שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו ספר המתים המצרי?
במצרים העתיקה שימש "ספר המתים" (Book of the Dead) ספר עזר ומדריך כתוב לחיים שלאחר המוות. הספר, שנקרא בעצם "ספר ההליכה", הכיל לחשים שימושיים לאחרי המוות והוראות כיצד להכין את הקבורה, מה לקבור עם המת וכדומה.
במהלך השנים השתנה והתפתח ספר המתים הקדום. בזמנים הקדומים יותר היה המדריך לעולם המתים נחלתה של משפחת המלוכה בלבד. הטקסטים צוירו באותה תקופה על קירות חדרי הקבורה הסודיים שבפירמידות. במשך הזמן החלו לכתוב את המדריך על גבי פפירוס ועשירי מצרים החלו להזמין לעצמם ספרי מתים מותאמים. כך או כך, הטקסט המדויק היה שונה מאדם לאדם והותאם למזמין. מכיוון שכל חייו של המצרי כוונו לקראת הנצח שיבוא לאחר המוות, הפכה רכישת ספר מתים לחלק מרכזי בהכנות שנהגו המצרים האדוקים ובעלי הממון לעשות בחייהם.
הלחשים ששימשו בכל קבורה נבחרו בדרך כלל על פי מעמדו ועושרו של המת. היו לחשים שנועדו לאפשר לאדם לחיות לאחר מותו, אחרים נלחשו כדי שיוכל ללכת גם לאחר המוות והיו אף לחשים שנועדו כמתנות לאלים.
העניים שלא יכולים היו לרכוש את ספר המתים השתדלו להיקבר ליד קברי העשירים. הם קיוו שכך תזכה רוחם להגנה מרוח המת שזכה להשתמש בספר המתים ולקבל הגנה בעולם הבא.
על אף שחלקים ממנו נמצאו הרבה לפני כן, רק בשנת 1887 נמצא העותק השלם לחלוטין של ספר המתים. מצא אותו בעיר לוקסור שבדרום מצרים, הידועה בשמה העתיק תבי, הארכאולוג ארנסט וואליס באדג'. אורכו היה במקור 28 מטרים והוא זכה לכינוי "הפפירוס של אני". בספר היו פרקים רבים והוא תאר היטב את כל התהליך שהמצרים הקדמונים האמינו שעובר המת לאחר מותו.
את השם "ספר המתים" נתן ל"ספר ההליכה" האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס בשנת 1842, בעת שפרסם חלק מהטקסטים שהיו אז בידיו.
הנה ספר המתים ממצרים העתיקה:
http://youtu.be/G6snYcSu024?t=12s
הסבר של ספר המתים של קדמוני מצרים (מתורגם):
https://youtu.be/1yv_MXNYbAo
סיפורו של ספר המתים במצרים העתיקה:
http://youtu.be/0I-3TxjNVgk
וכאן נוצר ספר המתים בימים עברו:
http://youtu.be/JnO3XsDFHe8
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
ספר המתים
במצרים העתיקה שימש "ספר המתים" (Book of the Dead) ספר עזר ומדריך כתוב לחיים שלאחר המוות. הספר, שנקרא בעצם "ספר ההליכה", הכיל לחשים שימושיים לאחרי המוות והוראות כיצד להכין את הקבורה, מה לקבור עם המת וכדומה.
במהלך השנים השתנה והתפתח ספר המתים הקדום. בזמנים הקדומים יותר היה המדריך לעולם המתים נחלתה של משפחת המלוכה בלבד. הטקסטים צוירו באותה תקופה על קירות חדרי הקבורה הסודיים שבפירמידות. במשך הזמן החלו לכתוב את המדריך על גבי פפירוס ועשירי מצרים החלו להזמין לעצמם ספרי מתים מותאמים. כך או כך, הטקסט המדויק היה שונה מאדם לאדם והותאם למזמין. מכיוון שכל חייו של המצרי כוונו לקראת הנצח שיבוא לאחר המוות, הפכה רכישת ספר מתים לחלק מרכזי בהכנות שנהגו המצרים האדוקים ובעלי הממון לעשות בחייהם.
הלחשים ששימשו בכל קבורה נבחרו בדרך כלל על פי מעמדו ועושרו של המת. היו לחשים שנועדו לאפשר לאדם לחיות לאחר מותו, אחרים נלחשו כדי שיוכל ללכת גם לאחר המוות והיו אף לחשים שנועדו כמתנות לאלים.
העניים שלא יכולים היו לרכוש את ספר המתים השתדלו להיקבר ליד קברי העשירים. הם קיוו שכך תזכה רוחם להגנה מרוח המת שזכה להשתמש בספר המתים ולקבל הגנה בעולם הבא.
על אף שחלקים ממנו נמצאו הרבה לפני כן, רק בשנת 1887 נמצא העותק השלם לחלוטין של ספר המתים. מצא אותו בעיר לוקסור שבדרום מצרים, הידועה בשמה העתיק תבי, הארכאולוג ארנסט וואליס באדג'. אורכו היה במקור 28 מטרים והוא זכה לכינוי "הפפירוס של אני". בספר היו פרקים רבים והוא תאר היטב את כל התהליך שהמצרים הקדמונים האמינו שעובר המת לאחר מותו.
את השם "ספר המתים" נתן ל"ספר ההליכה" האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס בשנת 1842, בעת שפרסם חלק מהטקסטים שהיו אז בידיו.
הנה ספר המתים ממצרים העתיקה:
http://youtu.be/G6snYcSu024?t=12s
הסבר של ספר המתים של קדמוני מצרים (מתורגם):
https://youtu.be/1yv_MXNYbAo
סיפורו של ספר המתים במצרים העתיקה:
http://youtu.be/0I-3TxjNVgk
וכאן נוצר ספר המתים בימים עברו:
http://youtu.be/JnO3XsDFHe8
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
