שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הסוד וההיסטוריה של העגבניה?
העַגְבָנִיָּה (Tomato) היא פרי מופלא. לא טעינו, כי מבחינה בוטנית נחשבת העגבניה לפרי. רק המנהג לחלק את הפירות והירקות לפי טעמם הפך אותה לירק מבחינה קולינרית. בכל מקרה, יש בעגבניה שילוב נדיר של מתיקות גדולה וחמיצות ברמה שהיא גבוהה מאשר הלימון.
צבעה המסורתי של העגבניה הוא בדרך כלל אדום. אבל בימינו, פותחו זנים חדשים במגוון רחב של צבעים, כולל זני עגבניות צהובים, כתומים, לבנים, סגולים וירוקים.
העגבנייה התגלתה עם בוא האירופאים ליבשת אמריקה. כמו תפוח האדמה, התירס ופירות וירקות אחרים, מקורה באמריקה התיכונה. כשהיא הובאה לאירופה ולאמריקה הצפונית, העגבנייה התקבלה בחשדנות, גם משום שדמתה לפרי שהיה מוכר כרעיל ומשום כך נתפסה כמסוכנת וגם משום שטענו כלפיה שהיא מעוררת פריצות. במשך מאות שנים, החרימו גם נוצרים וגם יהודים את העגבניות...
אגב, לארצות הברית ושאר צפון אמריקה הגיעה העגבניה דרך אירופה ולא ממקסיקו השכנה. את סיבוב ה-U turn המשונה הזה היא חייבת לעובדה שראשוני המתיישבים בצפון אמריקה הביאו אותה מאנגליה, ארץ שבה העגבניות סוף סוף החלו להתקבל באותה תקופה כמזון טעים ולא מסוכן.
אבל במאה ה-18 הפכה העגבנייה למאכל מקובל ונפוץ ובהמשך אף אהוב, ששימש בסלטים ובתבשילים רבים ביבשת הישנה והשמרנית. במיוחד הפכה העגבניה לבסיס של המטבח האיטלקי.
ישראל נחשבת כיום מעצמת פיתוח של זני עגבניות חדשנים, בהנדסה גנטית. גם עגבניות השרי הן פיתוח ישראלי וגם העגבניות החדשות "בטעם של פעם", שפותחו לאחרונה ושמתיקותן, כמה אירוני, משתווה למתיקות של פירות קלסיים כמו מנגו. מדוע אירוני? - כי מבחינה בוטנית באה העגבניה מהפירות ועתה חזרה אליהם גם בטעם ובקולינריה.
הנה ההיסטוריה של העגבנייה:
https://youtu.be/d9U7Y_nXLiY
תולדות העגבניה ומסעה מאמריקה לספרד ומשם לכל אירופה והעולם:
https://youtu.be/5PCZkKgmBZU
פרסומת לעגבניה הבריאה (עברית):
https://youtu.be/ZQ8fwCTSYnQ
החשש מווירוס קטלני שפוגע בעגבניות (עברית):
https://youtu.be/Hjdj577mzAY
ושיר לעגבניה ולחבריה בגינה (עברית):
https://youtu.be/juNkaITgAGY
למה פחדו מהעגבניות בעבר?
איך שזמנים משתנים... האגדה מספרת שבשנת 1820 זכה הקולונל האמריקני רוברט ג'ונסון לשם של גיבור, רק משום שהעיז לאכול עגבניות ללא חשד ובפומבי. אם היום אנו נותנים את הקטשופ מבוסס העגבניות לכל דרדק והעגבניה היא מהבולטות בתזונת הילדים והמבוגרים כאחד, העגבניות נחשבו באותה תקופה לרעילות.
אבל הקולונל האמיץ החליט להוכיח שהעגבניות אינן מסוכנות לבני אדם. הוא התייצב למול ציבור אקראי שנאסף מולו, על מדרגות בית המשפט של העיר סיילם בניו-ג'רזי, והחל לאכול את העגבניה שבידו. הקהל ההמום הביט בו במבט ששילב הערצה, עם רחמים על מותו המתקרב. למותר לשער שמלבד כמה כתמים על חולצתו, הקולונל יצא מהסיפור עם בטן מלאה ובריאות מצוינת...
ואכן, כשהגיעה העגבניה לאירופה, הישר מיבשת אמריקה שבה היא בוייתה לראשונה, היא לא התקבלה יפה. ממש כמו את החציל, שהגיע מהודו, האירופאים קיבלו אותה בחשד. גם צבעם של השניים וגם משהו במרקם המשונה שלהם, גרמו לנוצרים של אירופה ואמריקה לחשוד שהם רעילים.
אבל העגבניה היא חלק ממשפחת הסולניים. בני משפחה נוספים מהמשפחה הזו אנו אוכלים, ביניהם החציל, הפלפל ותפוח האדמה.
אבל זה לא היה העניין היחידי שנקשר בירק הכל כך משמעותי במטבח המודרני שלנו. הן הנוצרים והן יהודים אדוקים בדתם, החרימו את העגבנייה במשך מאות שנים, משום שהאמינו גם שאכילתה מעוררת פריצוּת והתנהגות לא מוסרית. הצבע האדום, אנחנו כבר יודעים, מגרה אנשים. היו רבים שאף האמינו שהיא מכילה דם. בכל מקרה, העגבניה באדום לוהט נראתה לרבים מדי דבר מוגזם. מעניין מה היו אומרים אבותינו על הקטשופ שאנו צורכים היום בכמויות מוגזמות...
כך פחדו באירופה מהעגבניה שכשהובאה מדרום אמריקה חשבו שהיא "מרעילה":
https://youtu.be/YG3nFcN6IW8
האגדה על הקולונל האמיץ:
https://youtu.be/LGH414fye5Q
בארץ המילה העברית עגבניה עוררה מחלוקות קשות (עברית):
https://youtu.be/vRg5EVlLtZk
היום צריך להגן על העגבניות מפני וירוס שפוגע בהן קשות (עברית):
https://youtu.be/Hjdj577mzAY
הפחד ההיסטורי מהעגבנייה:
https://youtu.be/AG9Oc6TxDXU?long=yes
וכך מגדלים אותן בסרט תיעודי קצר:
https://youtu.be/VFfqgAeD5p4?long=yes
מאיפה בא הקטשופ?
הייתם מאמינים שהקטשופ כלל בתקופות שונות מרכיבים כמו דגים, חצילים, שעועית, תות שדה, אגוזים, פטריות, בירה ואפרסקים?
ועגבניות, אתם בטח שואלים? - ובכן, הן לא היו בקטשופ עד לפני מאה ומשהו שנים.
והייתם קונים את העובדה שבשלב מסוים הקטשופ נמכר בבתי המרקחת בתור תרופה מגד שיעול?
אבל בואו נתחיל מהתחלה - הסיפור המשונה של אחד הרטבים הפופולאריים בעולם מתחיל אי-שם באלף הראשון לספירה. לא ברור מתי הקטשופ הראשון נוצר. אחת הגרסאות מדברת על המאה ה-6 לספירה, אבל המון שנים הוא נותר רוטב אי-שם במאה ה-17 נוצר בסין תבשיל מעורבב שהכיל דג כבוש עם שלל תבלינים. הם קראו לרוטב הדגים שלו "קיסאפ", בסינית "רוטב חצילים".
מלחים בריטים שהפליגו במאה ה-18 למלזיה, ארץ בדרום-מזרח אסיה, לקחו עימם הביתה את רוטב הדגים הזה והודיעו בבריטניה שקוראים לו "קטשאפ", או כמו שאנו אומרים בעברית "קטשופ"...
במסמכים משנת 1740 מצוין כבר שרוטב הקטשופ הפך למרכיב מרכזי במטבח הבריטי. באופן כללי ניתן לומר שבמשך כ-100 שנה כינו באנגליה כל מיני רטבים שהגיעו מאסיה בשם "קטשופ". הם לא הוטרדו מהעובדה שכל אחד מהרטבים הללו כלל מרכיבים אחרים.
רק במאה ה-19 מישהו, בארצות הברית דווקא, החליט להוסיף לרוטב האסייתי ההוא רסק עגבניות. בספר הבישול האמריקאי "ספר בית הסוכר" מ-1801 כבר כללו את העגבניות במרכיבי רוטב הקטשופ. במטבח האמריקאי, חובב העגבניות המושבע, זה הלך ותפס. במהלך השנים החליפה העגבנייה רבים מהמרכיבים המקוריים והמזדמנים של רוטב הדגים ההוא, כולל הדגים עצמם...
בשנת 1837 קם המפעל הלאומי הראשון שייצר ושיווק קטשופ לכל אמריקה. 40 שנים אחר-כך החלה חברת היינץ לשווק את הקטשופ שייצרה והפכה ליצרן המזוהה ביותר עם הרוטב המתקתק ועתיר העגבניות, שלא נותר בו כמעט שום מרכיב מהרוטב הסיני ההוא, שהגיע ממלזיה...
הנה סיפור המצאת הקטשופ:
https://youtu.be/hSYsgCyjvDg
ההיסטוריה של הקטשופ והמרכיבים המוזרים שפעם היו בו:
https://youtu.be/hzH2_S4ZaQA
ולמה כל כך קשה להוציא את הקטשופ מהבקבוק שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KB43fM_ozKQ
איך נולדה הפיצה?
היא אחד מהמאכלים האהובים בעולם כולו. הפיצה (Pizza) נולדה באיטליה של ימי הביניים, אבל יש לה שורשים עתיקים הרבה יותר. היסטוריונים סבורים שכבר במאה ה-6 לפני הספירה השתמשו היוונים ואולי הפרסים במאפי בצק כבסיסים להגשה של מאכלים.
אפילו המילה "פיצה" באה מהמילה היוונית "פקטוס" (pektos), שפירושה מוצק.
מאז רווח המנהג ברחבי אגן הים התיכון ובמהלך השנים הוא הגיע עד התרבויות הערביות שבצפון אפריקה. כולם גילו את הטעם המצוין של בצק מרודד מקמח ועם השנים גם מבצק שמרים, שנאפה על גבי האבן החמה. בהמשך נולד הטאבון, תנור האפייה מאבן. הבצקים המרודדים החלו נאפים בעוד ועוד מקומות, כשבהם מגולגלים או מונחים מעליהם מאכלים שונים.
במאה ה-10 לספירה, כשכבשו המורים, מוסלמים מצפון אפריקה, חלקים מדרום איטליה, הם הביאו עימם את הפיתה. לא לחינם יש דמיון בין המילים פיתה ופיצה - המילה "פיצה" נולדה בנאפולי, העיר שבה הוקמה אז הפיצריה הראשונה בעולם.
האיטלקים ירשו אמנם מהאימפריה הרומית את המנהג להכין מאפים מרודדים, אבל המפגש עם הפיתה הערבית המלאה בכל-טוב הצית את הדמיון האיטלקי והם שכללו מאז את מאפה הפיצה, עד לדרגת אמנות.
ההבדל הוא שהאיטלקים לא מלאו את הפיתה במאכלים כמו הערבים, או גלגלו אותם בתוכה כמו הגירוס או הסופלקי היווני, אלא הניחו מעל הבצק את התוספות וכך אפו אותם ביחד.
רעיון נהדר. יום הולדת שמח! הפיצה נולדה!
הפיצות הראשונות החלו לכלול ירקות וגבינות מגוונים. על ה"פיצה ביאנקה", הפיצה הלבנה, בצק בלבד, החלו להניח את שני המרכיבים שיהפכו אותה לסנסציית שולחן כה פופולארית - רוטב שנעשה מהעגבניות, אותו ירק שהגיע לא מזמן מאמריקה, המכונה אז "העולם החדש". השני הוא גבינת המוצרלה, שהגיעה לאיטליה מהודו, שם היא הוכנה מחלב הבאפלו, התאו. כך נולדה בנאפולי פיצת ה"נאפוליטנה" - הפיצה הנפוצה בעולם.
ועדיין, הפיצה נחשבה אז למאכל עממי שהאצילים לא נהגו לאכול. השינוי הגיע במאה ה-18, כשמלכת נאפולי, מריה קרולינה, התאהבה בפיצה. היא החלה להגיש פיצות לאורחיה ובהדרגה החלו גם בני המעמד העליון באיטליה "להתמכר" לטעם של הפיצה הנאפוליטנית.
מאה אחר כך, לקראת סוף המאה ה-19, התענגו אומברטו הראשון ומשפחתו, מלכי איטליה הראשונים, על הפיצות שהכין לבני הארמון רפאל אספוזיטו, אופה הפיצות הגדול של התקופה. על הפיצה שהייתה חביבה במיוחד על מלכת איטליה, מרגריטה דה סבויה, נהג רפאל להניח עגבניות, גבינת מוצרלה ובזיליקום (ריחן). הוא קרא לפיצה "פיצה מרגריטה", על שמה של המלכה. כיאה לעידן הלאומיות, הפיצה הזו הייתה פיצה לאומית - עם הלבן של הגבינה, האדום של העגבנייה והירוק של הבזיליקום, היא "נצבעה" כולה בצבעי הדגל האיטלקי.
כשבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היגרו רבים מהאיטלקים לאמריקה, הפכה הפיצה למאכל פופולרי גם שם. מהגרים איטלקים החלו לפתוח פיצריות זולות ומשביעות והמאכל הפך למאכל רחוב אמריקאי מוביל.
בשנות ה-40 יתחילו להכין שם את הפיצות דמויות הפאי - פיצות עם בצק עבה. אמנם הטעם הנפלא והמאוזן של הפיצה האיטלקית הדקיקה נעדר מהן, אבל הפיצות עבות הבצק נמכרו היטב, היו משביעות מאד וזולות להפליא ומשום כך הן התאימו לתקופה. כיום חלק גדול מהפיצות שנמכרות ברחבי העולם הן פיצות אמריקניות בסגנון זה, במיוחד ברשתות הפיצה העולמיות שמשווקות אותן בהצלחה.
הנה תולדות הפיצה:
https://youtu.be/yzS4YQ45EyQ
מהמאה ה-18 הפכה הפיצה למאכל הנפוץ בעולם:
https://youtu.be/mxR3aGGBXt0
מפרקים את התפתחות הפיצה לפרטים:
https://youtu.be/PRn5iONxSQQ
סרטון אנימציה עם ההיסטוריה של הפיצה:
https://youtu.be/DtkG_Md6Ykk
השינויים שחלו בפיצה במהלך אלפי שנים:
https://youtu.be/XVX0tKmjQN8
והעיר האיטלקית נאפולי הטוענת כנראה בצדק לבכורה על הפיצה:
https://youtu.be/JZoruOm3_5w
מאיפה בתימן בא הג'חנון?
על אף שאיננו ישראלי, הוא המלך של שבת בבוקר ואוכלים אותו כמעט כולם בישראל. יש רשתות מזון מהיר שמפיצות אותו במיוחד וכל פיצוציה בגוש דן חייבת שיהיה לה סיר שלו, בבוקר יום שבת, לטובת הבליינים שסיימו לילה שלם וחייבים משהו לאכול, בדרך הביתה.
זהו הג'חנון (Jachnun), מאכל תימני מסורתי, עשיר ושמנוני, המבוסס על בצק, וטעמו נע בין מתוק למלוח.
פירוש השם ג'חנון בערבית תימנית הוא "בצק קטן". בתימן הכינו אותו מקמח מלא, בהיות הקמח הלבן נדיר יחסית. מסורתית השאירו את הכנת הג'חנון לקראת ערב שבת, הוא היה אז מאכל מתוק שהוכנס לתנור ומאפה על אש קטנה, לאורך כל הלילה.
מקור הג'חנון הוא ביהודי העיר עדן שבתימן. אצלם נהגו להכין אותו בטעם מתקתק יחסית, ולאכול אותו עם סוכר או חלבה מתוקים... להכנתו השתמשו אז בסאמנה, מעין חמאה מזוקקת בטעמים מעושנים.
יש סברה שהג'חנון לא נולד בעדן, אלא הגיע אליה, כמאפה טורקי עות'מני עם בשר ותפוחי אדמה, שנקרא "גול". יש עוד מקורות אפשריים לג'חנון, כמו מאכלים הודי וספרדי כלשהם אבל באמת שזה לא ממש חשוב. נראה שבהיותה עיר נמל עם נגיעות בינלאומיות, עדן נחשפה ללא מעט מאכלים. אם הגול הטורקי תפס בה הוא עבר אצל היהודים התאמה, כשבדרך מהגול אל הג'חנון נשאר רק הבצק... בתחילה הוצא ממנו הבשר, אולי מסיבות של כשרות. את תפוחי האדמה שהוצאו גם הם אל הסיר ובהמשך ירדו לגמרי, החליפו דווקא ביצים. אלה הונחו לידו בסיר והבישול הארוך הופך אותן לביצים חומות וטעימות להפליא. אם כבר טורקיה אז רק נזכיר שגם הביצים של הבורקס הטורקי נאפות באותה צורה ובאותו טעם אלוהי.
העגבניות המרוסקות הוצמדו לג'חנון הרבה יותר מאוחר, ביחד עם הביצה הקשה והסחוג החריף, שהחליף ממתקים וריבות שהוגשו לידו בתימן. זה היה כנראה כשהוא הפך למאכל של שבת בבוקר וזה ודאי תודות למטבח הישראלי שיצר מיזוג מופלא של טעמים מעדות שונות.
בישראל נוהגים לאכול את הג'חנון בשבת בבוקר, לאחר שהוא התבשל לאיטו, במשך לילה שלם בתנור. מרבית התימנים, אלה שאינם מהעיר עדן, כלל לא הכירו את הג'חנון עד שעלו לארץ. בכל אזור בתימן אכלו היהודים מאכל אחר בשבת בבוקר. מכירים קובנה, לחוח?
כיום נוהגים להגיש את הג'חנון, כשלצידו סחוג, רסק עגבניות וביצה קשה, עדיף חומה - לאחר שבושלה בסיר, עם הג'חנון.
הכנתו של הג'חנון די פשוטה. כל העניין מסתכם בהכנת הבצק, כמה קיפולים שלו, שיוצרים בצק עלים, גלגול לקוטר של כמה סנטימטרים ואפייה איטית בתנור, ביחד עם הביצים, בטמפרטורה נמוכה - של פחות מ-100 מעלות צלזיוס, למשך הלילה.
הנה תולדות הג'חנון (עברית):
https://youtu.be/s-W1UbFY9Vs
הסבר ג'חנונך לתייר:
https://youtu.be/zADFcgUEavs
כך מכינים את הג'חנון התימני:
https://youtu.be/gfzmBYD-yYg
באזורים אחרים בתימן הכינו לחוח (עברית):
https://youtu.be/LuNRsoJeGY0
או קובנה (עברית):
https://youtu.be/cFpYztBwjQU
ותחרות של ג'חנונים? - אתם רציניים עכשיו? (עברית):
https://youtu.be/cqWsXrgQudA
מהי שיטת פומודורו ללימוד מוצלח?
שיטת פומודורו (Pomodoro Technique) היא טכניקה המאפשרת ללמוד היטב למבחן, להכין שיעורים, עבודות או למידה עצמית. יתרונה המשמעותי הוא בביטול הסחות הדעת בזמן הלימוד וכפתרון מצוין למי שמתקשים בלימוד ממושך.
טכניקת פומודורו מאפשרת להצליח לשבת ולהתרכז בלימודים, ללא הסחות דעת ועם פרסים קטנים בדמות הפסקות קבועות המאפשרות לנו "ממתקים" של כמה דקות לעשות את מה שאנחנו אוהבים.
טכניקת פומודורו פותחה בסוף שנות ה-80 על ידי פרנצ'סקו סירילו. את ההשראה לשם השיטה הוא שאב מהטיימר בצורת עגבנייה שבו סירילו השתמש ללמידה כסטודנט באוניברסיטה.
#יתרונות הפומודורו
פדגוגית השיטה מתבססת על למידה אינטרוולית, במשכי זמן קצרים שנקראים Pomodoro, מהמילה האיטלקית לעגבנייה. זו למידה בספרינטים קצרים וקבועים באורכם שמגדילה את היכולת שלנו ללמוד ולזכור את החומר היטב.
הגאונות בלמידה הזו הוא שבמשכי הזמן הקצרים אנו מתחייבים שלא לעסוק או להתפתות לשום פעילות אחרת - לא טלפון, לא אתרים באינטרנט, לא אפליקציות ואפילו לא פיפי... את כל אלה עושים רק בהפסקות בנות כמה דקות, בין הספרינטים של הלימוד.
היתרון הנוסף של השיטה קשור באופן בו המוח שלנו פועל. מחקרים הראו שבכל לימוד אנו נוטים לזכור טוב את התחלת הלימוד, מה שמכונה "אפקט הראשוניות" ואת סופו ("אפקט האחרונות"). אמצע הלימוד לצערנו הרבה פחות זכיר לנו.
וכאן באה עוד הברקה - הלמידה האינטרוולית של מקבצים בני פחות מחצי שעה מאפשרת לנו יותר התחלות וסופי לימוד ומכאן שהמוח יזכור הרבה יותר מהחומר ובצורה טובה יותר. בינגו!
#השיטה
הלימוד לפי השיטה כולל את השלבים הבאים:
1. בוחרים מטלה לימודית.
2. מכוונים טיימר ל-25 דקות (מה שנקרא פומודורו) ומתחילים בביצוע המטלה.
3. בתום הזמן הטיימר יצלצל ואתם זוכים בממתק סמלי, כלומר 5 דקות הפסקה שתוכלו להקדיש למה שאתם מאוד אוהבים או צריכים.
4. חוזרים ארבע פעמים על תהליך 25 הדקות לימוד ו-5 דקות מנוחה.
אחרי ארבעת הפומודורו וההפסקות שביניהם, לוקחים הפסקה של חצי שעה ואפשר להמשיך שוב מהתחלה.
ואגב, יש המוסיפים גם רישום של רשימת To do list, או "לעשות היום". כך תוכלו להעריך את המאמצים שבפניכם ולסמן V לאחר השלמת כל משימה.
הנה הסבר שיטת פומודורו (עברית):
https://youtu.be/EGTDGh0LRDw
טיפים לפומודורו מוצלח:
https://youtu.be/qb2K0IkmDVc
טיימר פומודורו עם הפסקות ומוסיקה ללמידה:
https://youtu.be/PHFMySIU-_w
של שעתיים עם הפסקה של 5 אחרי כל 25 דקות:
https://youtu.be/IUXNiDJJ_9s
העַגְבָנִיָּה (Tomato) היא פרי מופלא. לא טעינו, כי מבחינה בוטנית נחשבת העגבניה לפרי. רק המנהג לחלק את הפירות והירקות לפי טעמם הפך אותה לירק מבחינה קולינרית. בכל מקרה, יש בעגבניה שילוב נדיר של מתיקות גדולה וחמיצות ברמה שהיא גבוהה מאשר הלימון.
צבעה המסורתי של העגבניה הוא בדרך כלל אדום. אבל בימינו, פותחו זנים חדשים במגוון רחב של צבעים, כולל זני עגבניות צהובים, כתומים, לבנים, סגולים וירוקים.
העגבנייה התגלתה עם בוא האירופאים ליבשת אמריקה. כמו תפוח האדמה, התירס ופירות וירקות אחרים, מקורה באמריקה התיכונה. כשהיא הובאה לאירופה ולאמריקה הצפונית, העגבנייה התקבלה בחשדנות, גם משום שדמתה לפרי שהיה מוכר כרעיל ומשום כך נתפסה כמסוכנת וגם משום שטענו כלפיה שהיא מעוררת פריצות. במשך מאות שנים, החרימו גם נוצרים וגם יהודים את העגבניות...
אגב, לארצות הברית ושאר צפון אמריקה הגיעה העגבניה דרך אירופה ולא ממקסיקו השכנה. את סיבוב ה-U turn המשונה הזה היא חייבת לעובדה שראשוני המתיישבים בצפון אמריקה הביאו אותה מאנגליה, ארץ שבה העגבניות סוף סוף החלו להתקבל באותה תקופה כמזון טעים ולא מסוכן.
אבל במאה ה-18 הפכה העגבנייה למאכל מקובל ונפוץ ובהמשך אף אהוב, ששימש בסלטים ובתבשילים רבים ביבשת הישנה והשמרנית. במיוחד הפכה העגבניה לבסיס של המטבח האיטלקי.
ישראל נחשבת כיום מעצמת פיתוח של זני עגבניות חדשנים, בהנדסה גנטית. גם עגבניות השרי הן פיתוח ישראלי וגם העגבניות החדשות "בטעם של פעם", שפותחו לאחרונה ושמתיקותן, כמה אירוני, משתווה למתיקות של פירות קלסיים כמו מנגו. מדוע אירוני? - כי מבחינה בוטנית באה העגבניה מהפירות ועתה חזרה אליהם גם בטעם ובקולינריה.
הנה ההיסטוריה של העגבנייה:
https://youtu.be/d9U7Y_nXLiY
תולדות העגבניה ומסעה מאמריקה לספרד ומשם לכל אירופה והעולם:
https://youtu.be/5PCZkKgmBZU
פרסומת לעגבניה הבריאה (עברית):
https://youtu.be/ZQ8fwCTSYnQ
החשש מווירוס קטלני שפוגע בעגבניות (עברית):
https://youtu.be/Hjdj577mzAY
ושיר לעגבניה ולחבריה בגינה (עברית):
https://youtu.be/juNkaITgAGY
איך שזמנים משתנים... האגדה מספרת שבשנת 1820 זכה הקולונל האמריקני רוברט ג'ונסון לשם של גיבור, רק משום שהעיז לאכול עגבניות ללא חשד ובפומבי. אם היום אנו נותנים את הקטשופ מבוסס העגבניות לכל דרדק והעגבניה היא מהבולטות בתזונת הילדים והמבוגרים כאחד, העגבניות נחשבו באותה תקופה לרעילות.
אבל הקולונל האמיץ החליט להוכיח שהעגבניות אינן מסוכנות לבני אדם. הוא התייצב למול ציבור אקראי שנאסף מולו, על מדרגות בית המשפט של העיר סיילם בניו-ג'רזי, והחל לאכול את העגבניה שבידו. הקהל ההמום הביט בו במבט ששילב הערצה, עם רחמים על מותו המתקרב. למותר לשער שמלבד כמה כתמים על חולצתו, הקולונל יצא מהסיפור עם בטן מלאה ובריאות מצוינת...
ואכן, כשהגיעה העגבניה לאירופה, הישר מיבשת אמריקה שבה היא בוייתה לראשונה, היא לא התקבלה יפה. ממש כמו את החציל, שהגיע מהודו, האירופאים קיבלו אותה בחשד. גם צבעם של השניים וגם משהו במרקם המשונה שלהם, גרמו לנוצרים של אירופה ואמריקה לחשוד שהם רעילים.
אבל העגבניה היא חלק ממשפחת הסולניים. בני משפחה נוספים מהמשפחה הזו אנו אוכלים, ביניהם החציל, הפלפל ותפוח האדמה.
אבל זה לא היה העניין היחידי שנקשר בירק הכל כך משמעותי במטבח המודרני שלנו. הן הנוצרים והן יהודים אדוקים בדתם, החרימו את העגבנייה במשך מאות שנים, משום שהאמינו גם שאכילתה מעוררת פריצוּת והתנהגות לא מוסרית. הצבע האדום, אנחנו כבר יודעים, מגרה אנשים. היו רבים שאף האמינו שהיא מכילה דם. בכל מקרה, העגבניה באדום לוהט נראתה לרבים מדי דבר מוגזם. מעניין מה היו אומרים אבותינו על הקטשופ שאנו צורכים היום בכמויות מוגזמות...
כך פחדו באירופה מהעגבניה שכשהובאה מדרום אמריקה חשבו שהיא "מרעילה":
https://youtu.be/YG3nFcN6IW8
האגדה על הקולונל האמיץ:
https://youtu.be/LGH414fye5Q
בארץ המילה העברית עגבניה עוררה מחלוקות קשות (עברית):
https://youtu.be/vRg5EVlLtZk
היום צריך להגן על העגבניות מפני וירוס שפוגע בהן קשות (עברית):
https://youtu.be/Hjdj577mzAY
הפחד ההיסטורי מהעגבנייה:
https://youtu.be/AG9Oc6TxDXU?long=yes
וכך מגדלים אותן בסרט תיעודי קצר:
https://youtu.be/VFfqgAeD5p4?long=yes
הייתם מאמינים שהקטשופ כלל בתקופות שונות מרכיבים כמו דגים, חצילים, שעועית, תות שדה, אגוזים, פטריות, בירה ואפרסקים?
ועגבניות, אתם בטח שואלים? - ובכן, הן לא היו בקטשופ עד לפני מאה ומשהו שנים.
והייתם קונים את העובדה שבשלב מסוים הקטשופ נמכר בבתי המרקחת בתור תרופה מגד שיעול?
אבל בואו נתחיל מהתחלה - הסיפור המשונה של אחד הרטבים הפופולאריים בעולם מתחיל אי-שם באלף הראשון לספירה. לא ברור מתי הקטשופ הראשון נוצר. אחת הגרסאות מדברת על המאה ה-6 לספירה, אבל המון שנים הוא נותר רוטב אי-שם במאה ה-17 נוצר בסין תבשיל מעורבב שהכיל דג כבוש עם שלל תבלינים. הם קראו לרוטב הדגים שלו "קיסאפ", בסינית "רוטב חצילים".
מלחים בריטים שהפליגו במאה ה-18 למלזיה, ארץ בדרום-מזרח אסיה, לקחו עימם הביתה את רוטב הדגים הזה והודיעו בבריטניה שקוראים לו "קטשאפ", או כמו שאנו אומרים בעברית "קטשופ"...
במסמכים משנת 1740 מצוין כבר שרוטב הקטשופ הפך למרכיב מרכזי במטבח הבריטי. באופן כללי ניתן לומר שבמשך כ-100 שנה כינו באנגליה כל מיני רטבים שהגיעו מאסיה בשם "קטשופ". הם לא הוטרדו מהעובדה שכל אחד מהרטבים הללו כלל מרכיבים אחרים.
רק במאה ה-19 מישהו, בארצות הברית דווקא, החליט להוסיף לרוטב האסייתי ההוא רסק עגבניות. בספר הבישול האמריקאי "ספר בית הסוכר" מ-1801 כבר כללו את העגבניות במרכיבי רוטב הקטשופ. במטבח האמריקאי, חובב העגבניות המושבע, זה הלך ותפס. במהלך השנים החליפה העגבנייה רבים מהמרכיבים המקוריים והמזדמנים של רוטב הדגים ההוא, כולל הדגים עצמם...
בשנת 1837 קם המפעל הלאומי הראשון שייצר ושיווק קטשופ לכל אמריקה. 40 שנים אחר-כך החלה חברת היינץ לשווק את הקטשופ שייצרה והפכה ליצרן המזוהה ביותר עם הרוטב המתקתק ועתיר העגבניות, שלא נותר בו כמעט שום מרכיב מהרוטב הסיני ההוא, שהגיע ממלזיה...
הנה סיפור המצאת הקטשופ:
https://youtu.be/hSYsgCyjvDg
ההיסטוריה של הקטשופ והמרכיבים המוזרים שפעם היו בו:
https://youtu.be/hzH2_S4ZaQA
ולמה כל כך קשה להוציא את הקטשופ מהבקבוק שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KB43fM_ozKQ
היא אחד מהמאכלים האהובים בעולם כולו. הפיצה (Pizza) נולדה באיטליה של ימי הביניים, אבל יש לה שורשים עתיקים הרבה יותר. היסטוריונים סבורים שכבר במאה ה-6 לפני הספירה השתמשו היוונים ואולי הפרסים במאפי בצק כבסיסים להגשה של מאכלים.
אפילו המילה "פיצה" באה מהמילה היוונית "פקטוס" (pektos), שפירושה מוצק.
מאז רווח המנהג ברחבי אגן הים התיכון ובמהלך השנים הוא הגיע עד התרבויות הערביות שבצפון אפריקה. כולם גילו את הטעם המצוין של בצק מרודד מקמח ועם השנים גם מבצק שמרים, שנאפה על גבי האבן החמה. בהמשך נולד הטאבון, תנור האפייה מאבן. הבצקים המרודדים החלו נאפים בעוד ועוד מקומות, כשבהם מגולגלים או מונחים מעליהם מאכלים שונים.
במאה ה-10 לספירה, כשכבשו המורים, מוסלמים מצפון אפריקה, חלקים מדרום איטליה, הם הביאו עימם את הפיתה. לא לחינם יש דמיון בין המילים פיתה ופיצה - המילה "פיצה" נולדה בנאפולי, העיר שבה הוקמה אז הפיצריה הראשונה בעולם.
האיטלקים ירשו אמנם מהאימפריה הרומית את המנהג להכין מאפים מרודדים, אבל המפגש עם הפיתה הערבית המלאה בכל-טוב הצית את הדמיון האיטלקי והם שכללו מאז את מאפה הפיצה, עד לדרגת אמנות.
ההבדל הוא שהאיטלקים לא מלאו את הפיתה במאכלים כמו הערבים, או גלגלו אותם בתוכה כמו הגירוס או הסופלקי היווני, אלא הניחו מעל הבצק את התוספות וכך אפו אותם ביחד.
רעיון נהדר. יום הולדת שמח! הפיצה נולדה!
הפיצות הראשונות החלו לכלול ירקות וגבינות מגוונים. על ה"פיצה ביאנקה", הפיצה הלבנה, בצק בלבד, החלו להניח את שני המרכיבים שיהפכו אותה לסנסציית שולחן כה פופולארית - רוטב שנעשה מהעגבניות, אותו ירק שהגיע לא מזמן מאמריקה, המכונה אז "העולם החדש". השני הוא גבינת המוצרלה, שהגיעה לאיטליה מהודו, שם היא הוכנה מחלב הבאפלו, התאו. כך נולדה בנאפולי פיצת ה"נאפוליטנה" - הפיצה הנפוצה בעולם.
ועדיין, הפיצה נחשבה אז למאכל עממי שהאצילים לא נהגו לאכול. השינוי הגיע במאה ה-18, כשמלכת נאפולי, מריה קרולינה, התאהבה בפיצה. היא החלה להגיש פיצות לאורחיה ובהדרגה החלו גם בני המעמד העליון באיטליה "להתמכר" לטעם של הפיצה הנאפוליטנית.
מאה אחר כך, לקראת סוף המאה ה-19, התענגו אומברטו הראשון ומשפחתו, מלכי איטליה הראשונים, על הפיצות שהכין לבני הארמון רפאל אספוזיטו, אופה הפיצות הגדול של התקופה. על הפיצה שהייתה חביבה במיוחד על מלכת איטליה, מרגריטה דה סבויה, נהג רפאל להניח עגבניות, גבינת מוצרלה ובזיליקום (ריחן). הוא קרא לפיצה "פיצה מרגריטה", על שמה של המלכה. כיאה לעידן הלאומיות, הפיצה הזו הייתה פיצה לאומית - עם הלבן של הגבינה, האדום של העגבנייה והירוק של הבזיליקום, היא "נצבעה" כולה בצבעי הדגל האיטלקי.
כשבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היגרו רבים מהאיטלקים לאמריקה, הפכה הפיצה למאכל פופולרי גם שם. מהגרים איטלקים החלו לפתוח פיצריות זולות ומשביעות והמאכל הפך למאכל רחוב אמריקאי מוביל.
בשנות ה-40 יתחילו להכין שם את הפיצות דמויות הפאי - פיצות עם בצק עבה. אמנם הטעם הנפלא והמאוזן של הפיצה האיטלקית הדקיקה נעדר מהן, אבל הפיצות עבות הבצק נמכרו היטב, היו משביעות מאד וזולות להפליא ומשום כך הן התאימו לתקופה. כיום חלק גדול מהפיצות שנמכרות ברחבי העולם הן פיצות אמריקניות בסגנון זה, במיוחד ברשתות הפיצה העולמיות שמשווקות אותן בהצלחה.
הנה תולדות הפיצה:
https://youtu.be/yzS4YQ45EyQ
מהמאה ה-18 הפכה הפיצה למאכל הנפוץ בעולם:
https://youtu.be/mxR3aGGBXt0
מפרקים את התפתחות הפיצה לפרטים:
https://youtu.be/PRn5iONxSQQ
סרטון אנימציה עם ההיסטוריה של הפיצה:
https://youtu.be/DtkG_Md6Ykk
השינויים שחלו בפיצה במהלך אלפי שנים:
https://youtu.be/XVX0tKmjQN8
והעיר האיטלקית נאפולי הטוענת כנראה בצדק לבכורה על הפיצה:
https://youtu.be/JZoruOm3_5w
עגבניה
על אף שאיננו ישראלי, הוא המלך של שבת בבוקר ואוכלים אותו כמעט כולם בישראל. יש רשתות מזון מהיר שמפיצות אותו במיוחד וכל פיצוציה בגוש דן חייבת שיהיה לה סיר שלו, בבוקר יום שבת, לטובת הבליינים שסיימו לילה שלם וחייבים משהו לאכול, בדרך הביתה.
זהו הג'חנון (Jachnun), מאכל תימני מסורתי, עשיר ושמנוני, המבוסס על בצק, וטעמו נע בין מתוק למלוח.
פירוש השם ג'חנון בערבית תימנית הוא "בצק קטן". בתימן הכינו אותו מקמח מלא, בהיות הקמח הלבן נדיר יחסית. מסורתית השאירו את הכנת הג'חנון לקראת ערב שבת, הוא היה אז מאכל מתוק שהוכנס לתנור ומאפה על אש קטנה, לאורך כל הלילה.
מקור הג'חנון הוא ביהודי העיר עדן שבתימן. אצלם נהגו להכין אותו בטעם מתקתק יחסית, ולאכול אותו עם סוכר או חלבה מתוקים... להכנתו השתמשו אז בסאמנה, מעין חמאה מזוקקת בטעמים מעושנים.
יש סברה שהג'חנון לא נולד בעדן, אלא הגיע אליה, כמאפה טורקי עות'מני עם בשר ותפוחי אדמה, שנקרא "גול". יש עוד מקורות אפשריים לג'חנון, כמו מאכלים הודי וספרדי כלשהם אבל באמת שזה לא ממש חשוב. נראה שבהיותה עיר נמל עם נגיעות בינלאומיות, עדן נחשפה ללא מעט מאכלים. אם הגול הטורקי תפס בה הוא עבר אצל היהודים התאמה, כשבדרך מהגול אל הג'חנון נשאר רק הבצק... בתחילה הוצא ממנו הבשר, אולי מסיבות של כשרות. את תפוחי האדמה שהוצאו גם הם אל הסיר ובהמשך ירדו לגמרי, החליפו דווקא ביצים. אלה הונחו לידו בסיר והבישול הארוך הופך אותן לביצים חומות וטעימות להפליא. אם כבר טורקיה אז רק נזכיר שגם הביצים של הבורקס הטורקי נאפות באותה צורה ובאותו טעם אלוהי.
העגבניות המרוסקות הוצמדו לג'חנון הרבה יותר מאוחר, ביחד עם הביצה הקשה והסחוג החריף, שהחליף ממתקים וריבות שהוגשו לידו בתימן. זה היה כנראה כשהוא הפך למאכל של שבת בבוקר וזה ודאי תודות למטבח הישראלי שיצר מיזוג מופלא של טעמים מעדות שונות.
בישראל נוהגים לאכול את הג'חנון בשבת בבוקר, לאחר שהוא התבשל לאיטו, במשך לילה שלם בתנור. מרבית התימנים, אלה שאינם מהעיר עדן, כלל לא הכירו את הג'חנון עד שעלו לארץ. בכל אזור בתימן אכלו היהודים מאכל אחר בשבת בבוקר. מכירים קובנה, לחוח?
כיום נוהגים להגיש את הג'חנון, כשלצידו סחוג, רסק עגבניות וביצה קשה, עדיף חומה - לאחר שבושלה בסיר, עם הג'חנון.
הכנתו של הג'חנון די פשוטה. כל העניין מסתכם בהכנת הבצק, כמה קיפולים שלו, שיוצרים בצק עלים, גלגול לקוטר של כמה סנטימטרים ואפייה איטית בתנור, ביחד עם הביצים, בטמפרטורה נמוכה - של פחות מ-100 מעלות צלזיוס, למשך הלילה.
הנה תולדות הג'חנון (עברית):
https://youtu.be/s-W1UbFY9Vs
הסבר ג'חנונך לתייר:
https://youtu.be/zADFcgUEavs
כך מכינים את הג'חנון התימני:
https://youtu.be/gfzmBYD-yYg
באזורים אחרים בתימן הכינו לחוח (עברית):
https://youtu.be/LuNRsoJeGY0
או קובנה (עברית):
https://youtu.be/cFpYztBwjQU
ותחרות של ג'חנונים? - אתם רציניים עכשיו? (עברית):
https://youtu.be/cqWsXrgQudA
שיטת פומודורו (Pomodoro Technique) היא טכניקה המאפשרת ללמוד היטב למבחן, להכין שיעורים, עבודות או למידה עצמית. יתרונה המשמעותי הוא בביטול הסחות הדעת בזמן הלימוד וכפתרון מצוין למי שמתקשים בלימוד ממושך.
טכניקת פומודורו מאפשרת להצליח לשבת ולהתרכז בלימודים, ללא הסחות דעת ועם פרסים קטנים בדמות הפסקות קבועות המאפשרות לנו "ממתקים" של כמה דקות לעשות את מה שאנחנו אוהבים.
טכניקת פומודורו פותחה בסוף שנות ה-80 על ידי פרנצ'סקו סירילו. את ההשראה לשם השיטה הוא שאב מהטיימר בצורת עגבנייה שבו סירילו השתמש ללמידה כסטודנט באוניברסיטה.
#יתרונות הפומודורו
פדגוגית השיטה מתבססת על למידה אינטרוולית, במשכי זמן קצרים שנקראים Pomodoro, מהמילה האיטלקית לעגבנייה. זו למידה בספרינטים קצרים וקבועים באורכם שמגדילה את היכולת שלנו ללמוד ולזכור את החומר היטב.
הגאונות בלמידה הזו הוא שבמשכי הזמן הקצרים אנו מתחייבים שלא לעסוק או להתפתות לשום פעילות אחרת - לא טלפון, לא אתרים באינטרנט, לא אפליקציות ואפילו לא פיפי... את כל אלה עושים רק בהפסקות בנות כמה דקות, בין הספרינטים של הלימוד.
היתרון הנוסף של השיטה קשור באופן בו המוח שלנו פועל. מחקרים הראו שבכל לימוד אנו נוטים לזכור טוב את התחלת הלימוד, מה שמכונה "אפקט הראשוניות" ואת סופו ("אפקט האחרונות"). אמצע הלימוד לצערנו הרבה פחות זכיר לנו.
וכאן באה עוד הברקה - הלמידה האינטרוולית של מקבצים בני פחות מחצי שעה מאפשרת לנו יותר התחלות וסופי לימוד ומכאן שהמוח יזכור הרבה יותר מהחומר ובצורה טובה יותר. בינגו!
#השיטה
הלימוד לפי השיטה כולל את השלבים הבאים:
1. בוחרים מטלה לימודית.
2. מכוונים טיימר ל-25 דקות (מה שנקרא פומודורו) ומתחילים בביצוע המטלה.
3. בתום הזמן הטיימר יצלצל ואתם זוכים בממתק סמלי, כלומר 5 דקות הפסקה שתוכלו להקדיש למה שאתם מאוד אוהבים או צריכים.
4. חוזרים ארבע פעמים על תהליך 25 הדקות לימוד ו-5 דקות מנוחה.
אחרי ארבעת הפומודורו וההפסקות שביניהם, לוקחים הפסקה של חצי שעה ואפשר להמשיך שוב מהתחלה.
ואגב, יש המוסיפים גם רישום של רשימת To do list, או "לעשות היום". כך תוכלו להעריך את המאמצים שבפניכם ולסמן V לאחר השלמת כל משימה.
הנה הסבר שיטת פומודורו (עברית):
https://youtu.be/EGTDGh0LRDw
טיפים לפומודורו מוצלח:
https://youtu.be/qb2K0IkmDVc
טיימר פומודורו עם הפסקות ומוסיקה ללמידה:
https://youtu.be/PHFMySIU-_w
של שעתיים עם הפסקה של 5 אחרי כל 25 דקות:
https://youtu.be/IUXNiDJJ_9s
