שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי השעיית חוסר האמונה?
השעיית חוסר האמונה (Suspension of Disbelief) היא מושג המתייחס ליכולתו של אדם להשעות מרצון את הביקורת שלו ולהאמין בדבר בדוי, שאינו אמיתי, בכדי ליהנות באופן מלא מיצירה בדיונית.
השעיית חוסר האמונה, המכונה לא פעם גם "סספונד", היא מונח שבא מתחום הפסיכולוגיה ומשמש לתיאור הקבלה הזמנית שמקבל הקורא או הקהל, של אירועים ומרכיבים בדיוניים בסיפור או יצירת אמנות, כאילו הם אמיתיים או סבירים.
חוסר האמונה קשור בהרבה מרכיבים. הרי ברור לנו שלאונרדו דה קפריו, שלא מזמן היה הנער מהטיטאניק, לא יכול להיות גם הטייס המפורסם הווארד יוז. למה שנאמין לסרט הזה ולמעשה לכל סרט עלילתי או רומן שכזה?
וככל שיצירה אמנותית סיפורית היא מרחיקת לכת יותר ופונה לעולמות הדמיון והפנטזיה, כך גדלים הדרישה מהקהל והצורך המשמעותי כל כך להשעות את חוסר האמונה שלו.
כמובן שהתהליך הזה הוא ברובו לא מודע. כשאנו צופים בסרט מדע בדיוני, למשל, או קוראים סיפור מז'אנר הפנטזיה, ברור לנו שמה שאנו צופים בו או קוראים אינו אמיתי. אבל רובנו מסוגלים ומצליחים "לשכוח" ולהניח בצד, באופן זמני, את חוסר האמונה שלנו ונותנים לעצמנו לשקוע בסיפור.
במהלך המצב הזה של ה"סספונד", אנחנו מוכנים להתמסר ולהאמין בקיומם של מרכיבים בדויים לחלוטין, כמו חייזרים, יצורים מופלאים כמו חגי קרן, בנות ים, גיבורי-על או פיות, ומרכיבים פנטסטיים נוספים - כי רק כך נוכל באמת ליהנות מהסיפור ולחוות את הרגשות שהוא מעורר.
#למה זה חשוב ואיך זה עובד?
הסיבה שהשעיית אי האמונה היא מושג כה חשוב בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, נעוצה בכך שבזכותו יכולים יוצרי אמנות לשלב ביצירותיהם מרכיבים דמיוניים או בלתי סבירים, מבלי לאבד את הכבוד ותשומת הלב שרוחש להם הקהל.
השעיית חוסר האמון בנויה על אמון במספר הסיפור או לפחות בדמויות שבו. פעמים רבות כשאנו נותנים אמון ביוצר, האמון הזה מבוסס על ההיכרות איתו, עם יצירותיו והאמון אליו שפיתחנו בעבר. אם מדובר ביצירה של יוצר שלא היכרנו בעבר, היצירה היא שצריכה לעורר את האמון הזה בזכות האמינות שלה והדמויות כפי שהן מוצגות.
רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים גם הם ומאוד על ההשעיה של חוסר האמון. סרטי האקשן משתדלים לסחוף אותנו לעלילה המהירה והנועזת, כך שנשקע בהם ונשעה את חוסר האמונה שלנו. בסרטי או בספרי מתח העניין בתעלומה לוקח אותנו פנימה לקשב רב ולעיסוק בפתרון, כך שבמקביל ומבלי לשים לב לכך אנו משעים את חוסר האמון שלנו בפרטים האחרים שבה.
גם בסרטים מצחיקים, מסייע ההומור בעיצוב של דמויות כאלה. הצחוק וההומור, שבנויים לא פעם על הגזמה, מצליחים לרוב להשכיח מאיתנו את הביקורת המובנית בנו, שהייתה אמורה להיות על הדמויות והטקסטים שלהן ועל המציאות שבה הן פועלות. במילים פשוטות, אנחנו כל כך עסוקים בלצחוק שאנחנו לא מתעסקים בשטויות שלפנינו ובמצבים שבעולם אמיתי הם אינם הגיוניים.
הנה הסבר המושג "השעיית חוסר האמונה":
https://youtu.be/zdGM7QzFJhM
איך נולד הפארקור?
הפארקור, אותה אמנות דילוגים מסוכנת ונועזת, הפך כבר מזמן לאחד מסוגי הספורט הלא תחרותי והאורבני, כלומר עירוני, הפופולריים ביותר בקרב צעירים.
ראשונים פיתחו את הפארקור שני צעירים צרפתים בשם סבסטיאן פוקן ודוד בל. זה היה בשנות ה-90, כשהם מתבססים על תרגילי מעבר על מכשולים שפיתח הקומנדו של צבא צרפת. בתרגילים המקוריים נדרשו חיילי הקומנדו לעבור מסלולים קשים, במהירות, יעילות ועם יכולות גופניות כדוגמת טיפוס והתמודדות עם גבהים, זריזות, תגובה מהירה והרבה גמישות.
אבל את הפארקור החל, לפחות רעיונית, ג'ורג' הברט, מורה צרפתי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. את המילה הצרפתית "פארקור" הציע האיש מהמשמעות של "מסלול מכשולים". ממנה גם נגזרו ה"טראקור" (traceur) הגברי וה"טראקוס" (traceuse) הנשי, למי שעושים פארקור. שני פעלים בצרפתית שמשמעותם "סולל דרך" ו"סוללת דרך".
הברט קיבל השראה משבטי ילידים באפריקה, אותם פגש כשטייל ביבשת השחורה. מהם הוא הגה רעיון לשיטה אתלטית שתביא את החיילים לגמישות, סיבולת וזריזות שיעניקו להם יתרון בקרב, תוך שילוב עם תכונות אופי כמו אומץ ואלטרואיזם, נתינה ונדיבות לחבריהם.
ג'ורג' הברט פיתח בשיטתו שלושה כישורים הכרחיים - כושר גופני מעולה, במיוחד בשרירים ובנשימה, אנרגיה, המתבטאת בכוח רצון ואומץ, ומוסר, שיבוא לידי ביטוי בכבוד ובסיוע לחברים.
בהמשך הגיעו ריימונד בל, בן לחייל בוויטנאם ולאם מקומית, שיצר מסלול מתקדם לפיתוח היכולות הפיזיות שלו, ואחריו בנו, דויד בל, מי שרואים בו את מייסד הפארקור הרשמי.
דויד הקים סביבו קבוצה עם השם "יאמאקאסי", בצרפתית "אנרגיה גבוהה". חבריה העמידו את עצמם במבחנים קשים, פיזית ולא פחות מכך נפשית. חבריה, הטראקוריסטים הראשונים, ישנו על הרצפה ללא שמיכות, התאמנו בלי מים ואוכל ולהתלונן היה אסור.
במשך הזמן הקבוצה הלכה וגדלה, כשהמוטו נשאר - צניעות מרבית וללא התנשאות על "טראקוריסטים" חדשים.
בשנת 1997, הקבוצה מופיעה בטלוויזיה הצרפתית והפארקור צובר פופולריות רבה. בהמשך מופיעים החברים הוזמנה בסרטו של לוק בסון "טקסי 2" משנת 2000. ההצלחה מובילה לסרט שלם שהוא עושה עליהם ונותן לו את שם הקבוצה "יאמאקאסי".
מכאן עוזב דויד בל ביחד עם סבסטיאן פוקן שותפו את הקבוצה והם מקדישים את כל זמנם לפיתוח הפארקור, ההופך בהדרגה מאוד פופולרי.
מהמרדף בסרט הג'יימס בונד "קזינו רויאל", דרך טום הולנד בתור ספיידרמן ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", הפארקור משתלב בלא מעט סרטי אקשן ולא מעט במאים בז'אנר משלבים "טראקוריסטים" לפעלולים בסרטיהם.
גם במשחקי מחשב מבוססי אקשן הוא משתלב היטב. אם זה במשחקי Assassin's Creed ואם בסדרת Mirror's Edge, שפותחה כולה בהשראת הפארקור.
יש אפילו צבאות וחילות בצבא שמטמיעים כיום בחיילים קרביים יכולות פארקור, בכדי להעניק להם כישורי הישרדות בשדה הקרב המשתנה.
אגב, כשתקדיש רשת MTV לפארקור בשנת 2009 את תחרות הריאליטי "אתגר הפארקור האולטימטיבי", כבר ברור שהספורט השולי ו"אימת ההורים" כבר נכנס לזרם המרכזי ולתרבות הפופולרית בעולם והוא לא עומד להיעלם כל כך מהר.
הנה תולדות התחום, שמתחיל עם ריימונד בל הצרפתי שבא מווייטנאם ובנו דיוויד בל:
https://youtu.be/yY8Tcx_MrQQ
מצגת על התפתחות הפארקור:
https://youtu.be/22VDwJy2F10
דיוויד בל, מייסד הפארקור:
https://youtu.be/JUeHrPazTtY
וג'ורג' הבר שעוד בתחילת המאה נתן השראה לריימונד ולראשוני התחום:
https://youtu.be/WzTPd6RLfCA
וההיסטוריה של הפארקור באנימציה:
https://youtu.be/X7Uqm-8hDHY
סרטי אקשן
השעיית חוסר האמונה (Suspension of Disbelief) היא מושג המתייחס ליכולתו של אדם להשעות מרצון את הביקורת שלו ולהאמין בדבר בדוי, שאינו אמיתי, בכדי ליהנות באופן מלא מיצירה בדיונית.
השעיית חוסר האמונה, המכונה לא פעם גם "סספונד", היא מונח שבא מתחום הפסיכולוגיה ומשמש לתיאור הקבלה הזמנית שמקבל הקורא או הקהל, של אירועים ומרכיבים בדיוניים בסיפור או יצירת אמנות, כאילו הם אמיתיים או סבירים.
חוסר האמונה קשור בהרבה מרכיבים. הרי ברור לנו שלאונרדו דה קפריו, שלא מזמן היה הנער מהטיטאניק, לא יכול להיות גם הטייס המפורסם הווארד יוז. למה שנאמין לסרט הזה ולמעשה לכל סרט עלילתי או רומן שכזה?
וככל שיצירה אמנותית סיפורית היא מרחיקת לכת יותר ופונה לעולמות הדמיון והפנטזיה, כך גדלים הדרישה מהקהל והצורך המשמעותי כל כך להשעות את חוסר האמונה שלו.
כמובן שהתהליך הזה הוא ברובו לא מודע. כשאנו צופים בסרט מדע בדיוני, למשל, או קוראים סיפור מז'אנר הפנטזיה, ברור לנו שמה שאנו צופים בו או קוראים אינו אמיתי. אבל רובנו מסוגלים ומצליחים "לשכוח" ולהניח בצד, באופן זמני, את חוסר האמונה שלנו ונותנים לעצמנו לשקוע בסיפור.
במהלך המצב הזה של ה"סספונד", אנחנו מוכנים להתמסר ולהאמין בקיומם של מרכיבים בדויים לחלוטין, כמו חייזרים, יצורים מופלאים כמו חגי קרן, בנות ים, גיבורי-על או פיות, ומרכיבים פנטסטיים נוספים - כי רק כך נוכל באמת ליהנות מהסיפור ולחוות את הרגשות שהוא מעורר.
#למה זה חשוב ואיך זה עובד?
הסיבה שהשעיית אי האמונה היא מושג כה חשוב בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, נעוצה בכך שבזכותו יכולים יוצרי אמנות לשלב ביצירותיהם מרכיבים דמיוניים או בלתי סבירים, מבלי לאבד את הכבוד ותשומת הלב שרוחש להם הקהל.
השעיית חוסר האמון בנויה על אמון במספר הסיפור או לפחות בדמויות שבו. פעמים רבות כשאנו נותנים אמון ביוצר, האמון הזה מבוסס על ההיכרות איתו, עם יצירותיו והאמון אליו שפיתחנו בעבר. אם מדובר ביצירה של יוצר שלא היכרנו בעבר, היצירה היא שצריכה לעורר את האמון הזה בזכות האמינות שלה והדמויות כפי שהן מוצגות.
רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים גם הם ומאוד על ההשעיה של חוסר האמון. סרטי האקשן משתדלים לסחוף אותנו לעלילה המהירה והנועזת, כך שנשקע בהם ונשעה את חוסר האמונה שלנו. בסרטי או בספרי מתח העניין בתעלומה לוקח אותנו פנימה לקשב רב ולעיסוק בפתרון, כך שבמקביל ומבלי לשים לב לכך אנו משעים את חוסר האמון שלנו בפרטים האחרים שבה.
גם בסרטים מצחיקים, מסייע ההומור בעיצוב של דמויות כאלה. הצחוק וההומור, שבנויים לא פעם על הגזמה, מצליחים לרוב להשכיח מאיתנו את הביקורת המובנית בנו, שהייתה אמורה להיות על הדמויות והטקסטים שלהן ועל המציאות שבה הן פועלות. במילים פשוטות, אנחנו כל כך עסוקים בלצחוק שאנחנו לא מתעסקים בשטויות שלפנינו ובמצבים שבעולם אמיתי הם אינם הגיוניים.
הנה הסבר המושג "השעיית חוסר האמונה":
https://youtu.be/zdGM7QzFJhM
הפארקור, אותה אמנות דילוגים מסוכנת ונועזת, הפך כבר מזמן לאחד מסוגי הספורט הלא תחרותי והאורבני, כלומר עירוני, הפופולריים ביותר בקרב צעירים.
ראשונים פיתחו את הפארקור שני צעירים צרפתים בשם סבסטיאן פוקן ודוד בל. זה היה בשנות ה-90, כשהם מתבססים על תרגילי מעבר על מכשולים שפיתח הקומנדו של צבא צרפת. בתרגילים המקוריים נדרשו חיילי הקומנדו לעבור מסלולים קשים, במהירות, יעילות ועם יכולות גופניות כדוגמת טיפוס והתמודדות עם גבהים, זריזות, תגובה מהירה והרבה גמישות.
אבל את הפארקור החל, לפחות רעיונית, ג'ורג' הברט, מורה צרפתי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. את המילה הצרפתית "פארקור" הציע האיש מהמשמעות של "מסלול מכשולים". ממנה גם נגזרו ה"טראקור" (traceur) הגברי וה"טראקוס" (traceuse) הנשי, למי שעושים פארקור. שני פעלים בצרפתית שמשמעותם "סולל דרך" ו"סוללת דרך".
הברט קיבל השראה משבטי ילידים באפריקה, אותם פגש כשטייל ביבשת השחורה. מהם הוא הגה רעיון לשיטה אתלטית שתביא את החיילים לגמישות, סיבולת וזריזות שיעניקו להם יתרון בקרב, תוך שילוב עם תכונות אופי כמו אומץ ואלטרואיזם, נתינה ונדיבות לחבריהם.
ג'ורג' הברט פיתח בשיטתו שלושה כישורים הכרחיים - כושר גופני מעולה, במיוחד בשרירים ובנשימה, אנרגיה, המתבטאת בכוח רצון ואומץ, ומוסר, שיבוא לידי ביטוי בכבוד ובסיוע לחברים.
בהמשך הגיעו ריימונד בל, בן לחייל בוויטנאם ולאם מקומית, שיצר מסלול מתקדם לפיתוח היכולות הפיזיות שלו, ואחריו בנו, דויד בל, מי שרואים בו את מייסד הפארקור הרשמי.
דויד הקים סביבו קבוצה עם השם "יאמאקאסי", בצרפתית "אנרגיה גבוהה". חבריה העמידו את עצמם במבחנים קשים, פיזית ולא פחות מכך נפשית. חבריה, הטראקוריסטים הראשונים, ישנו על הרצפה ללא שמיכות, התאמנו בלי מים ואוכל ולהתלונן היה אסור.
במשך הזמן הקבוצה הלכה וגדלה, כשהמוטו נשאר - צניעות מרבית וללא התנשאות על "טראקוריסטים" חדשים.
בשנת 1997, הקבוצה מופיעה בטלוויזיה הצרפתית והפארקור צובר פופולריות רבה. בהמשך מופיעים החברים הוזמנה בסרטו של לוק בסון "טקסי 2" משנת 2000. ההצלחה מובילה לסרט שלם שהוא עושה עליהם ונותן לו את שם הקבוצה "יאמאקאסי".
מכאן עוזב דויד בל ביחד עם סבסטיאן פוקן שותפו את הקבוצה והם מקדישים את כל זמנם לפיתוח הפארקור, ההופך בהדרגה מאוד פופולרי.
מהמרדף בסרט הג'יימס בונד "קזינו רויאל", דרך טום הולנד בתור ספיידרמן ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", הפארקור משתלב בלא מעט סרטי אקשן ולא מעט במאים בז'אנר משלבים "טראקוריסטים" לפעלולים בסרטיהם.
גם במשחקי מחשב מבוססי אקשן הוא משתלב היטב. אם זה במשחקי Assassin's Creed ואם בסדרת Mirror's Edge, שפותחה כולה בהשראת הפארקור.
יש אפילו צבאות וחילות בצבא שמטמיעים כיום בחיילים קרביים יכולות פארקור, בכדי להעניק להם כישורי הישרדות בשדה הקרב המשתנה.
אגב, כשתקדיש רשת MTV לפארקור בשנת 2009 את תחרות הריאליטי "אתגר הפארקור האולטימטיבי", כבר ברור שהספורט השולי ו"אימת ההורים" כבר נכנס לזרם המרכזי ולתרבות הפופולרית בעולם והוא לא עומד להיעלם כל כך מהר.
הנה תולדות התחום, שמתחיל עם ריימונד בל הצרפתי שבא מווייטנאם ובנו דיוויד בל:
https://youtu.be/yY8Tcx_MrQQ
מצגת על התפתחות הפארקור:
https://youtu.be/22VDwJy2F10
דיוויד בל, מייסד הפארקור:
https://youtu.be/JUeHrPazTtY
וג'ורג' הבר שעוד בתחילת המאה נתן השראה לריימונד ולראשוני התחום:
https://youtu.be/WzTPd6RLfCA
וההיסטוריה של הפארקור באנימציה:
https://youtu.be/X7Uqm-8hDHY
