מהקשה על עץ "נגד עין הרע" ועד הנחת יד על הפה כשמפהקים, הנחת שום מתחת לכיסא הנהג במכונית, צביעה של דלתות בכחול או תליית חמסה באוטו - עין הרע ואמונות טפלות הולכים יד ביד כבר מאז ימי קדם.

עין הרע היא אמונה שגורלו של אדם מושפע מרגשי אחרים כלפיו ובפרט מקנאה. זה החשש שמבט של מישהו המתפעל ממה שיש לו - עלול להביא ל"עין הרע".

טתם בטח מכירים את המבט של אנשים המקנאים או אחוזים ברוע, במי שיש לו או שהצליח במשהו, נכון? - אלה עלולים להטיל, לפי האמונה העממית, "עין רעה", או "עין הרע" באדם. עין הרע הזו עלולה לסכל את הברכה שבביתו או במעשה ידיו.

זו מעין אמונה טפלה שכזו, אבל אחת שיש לה כוח עצום ושמלווה את האנושות כבר אלפי שנים. בלי עין הרע, טפו טפו טפו!

אבל מה עושים נגד עין הרע? - כל מיני סממנים, סימנים וסמלים, דוגמת אלה שלמעלה, נועדו להפחית את האימה והחשש שמשהו שיקרה לאדם או ליקיריו. הם יהיו הכוח הנגדי שיניא את העין הרע מלפעול. לחפצים הללו ייחסו בני האדם כוחות מיסטיים ורוחניים, שהפכו אותם ליעילים, בדרך להשגה של שפע, הצלחה וביטחון.

חוקרים רבים מאמינים שמקורות האמונה הזו נעוצים עוד בתרבות המצרית הקדומה, אם לא לפני כן. במיוחד מוזכרת העין של הורוס (Eye of Horus) או "העין של רע", אל מצרי קדום בעל ראש של בז שעיניו הן השמש והירח. סמלו של רע נראה כעין אנושית והיא סימלה אז עוצמה והגנה. במצרים העתיקה של אותם ימים נהגו אף לקשור לה כוחות בריאות, ריפוי ואיזון עצמי.

ואם אז ייצג הסמל של "עינו של רע" חיים טובים, עושר ואושר - גם לחיים וגם למתים הרי שהוא אומץ בתרבויות שונות בעולם הקדום. מקמע מצרי פופולארי, שהוטבע בתכשיטים, בכלים ובקמעות שנמצאו בתכריכי המומיות המצריות, הוא היה לסמל נפוץ. מכירים את העין הכחולה מהזכוכית שנמכרת בשווקי המזרח התיכון?

לא ברור אם זה המקרה, אבל יתכן שהמשמעות של המושג הקדום והמבורך של "העין של רע" מעט התהפכה או השתבשה, אם כי נשארה באותו תחום - איכשהו הפכה עין הרע לדבר מאיים, מקנא והורס - עין רעה!


הנה הסיפור של עין הרע:

https://youtu.be/qR1qp-ugufY?t=11m55s&end=16m13s


העין של הורוס:

https://youtu.be/C_kBkB41qKo


יש הרבה מסתורין בסמל הזה:

https://youtu.be/obegxYK86iE


רב שמציע הסבר מדעי לעין הרע:

https://youtu.be/XxqqGVkzB8I


וביקור במקדש אדפו שהוקדש על ידי המצרים הקדומים לאל הורוס:

https://youtu.be/nFW5R3UqUqM?long=yes

עוד מהאלף השלישי לפני הספירה אימצו בני מסופוטמיה קמעות נגד עין הרע (Evil Eye Bead) ולמזל טוב. הקמע הטורקי בצורת העין הוא התוצר הידוע ביותר בעולם של הקמע הקדום הזה.

הקמע המזרחי הזה עשוי בדרך כלל מזכוכית כחולה, עם לבן וצהוב או לבן וכחול, בכל גודל, צורה או קישוט.

זהו גוש זכוכית עגול, בצורת מעגל שטוח ובעל 4 צבעים. מסביב אזור עבה בגוון כחול כהה, בתוכו עיגול לבן וצר, קשתית תכלת עבה שמבטיחה להגן ובמרכז אישון כהה ביותר.

ממסופוטמיה הוא נדד לאזורים שונים באסיה. כבר אלפי שנים שנזר הבונג'וק הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הטורקית. ביוון העתיקה אומץ קמיע העין בהתלהבות ועד ימינו הוא פופולרי ביוון, שנשלטה 400 שנה בידי הטורקים וממנה אף נדד למדינות רבות באירופה.

כי העין הכחולה, נזר בונג'וק או קמע עין הרע הטורקי (Nazar Bead) עם שמותיו המגוונים הוא להיט מסחרי שתיירים רבים מביאים מטורקיה כמזכרת מקומית מרהיבה וקסומה, ש"לא יכולה להזיק".

המוסלמים מכנים אותו "עין פטימה", על שם בתו של הנביא מוחמד שציידה את אהובה שיצא לקרב בקמע הזה. כשעלי האהוב שב ללא פגע הפכה העין לקמע ששומר על אוהבים מפני הרוע. מאז הם נוהגים להעניק אותו כמתנה זה לזה.

רבים נוהגים לתלות את קמע עין הרע בבית, בעבודה, במרפסת או בסמוך לדלת הכניסה - כדי להרחיק את עין הרע מהבית ולמנוע קנאה, טינה ושאר רגשות שליליים.

מי שמרגישים שהם מוקפים באנרגיה שלילית או בקנאה ומחשבות רעות של אחרים, עונדים את הקמע על צווארם, על שרשרת או במחרוזת חרוזים כחולים השומרים מאנרגיה שלילית או מקנאה. משמעות העין הטורקית היא הגנה מפני כל אלה ויש אפילו מי שנושאים אותו על מחזיק המפתחות, כדי לשמור על המכונית.


הנה סיפורה של עין הרע:

https://youtu.be/-uRPsh62g9I


איש עיניים מסביר:

https://youtu.be/0E56_djtyIo


הקמעות הטורקיים נגד עין הרע:

https://youtu.be/VvnnGKRayzE


כך מייצרים אותם:

https://youtu.be/J6LuHftGNbg


מצגת וידאו:

https://youtu.be/DimfhQac6cU


והאקזוטיות המזרחית שלו הפכה אותו כבר מזמן לסמל מרכזי בעולם הקמעות:

https://youtu.be/8xeZbxHHcFE

קשה לעיתים להבין את מעמדו האייקוני של השום (Garlic). הוא לא רק מאכל חשוב במטבחי העולם, אלא גם תרופה פופולרית, חיטוי לפצועים, תכשיר נגד כינים, אביזר עממי נגד עין הרע ומחזק אנרגטי לעבדים.

צמח השום נולד במרכז אסיה והתפשט משם אל העולם כולו. לריחו וטעמו היחודיים אחראים הטיאואפירים, מעין סולפידים אורגניים שנמצאים בו בריכוז גבוה במיוחד.

ה"שום", גם השם וגם הצמח, שימש תרבויות עתיקות. הללו הרבו להשתמש בשום, שאותו כינו גם "מלך התבלינים". הוא מוזכר גם בתנ"ך וגם בספרים עתיקים של מצרים העתיקה, יוון, רומא, אשור ובבל.

יש סיבה פשוטה לכך שהשום מכונה "האנטיביוטיקה של הטבע". מסתבר שהוא הורג מספר רב של חיידקים שונים. מרגע שגילו ביוון העתיקה שהשום "מנקה את העורקים", הרופאים שם השתמשו בו המון. במאה הראשונה לספירה, למשל, הם נתנו שום נגד שלל בעיות. בין השאר כדי להתמודד עם בעיות נשימה, טפילים בגוף ובעיות עיכול.

היפוקרטס היווני, בכיר הרופאים היווניים של העת העתיקה, נהג לתת אותו למטופליו הסובלים מבעיות מעיים. ממצאים מעידים שממש באותה עת נהגו הספורטאים היוונים, לאכול שום לפני משחקים ותחרויות ספורט, כדי להביא לשיפור הביצועים ולהגדיל את היכולות הפיזיות שלהם.

גם בפינות אחרות של העולם העתיק תפס השום תפקיד חשוב. בהודו העתיקה שימש השום לחיזוק הלב וזרימת הדם ובמקביל הוסיפו לו שמן ומרחו על הראש, כדי להרחיק כינים. באשור שבמסופוטמיה התגלו ממצאים שבהם המליצו עליו אז גם למאכל וגם לרפואה.

במצרים העתיקה נמצא שלפחות 22 תרופות, מתוך כ-800 תרופות שידעו אז להכין, היו על בסיס שום. גם כאן היה השום מוכר כמחזק גופני מעולה והיה מרכיב חובה בתזונתם של הפועלים. במיוחד חיזקו איתו את בוני הפירמידות ושאר המונומנטים הענקיים שנבנו באותה תקופה. כתובת שנמצאה במצרים מעידה על התקוממות שבה מחו פועלים מבוני הפירמידות, בסביבות שנת 1600 לפני הספירה, על שלא קיבלו את מנת השום שלהם באותו יום. ניתן לומר שהשום מילא אז תפקיד מקביל לקפה, או למשקה אנרגיה ממריץ בימינו.

בתנ"ך מוזכר השום כאחד מהמאכלים שבהם בני ישראל נזכרים, כשהם רוצים לשוב למצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א).

כך שמאז הוא משמש, כבר מעל 5,000 שנה, לצרכים רפואיים - הן בפיתוח תרופות של ממש והן ברפואה העממית.

את הזינוק הרפואי שלו לתודעה המודרנית, חייב השום ללואי פסטר, החוקר הנודע. באמצע המאה ה-19 הוא גילה עד כמה השום יעיל בקטילת חיידקים. זה הסביר בדיעבד את סוד היעילות של השום כאמצעי לטיפול הפופולרי של חיילים בפצעיהם.

הצריכה הממוצעת של שום למאכל, עומדת כיום על 12 שיני שום ביום לנפש. שלושת המדינות התופסות את המקומות הראשונים בעולם, גם בכמות השום שמגדלים בהן וגם בגודל הצריכה שלו לנפש, הן איטליה, קוריאה וסין.

אבל כאמור, השום שימש ומשמש עד היום גם מחוץ לצלחת. בצפון אפריקה ובחלק מהעולם הערבי, רואים בו גם אמצעי שמרחיק עין הרע ומזיקים שונים. כשהם קונים רכב חדש, רבים שם מניחים צרור של שום מתחת למושב הנהג. המנהג הזה אף עלה לארץ, עם רבים מעולי צפון אפריקה.

בימינו מטפלים באמצעותו בבעיות נשימה, בטפילים ובבעיות עיכול.


הנה תולדות השום והדרך שבה מגדלים אותו:

https://youtu.be/Vr1326a1JbE


העונה הנכונה לשתילת השום היא הסתיו:

https://youtu.be/GnFmrLTTPwY


וכך מגדלים שום בבית:

https://youtu.be/cLH_pOa051c

חַמְסָה (Hamsa) היא אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים בתרבות העממית הים-תיכונית ובתרבויות רבות. זהו אביזר עתיק מאד, שהפך לקמע ותיק. בתור שכזה הוא יועד לשמירה והגנה מפני עין הרע, להקניית תחושת ביטחון והגנה.

חוקרים שונים טוענים שהחמסה, שפירושה בערבית "חמש", נולדה כבר בזמנים הפרהיסטוריים, כשהאדם הקדמון ראה ביד דבר משמעותי וצייר ידיים או הטביע את כפות הידיים על קירות מערות. אבל גם אם המקורות שלה כה עתיקים, שתי דתות - היהדות והאסלאם, טוענות כל אחת שהיא היא המקור האמיתי של החמסה, או לפחות המקור הדתי-תרבותי של השימוש בה.

כשמדובר בקמעות, כל דת ותרבות בעולם מצאה לה סממנים מיסטיים שנועדו להקנות למאמינים תחושת בטחון ושליטה בחייהם. הפחד האנושי, המלווה את האדם מאז ימי קדם, הוא מ"עין הרע", אותו מבט של אנשים אחוזי קנאה או רוע. אלו עלולים, לפי האמונה העממית, להטיל "עין רעה" באדם, שעלולה לסכל את הברכה שבביתו או במעשה ידיו. את האימה והחשש, שמשהו שיקרה לאדם או ליקיריו, נועדה החמסה להוריד. היא הכוח הנגדי שיניא את הרע מלפעול.

אמנם כיום יש מגוון גדול של חמסות, ברמות שונות של דיוק אנטומי, אבל כסמל גרפי עתיק, החמסה הייתה לרוב סימטרית, כשהבוהן והזרת זהות ומקבילות זו לזו.

לשתי הדתות הללו, היהדות והאיסלאם, חמסות מעט שונות. בעוד אצבעותיה של החמסה היהודית מופנות כלפי מעלה, החמסה המוסלמית מפנה את אצבעותיה כלפי מטה דווקא - בכוונה להביא מזל - אל מול כוחות השאול.

סמל כף היד עם האצבעות כלפי מטה, שימש קמע להגנה על תושבי אגן הים התיכון, הרבה לפני הופעת הדתות המונותאיסטיות. יש חוקרים שקשרו את הסמל אל "טנית" - אלת הירח מתרבות קרתגו, אותה מושבה פיניקית שישבה בצפון אפריקה, באזור טוניס של ימינו. בכל מקרה, באיסלאם של המאה ה-7 החמסה הזו הופכת ל"ידה של פטימה".

מיהי פטימה? - לפי האגדה שרפה פטימה את ידה בתוך תבשיל רותח, כשראתה אישה אחרת שבעלה מביא אל ביתם. דרך סדק בקיר נשרו דמעותיה ופגעו בכתפו של בעלה. בכך נמנע ממנו לממש את נישואיו לאישה האחרת. מכאן מאמינים המוסלמים ב"יד פטימה", שהעין המצוירת בה היא עינה הדומעת של פטימה. אצל הערבים מסמל סמל היד, 5 האצבעות והעין שבו, את הביטוי "חמש אצבעות בעיניך", שמשמעותו שעיניך הרעות לא ישיגו את זממן.

המוסלמים נהגו לסמן את דלת ביתם, בטביעת כף היד שנטבלה בצבע, לרוב כחול. האמונה הייתה שהסימן מרחיק עין רעה ושדים או רוחות מכניסה לבית.

היד של פטימה מקבילה באופן מסוים לתפקיד המזוזה ביהדות. אבל יחסי הגומלין שבין התרבויות של המקומיים והיהודים יצרו השפעות הדדיות, מה שגרר השפעות במנהגים כנגד עין הרע.

היהודים, לפחות בצפון אפריקה, לא הסתפקו במזוזה וגם אצלם הפכה החמסה במהלך השנים, מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי בתרבות המוסלמית, לבעלת תפקיד של קמע בקהילה היהודית.

הסברים וסימנים לא חסרו. היו שקשרו אותה לכף ידה של מרים, אחות משה ואהרון. אחרים דיברו עליה כעל מה שסימן את משקוף הבית היהודי במכת בכורות.

פרשנים ראו את החמסה במסורת היהודית כמייצגת את האות ה', סימן לאלוהים. יש שראו בה את חמשת חומשי תורה, את חמשת החושים השומרים על האדם המאמין ואפילו את צורת עלי התאנה משבעת המינים.

כך או כך, איש לא שיער שהחמסה עתידה להפוך לחפץ אייקוני המייצג, גם במאה ה-21, תרבות ואמונה המשולבים באמנות עממית.

עם השנים ולאחר התקבצות היהודים במדינת ישראל, עברה החמסה אבולוציה תרבותית של ממש. בעידן המודרני היא זכתה לייצור מסחרי המוני, שהחדיר אותה לשלל שימושים ומגוון של תחומי חיים.

מבתים פרטיים ובתי עסק ועד למוסדות ציבור, תולים היום רבים את החמסה "למזל" על הכתלים. פרסומות וכרזות, מחזיקי מפתחות ותליונים למכוניות - רבים באוכלוסייה משתמשים בחמסה בהתלהבות ובשימושים חדשים. יש גם שלל סגולות שרבים לא מודעים שמייחסים לחמסה. אם מופיעים עליה עופות למשל, הסגולה המיוחסת לה תהיה נאמנות ואהבת הבריות. אם החמסה מעוטרת בדג - היא טובה לפי האמונה לפוריות. תרנגול על החמסה, לעומת זאת, יבריח מהבית שדים ומזיקים.

באופן מסוים ניתן לראות בסמל הזה היום אייקון ישראלי וחלק בלתי נפרד מהזהות והתרבות העממית הישראלית.


הנה החמסה השומרת מהעין הרעה:

https://youtu.be/6qa5tt3l8q4


על תערוכת החמסות במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים:

https://youtu.be/JyNfyeIwGQ4


בעברית:

https://youtu.be/QNIXpjxomUA


חמסה בין סמלים יהודיים נוספים:

https://youtu.be/XZmge1Y1V1A


שיר חמסה על האמונות הללו:

https://youtu.be/uKbD8HZuN9I


ושיר היפ הופ עם החמסה כסמל טרנדי:

https://youtu.be/qKR1ybLkYUg

במצרים העתיקה היה הורוס (Horus) אל החיים. הוא האל בעל ראש הבז, בנם החזק של איזיס ואוזיריס ומי שנקם בדודו סת את רציחת אוזיריס אביו בידי הדוד.

אבל לא לדאוג - אימו האוהבת איזיס החזירה את אביו לחיים - ראו בתגית "איזיס".

המלך הפרעוני, או בעצם כל המלכים הפרעונים בעת כהונתם, הם המקבילים החיים של הורוס על פני האדמה.

העין של הורוס (Eye of Horus), או "העין של רע", היא סמל מצרי עתיק, המסמל הגנה ועוצמה ויש הקושרים לו גם ריפוי, בריאות ואיזון עצמי. לפי המיתולוגיה המצרית, כשנאבקו הורוס וסת ביניהם, האחרון פגע בעינו של הורוס. אבל איזיס, אימו הקוסמת של הורוס, הכינה לו עין חדשה מהאור של הירח.

כאל החיים המצרי של אותם ימים, הורוס ייצג חיים טובים, של עושר ואושר - גם לחיים וגם למתים. סמל העין של הורוס, שנחשב לסימן ההגנה, נראה כעין אנושית.

המצרים עשו בסמל הזה שימוש כקמע והטביעו אותו בתכשיטים, בכלי חרס ובקמעות שחיברו לתכריכי המתים.

מתחת לעין יש עיטור מעוגל, שמיוחס לפלומת הבז. הסיבה - הורוס הוא שם יווני, בעוד שמו במצרית עתיקה הוא חוֹר או חֶר. פירוש השם הורוס הוא "בז". ואכן, צורתו של האל הורוס הוצגה בכתובים כבעל ראש של בז ששתי עיניו הן על פי האמונה השמש והירח.

ואגב, על פי האמונה המצרית מאבקם של הורוס וסת ביניהם לא מסתיים לעולם. בכל יום מנהלים השניים מאבק איתנים. ביום מנצח הורוס והשמש עולה. אבל בערב מנצח סת והלילה יורד, כשאיתו מחליפה החשיכה את אור השמש שמביא הורוס לעולם.


יש הרבה מסתורין בסמל הזה:

https://youtu.be/obegxYK86iE


יש המשערים שממנו באה המילה "אמן" שיהודים ונוצרים אומרים בתפילות:

https://youtu.be/BhKGPslPwwA


וביקור במקדש אדפו שהוקדש על ידי המצרים הקדומים לאל הורוס:

https://youtu.be/nFW5R3UqUqM?long=yes