אגב, יושבת העיר ניו אורלינס, שבנויה על סוללה טבעית.
כך נוצרת דלתה:
https://youtu.be/A47ythEcz74
דלתת הנילוס, כפי שנראית מהחלל:
https://youtu.be/FjpaqrczYgY
הדלתא רחבת הידיים של נהר המקונג בוייטנאם:
https://youtu.be/z3RJEfUUc1g
זה אזור פורה במיוחד:
https://youtu.be/sCjtcTDoNeU
סרטון מדלתת נהר המיסיסיפי:
https://youtu.be/541tR66rdWM
והסבר ומבט מהאוויר על דלתת המיסיסיפי:
https://youtu.be/eKVcrUqEtWo
הרומן (ספר רחב יריעה, ארוך) על הרפתקאותיו של האקלברי פין נכתב על ידי הסופר מארק טוויין והתפרסם בשנת 1885. "הרפתקאותיו של האקלברי פין" נחשב ליצירת המופת הגדולה ביותר של טוויין ואחד הרומנים האמריקנים החשובים ביותר שהתפרסמו אי פעם.
הספר הוא דוגמה יחודית לספר למבוגרים שצמח מתוך סיפור שנכתב לילדים והתעלה עליו, שכן העלילה מתחילה זמן קצר לאחר סיום המאורעות המתוארים ב"הרפתקאותיו של טום סוייר" ומתבססת על דמויות וקשרים עם הסיפור שמסופר שם.
עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-19 בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית שלפני ביטול העבדות. האקלברי פין בורח מביתו לאחר שאביו השתיין כולא אותו בדרישה שימסור לו את הכסף שגילה בספר "הרפתקאותיו של טום סוייר".
האקלברי מארגן מצג שלפיו נרצח על ידי כנופיית פושעים ובחסות ההטעייה הוא בורח לאי הקרוב על רפסודה. שם הוא פוגש עבד בורח בשם ג'ים. ביחד בורחים השניים במסע לאורך נהר המיסיסיפי. הם נמלטים מאנשי העיירה המשוכנעים שג'ים פגע בהאקלברי ואמנם זהו מסע של בריחה אבל למעשה הוא גם מסע פנימי לגילוי ולמידה על עצמם ועל החברה שבה הם חיים.
הנה קטע מסדרת טלוויזיה שהוקדשה ל"הרפתקאות הקלברי פין" של מרק טוויין:
http://youtu.be/mNBnnWARVy4
לואיס וקלארק (Lewis and Clark) הם שני חוקרים שיצאו בתחילת המאה ה-19 למסע שיפתח את הדרך האמריקאית מערבה, אל החוף המערבי של ארצות הברית.
באותם ימים התגוררו תושביה הראשונים של ארצות הברית בחוף המזרחי של מה שהיום ארצות הברית. הם לא ממש ידעו מה יש במערב הברית של המדינות הללו. לא שחסרו שמועות וסיפורים, כמו אלו שרצו על אינדיאנים תכולי עיניים ובעלי שיער זהוב בלונד שמתגוררים בערבות העצומות, דובי ענק בגובה של כמה מטרים או ממותות ששרדו מימי קדם וחיות עד ימינו.
המסע נולד ב-1803, כשתומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, קרא לקצין בן ה-29 מריוות'ר לואיס והטיל עליו שתי משימות חשובות מאוד. הראשונה הייתה לחקור ולגלות האם נהר המיזורי או אחד מיובליו מתחברים לאוקיינוס השקט. המשימה השנייה הייתה לבדוק האם יש חיבור ימי לאותו אוקיינוס לתושבי מדינות קולורדו, אורגון ולאזור קולומביה.
לואיס ארגן ידיד ותיק, את הקצין וויליאם קלארק שהסכים לחלוק איתו את הפיקוד על המשלחת. השניים יצאו בראש משלחת מחקר מיוחדת, למסע מחקר אל מערב המדינה. עימם יצאו 44 איש, כשהם נושאים איתם גם 400 ליטר וויסקי והכיוון מערבה - אל מעבר לנהר המיסיסיפי ומעבר להרי החושך של אמריקה הצפונית.
נהר המיסיסיפי היה באותם ימים גבולה המערבי של המדינה. לפני המשלחת של לואיס וקלארק היו רק ציידים וחוקרים הרפתקנים אמיצים מספיק בכדי לסייר מעבר לנהר הגדול להסתובב באזורי הבר הפראיים של מערב ארה"ב הצעירה.
הם הגיעו למקומות בהם לא דרכה עד אז רגלו של אף אמריקני. רבים מהמקומות אותם פקדו בדרך יהפכו בהמשך ההיסטוריה לאתרים לאומיים. באומץ ובהצלחה הם פרצו נתיב ממזרח ארצות הברית אל חופי האוקיינוס השקט.
13,000 קילומטרים ו-28 חודשים ארך המסע הזה, עד שהגיעו הסיירים בראשות לואיס וקלארק, אל חופו של האוקיינוס השקט, דרך נהר קולומביה. הם היו הראשונים שמיפו את שטחי המערב בהם עברו.
יומני המסע שלהם היו למקור אינפורמציה משמעותי על מיני בעלי החיים ועולם החי שפגשו בדרכם ועל שבטי האינדיאנים שהכירו שם. בין השאר הם נעזרו בסאקאקאוויה האינדיאנית, אשתו של צייד פרוות שפגשו, שהייתה להם למתורגמנית והצילה אותם שוב ושוב מסכנות חמורות משבטי האינדיאנים שפגשו לאורך המסע. כהוקרה לפועלה, היא זכתה לאגם גדול על שמה בצפון דקוטה.
מסעם של לואיס וקלארק עתיד לפתוח את הדרך של ארצות הברית למערב אמריקה ובעצם לקליפורניה. אבל לא פחות חשוב - הוא יביא את אמריקה בהמשך אל הזהב העצום שיימצא בקליפורניה ולעושר אדיר של האומה שיימצב בעתיד את מעמדה של ארצות הברית של אמריקה כמעצמה החזקה ביותר בעולם.
הנה קיצור סיפורם של לואיס וקלארק:
https://youtu.be/VRyewievj-c
תיאור מסע לואיס וקלארק בשיר:
https://youtu.be/MhsoQJ-O0Fg
קדימון לסרט שעשו עליהם ועל המסע למערב ארצות הברית:
https://youtu.be/vrRvPmKQ5uU
מסלול המסע:
https://youtu.be/D7vCQpqolXw?long=yes
וכמה עובדות מעניינות על המסע המפורסם:
https://youtu.be/NVkHfn6-Zl4?long=yes
נהר המיסיסיפי
קשת השער (Gateway Arch) שבסנט לואיס, היא קשת ענק, בגובה של 192 מטרים ועם מרחק זהה, בן 192 מטרים, בין שתי רגליה. הקשת האייקונית ועצומת הממדים הזו היא האנדרטה הגדולה באמריקה והיא מוכרת ברחבי ארצות הברית בתור "השער למערב".
הקשת, שממוקמת על הגדה המערבית של נהר המיסיסיפי, היא המבנה המוכר ביותר בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי, ארצות הברית. היא שער כניסה סמלי למערב ארצות-הברית ומוקדשת למתיישבים מהמאה ה-19, שהחלו בסנט לואיס את מסעם למערב ארצות הברית.
קשת מיזורי היא לא רק אנדרטה גדולה ומרשימה. היא גם חלק מאתר ההנצחה להתרחבות האמריקאית מערבה. במבנה התת-קרקעי שמתחתיה נמצא מוזיאון ההתרחבות למערב. עם יותר מ-3 מיליון תיירים בשנה, הקשת נחשבת לאחת מאטרקציות התיירות החשובות בארצות הברית.
הקשת מורכבת מ-71 חוליות נפרדות וחלולות, המחוברות זו לזו ונפגשות בחלקה העליון. החוליות תוכננו ויוצרו במפעל, בנפרד זו מזו, והובאו לאתר, כל אחת בשלב בו הורכבה לקודמתה במעלה הקשת. החוליות עשויות מפלדת אל-חלד, כשבתוך כל חוליה יש שכבת בטון ובמרכזה חלל. בחלל זו נעות כיום קרוניות, המשמשות כמעליות נוסעים ועולות אל תצפית תיירותית שנמצאת בחלל של חוליות הקשת העליונות.
את הקשת תכנן בשנות ה-60 האדריכל הפיני-אמריקאי אירו סארינן. הוא עשה זאת ביחד עם המהנדס האנסקארל באנדל, שתכנן את חוזק השלד של המבנה החדשני לזמנו והקנה לו את היציבות החשובה כל כך. בעקבות בניית הקשת זכו השניים לפרסום בינלאומי.
הקשת של סנט לואיס היא המבנה הגבוה ביותר בעיר והחוק העירוני אוסר לבנות בעיר מבנה יותר גבוה ממנה.
הנה קשת השער של סנט לואיס:
https://youtu.be/0Nxgzulb1ns
ממראות קשת השער של סנט לואיס:
https://youtu.be/iuKrsXLLaHU
וברקים בסערה שנראים מעבר לקשת:
https://youtu.be/dTjV_HmlH3Q
בגיל צעיר עלה על הבמה בממפיס בחור צעיר והתחיל לנגן בגיטרה. קראו לו בי בי קינג (BB King) והוא הדהים את המאזינים. הם נהנו בלי סוף אבל לא יכולים היו לדעת שהם נוכחים במה שתהיה הופעתו הראשונה של מי שעתיד להפוך לאגדת בלוז, אגדה אמריקאית ואגדת מוסיקה בכלל, אגדה שהייתה באמת.
ועוד איך הייתה... זה היה בשנות ה-40 של המאה שעברה, כשריילי בי קינג , יליד מיסיסיפי, התפרסם והפך במהירות לכוכב ענק. רבים ראו בגיטרת הגיבסון החשמלית והאיקונית שלו, שזכתה ממנו לכינוי "לוסיל", את סימן ההיכר שלו, אבל האמת היא שהנגינה שלו הייתה בעצם העניין.
שני עשורים אחר כך הוא כבר ההשראה של גדולי הגיטריסטים-זמרים ושל כוכבי הרוק של הסיקסטיז. בראשם שניים - מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בהיסטוריה ג'ימי הנדריקס והזנב הנצחי בו ומי שמכונה "אלוהים של הגיטרה", הגיטריסט האגדי אריק קלפטון.
50 אלבומים הקליט ביבי קינג בחייו. הוא זכה בכל תואר, פרס או עיטור אפשריים. לא פחות מ-15 פרסי גראמי הונחו על המדף שלו. אותו אריק קלפטון , שהקליט עימו את האלבום "לרכוב עם המלך", אמר עליו שהוא היה "המגדלור של כל אוהבי מוסיקת הבלוז".
בשנת 2006 , בגיל 80, קינג יצא לסיבוב ההופעות שהוגדר כסיבוב הפרידה שלו מהבמה. עשור אחר כך הוא הלך לעולמו.
ביבי קינג, שנחשב לא רק גיטריסט על אלא גם מגדולי זמרי הבלוז בכל הזמנים, הופיע כמעט עד מותו, בגיל 89. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ששלוש שנים לפני כן עוד אירח אותו בבית הלבן ואף שר איתו כמה שורות באחד השירים, אמר עליו בהספד מרגש ש"הבלוז איבד את המלך שלו ואמריקה איבדה אגדה". אובמה ציין אז בחיוך עצוב ש"הלילה תהיה חתיכת מסיבת בלוז בשמיים"...
הנה "מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן משהו בלוזי:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קינג מספר על הקריירה המופלאה שלו בליווי אנימציה:
https://youtu.be/-tIphqWYu_s
בלוז של בי בי קינג עם ענקי גיטרה אחרים וגם מיק ג'אגר וברק אובמה כזמרים:
https://youtu.be/xPFtzUilUSI
עם הגיטריסטים קוני ווד וסלאש והסולן של להקת "סימפלי רד":
https://youtu.be/3uneA-cstZs
ולסיום - קטע ממה שהוא עצמו הגדיר פעם כ"הופעתי הטובה ביותר":
https://youtu.be/LWLAAzOBoBI
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היא התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות, כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש.
האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם.
היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש.
במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה.
מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לשכונתה של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח.
האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים.
לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה.
בהדרגה היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן. אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. זה היה כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה.
אבל שום פרס כבר לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים ובצידם מורשת מעוררת השראה - של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון בלהיט העל-זמני שלה "I put a spell on you":
https://youtu.be/WCjzNfJLHa0
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
